כבר מקדם קדמותם חיו היהודים בגרוזיה על פי דתם לאמונת אבותיהם, אשר הביאו אתם מארצם. בראש הקהילות עמדו רבנים, תופשי תורה, שנקראו בשם “חכמים”. קשה להוציא משפט נכון על חכמתם וידיעתם של החכמים האלה בתורה ובשאר מקצועי היהדות. הם לא השאירו לנו שום כתבים ותעודות, אשר יתנו לנו אפשרות לתהות על קנקנם ולהקנות לנו מושג נאמן מלימודם והתפתחותם הרוחנית. ואם נבוא לדון מן המאוחר אל המוקדם, כלומר, בהחכמים שעמדו בזמן האחרון בראש הקהילות של יהודי גרוזיה, אז המסקנות לא תהינה מזהירות וחיוביות. בכל אופן יודעים אנו, שלימוד התורה לא היה נפוץ כל כך בתוך העם ובמשך שנות מאות אין אנו מוצאים זכר לאנשים גדולי-תורה ואנשי שם בחכמת היהדות כבשאר קהילות היהודים, אשר בארצות אחרות. את התלמוד לא הכירו וישיבות למרכז התורה והיהדות אין אנו מוצאים שם. אולם למרות חסרונם בידיעת התורה, היו נשמרים במלואם הדת ומנהגי ישראל. את ספרי הדינים ידעו והתנהגו על פיהם. ה“טורים”, ה“שלחן ערוך” וה“יד החזקה” של הרמב"ם היו מצויים ביניהם ונהגו על פיהם בדרכי החיים הדתיים. עד כמה היו בקיאים בתורה ובהלכה ועד היכן הגיעה הבנתם בספרים אלה, קשה לדעת, אבל מנהגי ישראל היו בידם והיו מתנהגים על פיהם. את התפילין ושלוש תפילות חשב היהודי לשרשי האמונה ובמזמורי תהלים הגה תמיד ונשא אותם בחיקו בכל אשר פנה. בהיותו נודד בדרך, הרחק מביתו ומשפחתו, לבקש טרף לילדיו, את ספר התהלים נשא אתו תמיד, בו שפך את שיחו ושיגו ובו מצא את נחמתו.

את בית-הכנסת חשב לביתו העיקרי מלבד שלוש התפילות – שם הו נאספים ושם היו נידונים ונחלטים כל צרכי הצבור. המילה והנישואין היו נעשים כדת משה וישראל. החכמים ותופשי התורה היו מכובדים בעיני העם כמלאכי אלהים והיו מפרנסים אותם בכבוד. על פי רוב, החכם היה ממלא גם תפקיד הרב, החזן, השוחט והמלמד. את משכורתו היה מקבל מהכנסת בית הכנסת (דמי עליות שהיו נמכרים בהכרזה ועוד), וגם קבל איזה חלק מהבהמות השחוטות (הצוואר). אם היה מלמד תינוקות קיבל גם שכר-לימוד מאבות התלמידים. השבתות והחגים היו מכובדים ונשמרים על פי חוקי התורה ¹ והעיירה היהודית בגרוזיה היתה בימים ההם סמל המנוחה והשלווה הנפשית והרבה מן היופי הרוחני והתרוממות הנפש היה איש מוצא בראותו יהודי יושב ביום השבת על יד ביתו, או בחצר בית הכנסת, ובידו ספר תהלים, או ספר-מוסר אחר ועוסק בו. בתי-הכנסיות היו בנויים על הרוב מעץ או מאבני-נחל, אבנים-חלוקות, בלתי מסותתות ומסיד. אבל גם בתי כנסיות מפורסמים בגודלם וביופיים לא חסרו (בית-הכנסת הגדול בטיפליס, בכותאיס, באוֹני, ובאלחלציק, בנויים אבני-גזית ומתנוססים לתפארה).

את ספרי התורה היו מביאים מא“י, ויום טוב היו עושים אותו יום, שזכו להכניס ספר תורה חדש לבית הכנסת, גם הזהר וספרי הקבלה היו ידועים בעם והתעסקו בהם. אולם עד כמה היתה הבנתם מגיעה בספרים אלו קשה לדעת. אבל את שם האר”י ז"ל ושאר שמות המקובלים היו מעלים על שפתותיהם בחרדת קודש.

כיתות ומפלגות לא היו בתוכם ולא היה הבדל בין יהודי ליהודי בהשקפתו על הדת וביחוסו לאלהיו. נוסח התפילה היה ספרדי כבשאר קהילות ספרד. את סעודת המילה, נישואין ובר-מצוה היו חוגגים ברוב פאר והדר. החג היותר עליז וחביב על העם היה חג הפורים. באותו יום היו רוכבים על סוסים, צוהלים ושמחים כל היום ובלילה ערכו “סעודת פורים” וחגגו עם רעיהם וקרוביהם במסכות, בתופים ובמחולות. בטחונם בה' היה גדול והאמונה בעיקרי היהדות היתה נטועה בלב ההמון עמוק, עמוק. וכן האמונה בעולם הבא, בתחיית המתים, בשכר ועונש וביחוד בביאת המשיח. התקוות המשיחיות היו תמיד חזקות בעמנו, אבל אצל היהודי הגרוזיני אלה היו כל חייו וכל קיומו. בשכבו ובקומו, בצאתו לדרך ובכל אשר פנה, היה הוגה וחי בתקוה זו: הגואל! בכל יום, בכל רגע חיכה לו. כל שנות גלותו הארוכות היו רק הכנה אחת גדולה: הציפיה לגואל, שישוב לארצו ל“עיר הקודש ירושלים”. הוא תמיד חשב את עצמו בארץ מגוריו “כאורח נטה ללון”, אשר עוד מעט "ואם הדור יהיה זכאי ", ישיב אותו האלהים לארצו ואל נווהו.

האהבה והגעגועים לארץ ישראל היו גדולים ועמוקים בלבו. היהודי הגרוזי חשב את עצמו לאזרח ארץ-ישראל. בדמיונו חי שם, בארצו והגלות היתה רק חלום רע אחד, ארוך, שעוונותינו גרמו לו. להיקבר בלי עפר א“י, זה היה חילול המת ודבר לא יצוייר. עד כמה השפיעו התנועות המשיחיות, שהיו בעמנו בתקופות ידועות, על היהדות הגרוזית לא ידוע לנו, אבל ידוע, שהיו הרבה מחשבי-קיצין, גם בזמן האחרון היתה אמונה חזקה בלב העם, שבשנת תרס”ו (1906) יבוא הגואל (הם סמכו על הפסוק ותסר בגדי אלמנותה – בראשית ל“ח, י”ד). כל ימיו חלם היהודי לעלות לא"י, לראותה פעם בעיניו, לפחות או להיקבר לעת זקנתו שמה. זה היה כל מאוויו ובזה היה נשבע.

לגרוזיה היו באים משולחים מארץ-ישראל לאסוף נדבות בשביל ישיבות ומוסדות שונים. בכל בית-כנסת היתה קבועה “קופה” בשביל “ארבע ארצות” (ירושלים, חברון, טבריה וצפת). המשולחים היו על הרוב ספרדים. כנראה גם הם לא היו מגדולי התורה ולרוב היו באים שמה אנשים פשוטים ובורים, אשר רק אל הבצע עיניהם, שהיו מאספים סכומים הגונים בשם הארץ והכל היה הולך לטמיון. אולם בכל זאת יש לשער, שגם אחדים מגדולי התורה היו מזדמנים שמה ועל חשבונם צריך לזקוף הפצת מנהגי התורה והדינים, אשר ביהדות יסודם. שאם לא כן, קשה להבין, איך בפינה נידחת זו, אשר לימוד התורה לא היה נפוץ שם, נשמרה בכל זאת היהדות בטהרתה. העם היו מקבלים אותם הכבוד גדול ובסבר פנים יפות. וכל בעל-בית היה חושב לו לכבוד גדול לאכסן אותו בביתו.

בכלל, לומדי התורה היו מכובדים ונערצים מאד בעיני העם, ביחוד תלמידי חכמים שבאו מארץ ישראל. אולם יחד עם זה, לא חסרה, גם ביקורת המונית, הנוגעת להצד השלילי שבהם. עדים לזה הבדיחות המסופרות בפי המון העם על ערמתם של ה“שליחים” (כך קראו בגרוזיה לתלמידי חכמים שבאו מא"י) והחכמים המקילים לעצמם ומחמירים לאחרים ומוליכים שולל את העם. נביא עוד לדוגמה אחדות מן הבדיחות המסופרות בפי המון העם: היה מעשה, ופעם בא “שליח” אחד לכפר מיושב על ידי יהודים גרוזים, התושבים היו אנשים פשוטים “עמי ארץ”, שלא ידעו את התורה וגם לא ידעו מתי חלים החגים. הם שמחו מאד בראותם תלמיד חכם בא למקומם בא“י. אז באו אליו לשאול אותו, מתי חל יום זה שצמים בו וקוראים פעמים רבות “ויעבור”? (התכוונו ליום הכפורים). השליח ראה, שהאנשים בורים גמורים הם וכן ידע, שביום זה בני ישראל נעשים נדיבי לב יותר, ולכן החליט וקרב את היום ההוא ועשה עצמו כאילו חושב דבר מה, לאחר מחשבה קלה ענה להם, שבעוד שני ימים יחול היום ההוא, וזה היה בחודש אב. אש כולם התכוננו לקראת הצום הגדול וביקשו מהמשולח להישאר אצלם לאותו יום וגם יהיה להם לחזן וישלמו לו ככל אשר ישית עליהם. וכך היה, הגיע היום וכל העם נהר לבית הכנסת והיו מתפללים תפילת יום הכפורים. קרה המקרה ובאותו יום הגיע לכפר עוד משולח מא”י. הלך לבית הכנסת ומצא שם כל בני העדה עומדים עטופים בטליתות וצועקים “ויעבור”. המשולח השתגע למראה עיניו וצעק: “טפשים, מה אתכם, האם היום יום הכפורים הוא?” אז המשולח הראשון, העובר לפני התיבה, קרא לו בניגון של “ויעבור”: “שתוק, שתוק, כולם חמורים, חמש מאות רו”כ (רובל) לקחתי, חצי לי וחצי לך ". בשמוע המשולח השני את זה, נפל על הרצפה, התחיל לספוק כף על ירך ולבכות, באמרו, שאכן יום הכפורים הוא היום והוא טעה בחשבון וחילל את קדושת היום. העם סלח לו והמשיך את תפלתו.

חכם אחד ראה, שנושאים מנחה ביום השבת, כעס והתחיל לצעוק: “אסור אסור!” אך כאשר נודע לו שאת המנחה נושאים אל ביתו אז הוא התרכך ואמר: “אמרו לנושאי המנחה שילכו בצדי הרחוב.”

פעם רבץ חמור ברפש ביום השבת ובאו לשאול את פי החכם אם מותר להקימו. השיב להם שאסור. אז אמרו לו "חמורך הוא, רבנן. התחשב ואמר, שיעשו שינוי, שלא ימשכו אותו באפסרו, אלא בזנבו. “חמורו של הרב מותר”, אומר ההמון.

בדיחות כאלה, המסופרות בפי המון העם, מורות, שאמנם היו חכמים ומורי העם, שהיו מוליכים את העם שולל ומרמים אותם, אבל כנגד זה ספרו על איזה חכמים שידעו את ערך עצמם ואת ערך התורה ולא נתנו ל“עמי הארץ” להקל את ראשם בהם. מספרים על חכם אחד, ששחט תיישים אצל קצב אחד. הקצב היה פטפטן ובדחן. הוא בא אל החכם וקרא לו, שילך לבדוק את ה“חמורים” ששחט (הוא קרא את התיישים בשם זה מפני גדלם). החכם בשמעו את זה, אמר לו, שהוא לא ילך לבדוק את ה“חמורים” והם טריפה בלי בדיקה.

כן היו זקני-הדור, עדי ראיה, מעלים על שפתותיהם ביראת כבוד שמו של חכם אחד ר' משה מצחינוואלי, אשר יצא לבית הקברות, הוא והקהל עמו, עם ספרי תורות בידיהם, והתפללו על הגשמים בשנת בצורת גדולה ולא זז משם עד שלא נתקבלה תפלתו וירדו מטרות עוז וקידש שם שמים בעיני הגויים.

טהרת המשפחה וטהרת המדות, שהצטינו בהם בני ישראל, היו מצויות גם ביהודי גרוזיה במידה מרובה, הם היו תמימים ונמוכי רוח עם האלהים והאדם. הפשעים החברתיים היו יקרי מציאות, ביחוד הרצח. יהודי שירצח את בן עמו או בן עם אחר היה יקר מציאות ומקרה יוצא מן הכלל, שהיה מזעזע את כל העולם היהודי-הגרוזי. לפעמים, שלא בצדק, מערבבים את היהודים ההרריים עם היהודים הגרוזים וקוראים להם “קוקאזים” (ובזמן האחרון קוראים לכולם “גורג’ים”). מלבד ההבדל היסודי שביניהם בשפתם (היהודים ההרריים מדברים טאַטית, מין בליל שפות תורכיות –פרסיות ועוד. והיהודים הגרוזים מדברים גרוזית כאזרחי הארץ ואין להם שפה מיוחדה), נבדלים המה זה מזה במידותיהם ובתכונות-נפשם תכלית שינוי. היהודים ההרריים חיו בין התורכים, ובתוך שבטי עמים פראים והרבה הושפעו מהם בחייהם בבית ובחברה. הם מהירי חמה, אוהבים להשתמש בנשק ועלולים לרצוח על נקלה. הנקמה היתה מצויה ביניהם, כמו בכלל בין שבטי המזרח, כמו שצין את זה גם ז. אניסימוב במאמרו “יהודי ההרים” (השלח כרך י"ח), בעיירה שלמה של יהודים (נוגה-דיר) הומתו זה על ידי זה לרגל הנקמה. עד כי רק מתי מספר נשארו מהם.

להיפך מזה היהודי הגרוזי, היה רחוק מנקמה ומרציחה, היה יותר שקט ונוח לבריות, עד כי היה שגור בפי המון עם הארץ: “שקט כיהודי”. מובן שהיו גם יוצאים מן הכלל, היו ביניהם גם “פושעים” ו“חוטאים”, אבל במידה מועטת מאד. אלה היו נחשבים לעבריינים ואומללים, אשר כל יהודי הגון היה מתרחק מהם. ביחוד היו מצויים ביניהם “משחקי בקוביה” ושולחי-יד בגניבות קלות, אשר נקראו בשם “גנבי-ליל”. הקהל התייחס אליהם כאל פסלתה של האומה וקראו להם “פריצים” וגם בשם גנאי, המיוחד לאנשים מסוג זה, בגרוזית “קינטוֹ”.

על הטמיעה, נישואי תערובת והמרת הדת בדורות הקדמונים אין לנו ידיעות מדוייקות ואין אנו יודעים באיזו מידה היו פועלות בשיכבות העם. אבל בדורות האחרונים, כשרק הונח להם, כשהתמוטטו העריצות הפיאודלית ושרירות לבם של הנסיכים והאצילים והחיים נעשו יותר בטוחים, נעשו המאורעות האלה יקרי המציאות ומקרים יוצאים מן הכלל לגמרי. ואם קרה מקרה כזה “פעם ביובל”, אז היה נמחה שמו של יהודי זה מכלל ישראל ולא היו שום קשרים עמו לא לקהל ולא לקרוביו.

בחיצוניותו היה היהודי הגרוזי סמל הטיפוס הטרדיציוני של היהדות. הזקן והפיאות היו מקודשים בעיניו ועד הזמן האחרון כמעט לא היה יהודי, שיעיז לשלוח יד בהם. הוא אוהב לשמוע את “דברי התורה” והאגדות “המנש[א]ים את עמלו”. בכל יום שבת לאחר הסעודה היה מקדים ללכת לבית הכנסת, לשמוע את הדרשה ודברי המורה שהיה החכם מטיף לעדתו ביום השבת סמוך למנחה.