הייתי טרוד מאד בעבודה. למִן הבֹּקר כבר ישבתי על עבודתי, וכל רגע היה יקר לי והיה מצטרף לי לחשבון הזמן הנשאר עוד לפָני. במסדרון ביתי חִכּה הנער מבית-הדפוס. מבית-הרידקציה צלצלו אלי בלי-הרף בטֶלֵיפוֹן, כי כתב-יד דרוש וכי רק עוד שתים או שלש שעות נשארו לנו עד לגמר המלאכה. אני ישבתי נטוי על שלחני ועבדתי. מרגע לרגע הסתכלתי במורה-השעות שלי. הרגעים עפים כל-כך. טפות זעה קרה התחילו מטפטפות מעל-גבי מצחי. ואולם הכפלתי את כח-העבודה שלי ועטי התעופף על-גבי הניָר במהירות נמרצה.
ברגע זה התדפק איש על דלת חדרי. רע! כלום חסר אני דבר עתה, אלא שיבואו גם אורחים להפריעני. ואולם עד שלא הספקתי עוד לקרוא „יבוא”, והאיש נכנס, ועד שלא הספקתי עוד להורות לו ביָדי על הכסא העומד נכחי, והאיש יָשב.
אם אֹבה ואם אמָאֵן – אנוס הייתי לקבל באהבה את הבא עלי. הנחתי את עטי מבין אצבעותי מתוך יאוש והבטתי אל מולי. האיש היה קטן-קומה וכבד-בשר וכמעט עגול כלו. לא ידעתי כמעט מאיזו נקודה אָחֵל. ראיתי רק, כי שערותיו וזקנו צהֻבּות או אדֻמּות וכי מחזיק הוא תחת בית-שֶׁחיוֹ באיזה דבר הַצָּרור במטפחת אדֻמּה. בלי-ספק סֵפר הוא. מיד ברגע הראשון יכולתי להכיר בו, כי הוא יהודי ליטאי מאיזו עיר קטנה ונדחת, איזה מלמד או כדומה שנעשה למשכיל. מעט סכלות מטוב לב היתה שפוכה על פניו ובכל תנועותיו. עיניו היו משַׂחקות, פניו היו משחקות, שפתיו היו משַׂחקות. השחוק התמידי הזה והַשַּׁלְוָה המלאה, אשר רבצה על פני כלו, הרגיזוני ברגע זה. ולא עוד, אלא שֶׁנִּסה האיש לדַבּר מין „אשכנזית” דוקא, וגם דבר זה הרגיזני. ולא עוד, אלא שמיד מרגע הראשון נעשה לי אָח-קרוב קצת יותר מדי, וגם זה הרגיזני. בלי-ספק, אמרתי בלבי, מין מחַבּר הוא, הבא בספרו או בכתב-ידו שלו לבקש איזו נדבה. ואולם התחזקתי, כמובן, על רוחי המרה, הלבשתי את עצמי בסבר פנים יפות עד כמה שאפשר וחכיתי לדבריו.
– שמי בלי-ספק ידוע לך… – והאיש קרא את שמו באזני.
– צר לי, לא היה לי התענוג עד כה לדעת את שמך.
– את שמי יודעים – דִבּר האיש במתינות ובמנוחה גדולה ורחבה וכל מלה ומלה יָצאה מפיו יחידה ומסֻננה – יודעים אותי בכל מקום. אפשר שאתה זוכר את מאמר הראב“ע? – שאל אחרי דממה קטנה – הראב”ע אומר על הפסוק: והאיש משה עָנָו מאד, „ענו במשקל שלו, והטעם, שלא בקש גדוּלה על אֶחיו”. כן. יודעים אותי בכל מקום. עוד לפני שלשים שנה קבלתי פעם מכתב מאת ד“ר הילדסהימר ומכתב אחד מאת מונטיפיורי. נושא אני אותם אתּי. אם תחפוץ, אוכל להראותם לך. הראב”ע אומר על הפסוק: ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני, „ידעתיך כמו כבדתיך”, ואף-על-פי שהוא אומר זה בשם הגאון ומוסיף, שזה אינו נכון, הלא סוף-סוף אמת היא, כי הידיעה והכבוד הם דבר אחד. ואולם רואה אני, כי אין שעתך פנויה ואני מפריע אותך. אמת, כי הכתוב אומר: לכֹּל זמן, והראב"ע אמר על הכתוב הזה…
– באמת שעתי קצרה מאד. אפשר לעת אחרת נוכל לעסוק גם בדברי-תורה. ואולם עתה – הוצאתי את מורה-השעות שלי מתוך כיסי והסתכלתי בו – במה אוכל לשרתך?
– המעשה הוא כך. הראב"ע אומר על הפסוק…
ומקץ רֶבע שעה, אחרי שֶׁדִּבּר האיש וחזר ודִבּר וחזר והשמיע אותי את „הראב“ע אומר ”שלו, יָצא לי מתוך דבריו, כי בימי חרפו חִבּר פֵּרוש על אבן-עזרא וגם הדפיס ממנו קונטרס קטן, להיות לו לדוגמא, אלא שהשאר נשאר תחת ידו עד היום הזה, והרי הוא בא עתה אלי, בכדי שאעַיֵּן בחבּוּרו ואגיד עליו את דעתי בגלוי. הראב”ע אומר…
האיש הזה, כפי הנראה, יָדע באמת את הראב“ע בעל-פה. הראב”ע היה לו לתֹכן-חיים. כל חושיו היו נתונים בו. כל אשר הגה ואשר הרגיש ואשר דִבּר – היה הראב“ע. יש עולם גדול מסביב, בני-אדם חיים ומתים, צרות באות וצרות משתכחות, מלחמות נעשות, ריבוֹלוּציוֹת מתרגשות, עמים נוצצים ועמים נובלים – אלא שהראב”ע עולה על-גבי כל אלה.
בשעה שֶׁדִבּר והאריך קצת, הסתכלתי מרגע לרגע במורה-השעות שלי.
– לצערי, טרוד אני ברגע הזה מאד. אם טוב הדבר בעיניך, עֲזָב-נא את ספרך על יָדי, למען אשׂים עיני בו, ועתה היטיבה-נא בחסדך ושוב אלי מקץ שבוע אחד…
– שבוע? – שחוק שָׁלֵו כסה את כל פניו. עיניו שִׂחקו, פניו שִׂחקו, שפתותיו שִׂחקו, ובמתינות גדולה ובהטעמה ממֻשָּׁכָה של כל מלה ומלה ביחוד הוסיף: הראב“ע אומר על הפסוק: וַיָּחֶל עוד שבעת ימים אחרים, „ומלת ויחל עוד על דעתי מתחלה, כי אילו היה מגזרת תוחלת, היה וייחל, כמו וייקץ, או ויחל, כמו וישב יעקב, ויתכן להיותה מלה זרה בדקדוק וכו'; וייחל מבנין נפעל ובא מלעיל כמו וילחם ויצמד, ויש מזה הבנין שהוא מלרע כמו ויפָּקד מקום דוד ובא יו”ד וייחל בשרשו השלם כיו"ד או ירה יירה ”…
הרגשתי כי זעה קרה מכַסָּה את כל עורי.
– סלח נא לי, אדוני! בשבוע הבא אני מחכה לך. שלום עד היום ההוא…
האיש קם במתינות ובלי-רצון. בלי-רצון נתן לי את ידו ובלי-רצון נגש אל הדלת. עוד איזו פעמים הפליטו שפתיו איזה „הראב"ע אומר”, ואולם אני הלכתי עמו לשַׁלחו עד סף הבית. השתחויתי לו שלש וארבע וחמש פעמים ופתחתי לו את הדלת. במתינות ובלי-רצון יָצא האיש.
אני נחפזתי שוב אל שלחני והתנפלתי על העבודה. עלי להתעמר עתה ברגעים הנשארים ולהשתמש בהם עד היסוד בם ככל האפשר, בכדי להכניס מה שהוצאתי לבטלה. ואולם הנה שוב הפעמון בדלת. האיש שב.
– שכחתי את מקלי, – אמר במתינות וכל מלה ומלה ממֻשכה עד-בלי-קץ. – ואולם הראב"ע אומר על הפסוק: במקלי עברתי את הירדן…
את אשר דִבּר לא שמעתי. האיש עשה כה וכה, אך לבסוף לקח את מקלו וַיֵּצא. אז נאנחתי מקֹצר-רוח.
ואולם ממחרת בבֹקר, כמעט שישבתי על עבודתי, והנה שוב בא האיש. עצבי התרגזו קצת למראהו וכל רוחי בי נעשה חדודין חדודין. לא יחלתי לו וגם שעתי לא היתה פנויה.
– צר לי, כי גם היום טרוד אני מאד. אם לא אשגה, אמרתי לך, כי מקץ שבוע אהיה פנוי מעט יותר …
– אין דבר, אין דבר, עברתי על הבית הזה ונכנסתי רק לרגע. הראב"ע אומר על הפסוק: למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו לכו לסבלותיכם, „מלת תפריעו כמו שבּוּש, וכמוהו באין חזון יפָּרע עם, וכָלל במלת לכו לסבלותיכם משה ואהרן, כי הם כנגד כל ישראל, כי אין סבלותיכם כמו עסקיכם, והעד והשבַּתּם אותם מסבלותם”…
הרגשתי כי קֹצר רוחי הולך וגדֵל. כמעט שכל דמי רֻתּח בי. אין זאת כי הסימנים של רגזי היו נִכָּרים גם ברשמי פָנָי. האיש עזבני וַיֵּצא.
ואולם אחרי הצהרים שב. הראב"ע אומר…
דמיתי כי הראב“ע קם עלי וסַיָּף בידו והוא עומד לחנקני. הראב”ע היה לי פתאום למחנק. לא ידעתי ולא שמעתי עוד דבר, אלא: הראב“ע אומר, הראב”ע אומר, הראב"ע אומר…
ומני אז בא אלי האיש עם הראב"ע שלו יום-יום.
ופעם אחת מצאני בשעה שלא היה פנאי ביָדי אפילו לבלוע את רֻקי ואני לא יכולתי עוד לשלוט ברוחי.
– אין אני עוסק במקצוע זה ואין אני יכול להושיע לך ברב או במעט. רואה אתה, כי אדם טרוד אני מאד וכי גוזל אתה את זמני. מוטב כי תפנה לך…
ואולם הוא לא ידע ולא הרגיש. במנוחה שלֵמה ובמתינות אשר אין דוגמתה ענה:
– על הפסוק: דברי חכמים בנחת נשמעים אומר הראב"ע…
– ילכו לעזאזל כל החכמים שלך! אני אין שעתי פנויה לדברים כאלה. לֶך-לְךָ לאנשים אשר דבריהם בנחת נשמעים…
והוא באחת:
– הראב"ע אומר על הפסוק: כעס בחיק כסילים ינוח…
– ילכו לעזאזל גם החכמים וגם הכסילים שלך!
והוא:
– על הפסוק: במה יזַכּה נער את ארחו, אומר הראב"ע…
וגם בשעה שכבר פתחתי לו את הדלת והוא יָצא, עוֹד שמעתי את קולו מעל פני המדרגות: הראב"ע אומר על הפסוק: פרעהו אל תעבר-בו, שְׂטֵה מעליו ועבור… ואולם את הדברים לא שמעתי עוד.
ומני אז היה לי הראב"ע לחָגא. לא אוכל עוד לשמוע את השם הזה ונפשי לא תרגז בקרבי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.