¹
ידידַי!

מצאתי לטוב לכתוב אליכם דרך העיתונות, משום שנראה לי כי זאת היא הכתובת הנכונה. בדרך זו, אל נכון, יגיעוכם דברי באשר אתם שם. ורואה אני לי צורך להבטיח עצמי שדברי לא ילכו לאיבוד. יען כי לא כַתָּבות של עיתונאי אני כותב בזה, לא מאמרי יום-יום, אף לא דברי שירה; לא פובליציסט הנני, לא איש-המדע ולא משורר. רק יהודי פשוט הנני ולב יהודי פשוט לי, ורוצה אני לכתוב אליכם, אליכם, אחרי ורעי, ככתוֹב אחד היהודים הפשוטים מכתב למשפחתו ובענייני המשפחה. סובר אני כי תמצאו עניין בדברים אשר אני כותב. יען כי לא רק על אודות עצמי אני בא לכתוב כאן: הלא גם על אמנו אספר לכם, על אמנו הזקנה, עתיקת-הימים, אשר אגב אורחא, גם כעת, באבלה ובשוממותה, עדיין יפה היא, שיאה היה להרבה אמהות צעירות להתברך שתהיינה כמותה.

חפצי הוא, שאתם, ידידי, תבינו לי כמו שחפצי הוא גם להבין אתכם. ומכיוון שכך, אני רואה חובה לעצמי להקדים ולהביע לכם מראש אמת מרה זו: מפקפק אני אם יש מי, אשר יהיה מסוגל להעמיק לחוש את כל עומק גלותו הרוחנית, את גלות-הנשמה, כאיש זה הבא לכתוב מארץ-ישראל לאחיו בארצות אחרות. נפשו נכספת לדבר בשפה המיוחדת לה, בשפה שהנשמה העברית בראה אותה, רקמה אותה מן הנימים הענוגות ביותר השפונות במחבואי-מעמקיה. אולם מדי גשתו לכתוב יראה פתאום, כי הלשון המיוחדת לעם העברי, אשר שלחה שרשים עמוקים וחיים כל כך בנשמה העברית, לא לשון אחיו היא. אז יראה, יותר נכון, אז יחוש היטב, את כל עצמת הכאב האצור בהרגשה זו: ששפתו, השפה העברית העצמית, איננה שפתם החיה של אחיו, אשר אליהם הוא ניגש לכתוב.

דומה, שהגדתי בזה את כל הדרוש, בכדי לעמוד על הקרעים שבנשמתנו העברי, בכדי להביע עד כמה כאב זה מורגש בייחוד לאיש הגר במקום שקרעים אלה שבים להירפא, להתאחות – והוא אנוס לנתק את אשר התאחה כבר ולפתוח את הקרע מחדש, ודי בזה. לא מענייני הוא ולא ממטרתי להיכנס כאן בחקירות באותו סובך הנקרא בשם: שאלת-השפות. בכלל אין כאן מקום לחקירות או להוכחות, דבר שברגש הוא, עניין שבחיים… הלשון העברית היא נתח מן הנשמה העברית, נתח חי של חיים יהודיים. אם אין מרגישים בזה, אם אין חיים בזה – אין זה ניתן להוכחה.

את כל זה מצאתי לנחוץ להביע לכם עוד בראשית דברי, בכדי שאתם, ידידי, תראו מיד מה מוגש בזה לפניכם. בכלל עלי להגיד, כי גם כל עיקר אותו עניין, שאני בא לכתוב עליו, הנהו מן הדברים הניתנים רק לרגש ולא להוכחה. או, נאמר אחרת: הדברים האלה ניתנים להוכחה רק במידה שמעמיקים להרגיש בהם.

ועתה אל עצם המכתב.

ראשית כל שאו שלום וברכה מאת אמנו, אמנו הזקנה, מאת ארץ-ישראל. כי אם גם תקופה מרה עוברת עלינו כעת אין זה פוטר אותנו מברכה זו. אין זה עלול להחליש את ברכתנו, אדרבה, ברכה זו יש בה בכדי להגיה מעט אור בחשכה שאנו נתונים בה.

ועם זה יש כאן צד אחד בברכה זו שעליו אני מוכרח להתעכב רגע ולהשיח אי-אלה דברים. כל כך ניתקנו מעל בית-מכורתנו הישן, מעל כל בית-מכורה שהוא, מן הטבע ומחיי-טבע, עד כי השם ‘אמא’ מעלה תמיד בינינו הד טרגי, מוזר. שלא מרצון, שלא מדעת, אנו מרגישים תמיד מעין ריחוק מעל העולם כולו, מעין רגש שבנכר, מעין נידחוּת, עד כי המלה ‘אמא’ נראית לנו יותר מדי מלאה ריחומים, יותר מדי מסבירה-פנים, יותר מדי אנושית, – משהו ילדותית. כיתומים היינו, יתומים בחיי אמם. כי עוד האם חיה ועוד גם הרגש חי. רק כמאובן הנהו ואולם מת איננו. עוד ניצוץ אחד שמור, ולוּ גם זעיר מאוד, בכל נשמה עברית, ואף ניצוץ קטן זה, נקודת-אש מיקרוסקופית זו, יש בו רב. לוּ רק ידעו לטפח ניצוץ זה. העיקר – שלא ללַבות אותו יותר מדי. הליבוי עלול עוד לגרום כי יתלקח הניצוץ רגע אחד ויכבה. רק מעט מעט יש לגרד מעליו את תלי האפר ועפר האדמה הנכרית הרובצים עליו, מחניקים אותו ומוצצים מתוך הנשמה את אור-המאור שלה; החוסמים בעד האוויר החפשי כי יגיע עדיו. תשוחרר הנשמה מכל העומס הזה – והזיק הוא יעשה בעצמו את שלו. חרישים, פשוטים וחדורי כובד-ראש, ללא אבק-שאון, ללא להטי-אש וברקים – כאלה יהיו הדברים אשר ידוברו אל הנשמה; כּנוֹת, חשופות, בערייתן, כמו שהן הנן, – תהיינה הידיעות אשר תובאנה אל הנשמה מאת הקרוב ויקר לה. יש בזה לטהר, לשחרר, להאיר, משום שזה משיב חיים, משום שזה נותן את החיים כצורתם, כמו שהם. יינתן לחיים עצמם לנגן על מיתרי הנשמה, על נימי-הרגש והמחשבה, וּודאי שייטיבו לנגן מכל מנגן שהוא, המנגן על גבי מנענעי הכלי הכי יקר בעולם.

הנה כי כן, פשוטה תהיה ברכתי מארץ-ישראל, ופשוטים יהיו כל הדברים שאשיח לכם בזה על אודות ארץ-ישראל. שום נסים אין. שום ‘פלאי-פלאים’! ארץ ככל הארצות היא ארצנו, והכל פשוט בה, עטוף חולין ממש כמו בכל העולם. את כל דברי-הקטנות, ואם תרצו, גם את כל דברי-השפלות המצויים בכל מקום, תמצאו גם כאן. ועבודתנו הלאומית היא זעירה כל כך, זעירוּת מיקרוסקופית – אף בשנים כסדרן – עד כי צריך האדם להיות מחונן בראייה חדה ובהירה מאוד בכדי לראות אותה בצורתה האמיתית. הרעש, מהומת-הדברים, אבוקות האש המלאכותית, שאינם מועטים, ברוך השם, גם בארץ-ישראל, אינם מסוגלים לתת מה לנשמה הנאמנת – חוץ מצער ועלבון.

את כל זה עליכם, ידידי, לדעת מראש, כדי שלא תחפשו כאן דברים מיותרים ולא תצאו בפחי-נפש. ראינו כבר לא פעם אנשים הפונים בלב שלם לארץ-ישראל, הבאים אליה תפוסי-התלהבות ושיכורי-דמיון, – והנה, לא יארכו הימים ביותר, לא יארכו כלל, והאנשים האלה מפנים את לבם מעל הארץ והם יוצאים אותה קרים כקרח, עתים מתוך זריקת בוז וגסות ולפעמים גם מתוך מעשים שבשפלות-נפש.

ואולם אם אתם פונים אל ארץ-ישראל בלב פתוח וגלוי עד היסוד, בלב המרגיש בכל חבלי היצירה, אם גם יתבטאו לפעמים בהעוויות לא נאות ובקולות בלתי צחים ביותר, - כי אז היו בטוחים: אמוּנכם לא ייכזב. כי הלא זו היא כל מעלתה של ארץ-ישראל בשבילנו, אשר בה אנו נתונים תמיד ברשות עצמנו, עזובים לנפשנו בכל, בכל הווייתנו ובכל חיינו – בין שאנו מרגישים זאת ובין שאיננו מרגישים. כאן הכל לנו ומשלנו: לנו התיקון ולנו המגרעת, לנו האור ולנו השכל, משלנו הגיל ומשלנו גם העינויים. צרות מכל המינים והגוונים עם כל פירושיהם ופירושי-פירושיהם יש לכם, ודאי, גם שם, בכל הארצות אשר אתם נחיתים שם, לא פחות מאשר לנו כאן, אבל צרות אלו שלכם – לא טעם להן ולא תכלית. צרות לבטלה הן. כאן, בארץ-ישראל, יהיו הייסורים מרים מכל מר, מרעילים ומשמימים – אך תמיד הם נושאים בחוּבם גם טעם וגם תכלית. כאן אין בשבילנו מכה אשר תאבד בתוהו, אין כאב אשר יעבור לריק. ולא כל שכן שזיק-אש או נעימת-צליל אינם הולכים לטמיון. אדם שהוא דר בארץ-ישראל, אשר עשה כאן דבר שהוא, אשר סבל בעד איזה דבר שהוא – אם גם יגיע אחרי כן להיות יורד, רחמנא ליצלן, אם גם ילך מכאן, אם גם פעלו לא ייתן פרי – חזון-רוחו, סבלו אשר סבל, מסירות-נפשו, המה יישארו. וישנם גם כאלה, רבים או מעטים, אשר יזרעו זרע נכון ואף את חייהם ישקיעו. כל זה צומח ועולה, כל זה מטיל בנפש רובד חדש, שכבת-חיים חדשה, כל זה טוֹוה נימה חדשה, יוצר שמן חדש למאור. קטן הוא כל זה, מיקרוסקופי, נעדר ממשות ובלתי-נראה לעין – ועם זה פועמים חיים בכל אלה ובקרב הימים גם תורגש מציאותם.

מציאותם של דברים אלה מורגשת בייחוד לאנשים העובדים פה; לאנשים העומדים פה בבית-יוצר אחד, ליד עבודה אחת – פנים מול פנים ולב אל לב – את טבע הארץ, זה הטבע הנוהר במין חסד שבמלכות, – טבע גלוי-לב ובהיר ומתעמק בתוך עצמו התעמקות נבואית. עובדים בפשטות, בלי חכמות יתרות, ולעתים קשה העבודה ועמוסה חולין, ועם זה יש אשר יעבור את נפשך רגש-מה אשר אין לבטא אותו ביטוי יותר הולם מזה, – שתוך כדי עבודה גם אתה נשזר באופן אורגני לתוך עבודת הטבע כולו, שאיך שהוא ואתה מתחיל לחדור, לשלוח שרשים, לגדול ולחיות, בתוך חיי הטבע עצמו, בתוך עבודת-היצירה שלו.

ברגעים שכאלה ייתפס לב-האדם במעין רגש שֶבְגֵיאות-עולם, שבטוהר-שמים. עמקות-תהומות תחדרהו. ויש אשר ידמה בנפשו, כי הנה גם הוא שולח שרשים לתוך האדמה שהוא חופר בה, שגם הוא, ככל הצומח מסביבו, ניזון מאור קרני-השמש, ממזון-השמים; כי חי אף הוא חיים משותפים את כל עשב זעיר שבזעירים, את כל פרח ואת כל אילן, מעמיק לחיות בתוך מעמקי-הטבע, עולה מתוכם וגדל למעלה אל מרחבי העולם הגדול. ובבוא שעות קשות – והן באות לעתים לא רחוקות – ומכות בלתי-צפויות, רעות ותפלות, מחוץ ועוד יותר מבית, ניחתות בך, – מכות המחשיכות את אור-העיניים, המשמימות את הנפש, המהממות אותך כולך, – והעלית בזכרונך אז את האגדה הישנה והרהרת בלבך כי כל אלה לך מידי המלאך הממונה על היצירה; הוא העומד ומכה על ראשך וקורא לך: ‘גְדַל!’ אכן, יימצא לך כאן גם קרקע לגדול מתוכו, גם מרחב-רום לשאוף אליו ולשגשג – ובלבד שתרגיש, שתבין ותרצה.

ושוב: החיים הולכים את מהלכם, כסדרם. ימי-החול ארוכים מיום השבת, החורבן הוא עצום מן הבניין, חבלי כל פעולה שהיא, ולא כל שכן חבלי כל יצירה שהיא, הם ללא-נשוא, נוקבים עד תהום. כי מצערים מאוד הם הכוחות. והנשמות דווקא מבחינה זו, דווקא במקום שאנו באים לעשות בשביל עצמנו, הן שטחיות ונקלות. אפשר לאמור, כי יד הגלות היא ההוֹיה בנו, היא הלופתת ומחניקה אותנו מבפנים במקום שאין היא משיגה מבחוץ. הן ראה ראינו כי בשביל אחרים נמצאים בנו כוחות למדי, נמצאות בתוכנו נשמות עמוקות, ורק אותנו עצמנו הוביש גורלנו. אין אתנו מי אשר יקיף בעינו ובנשמתו את כל גדלו של המפעל הראוי להיווצר, – זה מצד אחד. ומצד שני אין בנו גם מי שיבין לנצל את צערנו הלאומי הגדול, צער שנות-אלפיים, ולעשותו לכוח יוצר כביר בשביל מפעלנו. אין גם האנשים אשר יבינו את ערכו של צער זה, אשר ישיגו מה גדול, מה עצום, הוא רכוש זה. כי זו דרכנו תמיד: אם יש אשר נמצא אצלנו אי-אלה מטבעות מחוקות, מיד אנו נכונים לוותר על כל רכושנו במחיר מטבעות זרות חדשות, מתנוצצות. רק סוחרים זעירים אנחנו, סרסורים זעירים המחזרים על פתחי בורסות זעירות, ולוּ גם על פתחיהן של בורסות מפוארות. הכל פעוט כל כך, כה נקלה. ודווקא בפרזיטים חננו האל מכל גודל שהוא: יש עמנו טפילים קטנים וגדולים וגם אדירים! פרזיטי-כלכלה ופרזיטי-רוח. מן הגולה הבאנו לכאן את הפרזיטיות כמו שהיא – בשלמותה, ברעננותה, בכוחה ובעצמתה, וזורעים אותה כאן ברינה, והיא עולה אף בלי מטר-שמים, עולה ומשגשגת ונושאת פרי הדור הנותן ריח ואשר שמו נישא והולך עד לאפסי עולם. ומן החוץ באות רוחות זועמות, והן מתפרצות ועוקרות לעתים בנשיבה אחת כמעט את כל הטוב שנטענו כאן, ומכבות כמעט את כל מה שמתחיל להאיר באור טהור.

רק נחמה אחת לנו: שעומדים אנו כאן איתנים ומסוגלים לעמוד איתנים. נחמתנו היא, שמרגישים אנו במכאובינו, מרגישים בהם עד היסוד. דמינו לאשה שימים רבים היתה עקרה – למרות כל תפילותיה לאלהים, – ולפתע תחוש והנה הרה היא ללדת. כל כאב שתרגיש משמח אותה, ורק תחשוש אולי אין הכאב הזה די נאמן, אולי אין זה אותו הכאב. בגולה לא הרגשנו במכאובים אלה. חבלי-יצירה הם, והם אשר נותנים בנו אומץ-רוח, הם הנותנים בלבנו תקווה כי יכול נוכל לכל.

אפשר שבעת אחרת היתה ברכתי יוצאת מלאה יותר, מוטעמת יותר, יותר יפה וחמה. כל פרטים לא סיפרתי לכם, אף כל תמונה לא תיארתי. כרגע אין לאלה חשיבות בעיני. את כל זה תוכלו לשאוב ממקורות אחרים, וגם תהיה לי עוד הזדמנות לדבר על כל הדברים השונים מבחינות שונות. כוונתי הפעם היתה לא לעורר בכם עניין לארץ-ישראל. בכלל היה זה עלוב מאוד אילו עמד לפני כעת הצורך לעניין אתכם. לעניין – הווה אומר לא לרכוש את האדם כולו, את הגוף ואת הנפש. אבל אמא ארץ-ישראל דורשת מכם את הגוף ואת הנפש יחד או שאינה דורשת מכם דבר. הלא יהודים אתם, יהודים כמונו הדרים בארץ-ישראל. כוונתי היא להפנות את תשומת לבכם לא אל מה שאתם חייבים ויכולים לעשות למען ארץ-ישראל, אלא, בעיקר, אל מה שארץ-ישראל יכולה לעשות למענכם. יתר על כן: רציתי שתדעו כי אמא ארץ ישראל יש בידה להעניק לכם יותר מאשר בידכם להעניק לה. כי רק משעה שארץ-ישראל מתחילה לתת לכם דבר-מה, דבר-מה המכיל ערך חשוב, חשיבות חיונית. רק משעה שאתם באים לבקש בה משהו, אותו משהו שאין היהודי יכול למצוא אותו בשום מקום, אותו דבר המקנן עמוק בלב כל נשמה עברית ורק איננו ניתן להבעה, משום שביטוי אין לו, משום שהוא מחפש עדיין את ניבו פה בארץ-ישראל, – רק מאותה שעה מוכשרים אתם גם לעשות דבר-שהוא למען ארץ-ישראל, דבר בעל ערך חשוב, בעל חשיבות חיונית. עלוב ופחות יהיה הדבר גם בשבילכם גם בשביל אמא ארץ-ישראל אם רק נתון תיתנו לה ולקוח לא תיקחו ממנה מאומה. לא סתם קבצנית פושטת-יד היא. ביד נדיבה ורחבה תגמול את זה אשר יביא לה מתת נאמנה, אשר תינתן באופן הנכון. ואמנם, על כן רבו בה השנוררים, משום שיודעים הם להתפרנס רק מידי אחרים ולא מידה, ולכל היותר יודעים הם לינוק ממנה מה שקל להם לאין שיעור לקחת אצל אחרים. כל עוד אתם רק בחינת נותנים ולא מקבלים, אין בנתינתכם אלא מה שהופך את המקבל להיות קבצן ופושט-יד. ואולם ידוע תדעו כי אף אתם יש לאל-ידכם לתת דבר, אשר ישמש אף הוא חומר לנדבך בבניין החיים החדשים.

כבר מזמן גמל הצורך לחשוב על הנחיצות ליצור קשר חי, מגע-ומשא חי, בין יהודי ארץ-ישראל ובין היהודים בשאר ארצות. עתה העמידו החיים בעצמם את העניין הזה על סדר היום. לעת עתה הלא זה הדבר היחידי שיש בידנו למלט מתוך החורבן הלאומי הנוכחי. ואולם דבר יחידי זה ערכו רב, רב מאוד. רצוני לומר שערך הדבר יכול להיות בה במידה שנעמיק להרגיש אותו ולהבינו, בה במידה שנדע להשתמש בו.

ודבר זה, בעצם, הוא אשר הביאני היום לפנות אליכם במכתב.

ואולם עוד דורש העניין כי יקדישו לו מכתב מיוחד.

לעת עתה התאזרו בטחון, תגבורת-רוח ועבודה! לשלושה אלה זקוקים אנו כולנו, גם אנו וגם אתם.

שלום וברכה!

ידידכם…