(מתוך הויכוח בקונגרס השנים־עשר)
בראשית דברי בשאלת ההתישבות בארץ־ישראל אני נאלץ להביע את השתוממתי1 על זה, שההנהלה שלנו מסרה את ההרצאה בשאלה זו לאיש, אשר זה חמש־עשרה שנה לא היה בארץ־ישראל ואינו יודע על כן כלום מכל הנסיון אשר רכשנו שם בעבודתנו. ומה שמפליא ביותר במעשה זה של ההנהלה, הוא קלוּת ראשה עד כדי כך שלא מצאה אף לנחוּץ לשלוח את ד“ר סוסקין, אשר יעדה להרצות בשאלה זו, לבקר את ארץ־ישראל, למרות זה ששלחה אותו לבקר קצוי ארץ ואיים רחוקים, באירופה ואמריקה ואף סין ויאפן. והן ישנם אגרונומים מומחים בארץ־ישראל עצמה, והן מנהל המחלקה להתישבות וחקלאות בארץ־ישראל, האגר' י. אטינגר, עוסק זה עשרות שנים בעבודת התישבות, ברוסיה, ארגנטינה וארץ־ישראל, ומדוע לא מסרה לו ההנהלה להרצות כאן בשאלה זו? ואכן כפרי מעלליה הושב לה להנהלה שלנו! והמרצה שלה ד”ר סוסקין הקריא לפני הקונגרס הזה לא הרצאה על התישבות, כי אם פליטון. כי הן לא שמענו כאן בדבריו כל תענית מסוּימת לעבודתנו הישובית בארץ־ישראל. הן לא סיפר לנו כאן שום דבר מלבד זה שבארץ־ישראל ישנה שמש, וכי באספּמיה מגדלים אבטיחים על חולות ים. ואף המספר היחידי אשר הזכיר לנו, והוא שב־300 לירות אנגליות אפשר ליישב משפחה עובדת, אף על מספר זה העיד בעצמו, כי שמע ע“ד זה מפי ארץ־ישראליים כאן, והוא “מאמין” להם שכך הוא. אך מספרים מדוּיקים מארץ־ישראל אין לו. ואכן אחרי הרצאתו זו של ד”ר סוסקין אין גם מה להתוכח, כי מה נענה אחרי פליטון מרפרף על פני כל כדוּר הארץ, ובנוגע לארץ־ישראל אין הוא נוגע אלא בקרני השמש שלה? ואמנם לא על מה שדיבר כאן המרצה אדוּן בזה, כי הן לא אמר כלום, כי אם על מה שכתב בענין זה.
קראתי בעיוּן את כל מה שכבת ד“ר סוסקין; ואף את כל הספרוּת אשר ציטט בכתביו קראתי, וגם את הולנדיה ביקרתי בשנה שעברה, כדי לראות את האכרוּת הזעירה שם. ד”ר סוסקין בכתביו רוצה להוכיח, כי כשם שבהולנדיה יחיוּ מגדלי־ירקות על שטח של דוּנמים אחדים, ככה גם בארץ־ישראל עלינו לסדר התישבות גדולה של גידוּל ירקות. ואולם, קונגרס נכבד, דעו לכם שגם בארץ־ישראל אנו מגדלים ירקות, ולפני המלחמה היינו שולחים ירקות מכנרת לדמשק, וישנם מקרים גם אצלנו שעל דונמים בודדים של ירקות תחיה משפחה בודדת זו או אחרת; אולם מכאן ועד שיטה של התישבות עדיין רב המרחק יותר מאשר מארץ־ישראל לסין ויאפן.
ודי יהיה לציין לפניכם כאן עוּבדות אחדות, שגם אלה הרחוקים מחקלאות ומישוּב ארץ־ישראל יוכחו בכל חוסר ההגיון אשר בתכניתו הישובית של ד"ר סוסקין:
א) גם הולנדיה, הנמצאת במרכז אירופה המאוכלסת, איננה כולה גן־ירקות; הולנדיה מגדלת דגן בשטחים רחבים למאוד, בהולנדיה ישנן מחלבות גדולות. ואך ורק בסביבת הערים הגדולות, האג, אמסטרדם וכדומה, נמצאים בהולנדיה גני־הירק האינטנסיביים, אשר במשך עשרות ואולי גם מאות בשנים הגיעו למדרגה זו של אינטנסיביות, בעקבות ריבוּיו של הישוּב העירוני בהולנדיה וארצות אירופה והצטופפותו, ובהתאמה לנסיון אשר נרכש בדרך האינטנסיבית ע"י העובדים דור אחרי דור. ואולם בארץ־ישראל אין עדיין ישוּב עירוני צפוף, אשר יציע שוּק קבוע רחב לירקות.
ב) אף מגדלי הירקות הנמצאים כבר בארץ־ישראל אין להם שוּק מספיק לירקותיהם, ולא רק מגדלי הירקות משלנו כך, אלא גם מגדלי הירקות הערבים נתקלים כמעט שנה אחרי שנה, לסרוגין, בחוסר שוק. והסיבה לכך נמצאת בזה, שהפלחים הערבים יגדלו את הירקות בחלקו מיוחדות ליד כפריהם, ונוהגים הם לרוב לזרוע באותן החלקות ירקות בשנה אחת תבואה בשנה השניה. ומכיון שגם הבנת הפלחים בכלכלת המשק החקלאי אינה עולה על הבנת המיישבים שלנו במקצוע זה, וגם הם, כמו המיישבים בארץ, יקטינו את שטחי הירקות אחרי שנה של מחירים זולים בשוק, ויגדילו את השטחים אחרי שנה של מחירם גבוהים בשוק, יוצא על כן שבשנה אחת מעטה ההצעה על הדרישה בשוּק הירקות והמחירים הנם טובים ובשנה שניה תגדל ההצעה על הדרישה והמחירים יורדים עד למדרגה שאין חשבון לאסוף את הירק מן הגן.
וככה היו השנים 1918, 1920, שנים של הפסד בגידול ירקות בארץ־ישראל; והשנים 1917, 1919, 1921 היו שנים של רווחים. יוצא שכבר עכשיו אין בא“י שוק מספיק לירקות, למרות זה שתושבי ארצנו יאכלו ירקות יותר מאשר בכל ארץ אחרת. וד”ר סוסקין מציע לפניכם להושיב עוד מאות ואלפי אנשים, להושיב את כל ארץ־ישראל במגדלי ירקות אינטנסיביים!
או שמא תאמינו, כי קרוב הזמן שהישוב העירוני בארצנו יגדל עד כדי כך, שלא רק מגדלי הירקות הנמצאים כבר בארץ (הן גם הפלח הערבי הנו מגדל ירקות אינטסיבי2) ימצאו שוק קבוע, אלא גם נוכל ליסד ישוב צפוף של מגדלי ירקות? היו בטוחים כי שנים רבות תעבורנה עוד בטרם נגיד לכך בארץ־ישראל. או שמא תחשבו שבמצרים וסוּריה יוצר שוּק לירקותינו מארץ־ישראל, כשוק אשר ישנו להולנדיה בארצות אירופה? ובכל תציינו נא לכם את העוּבדה, שאף השוק שהיה לנו לפני המלחמה בדמשק לירקות האביב שלנו, גם שוק זה נשמט מאתנו עכשיו על־ידי המסיבות הפוליטיות (כיבוש ארץ־ישראל ע"י אנגליה והתנועה האנטי־יהודית שמעוררים שם); ושוק דמשק לא ישוב עוד אלינו, כי הוא הולך ונכבש על־ידי הירקות ממצרים. ומצרים אף לשוקי ארץ־ישראל – ליפו וירושלים, לחיפה ואף לטבריה תשלח כבר עכשיו את ירקותיה, והיא מתחרה עתה לא רק במגדלי הירקות שלנו, אלא אף במגדלי הירקות הערבים שבארצנו.
(בתשובה על הערת היושב־ראש “כי אין כאן מקום לדבר על־דבר ירקות”: קונגרס נכבד! תורה זו של גידוּל ירקות בארץ־ישראל, ובעית השוקים לירקות שלנו חשובה, לדעתי, הרבה יותר מכל תורת הפוליטיקה אשר הלאוכם בה זה ימים אחדים. כי הציונות תצליח יותר אם תדעו כולכם את הפוליטיקה של גידול ירקות וחיטה בארץ־ישראל!).
המרצה נתלה בשמש של ארץ־ישראל; ואולם דעו לכם שלמרות זה שבארץ־ישראל תזרח השמש במשך כל השנה ואף תלהט בקיץ, ובהולנדיה אין השמש מחממת את הצמחים אלא כשבעה חדשים בשנה, בכל זאת יכול מגדל הירקות ההולנדי לאסוף מכל חלקה כששה יבוּלים בשנה, ומגדל הירקות בארץ־ישראל יאסף רק כשלושה יבוּלים מחלקות שבהשקאה. והסיבה היא פשוטה מאוד: בשוקי אירופה המרכזית ישנם קופצים לירקות קלילים, כגון: עלי צנונית, חמציץ וכדומה, אשר רק כשלושה ארבעה שבועות יעברו מיום היזרעם עד יום היאספם, והם בכלל נזרעים בתור כלאים גידולי בינים – בעת שבשוקי ארץ־ישראל ואף בארצות השכנות לה אין כמעט דרישה לירקות כאלה, כי אם בעיקר לירקות־פרי ושורש, שחדשים רבים עוברים עליהם מיום היזרעם עד יום היאספם; ועליכם לדעת גם את זה שמשקל היבול של הירקות הקלילים לחלקה קבועה גדול יותר ממשקל הירקות של פרי ושורש. והרי גם התנובה מכל דונם ירקות הנזרעים בעיקר בארץ־ישראל, הנה עקב זאת קטנה מאוד לעומת התנובה בהולנדיה. ואל תשכחו גם את זה: א. שבהולנדיה ישנה למגדלי הירקות קרקע שהוכשרה לכך במשך דורות רבים שעברוּ, ואנו רק מתחילים עכשיו להכשיר את אדמתנו; ב. שבהולנדיה אין צורך להעמיד שומרים על חלקות הירקות, ואצלנו יש לנו ההכרח להוציא כספים לשמירת שדותינו וגנותינו.
ושמא תאמרו, כי לא לשווקים הקרובים נשלח את ירקות הארץ כי אם לשווקי אירופה, או אולי תחשבו להיעזר ע“י בתי־חרושת לשימורים? ובכל דעו שהשוק באירופה אינו פנוי, כי אם נכבש כבר מזמן. ואף בחורף תוכל הולנדיה להמציא לשווקי אירופה את הירקות, אשר תגדל בבתי־זכוכית, הרבה יותר בזול מאשר נוכל אנחנו לשלוח באניות את הירקות שלנו, במשך שבוע שבועים לכל הפחות. כי ההוצאות למשלוח וקלקול הירקות בדרך תהיינה גדולות מאוד. ואם נשלח םכל3 זאת ירקות לאירופה בחורף, יהיה גם כאן היתרון למצרים על ארץ־ישראל בכל המובנים. ובנוגע לבתי־חרושת לשימורים: הרי קודם כל עובדה היא, שבית החרושת לשימורים בכל העולם משלם למגדל הירקות רק רביעית המחיר, ופחות מזה, מאשר ישלם השוק בעד ירקות טריים; ויוצא על־כן שמגדלי הירקות לשימורים יצטרכו לטפל בשטח גדול פי ארבעה וחמשה ממגדלי הירקות לשוק הטרי, האינטנסיביות ממילא תקטן ע”כ כך, והיבול יקטן עוד יותר, ובעקב זאת יהיה צורך להגדיל שוב את השטח, באופן, שבמקום 5 – 7 דונמים ירקות למשפחה, אשר יציע ד"ר סוסקין בכתביו, יצטרך מגדל הירקות לטפל בשטח של 30 דונם ירקות לבתי־החרושה. והוא לא יוכל עוד לעבד את זה בידיו, אלא בעזרת מכונה העולה עשרות רבות (ואף יותר) של לירות, ויצטרך דלק ותיקונים למכונה. או שיצטרך לבהמת עבודה ויצטרך גם למספוא בשבילה. ואחרי כל זאת, האמנם תאמינו, כי השימורים אשר ייצרו בתי־חרושת מירקותיהם של מאות ואלפי משפחות עובדות האלה, (כי הן בתור שיטה של התישבות ידובר כאן) ימצאו להם שוק מוכן?
ועכשיו, מה היא זאת “התישבות זולה”? – זאת היא שיטה המבטיחה לישב אנשים בהוצאות כסף קטנות, ולבססם עד כדי כך שיוכלו לחיות הם ונפשות ביתם מתנובת משקם החקלאי. ושיטה כזו בשביל ארץ־ישראל נמצאת אך ורק ביסוד משקים מעורבים, אשר יתנו למשפחה העובדת, קודם כל, את הלחם ואת הירק, את החלב ואת הביצים הנחוצים למחיתם, ורק העודפים יוצאו אל השוק המקומי אשר בתוך הארץ; ולכל אלה ישנה הדרישה בשוקי הארץ, והדרישה תגדל עם גידולו של הישוב. ואולם ישוב חקלאי, אשר האכר יוצר בו רק מין אחד, נאמר, ירקות, ואת זה צריך הוא למכור בשוק בטרם שהוא יכול לקנות לחם לביתו – ישוב כזה יעלה לנו ביוקר גדול מאוד, כי הירקות לא ימכרו; ומגדלי הירקות האלה יצטרכו לנסוע בכל שנה אל ועד־הצירים בירושלים ולבקש “תקציב” למען לקנות מן הפלחים המקומיים לחם, חלב וביצים. ויוצא, שכל הכסף אשר ישקע בישוב זה לא ישא כל פירות, ורק יצור ישוב של שנוררים נצחיים בארצנו. וטעות היא גם לחשוב שהישוב המוצע ע“י ד”ר סוסקין יעלה בזול, כי הנה החשבון:
1) בית לגור, הרי צריכה המשפחה של מגדלי ירקות לא פחות ממשפחות של בעלי־המשק המעורב.
2) שדה צריכה אמנם המשפחה העובדת במשק מעורב הרבה יותר מזו המגדלת ירקות; ואולם קודם כל אין זו הבעיה עתה, הלא קרקע מוכרחים אנו לרכוש במהירות הכי גדולה. וגם בלאו הכי, הרי השטח הקטן, בערך, אשר יקצב להתישבות בשיטת סוסקין, יעלה לנו יותר ביוקר מן השטח הגדול בערך למשק המעורב; כי הן מן הקרקע לגידול ירקות יצטרכו להוציא את היבלית, על כל הקרקע הזה יצטרכו לסדר השקאה, בשביל כל הקרקע הזה יצטרכו ליסד בתי־חרושת לשימורים; וההוצאות האלה תעלינה יותר בשביל כל מתישב מאשר ההוצאות לעודף הקרקע בשביל המשק המעורב.
3) ובנוגע לאינונטר, הרי, כאמור, אם יגדלו ירקות בשביל שימורים לא יקטן האינונטר לחלקות הירקות בהרבה מהאינוונטר למשק המעורב. ואם ביסוס המשק המעורב יעלה בכל זאת קצת יותר מביסוסו של משק הירקות, הרי, כאמור, ייצור המשק המעורב קודם כל את כל צרכי־המשפחה העובדת, ומגדלי הירקות שלנו בארץ־ישראל יצטרכו במשך שנים רבות לקבל “תקציבים” למחיתם, והתקציבים האלה יכנסו למשקים הזרים בעד לחם וחלב ויתר צרכי־החיים. מחברתי “יסוד מושבי־עובדים” דנה בפרוטרוט בכל עמקה של הבעיה הזאת, וכאן אסיים רק בזה: שעכשיו, ועוד במשך עשרות השנים הבאות ישנה אפשרות של קיום בארץ־ישראל רק לאותם המשקים החקלאיים, אשר ייצרו קודם כל את כל צרכי־המשפחה העובדת, ורק משקים כאלה עלינו ליסד.
צורה זו של משק חקלאי תעלה לנו יותר בזול מכל צורה אחרת, באשר במשך שנים מעטות יהיו אלה מבוססים עד כדי להתחיל לשלם בחזרה את הכספים אשר ישקעו ביסודם וביסוסם; ואולם כל הכסף אשר ישקע עכשיו להגשמת תכניתו של ד"ר סוסקין ירד לטמיון, ולחם לא יהיה לאנשים אשר יישבו בדרך זו.
רק על־ידי המשק המעורב יבנה עמנו בארצנו.
אלול, תרפ"א (1921).
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.