לעיר קאייהוגא אשר באוהיו בא לדור רב אחד, עב-שפתים, שחור-זקן, חריף-לשון. משום כוח-נואמים שלו באידיש, התחיל להיות מוזמן אל אספות פומביות, בית כנסת, בית יתומים, אגודה ציונית, תלמוד תורה, מושב זקנים – כולם קפצו עליו, והרבה משומעיו נעשו חסידים.

פּעם בנסעי ערב-שבת עם חשכה בחשמלית, ראיתיו בעד החלון, כשהוא אָץ על המדרכה, בבגדי שבת שחורים, בדרך אל בית הכנסת, והוא מוצץ בפיו סיגרטה דלוקה ומפזר ענניה לרוח. אין זה עסקי לחוות דעה עליו מבחינה הלכתית. וודאי ידע על פּי מספּר הכוכבים, או עדות השעון, או זמן התפילה, שמותר ומותר לו. על מה התפּלאתי, איפוא? על התאוותנות שבה הוא מושך עוד משיכה ועוד משיכה מן הסיגרטה שלו. ולא כיבה אותה עד שעמד על סף בית הכנסת ממש.

נזדמן לי לשמוע אותו בשעת נאומו. כולו מהפּנט את הקהל, חוצב אש, ובאש הזאת חשמל מיני, קסם-גברים, פריטה על נימי היצר-הרע.

והנה נתפּשטו כל מיני דבות על הרב. אמרו עליו שהוא חפץ להשתלט על הישיבה המקומית, לדחוק ממשמרתו רב זקן ששימש שם ראש ישיבה, ולתפוס את מקומו. אָמרו שהוא גזל בחור-ישיבה עילוי, שהיה תחת השפּעתו, מידי ארוסתו – בתו של רוכל – ושידך אותו לבתו הוא, בת הרב, שהיא חולנית בת חולנית. עוד אמרו שהוא גזל נתינת-הכשרים לחלב של פּסח מידי רב אחר שהיתה לו חזקה מכמה שנים על כך. ופעם לקחו אותו שוטרים בחצי הלילה מערש חליו אל בית המשטרה, ועינו אותו עד בוקר בשאלות על פּצצה שנזרקה על בית-מסחר לעופות אשר מינה שוחטים שלא באישורו. רגשה כל העדה היהודית על השערוריה, וכמעט שפּרצה מלחמה בין המשטרה ובין חסידיו היהודים אשר אמרו לשחררו בכוח-יד. בצהרים שולח לחפשי.

אני בטוח, כי כל אלו ההאשמות והחשדים, אין בהם אמת. כשם שבענין הסיגרטה, היה רק נראה לבן-בלי-תורה, כי הוא מחלל את השבת, ובאמת עשה הכל על פּי דין, כן בשאר הדברים. וכי חסר היה כבוד או כסף? הן את אלה היה נוחל גם בלי פשע. אדרבה, כבודו ומקומו דרשו שלא יפּול עליו אבק-אשמה;ומבחינה כספית, הזיקו לו כל השמועות הפּורחות מסביב לו.

מדוע זה האשימו אותו הבריות? מדוע קמה מסביב לו פלוגתא בין מאמינים ובין מאשימים?

נרגז הוא האיש, יצרים מלחכים את קרביו, עקצים נעוצים בבשרו. על כן, בלא-יודעים, הוא מרגיז ועוקץ את כל הבא במגע אתו, מעורר אי-מנוחה ואי-סיפּוק סביבותיו, וזה מקור כל הזדון המכוון כנגדו. אפשר, אילו היה חוטא חטאי בשרים, כי אז הונח לו. אבל כהונתו אינה מרשה לו להיכנע לחולשות בשר ודם. וכך הוא מתהלך, שואף ואינו מתמלא, נרגן ומתחבט, שולח מעצמו ברקי-חשמל פּסיכיים להלהיב או לפצוע.

אמר רוברט בראונינג: “לא המוגמר בלבד נכנס בחשבונו של אָדם. העולם מביט רק על המלאכה העשויה, מודד ומונה את היצירות הבשלות. ואולם ישנן מחשבות דקות מהיכלאן במלים;דמיונות שאינם ניתנים לפיסול וציור;רעיונות-גבורה שאינם יכולים להצטמצם במעשה צר;חלומות שהם נעלים מקיום – כל מיני התחלות, נביטות ותעיות, – וגם הם שמורים באוצרו של הקב”ה והם באים על שכרם".

במחשבות עליונות כך, וביצרי בשר-ודם לא? – מהו יצר הרע אם לא יצר טוב שאיננו במקומו, שלא מצא לו את הכלי הנכון לביטויו?

יותר משהעולם הוא חמרי, יותר משהוא רוחני, הוא מוסרי. אינני מתכוון למוסר תחום של “עשרת הדברות”, של תרי“ג מצוות, של רשימה מסויימת מ”עשה" ו“לא תעשה”, אלא למוסר הממשי של קשרי-חיים בין אדם לחברו, בין אָדם לחיה ולתבל כולה, של פּתילי כל החברה האנושית הנשזרים יחד לאריג אחד, שם נמתחים, פה נקצצים: זעזועים הזורמים וחודרים זה לתוך זה, בורקים איש לאחיו מרחוק. במצע המוסרי התחתון, (רצוני לומר: האחרון, מתחת לכל הכיסויים והראייות החלקיות) של העולם, אין דבר אובד ללא-תיקון אי-שהוא: לא תאות-בשרים;לא אהבה נדרסת;אף לא רגזים של חיים מסולפים ורצוצים, כמו אותם של הרב דנן.