פּראג כיצד נתיסדה?…

הרבה הרבה קודם עוד שֶׁמָלך המלך הוֹרדוס היו בארץ-ישראל שלשה אנשים, צדיקים וגדולים, מאנשי מלכות-בית-דוד, שלהם גִּלה אלהים בחלומות את הסוד, מה שֶׁגָּזר לעשות עִם עַמו ישראל. הצדיקים הללוּ, מאחרי שלא רצו לראות את הצרה בעיניהם ולא רצו שֶׁיִרְאוּ אותה בניהם, החליטו לנסוע למרחקים, יהיה אנה שיהיה, וקמו ולקחו את נשיהם ובניהם ועזבו את הארץ. האנשים הקדושים הלכו – וכוכב בשמים הלך לפניהם מלמעלה, להַנְחוֹתם, וצורת המנורה עם שבעת נרותיה הדולקים פסעה ממולם, להורות להם את הדרך. והיו האנשים מחזיקים בידיהם ספרים קדושים ולמדו בהם בשעת הליכה, וכשהיתה חיה רעה יוצאת מן המדבר וראתה אותם, או כשהיו גזלנים פורצים מן היער והסתכלו בהם, היו חוזרים מיד לאחוריהם והיו בורחים מפניהם. אלא שאירע מעשה ואחד מהילדים שלהם חִלל את השבת. ערב שבת קֹדש היה עם חשכה, הכוכב כבר נראה בשמים והמנורה כבר האירה ופסעה את פסיעותיה לפני ההולכים, הלך אותו ילד וחתך לו זמורה ועשה ממנה מקל. אותו רגע נעלם הכוכב וכבתה המנורה. התחילו האנשים תועים בדרך, זה בכאן וזה בכאן, עד שנתפרדו זה מזה ועד שאבדו זה מזה. כך בא האחד עם אשתו וילדיו עד טולידה שבספרד, השני בא עד ורמיזה שבאשכנז והשלישי בא עד למדינת ביהם שעל שפת המולדַוה הימנית זמן הרבה מאד קודם שהיו עוד שם אשכנזים וסלַוִים. בנה לו אותו השלישי עיר וקרא לה פראג. הבית הראשון שבנה היה בית-הכנסת הישן-החדש, אותו בית-הכנסת הַקַּיָּם זה יותר משני אלפים שנים. ישן קוראים לו, משום שימיו ושניו רבים כל-כך, וחדש – משום שבימי הדוכס מוֹלנשטֵין חזרו וחפרו אותו ממעמקים מן האדמה וחדשוהו. במדרגות של אבנים יורדים אליו למעמקים, והכתלים והעַמּוּדים והתִּקרות והיציעות שלו שמסביב שחורים כגחלים…

מִנַּיִן לי המעשיות הללו? ספר מונח לפָנַי ואני הופך בגליונותיו וריח של חג ויום-טוב וחֹם צח נודף מן הספר הזה ומתדבק אל הנשמה. זה לי זמן מרֻבּה מאד, שלא היה לפָנַי ספר, שיוכל כמו זה להביא גם את הנשמה לידי דִבּוּר, ונפלא הוא: ספר של אגדות ישראל הוא, והמחבר שלהן הוא דוקא אינו-ישראל. ואף-על-פי-כן הבין אינו-ישראל זה לסַפּר לנו את אגדותינו שלנו ואת המעשיות העממיות שלנו, אותן האמתיות ובלתי-מזֻיפות, כמו שלא סִפּר אותן עוד שום סופר משלנו עד היום הזה. אמת, המחבר הוא אחד מן הגדולים שבגדולים, הוא כותב-הספורים האשכנזי הגדול גוּסְטַף פרֵיטַג, ואותו הספר עם ה „מעשיות ”נמצא בין כתבי-היד שלו אחרי מיתתו ופרסמוהו עכשו בדפוס. איני יודע ספר שני מתוך התקופה האחרונה, שיוכל לחַמם כמו זה את נשמתו של הקורא היהודי.

וגוסטַף פרֵיטַג מסַפּר לנו גם את ה „מעשה ”של אותם הכתלים שבאותו בית-הכנסת הישן-החדש וכיצד היו משחירים.

… כתלי בית-הכנסת היו מספיקים מאליהם ידיעות מכל הנעשה בארץ-ישראל בכל רגע ורגע. היהודים שבפראג בדור הראשון לישיבתם שם לא היו צריכים אלא להסתכל באותם הכתלים. כשטיטוס הרשע עם החַיָּלות שלו בא עד לפני שערי ירושלים, התחילו פתאום כתלי בית-הכנסת הישן-החדש מתמוטטים ומזדעזעים, דלתות ארון-הקֹדש נרתעו ממסגרותיהן ונפתחו לרוָחה, ספר-התורה נתגולל מאליו ונשאר עומד בפרשת התוכחה. פתאום נשמע מכאן ומכאן ומלמעלה ומלמטה ומתוך האויר הַנִּגון של איכה. אחר-כך התחילו הזקנים והילדים בוכים. קפצו כל הצעירים, לקחו חרבות ורמחים וקשתות, וצדיק אחד גדול, מגדולי-הדור, היה להם למנהיג, וכך יָצאו לעזרה לאחיהם האֻמללים שבירושלים. אך כשבאו עד לפני שערי-ירושלים, התחילו רגלי המנהיג מתמוטטות ומזדעזעות וטבעו בתוך האדמה עד לְחֶצְיָן. „רואה אני ”, אמר, „איך שמלאכים עולים ויורדים בין השמים ובין הארץ והם רומזים אלינו, שנחזור ”. חשבו האנשים שמסביב: שמא חָטא אותו צדיק אֵיזֶה חֵטא בסתר. באו והעמידו אחר במקומו, גם-כן צדיק גדול, והיה סופו כסופו של הראשון, וכן היה עם השלישי ועם הרביעי ועם כל מי שהעמידו בראש. לבסוף היו מוכרחים לחזור אבלים ונוגים כשבאו, וירוּשלים נפלה. אך כשבא תשעה-באב, אותו יום שחרב בית-המקדש, קמה פתאום ברגע אחד אפלה גדולה בבית-הכנסת הישן-החדש. הקהל נבהל מאד ורץ לחוץ. הסתכלו וראו, שהשמים ממעל בהירים ומאירים וכחולים. התפלצו כלם והבינו מיד מה שנעשה וקמו וקרעו את בגדיהם היקרים ונתנו אפר על ראשיהם וגזרו תענית. שבעת ימים היתה האפלה בבית-הכנסת ורק ביום השמיני חלפה ועברה, אלא שכל הכתלים שמסביב נשארו שחורים כגחלים עד היום הזה. ואותו השחור קדוש הוא, אסור לאדם לנגוע אליו אפילו באצבע קטנה. ומי שמעיז להתחכך באותם הכתלים, מיד משתתקים כל אברי-ידיו. רק באותו יום שיבוא הגואל-צדק יהיה השחור נעשה לבן ככסף והכתלים יתחילו להזהיר כאבנים טובות ומרגליות. לפי-שעה, מאותו יום שהשחירו הכּתלים, כשאחד רוצה לקלל את חברו, הוא אומר לו: „הלואי שתשחיר! ”

כל שִׁנוי קטן בבית-הכנסת או באחד מכֵּליו או בכל מה שנמצא שם אסור ומביא לידי סכנה. פעם אחת רצה הַשַּׁמש לתקוע יתד בכֹתל, נפל מתחתיו הַסֻּלם, שעמד עליו, היתד והקורנס נשמטו מידיו ונפלו לארץ והַשַּׁמש בעצמו נשאר תלוי באויר שעה שלמה כמת. רק אחר-כך התחיל קמעא קמעא לשקוע עד לקרקע, ולבסוף, כשבאה חברה-קדישא לטהרו, פתח את עיניו. אלא שהַשַּׁמש, כל הימים שחי עוד, לא נראה עוד שום צחוק על שפתיו ופניו נעשו מאֻבָּנים. כששאלו אותו, ספּר רק את הדבר האחד, שבהיותו תלוי באויר, ראה ושמע כל מה שנעשה מסביב לו, שמע את היללה של בניו, ראה את חבריו ומקורביו סופקים כפים והרגיש את דמעותיה של אשתו הצעירה יורדות כעופרת רותחת על לחייו. מה שראה שם חוץ מזה היה בודאי נורא מאד, אלא שלא חפץ לגלות לשום איש וגלה אותו רק להצדיק האלהי והקדוש ר' ליב הגדול…

וגוּסטַף פרֵיטַג מוסיף ומספר לנו:

לא רחוק מבית-העלמין, באמצע רחוב היהודים, מראים עד היום הזה את הבית, ששם גר ר' ליב הגדול, ואת החדר בעלִיה, ששם ישב בהתבּודדות יום ולילה בקיץ ובחֹרף, עסוק בלמוד ה „זהר ”. שם עשה לו את ה „גולם ”שלו מגוש של חֵמר, שישמש אותו, כדי שלא יהא מוכרח להסתכל בגוף חוטא של בריאה אנושית. ור' ליב הגדול היה אדם קדוש מאד, עד שסקירת עינו לבדה היתה מטילה חרדה על כל חוטא. על-פי קרן האור שיצאה מעינו היה מכריח כל דובר שקר וכל מלשין להתנפל על הארץ ולהתוַדות על חטאו.

פעם אחת באה הקיסרית האדוקה מַרְיָה-תֵּרֶזְיָה לפראג וגזרה על היהודים, שיגֹרשוּ מכל מדינותיה. באו שרים גדולים, ואפילו כּמָרים והגמונים, והשתדלו בשביל היהודים ובקשו את הקיסרית, שתעורר את לבה לרחמים, ולא הועיל כלום. וכששמע ר' ליב הגדול מפי ה „גולם ”שלו את הנעשה, קם וסגר את ה „זהר ”שלפניו, יָצא והלך לקבל את פני הקיסרית. בא עד הגשר, וכשראוּ הגוים את קומתו הגבוהה של הרבי הזקן, התחילו לחרפו ולגדפו. הרבי חִיֵּך בחשאי והלך לו במנוחה לדרכו. פתאום באה וירדה בחפזון נמרץ מֵהַר הֲרַדְשִׁין מרכבת-הזהב של הקיסרית, רתומה לששה סוסים לבנים. עמד הצדיק באמצע המסלה ונתן קול זעקה גדולה: „עֲמוֹדִי! ”– קריאה נמרצה זו הכעיסה את ההמון שבחוץ עוד יותר, ונשים וילדים התחילו להשליך על הרבי אבנים ודֹמן, אלא שהאבנים נפלו לארץ ונהפכו ונעשו פרחים והדֹמן נהפך ונעשה שושנים וכסו את קדקד ראשו ואת זקָנו ואת כתפיו של האיש הקדוש. פתאום עמדה המרכבה תחתיה, ששת הסוסים הניעו את רעמותיהם במשובה גדולה, התיזו קצף ונשכו את רסניהם, התיצבו על רגליהם האחרונות, כרעו ונשארו עומדים. „קיסרית גדולה ”, קרא אז ר' ליב הגדול, „הנני נשבע פה באלהים בגדול, שקודם שתשקע החמה היום תְּשַׁנִּי את מחשבתך, ועַמִּי עַם ישראל ישאר יושב במדינותיך כל הימים שהמולדַוה לא תשטוף להר הרדשין למעלה! ”– דממה של קבר קמה מסביב, והרבי קם והלך לו וחזר אל ה „זהר ”שלו. אך הקיסרית קרעה באותה שעה את גזר-הדין בדבר גֵּרוש היהודים, שכבר היה כתוב וחתום…

וגם בנוגע לבית-העלמין היהודי מסַפּר לנו המשורר האשכנזי את מעשיותיו. מעשיות מלאות נכאים ודממה. הרוח חולף בּגַלֵּי העשבים הגבוהים, שאין קוצרים אותם לעולם, ומרעיש את הזלזלים של העצים מסביב. הצפרים מצפצפות ביראה ומתנשאות ועפות. המצבות שמסביב עתיקות מאד, בנות מאות שנים ואפשר גם בנות אלפי שנים. פה ושם נראית על-גבי אחת המצבות צורת תּקיעת-כף: אותו הַיָּשֵׁן שם את שנתו הגדולה היה כֹהן. גדולתו של עם גדול קבורה שם בין החומות העתיקות…

כמה מחמם אותו הספר את הנשמה של הקורא היהודי! והכותב אותו היה אינוֹ-ישראל, אלא שהיה משורר גדול.