בלי משים וחנם אין-כסף, בלא כרטיס-הזמנה וללא זגוגית חוצצת, סידר בשבילי “המעביר” תערוכה גדולה של בני ישראל למשפחותיהם ושבטיהם – מאות ואלפים מהם – בשורה אחת: הוא התור של המחכים לאוטו בדרך אל המכביה. שעה – שעה וחצי – שעתים – והשורה, כנחש אין סופי, עודה נעה הלאה-הלאה, ראשה מדי רגע מתגדע וזנבה עוד הולך וגדל.

מי ימנה את מספר הטיפוסים והפרטים? תימנים אזרחים, חין-עברית על שפתותיהם, ותימנים מקרוב באו, דוברי ערבית;צעירים מצרים גבוהים, דוברי צרפתית;הגרמנים, אנשי קומה המה;ומשלנו: הליטאים, הגאליצאים – מהם מתרוססים ומהם מתגרמנים, וצעיריהם וצעירותיהם בעברית ישוקו ויהומו. קרחים ובעלי בלורית, שחורים וראשי שיבה: והעינים המאירות בנהרה פנימית, והעינים המבריקות בכוח איזה סם שנקנה;והשער האדום כחטא, והשער הצהוב ממרחץ פיטום-הקטורת. ולמרות כל השומן והרזון, רוחב האפים וחידודם, הגובה והנמיכות, – יש כאן מעין גזעיות, קרובה לשל האיטלקים, היוונים, והסורים. כשם שטועים אלה שרוצים לסמן גבולות מסויימים לגזעים ולהעלים עין מן התארוגת האנושית הגועשת – זרימת משפּחות זו לתוך זו ונעירתן יחד בדתות, הגירות, כיבושים ומדינות, – כך טועים אלה שרוצים להכחיש לחלוטין את מציאותם של גזע ומשפּחה, ולהגיד כי אין חותם גיאוגרפי, היסטורי ותורשתי, ומוצא קדום – ואם מטושטש ומבולבל – למשפּחות אדם.

אך לא לשם רפרפנות אנתרופולוגית, מסתכל אנכי בשורת האלפים האלה. מבקש אני בכולם את הניצוץ העברי, את הגחלת הישראלית אשר תאחד אותם לאומה אחת, ואשר לאורה אתחמם, – ואיננו. זרים הם לי ואני להם. אפשר המום בי הוא. נצטננתי, נמלאתי שנאה – על כן אין חום לי ואין אהבה. ואני חוזר ושואל: אבל האם קרובים הם זה לזה? האם שופעת חמימות אנושית מן האחד לשני? וראיתי כי למרות היותם עומדים בצפיפות בשורה אחת ולמרות היותם נוהרים אל חגיגה אחת, – סיסמאות יש לעם הזה – ולא רוח אחת;סמלים וגדלים – ולא נשמה. לא אומה היא זאת, כי אם המון מכונס, אספסוף מלוקט: תאגדהו רק ריקנות שואפת המולה וגירוי-עצבים.

כי מה בין המון לבין אומה? ההמון – בן השעה הוא, מתלקט יחד משום תעמולה או משום מקרה מלהיב, ובאופן מקרי הוא מתפרד. האומה – פירושה: היסטוריה אוצלת עמקות לעינים, מסורת בלועה בדם, נימוסים נובעים מן הלב. עד כמה אין שני המושגים מזדהים, אפשר ללמוד מן העובדה שיש וההמון בשגעונו יסתור בין-רגע את אשר בנתה האומה במשך דורות. אכן, סתירה זו לאו בת-קיימא היא. בבושת פנים תשוב האומה אל דרכה ההיסטורית, ותט שכמה מחדש לסבול משרותיה הקדומות. וכאן, בשורת-האדם אשר לפני, המסורת ימיה כימי השרט שעל השרוול, הכפתור שבדש הבגד, ואין היא עמוקה מכך.

מחוסר עיקר פנימי, זקוק ההמון למשמעת חיצונית, ולא – הוא רץ פרע אחרי התרגשותו הרגעית. על כן, ההמון פירושו שעבוד. האומה, היונקת אחדותה משורש-הנשמה של כל פרט ופרט, יפה לה מידה של אנארכיה חיצונית. בטוחה היא כי כל פּרט שלה, בבטאו את עצמיותו ללא-רסן, גם אותה יבטא. כל מה שהפרט קונה בחיפושיו ותעייותיו, לה הוא קונה. ויש פרט אשר יכיל בקרבו מרוח אומתו יותר מרבבות חבריו, ואז הוא “שקול כנגד ששים רבוא”. חרדה האומה על חופש הפרט, כי בנפשה הוא.

ובראש ובראשונה, האומה פירושה אמנות של אמת: לא חרוזים קלים עוברים לסוחר, לא טקסים צווחניים עשויים בכוונה למען ההמונים, כי אם צלילת האמן בבדידותו לעמקי מעמקיו;בקשתו סיפוק לעצמו ורק לעצמו, מבלי עין למחיאת כפים ברשות הרבים או אישורה של כת-ממשלה;עשיית חשבון נפשו הוא בנאמנות, והוא ממילא חשבון הנפש של אומתו.

בערב התהלכתי על שפת הים. לא היו אנשים שם, כי כולם נמשכו אל התהלוכות על אם הרחוב. ערפלים שחורים, נקורי כוכבים עמומים, רבצו בכבדות באפסי המים, ורק בתווך טוותה חצי לבנה משטח-כסף על גבי השחור: לובן מבהיק המעמיק את אופל התהום. לא הן המלים הנכונות. ואמרתי: יבוא מי ויפרוש על המראה הזה, על הרגש הזה, את התהומיות וחרדת-הקודש של השפה העברית, ויהיה במעשהו זה יותר מארץ ישראל, יותר מן האומה הישראלית, מאשר בהתאסף רבבה מבני העם מכל תפוצותיו להשתומם על קפיצה לגובה וריצה לאורך, ואם מצד עצמן הללו מועילות ונאות הן.