בכדי שנוכל לקבוע את היסודות של עבודתנו החברתית-מדינית, מהוּתה ומַהלכה – אנו צריכים מקודם לברר לעצמנו את אופן התהווּתוֹ והרכבתו של היישוב העברי בארץ-ישראל.
מה שמציין את פרצופו החברתי ומטביע את חותמו על כל אופיו הפנימי של היישוב – זהו מוצאו החיצוני. היישוב העברי בארץ-ישראל אינו תולדת התפתחות מקומית פנימית של תקופה היסטורית פחות או יותר ממושכה, אלא פרי ההגירה של עשרות השנים האחרונות. וילד זה של ההגירה עדיין קשור אל ארצות מוצאוֹ בכמה וכמה ענינים חמריים ורוחניים.
שני מוֹמנטים השפיעו על צמיחת היישוב העברי בארץ-ישראל: המומנט הדתי והלאומי.
זה אך לפני ששים שנה הגיע מספר היהודים בארץ-ישראל לאלפים אחדים, שנתרכזו כולם ב“ערי הקודש” בלבד. הודות לקדושת הארץ החל מספר היהודים להתרבוֹת. ממזרח וממערב נכנסו לארץ עשרות ומאות יהודים חדשים, אך הללו לא יצרו בארץ כל ערכין לאומיים, חמריים או רוחניים, רובם היו אנשים מבלי-עולם, שלא דאגו אפילו לפרנסתם, כי זו נמצאה להם מהחלוקה, שהיתה שופעת לארץ מכל תפוצות הגולה הרבה אלפים ורבבות הכניסה החלוקה לארץ, אך לא העשירה ולא חיזקה כמעט את היישוב.
הנמומנט הדתי, אף-על-פי שהשפיע במידה מרובה על הגדלת מספר היהודים בארץ-ישראל, אולם ערכוֹ שלילי בזה, שהעמיד את היישוב העברי על תמיכותיהם ונדבותיהם של בני חוץ-לארץ.
תפקיד אחר לגמרי מילא המומנט הלאומי. לפני כשלושים שנה נתגברה התנועה הלאומית, בייחוד בתוך יהודי מזרח אירופה, ויסודות חדשים התחילו באים לארץ-ישראל. מטרה אחרת העמידו להם המהגרים הללו: מטרה לחיות בארץ ולהחיותה. זה היה יסוד רענן ובריא, אך אם גם בענייניהם החמריים עמדו אלה ברשות עצמם ולא היו תלויים, פחות או יותר, בפרנסתם בתמיכה מן החוץ – אולם בכל מהלך דיעותיהם והשקפת-עולמם היו קשורים עם הכוחות הלאומיים שבחוץ-לארץ וכל מבטיהם היו תמיד פונים כלפי חוץ, ורק מן היהודים הלאומיים הציוניים שבארצות הגולה חיכו למעשים ופעולות בארץ-ישראל. הגשמתו של אידיאלם הלאומי, שבשבילו באו לארץ-ישראל, תלויה כולה ברצונם ובעבודתם של “הציונים” שבחוץ-לארץ. כך חשבו – וחושבים – בני היישוב החדש.
ואמנם, התנועה הציונית הציגה לעצמה מטרה להגשים את רעיון תחיית העם העברי בארץ-ישראל על-ידי יצירת יישוב עברי גדול בארץ-ישראל, בעל זכויות לאומיות-מדיניות ידועות. לתוך חוג פעולתה נכנסו שני ענפי העבודה: גם העבודה היישובית וגם העבודה המדינית. היה זמן, שהעבודה המדינית תפסה את המקום הראשון בפרוֹגרמה הציונית. זה היה בתקופה של “מדינת היהודים”. אחר כך צימצם הרעיון המדיני את שכינתו עד כדי השגת צ’רטר, וכעבור איזה זמן נצטמצם עוד יותר, עד שבאה המהפכה התורכית וכיווצה את הרעיון המדיני עד היקפוֹ הקטן שקיבל בקונגרס האחרון, כעין השגת זכויות לאומיות בשביל היהודים בארץ-ישראל, ביטול ההגבלות שנשארו מימי המשטר הישן, וקוֹנצסיות וכדומה. אולם הרעיון המדיני כשלעצמו, כלומר הרעיון, של ההסתדרות “הציונית”, שיש מלבד עבודתה היישובית והתרבותית, שהיא צריכה לנהל בארץ-ישראל, גם עבודה מדינית, דרישות מדיניות מהממשלה התורכית, - רעיון זה עדיין חי במוחות “הציונים”. אבל לנו לא נכבד כל כך, מה שחושבים “הציונים” בחוץ-לארץ, ערך יותר גדול יש לזה מה שחושבים כאן, בארץ-ישראל. וזוהי העובדה, שאפילו פה, בארץ, מחכים לא רק לפעולתם הכלכלית של הציונים בשביל ארץ-ישראל, אלא גם לפעולתם המדינית. עדיין לא הבינו כולם, כי השגת זכויות מדיניות והגנת האינטרסים המדיניים זוהי תעודתם של אזרחי המדינה עצמה, בנידון דנַן – של יהודי ארץ-ישראל ותורכיה. וזו צריכה להיות “נקודת-המַהפך” בהשקפתנו המדינית. אנו צריכים לעשות קץ עם ההשקפה “הציונית” שהיתה לנו עד עתה. מצבנו המדיני והמשפטי בארץ-ישראל יכול – וצריך – לעניין גם את היהודים שבשאר ארצות, וקודם כל את ה“ציונים”. אבל לפעול ולהשפיע בנידון זה, להשיג איזה דבר במקצוע המדיני, בין בנוגע לביטול ההגבלות הקיימות ובין בנוגע להשגת זכויות חדשות – יכולים אך ורק יהודי ארץ-ישראל ותוגרמה.
בני ארץ אחת אינם יכולים לנהל עבודה מדינית בארץ אחרת, אפילו אם הם מאיזו סיבה שהיא מעוניינים בזה. די להראות על השתדלותה של הממשלה האמריקנית בנוגע לזכות הישיבה של אזרחיה היהודים בארץ רוסיה. כאן יש לנו עסק עם ממשלה אדירה – ואף על פי כן אינה יכולה לעשות כלום, מפני שהדבר נוגע לענייניה הפנימיים של רוסיה.
להסתדרות ה“ציונית” יש כר נרחב לעבודה בארץ-ישראל, כמו הרחבת היישוב, עבודה תרבותית. אבל העבודה המדינית, הרי זו יוצאת לגמרי מחוג פעולתה. זוהי – תפקידם של יהודי ארץ-ישראל בעצמם. – טיבה של עבודתנו המדינית מה הוא?
הקוֹנסטיטוציה התורכית גילתה לפנינו אופקים חדשים ואפשרויות חדשות של עבודה רחבה – יישובית והסתדרותית. אבל זה רק צד אחד של המטבע, הצד השני הוא – האפשרויות הרחבות שנתגלו גם לכוחות המתנגדים לנו לפתח ולהגדיל את כוחם המדיני ולהפריע בעד עבודתנו היישובית. ואם נסקוֹר על התקופה הקצרה שאחרי המהפכה, נראה שרק האפשרות השניה נתגשמה בחיים… אנחנו לא השתמשנו בתנאים החדשים ולא עשינו כלום לא בשביל הרחבת היישוב והגדלתו, ולא בשביל להסתדר ולהתבצר בפנים – ובאותה שעה הסתדרו שונאינו והתחילו מנהלים מלחמת-תיגרה נגד יישוב היהודים בארץ-ישראל.
ברור, שאם נשב בחיבוק-ידים ושונאינו ימשיכו את עבודתם לא רק שתינטל מאתנו האפשרות להרחיב את יישובנו, אך גם היישוב הקיים יעמוד בסכנה. ולכן עומדת לפנינו השאלה להיות לכוח מדיני מסודר, שנוכל להגן על זכויותינו ומעמדנו בארץ.
ובכדי שנוכל להיות לכוח משפיע כלפי חוץ, עלינו מקודם להיות מאורגנים בפנים. בתנאים של עכשיו, אין לנו כל יכולת לנהל עבודה מדינית, לא מקומית ולא בקושטא. הננו כל כך קרועים, מפורדים ומרוּסקים, אין כל קשר בין עיר אחת לשניה, בין מושבה לחברתה, ובתוך עיר אחת אנו מפורדים לכל כך הרבה קהילות, עדות, קבוצות, בכול שׂורר תוהו ובוהו – ולכן צריך תחילה לתקן את המצב הפנימי שלנו ולסדר את חיינו החברתיים, כלומר, לסדר את הקהילות על יסודות עממיים ולאַחד אותן בהסתדרות כללית.
הרעיון על דבר ההסתדרות הכללית אינו חדש. עוד לפני שבע שנים ניסה אוסישקין לייסד הסתדרות כללית. הנסיון הזה לא הצליח. ההסתדרות לא האריכה ימים. וזה מובן. לא מבפנים, מתוך הארץ יצאה ההתעוררות, אלא הוכנסה באופן מלאכותי מן החוץ, ולא מלמטה נתכוננה ההסתדרות, אלא מלמעלה, ולא לסַפק את האינטרסים של ההמונים הרחבים באה – ולפיכך לא נתקיימה. הרעיון על דבר הסתדרות נתעורר שוב אחרי הכרזת המשטר החדש. ההתעוררות הכללית שבאה, בהעקב המהפכה המדינית, השפיעה גם על היהדות הארצישראלית וקמה תסיסה בין כל חלקי היישוב להסתדר ולהתאַחד. עד היום לא יצא הרעיון הזה אל הפועל.
מה הנה הסיבות שהפריעו בעד הגשמת הרעיון של הסתדרות היישוב העברי?
לדידי, יש כאן שתי סיבות עיקריות: ההתהום המפרידה בין היישוב הישן והחדש, והתנגדותם של התקיפים והאפיטרופסים השונים, האוחזים בידם את השלטון על מוסדות הציבור – להסתדרות עממית.
שגיאה היסטוריצ גדולה עשו כל העסקנים הלאומיים של היישוב החדש, שהזניחו לגמרי את היישוב הישן ולא השתדלו לפתחוֹ, לטהרו מכל החלאה השנוֹררית ולבססוֹ על יסודות בריאים ופורים. ולא שׂמו לב שהיישוב הישן, הודות לכמותו הגדולה, יוכל להיות לכוח מדיני-חברתי חשוב, שיוכל להביא תועלת רבה לכל עבודת היישוב.
היישוב הישן מצידו נתרחק מהחדש, מפני שהיה שונה ממנו בטבעו, בהשקפת עולמו ובאורח-חייו, וכה הלכה וגדלה התהום בין שני חלקי היישוב העברי בארץ-ישראל.
ובמידה שסיבה זו – הפירוד בין היישוב הישן והחדש – מפריעה בעד ההסתדרות הכללית של היישוב, כך מפריעה הסיבה השניה, המכשולים מצד התקיפים השונים, האפיטרופסים, ראשי הכוללים ודומיהם, בעד הסתדרות הקהילה המקומית.
לפני שנתיים, זמן קצר אחרי המהפכה, נתעוררה בירושלים תנועה חזקה בין כל שדירות הציבור לסדר את הקהילה (האשכנזית) על יסודות עממיים ולבחור בועד-עיר כללי. כבר נקבעו אפילו הבחירות, וכבר חשבנו, שנזכה לראות את הקהילה העברית היותר גדולה בארץ-ישראל מסודרת ומאוחדת, מתנהגת בסדר קבוע ועל יסוד עממי – אבל ברגע האחרון התחכמה הכנופיה של הממונים וראשי הכוללים, שתפשו בידם את כל המוסדות הציבוריים והעושים בהם כאדם העושה בתוך שלו, - לבטל את כל הדבר ולהמשיך את שררתם ושלטונם בכספי הציבור מבלי תת דין-וחשבון למי שהוא על הנהגתם ומעשיהם. כך היה גם בחיפה. שם היתה הקהילה כבר מסודרת ומאוחדת. אך על ידי נרגנותם של תקיפים אחדים בטל ועד העיר הכללי, ושוב נתפוצצה הקהילה לקהילות אחדות. וגם ביפו, במקום שאחרי עמל רב הצליח לסדר ולאַחד את הקהילה, צריך הועד לעמוד בקישרי מלחמה עם תקיפים אחדים, החותרים חתירות תחת קיומו של הועד ועמלים לבטלוֹ.
מזה ברור, שבכדי לאַפשר את הסתדרותו1 של היישוב, התאַחדותו, ועימומו2, צריך קודם כל להסיר את הסיבות הנזכרות – זאת אומרת, צריך להרוס את המחיצה המפרידה בין שני היישובים, לקרבם זה לזה ולעוררם לפעולה חברתית משותפת. ונגד התנגדותם של האפיטרופסים והתקיפים צריך להעמיד את הכוח המאורגן של השדירות העממיות הרחבות.
עד כאן דיברתי רק על דבר העבודה החברתית בערים. שונים לגמרי הם התנאים הציבוריים במושבות. אם בערי ארץ-ישראל אנו מוצאים אי-סדרים ופירוד, שאין דוגמתם ביישובים העבריים שבשאר הארצות, הרי נפגשים אנו בתוך המושבות בארץ-ישראל עם הסתדרות מוֹפתית של הנהגה עצמית, שכל העניינים הציבוריים והדברים שבין איש לחברו נחתכים על-ידי ועד המושבה. סדר ציבורי זה הוא יצירה מקורית של היישוב הקרקעי העברי בארץ-ישראל, אולם גם לו יש עוד חסרונות גדולים. ראשית, חסרון החיבור שבין המושבות. כל מושבה היא בודדה בפני עצמה ואינה מתחברת עם שאר המושבות. לכולן יש הרבה צרכים כלליים, משותפים, שכל אחת בפני עצמה אינה יכולה לספק אותם, ודרושה לזה השתתפות-הכוחות של כל המושבות. החסרון השני – זוהי שיטת-הבחירה הבלתי עממית. רק לבעלי הנחלות יש הזכות לבחור ולהיבחר בועד המושבה. ואף על פי שבהרבה מקומות כמו פתח-תקוה, זכרון-יעקב, ראש-פינה, ראשון-לציון ועוד, מספר שאר התושבים אינו נופל ממספר האיכרים ובעלי הנחלות, אין זכות הבחירה אלא לאיכרים בלבד. בייחוד משולל זכויות-אזרח במושבה הפועל. אם גם יעבוד הפועל במושבה כמה שנים, יקדיש לה את מיטב שנותיו ויסַכן את חייו בגללה – הריהו נחשב שם כזר, ואין לו כל זכות לחווֹת דיעה בענינים הציבוריים הכלליים ולקחת חלק בהנהגה העצמית, נגד עוול זה צריך להילחם. את זכות הבחירה במושבות צריך להרחיב, ויחד עם זה – לחַבר את כל המושבות בועד כללי. – זוהי העבודה החברתית-מדינית העומדת לפני היישוב העברי בארץ-ישראל.
וכאן מתעוררת השאלה: מה אנו, בתור מפלגת-פועלים, יכולים לעשות בשביל זה?
בשני אופנים יכולים אנו לפעול על היישוב: על-ידי תעמולה בכתב, בעתוננו “האחדות”, ועל-ידי פעולה ישרה, בלתי-אמצעית, בעזרת הפועלים המסודרים ובחיבור עם שאר היסודות העממיים.
בעתוננו “האחדות” אנו צריכים לנהל תעמולה בלתי פוסקת בעד סידור הקהילות על יסודות עממיים והתאַחדותן, לברר ולהסביר להמוני העם ולפועלים את ענייניהם הציבוריים והמדיניים. המשטר המדיני והסדר החוקי השוררים במדינה, הרי הם משפיעים על תנאי חייהם ותנאי-מלחמתם של כל האזרחים ומַתנים במידה ידועה את כל פעולותיהם הפרטיות והציבוריות. היישוב העברי בארץ-ישראל רחוק ברובו בכלל מהחיים המדיניים ומהבנת האינטרסים הפוליטיים שלו. וגם אותו החלק המתעניין בפוליטיקה, הריהו על פי רוב יותר קרוב לעניינים המדיניים של ארצות-אירופה, שמשם בא, מאשר לאלה של הממלכה העותמנית. זרוּת זו עלולה להזיק לנו הרבה מכל מקצועות חיינו, ונגד זרוּת זו צריכים אנו להילחם, על-ידי זה שנפתח ונעורר אצל ההמונים את הכרתם, התעניינותם ופעולתם המדינית, בתור אזרחי המדינה ובתור יהודים. מתוך כל השאלות המדיניות שבתורכיה היותר חשובה לנו, היהודים, היא השאלה הלאומית. במקצוע זה אנו צריכים להראות על אחדות האינטרסים של כל היהדות העותמנית, על הצורך לנהל פוליטיקה יהודית לאומית בתוך בית-הנבחרים ומחוצה לו, לשם הגנת מעמדנו בקרב שאר העמים העוקמניים; ובייחוד מה שנחוץ ברגע הזה ליישוב הארצישראלי – להתקשר לכל קהילות היהודים בערי ארץ-ישראל ומושבותיה עם באי-כוחנו מקושטא, ארבעת הצירים היהודים בבית-הנבחרים והחכם-באשי הראשי, שידרשו את זכויותינו ויגנו עלינו בפני ההתנפלויות של הערבים הנוצרים בעתונות ובחיים.
אך מלבד התעמולה שבכתב יש למפלגתנו כר נרחב לפעולה ישרה במקצוע החברתי והמדיני על-ידי הפועלים המסודרים ובחיבור עם שאר היסודות העממיים. אמנם, מפלגתנו קטנה ודלה, השפעתה לעת-עתה על היישוב עדיין מיצערה היא. ואין אנו, בעבודתנו בלבד, יכולים לברוא תנועה עממית רחבה. אבל יכולים וצריכים אנו לעמוד בראש התנועה המתעוררת כבר בתוך שדירות העם הרחבות. ואין כל ספק שיש תסיסה כזו אפיו בין היישוב הישן. כך, למשל, אינה יורדת שאלת סידור הקהילה מעל עמודי העתונות הירושלמית זה זמן רב. ולא רק בעתונות, אלא גם בחיים יש שאיפה עזה, לא ברורה, אבל חזקה, לסדר את כל העניינים הציבוריים על יסודות עממיים. חסרה הכרה ברורה, וחסר הגרעין המאורגן, שילך בראש התנועה הזאת, יסול לפניה את הדרך ויסַמן את תכסיסה ואמצעי-מלחמתה.
ואילו היתה בירושלים מפלגה חזקה של פועלים, היתה יכולה לשנות את כל סידרי הקהילה הפרועים, והיתה מושכת אחריה את כל המוני-העם, היותר קרובים אל הפועלים בתנאי-חיים, המרגישים היטב ברוע המצב החברתי, והסובלים משלטון התקיפים המשעבדים ולוחצים אותם – כמו המון בעלי המלאכות ויתר השדירות הקרובות להם.
ולכן צריכים אנו יחד עם בירור הצרכים הכלכליים והתרבותיים של הפועלים, לברר להם גם את ענייניהם החברתיים, לסַדרם למטרה זו, ועל ידיהם, ובעזרת שאר היסודות הדמוקרטיים, כגון אגודות בעלי המלאכה ביפו ובירושלים, להשתתף בעבודת סידור הקהילות.
אבל אין אנו יכולים ורשאים לצמצם את פעולתנו החברתית רק בין הפועלים בארץ-ישראל. כי מלבד האינטרסים המשותפים שיש לנו בארץ-ישראל, יש לנו עניינים לאומיים ומדיניים, הנוגעים לנו בין בתור פועלים ובין בתור עברים, והמקשרים אותנו עם הפועלים העברים שבכל חלקי תורגמה, וגם עם פועלי שאר העמים העותמניים. כך למשל שאלת הפועלים בפרלמנט, חופש האגודות והשביתות, חוקי הגנת העבודה וכדומה. אי-אפשר לחשוב, שבכוחות עצמנו נוכל להשיג דבר-מה בנדון זה; לפועל העברי בארץ-ישראל לעצמו לא תהיה בזה כל ערך והשפעה מדינית. ומפני זה אנו צריכים להתאַחד עם כל הפועלים העותמנים, וקודם כל עם הפועלים העברים.
בין הפועל העברי בתורכיה עבר התחילה מתפתחת תנועה סוֹציאלית ואומנותית, אבל תנועה זו הולכת במַהלך מסוכן בשבילנו – הסוציאלאים העברים בקושטא ובסלוניקי הם נגד הלאומיות העברית ובייחוד נגד הציונות. אם תנועת הפועלים העברים בתורכיה תתפתח גם להבא במהלך זה – הרי נשקפת לנו סכנה לעתידנו הלאומי בארץ-ישראל, כי לשונאינו מבחוץ יתוַסף גם שונא פנימי. ועוד זאת, כי בלי עזרתם ועבודתם לא נוכל לרכוש את הזכויות הלאומיות והמדיניות הנחוצות להתקדמותנו והתפתחותנו בארץ-ישראל. הילכך עכשיו, בראשית צמיחת התנועה הסוציאלאית אצל הפועלים העברים בתורכיה – עומדת לפנינו התעודה להפיץ ביניהם את הסוציאלאיות העברית, לפתח את הכרתם הלאומית ולרכוש אותם בשביל רעיוננו, הרעיון הציוני הפרוליטרי.
“האחדות” מספר 3–2, תשרי תרע"א.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.