רקע
הנס כריסטיאן אנדרסן
הָאֵם וְהַמּוֹצְאוֹת אוֹתָהּ

על יד מטת בנה הקטן ישבה אשה, ולבה מלא דאגה ופחד פן יגוע וימות. ובנה שוכב על משכבו ופניו הלבינו מאד, ותהיינה עיניו הקטנות סגורות ונשמת אפו הולכת הלוך ושוב בכבדֻת ובדממה, ורק לרגעים חדלה ותּעמק מאד ותהי כאנחה; אז ימלא לב האשה דאגת משנה והיא מבּיטה ברחמים אל בנה מחמד נפשה.

ופתאם והנה קול מתדפק על הדלת ואיש זקן ועני בא הביתה. והאיש מתכסה בשמיכה עבה וארֻכּה, כשמיכה אשר יכסו בה את הסוסים ביום קרה למען יחם להם, והשמיכה טובה מאד גם לאיש הזה, כי גדול החרף אשר על פני חוץ; שלג וקרח כסו את פני הארץ והרוח נשב בחזקה ויהי לשטן לכל עובר ברחוב.

ויהי בראות האשה כי רעדו עצמות האיש הזקן מקר וכי ישן הילד רגע אחד, ותקם ותמהר ותקח שֵׁכר ותּשׂם בסיר ותחמם באש אשר על האח להיות לאיש הזקן לשתות, והאיש הזקן יושב ומניע את ערש הילד אנה ואנה. והאשה באה ותשב אצלו על הכסא, ותבט ותתבונן בפני הילד החולה המַשיב את רוח אפו בכבדֻת, ותאחז בידו הקטנה והרזה.

“האם לא תחשוב גם אתה כי לא ילָקח הנער ממני?” שאלה – “אכן לא יקח אלהים הטוב את בני ממני!”

והאיש – והוא המות – הניד בראשו כמתנכר, עד בלתי דעת אם כן ענה ואם לא, והאשה ישבה ותּוֹרד את ראשה ועיניה נזלו דמעוֹת. אז היה עליה ראשה למעמסה, כי זה שלשה ימים ושלשה לילות לא ראתה שנה בעיניה, ותּאָחזנה שמורות עיניה ותּרדם ותישן, ואולם בעוד רגע ותיקץ ותתעורר והיא רועדת מני קֹר.

“מה זאת!” קראה ותבט אל כל עבר, ואולם האיש הזקן איננו וגם הילד איננו, כי לקח אותו האיש הזקן עמו.

ובפנת החדר תלוי מורה־השעות הישן, והוא נותן את קולו כמתרגז וכמתעבּר, ועוד מעט ומשקל העופרת אשר לו הגיע עד לעפר, ופתאם והנה – בּוּמס! – הגיע משקל העופרת עד לעפר וגם מורה־השעות נאלם וידום.

והאשה האמללה מהרה ותּרץ החוצה ותזעק בקול גדול ותקרא: בני! בני!

ובחוץ בתוך השלג יושבת אשה לבושה שחורים, והאשה ראתה את אֵם הילד ותאמר: “הנה בא המות בחדר ביתך, ואני ראֹה ראיתיו בצאתו משם ואת בּנֵך נשא בזרועותיו! אכן קלוּ מרוח רגליו, ואת אשר לקח אותו לא ישיב עד עולם!”

“הגידי נא לי את הדרך אשר הלך בה המות!” קראה אם הילד – “רק את הדרך הגידי לי, ואני מצֹא אמצאהו!”

“אכן ידעתי את הדרך אשר הלך!” ענתה האשה הלבושה את הבגדים השחורים – “ואולם אנכי טרם אגיד לך עד אם תזמרי באזני את כל זמרותיך אשר זמרתּ כפעם בפעם באזני בנך. אכן אהבתי מאד את זמרותיך, ואותן שמעתי מפיך זה פעמים רבות, כי אנכי אנכי הלילה, וגם את דמעותיך ראיתי כפעם בפעם מדי זמרך!”

“את זמרותי כֻּלנה, כּלנה אזמר באזניך!” ענתה אֵם הילד – “רק אַל נא תעצריני פה, למען אשיגהו ולמען אמלט את בני ממנו!”

ואולם תמונת הלילה ישבה, ותּדוֹם ותּאָלם. אז פֵּרשה אֵם הילד בידיה; ותתן את קולה ותזמר, ותשא את קולה ותבך, ויהי מספר זמרותיה רב מאד, ואולם מספר דמעותיה רב ממנו שבעתים.

אז ענתה תמונת הלילה ותאמר:

“קומי פני לך על ימין ובאת אל תוך היער אשר שם האלונים העבתּים, כי שם ראיתי את המות והוא הולך שמה עם בּנך אשר נשא בזרועותיו!”

ואֵם הילד הלכה ותבוא עד פרשת הדרכים אשר בתוך היער העבוֹת, ותעמוד מלכת, כי לא ידעה אם להימין ואם להשמאיל; ושם הנה אָטד צומח מן הארץ, והוא ערום כלו באין עלה ובאין ציץ, כי גדול החרף אשר על פני האדמה, ורק שכבת כּפוֹר פרושה על פני ענפיו.

“הגידה לי, אטד, האם לא ראו עיניך את המות עובר פּה עם בני מחמדי?”

“כן, ראיתיו!” ענה האטד – “ואולם חלילה ממני להגיד לך את הדרך אשר בא בה, עד אם תחבּקי אותי אל לבך הבוער ותחממיני, כי כמעט קָפָאתי כֻלי מקֹר והייתי לקרח!”

אז חבּקה את האטד אל לבה הבוער ותלחוץ אותו בחזקה ותאַמצהו, עד כי חם לו, וחרולי האטד החדים חדרו אל בשרה ויקרעוהו ויפצעוהו, עד זוב הדם, ויהי לאגלי דם גדולים וכבדים; ואולם האטד התחמם ויגמול פתאם ציץ ויעש עלים רעננים ויפרח בליל החרף הנורא, כי ככה גדול החם אשר בלב אֵם אוהבת – אז הורה אותה האטד את הדרך אשר תלך.

ואֵם הילד קמה ותלך ותבוא עד נחל גדול ורחב ידים, וּבתוך הנחל אין אניה ואין סירת דוגה; והקרח אשר על פני הנחל איננו מוצק, אשר יוכל איש לעבור עליו ברגל, וגם נזֹל לא יזלו המים, אשר יוכל איש לדלוח אותם ברגליו, ואולם לאִשה אין עצה ואין דרך בלתי אם לעבור את הנחל הזה למען תמצא את אשר תבקש. ויהי כאשר גדלה מצוקת לבה, ותכרע ותרבץ ותאמר להגיח אל פיה את מי הנחל עד כי יחרב. אכן אמת נכון הדבר, נפלא מן האדם לעשות כדבר הזה, ואולם אמרה האשה בלבה: רק נפלאות יעשה אלהים עמה!

“לא טוב הדבר אשר אַתּ עֹשָׂה, כי לא יצלח!” אמר אליה הנחל – “ואולם הבי נא ונכרתה ברית יחדו, אולי נמצא עצה! הלא ידעת אם לא שמעת כי אוהב אנכי מאד את הפנינים, ואולם דעי לך כי שתי העינים אשר חנן אותך אלהים פנינים הן, הגדולות והיקרות מכל אשר ראיתי עד היום הזה. קומי אפוא וכלי בדמעות את עיניך ובכית ושפכתּ אותן אֶל תוך חיקי, אז אשא אותך על כּנפי ואביאך מֵעֵבר לחף השני, אשר שם נטע המות את גנו, כי שם ביתו ושם יצמחו ויפרחו אלפי פרחים ועצים, וכל פרח וכל עץ נפש הוא מנפשות בני האדם אשר חתף ולא חמל!”

שאַל את כל אשר תשאל, ורק הביאֵני נא עד המקום אשר שם בני מחמדי!" קראה אֵם הילד ותבך, ותּוֹסף לבכות, ותּוֹסף עוד, עד כי כָלוּ עיניה מתוך חוריהן, ותפולנה המימה ותרדנה עד התהום ותהיינה שם לשתי פנינים גדולות ויקרוֹת.

והנחל אחז בה וישאֶנה, כאשר ינשא איש בתוך קלע, וינף אותה תנופה אחת, ותהי בן־רגע על פני החף אשר מעבר השני; ושם בית גדול ונפלא בתבניתו, אשר אין מדה לאָרכו ואין מדה לרחבו.

והבית אין איש יודע אם מעשה ידי אדם הוא ואם הר גבוה עם יערותיו ועם מערותיו, ואֵם הילד האמללה טרם תראה וטרם תביט אותו, כי על כן הזילה בדמעות את עיניה והיא עַוָּרת.

“איה איפה המות אשר נשא את בני מחמדי ואֵי אמצאנו?” קראה האמללה ותּאָנח.

“לא בא עוד המות מדרכו!” ענתה אותה אשה זקנה, והיא האשה אותה פקד המות להיות לשומרת לשמור את הגן אשר נטע – “אך הלא תגידי לי, אשה, מי הוֹרך את הדרך לבוא עד הלום ומי עזר עמך?”

“אלהים הטוב הוא עזר עמי!” ענתה אֵם הילד – “כי אלהי רחמים וחסד הוא, ולכן גם אַתּ עשֹה תעשי עמי חסד ורחמים! האין אַתּ יודעת להגיד לי את המקום אשר שם בני מחמדי?”

“אין אני יודעת עוד את בּנך ואַתּ הלא את שתי עיניך אַתּ עורת!” ענתה אוֹתה האשה השומרת הזקנה – “הנה פרחים רבים ועצים רבים נבלו בלילה הזה, ועוד מעט ובא המות והצמיח אותם שנית מעפר אחר! ואַתּ הלא ידעת כי כל אדם אשר בארץ, לו עץ או פרח גם במקום הזה, והעץ יהיה לו פה לעץ חיים והפרח יהיה לו פה לפרח חיים. והעצים והפרחים האלה מראיהם כמראה כל צמח וכל נטע אשר בארץ, ורק בזאת יבּדלו מהם, כי לב דופק בקרבם. וככה יהיה גם משפט הילדים, כי גם להם לבּוֹת דופקים! ולכן זה הדבר אשר איעצך: הטי את אזנך והקשיבי היטב, ושמעת את קול הלבּות הדופקים, אולי תכירי את קול לב בּנך מתוך כל הקולות ההם. ואולם מה הדבר אשר תתני לי כי אגיד לך את אשר עליך לעשות עוד?”

“אין לי דבר לתת עוד ואנכי ריקם!” ענתה אֵם הילד ותתעצב אל לבה – “ואולם צוי ואבוא למענך עד קצוי תבל!”

“אין לי ולקצוי תבל דבר!” ענתה האשה, “ואולם זאת עשי: תני נא לי את שערות ראשך השחורות והארֻכּות, ואַתּ הנה נא ידעתּ היטב כי יפות מאד שערות ראשך ואני חשקתי בהן! ולקחת ממני תחתיהן את שערות ראשי הלבנות, ולא תגמליני חנם!”

“אם רק זאת שאַלתּ מעמי, הנני ואתּן בכל מאדי ונפשי!” קראה אֵם הילד, ותתן לאשה הזקנה את שערות ראשה השחורות והארֻכּות ותחתיהן לקחה את שערות ראש הזקנה הלבנות כשלג.

ואחרי כן קמו ותבאנה אל תוך הגן אשר נטע המות, ושם פרחים ועצים צומחים מן הארץ עֵרב רב. הנה שם פרחי יַקִּינְתָּה מתחת לגֻלוֹת זכוכית, והם פרחים רכים מאד, ועל ידיהם פרחי פוּאָה, והם גדולים ורמים כעצים; ועל ידיהם פרחי מים, ויש אשר עליהם לחים ורעננים ויש אשר עליהם נובלים ויבשים, ותנינים רובצים על העלים וסרטנים שחורים נאחזים בגבעוֹלים בחזקה; ועל ידיהם תמרים נחמדים ואֵלוֹנים ושקמים, ועל ידיהם פטרוסילינון, ואחריהם כּמוֹן צומח; כל אלה עצים ופרחים, ואיש איש מהם יקָרא בשם המיֻוחד לו, איש איש חיי אדם הוא, והאדם עודו בחיים והוא בארץ סין או בארץ גרונלנדיה או באחת הארצות האחרות אשר על פני האדמה. ושם הנה גם עצים גדולים נטועים בתוך עציצים קטנים וצרים, עד כי נבלו העצים ועד כי נבקעו העציצים; ויש אשר נראה בכה או בכה פרח קטן ורך והוא נטוע בתוך אדמה דשנה ופוריה ואזוב מכסה אותו מכל עבריו, לנצור אותו ולהיות לו לסתרה ולמגן.

ואֵם הילד האמללה הטתה את ראשה אל כל הפרחים הקטנים והרכים, ותט אֹזן ותשמע ותַּקשב, ותַּאזן את קול כל הלבבות הדופקים אשר בקרבם, וּמבּין רבוא רבבות קולות הכירה את קול לב בנה הדופק.

“הנה הוא!” קראה בקול גדול ותשלח את ידה ותּוֹר על פרח קטן, פרח כּרכֹּם אחד, אשר עינו כעין התכלת, והוא נובל כּלוֹ וראשו נטוי הצדה.

“אַל תגעי בפרח!” קראה אליה האשה הזקנה להזהיר אותה – “ועתה זאת עשי: התיצבי נא וחכּי עמי פה עד בֹּא המות, כי חכּה אחכּה לו זה הרבּה והוא כמעט רגע יבוא, והיה בבֹאו ועמדתּ ולא תתני אותו לעקור את הפרח הזה. וזה הדבר אשר תעשי: אמרי לו כי ברגע אשר יעקור את הפרח, וקמתּ גם אַתּ ועקרתּ את יתר הפרחים אשר בגן, וראִית כי פחד פתאם יפול על המות ונטש את הפרח ולא ישלח בו יד. כי ערב המות את הפרחים לפני האלהים, אשר לא יפול מהם צרור ארצה, ולכן יזָהר לתת להשחית ואלהים לא צוה!”

ופתאם והנה רוח סערה גדולה נושבת בגן, ותדע האשה עורת העינים ותּבן כי בא המות.

“איך מצאת את הדרך לבוא עד הלום?” שאל, “ואיך עצרת כח לקַדם לבוא ממני?”

“אֵם אנכי!” ענתה.

והמות שלח את ידו הארכּה לפגוע בפרח הקטן והרך, ואולם אֵם הילד מהרה ותפרש את כפיה על הפרח ממעל להיות לו למגן, רק הגביהה את כפיה לבלתי נגֹע בו, כי יראָה פן תגע באחד מעליו ושפכה את חייו ארצה. אז נשף המות ברוחו הקרה והעזה על פני כפוֹת ידי האשה, והרוח קרה ועזה מכל סועה ומכל סערה, ותרפינה כפות ידי האשה ותרדנה באין כח.

“מה כּחך כי תאמרי להלחם בי!” אמר המות.

“אבל לאלהים הכּח להלחם בך!” ענתה אותו.

“ואני הלא רק את אשר יצוה אלהים אותה אני עושה!” ענה המות – “לגַנן פקד אותי אלהים לשמור את עציו ואת פרחיו ולעבוד אותם, ולכן אנכי לוקח כפעם בפעם עצים ופרחים מן המקום הזה ואטע אותם בגן הגדול אשר בעדן הנטוע בארץ הפלאות הנפלאה מעין כל אדם; ואולם את משפט הגן ההוא ואת דבר הפרחים והעצים וגורלם שם לא אוּכל להגיד לך!”

“השיבה לי את בני!” קראה אֵם הילד ותבך ותתחנן אליו, ופתאם שלחה את ידיה ותאחז בפרחים שנים אשר מימינה ומשמאלה ותאמר לעקור אותם משרשם בחמת רוח, ואל המות קראה: “את כל פרחיך פה היפים והטובים אעקור משרש, כי מרת נפש אנכי!”

“חדלי לך אַל תגעי בם!” קרא המות – “הנה אַתּ אומרת: אשה אֻמללה אנכי, האָמר תאמרי להפוך עוד אשה אחת לאֵם אֻמללה כמוך –?”

“עוד אֵם אחת!” ענתה האֻמללה אחריו ותרף מן הפרחים כרגע.

“הא לך את שתי עיניך!” הוסיף המות לדבּר אליה – “מן הנחל דליתי אותן, כי האירו והזהירו מתוך המים, ואני טרם ידעתי כי העינים האלה עיניך הן; ועתה קחי נא אותן, כי טהורות וזכּות הן שבעתים מבראשונה. ואַתּ קומי נא והבּטתּ בעינים האלה אל תוך הבאר העמוקה אשר לא רחוקה ממך, ואני אקרא באזניך בשם את שני הפרחים אשר אמרת לעקור, וראִית שם את כל הבאות עליהם ואת עתידותיהם ואת כל אשר יעָשה בהם בימים הבאים עד אחרית הימים, כל אלה דברי ימי חיי אדם עלי אדמות, או אז תראי ותכירי את אשר אמרת לעקור ולהשחית!”

אז הביטה אל תוך הבאר ותרא את הפרח האחד ואת כל קורותיו ואת כל מוצאותיו אשר תבֹאנה, והנה היה לברכה לכל יושב הארץ ומלפניו יצאו שלום ושלוה ועדנים ורב נחת; ואחרי כן הביטה את חיי הפרח השני, והנה צרה ודאגה ויגון ותמרורים עד אין קץ.

“גם זה וגם זה רק רצון אלהים הוא!” אמר המות.

“אבל איזה פרח הרעה ואיזה פרח הברכה?” שאלה האשה.

“את הדבר הזה לא אגיד לך!” ענה אותה המות, “ורק זה אשר אני מגיד לך: הפרח האחד בּנך הוא; את גורל בנך ראו עיניך, את עתידות חיי בנך ראית הפעם!”

אז צעקה האשה בחרדה גדולה: “איזה הוא ומי הוא זה בני? הגידה נא לי את הדבר הזה, פדה נא את בני תמימי, פדה נא את בני מכל יגון ומכל רעה! לוּ תשאהו מזה ותחשב לי זאת לטובה! שאהו נא מזה אל הארץ אשר לאלהים! שכח את דמעותי, שכח את קול תחנוני ואת שאֵלוֹתי ואת כל אשר דברתי ואת כל אשר עשיתי!”

“לא אבין אַתּ אשר את שואלת מעמי!” ענה המות – “התחפצי כי אשיב לך את בנך או כי אשאהו ואביאהו אל המקום אשר משם לא ישוב עוד איש לעולם?”

אז פֵרשה האשה בידיה ותפול על ברכיה ותתפלל לאלהים לאמר: “אַל נא תעשה את רצוני, כי אם את רצונך, כי הוא הטוב ואין אַחר כמוהו! אל נא תשמעני, אלהים, אַל נא תשמעני!”

ואת ראשה הורידה ארצה.

והמות הנה קם ויקח את בנה וישאהו לארץ הפלאות אשר נפלאה מעין כל אדם.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 13318 יצירות מאת 545 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 1949 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!