© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

הננו לא רק ממשיכי עבודתו של יעקב זנדבנק ז"ל, הננו גם רואים את עצמנו כממשיכים את עיקרי מחשבותיו. ולא רק מחשבותיו, אלא גם היסוסיו וספקותיו. משום כך, בבעיות התרבות – אין אנחנו קובעים עיקריים ופוסקים הלכות, אלא מוסרים בפומבי את הרהורינו וספקותינו לדיון משותף. אנחנו עומדים בשעה הרת-עולם. כל האנושות המתקדמת, הדמוקרטית צופה בחרדה לסופה של היאבקות זאת, הנושאה בחובה את גורל עתידה של התרבות האנושית – מי יודע לכמה זמן. כי המלחמה הזאת הנה, סוף-כל-סוף, בסיכומה ההיסטורי – מלחמה אידיאולוגית, אולי המלחמה האידיאולוגית היחידה בעולם. נכון הדבר, שהמלחמה הזאת גם היא, ככל המלחמות

הקודמות, מלחמה אימפריאליסטית, למרות ההבדל העמוק שבין האימפריאליזם האנגלי ובין הגרמני. אבל, בסיכום ההתפתחותי ובסיכוי לעתיד – זוהי מלחמה בין שני כוחות בעולם, שני כוחות הנאבקים על השלטון בעולם, על עיצוב דמות האנושות, על קביעת דרכי התרבות בעתיד; מלחמה שהפרידה את האנושות בקווים כלליים לשני מחנות נגדיים. את הקו המבדיל הזה, את החלוקה ההיסטורית-תרבותית הזאת – אין לטשטש בשום שיקולי-דעת פוליטיים או מפלגתיים. החלוקה הזאת, למשל, לא היתה קיימת במלחמה הקודמת, שבה עמד הצאר לימין הדמוקרטיות. את החלוקה הזאת אינו יכול לטשטש גם הדיסוננס הרוסי, שאין כיום לפסוק עליו הלכות, כל עוד לא נפתרה בפני כל העולם הבעיה הרוסית.

ובכן, המלחמה נתגבשה למלחמת שתי תרבויות-עולם. מצד אחד – המסורות הנעלות של הקונסטיטוציונליזם האנגלי, המהפכה הצרפתית והדמוקרטיה האמריקנית הגדולה, ומן הצד השני – גרמניה הגזעית האלילית והטוטאליטרית, אשר – כאבותיה הטוטונים במאה הראשונה, כההונים במאה החמישית – פלשה לארצות אירופה, כבשה את עמיה באכזריות-דמים והביאה לידי חורבן אנושי ולידי ליקוי-מאורות תרבותי.

בקווים כלליים היסטוריים גדולים נלחמות איפוא שתי תרבויות נגדיות: מצד אחד – תרבות חופש האדם, חופש המחשבה, היצירה והמצפון האנושי; ומן הצד השני – תרבות “הערן-פאלק”, מין תרבות של “אתה בחרתנו” גזעי, השואף להצמית עמים, להכחיד תרבויות ולהפוך את העמים הנכבשים לעבדי-עולם של “העם הנבחר” הגרמני.

הטרגדיה של היאבקות זאת היא המשבר העמוק של התרבות האנושית. הסכנה היא לא רק בחורבן שבא מבחוץ, מצד אויב מנצח. הסכנה היא בחורבן, שיכול לבוא מבפנים, אצל העמים הנכבשים עצמם, תחת לחץ הפאשיזציה הרוחנית. את הסימנים המחרידים של הסכנה הזאת הלא ראינו בימינו: עוד אתמול-שלשום ראינו את צרפת זקופת-הראש, את צרפת הגאה, את צרפת שקבעה הלכות לדורות בשטח חרות-האדם, את צרפת שהכריזה על מלך בלגיה כעל בוגד.. והיום ראינו את הזעזוע המוסרי העמוק של האומה הזאת. אפשר בקלות להכריז את קויסלינג או את המלךליאופולד או את המרשל פטן לבוגדים, אבל אין זה בגד במובן המקובל. אין זה חוסר פטריוטיות לאומית. זוהי כניעת תרבות בפני הטאנק; זהו רצון להציל מיליונים של בנים במחיר התרבות הדמוקרטית. זוהי הטרגדיה בלי כחל ושרק, בכל עירומה הנורא.

אבל לכל העמים יש נחמה, נחמה היסטורית. אין כוח בעולם, שיכול להשמיד תרבות מקורית ועצמאית המעורה במולדתה, בארצה. פאריס תעמוד על תלה, פראג תהיה צ’כית וורשה תהיה פולנית פחות או יותר. אבל העם היהודי נתרסק ונחרב בן-לילה. הטרגדיה היא – שאפילו תותחים לא היו נחוצים… זהו חורבן שבא במשיכת קולמוס. לא גנרלים החריבו את היהדות, אלא הימלר. אנחנו שילמנו את הקונטריבוציה הגדולה ביותר במלחמה הזאת, ועוד היד נטויה. המלחמה לא נגמרה. המלחמה הזאת – אומרים – היא מלחמה שלנו, מלחמת רומא וירושלים, מלחמת הצדק והרשע. אבל שמנו – הס מלהזכיר! חורבננו לא יזכר ולא יפקד היום, משום שזהו חורבן לא פופולארי, משום שאין לעשות ממנו דיסקונטה פוליטית…

וכך אנחנו עומדים על משואות האנושות דלים וריקים, בלי עזר וסעד מידידים, מקרובים. גם במלחמה הקודמת לא שפר חלקנו. גם אז היה רע לנו ומר. אבל אז היה לנו כוח, אז היתה לנו אגדה מופלאה, ובזכותה לא רק חיינו אלא גם הגברנו חיילים. זוהי האגדה על הכוח היהודי בעולם, על כוחנו הפוליטי, הפיננסי, העתונאי. וככל אגדה – הפכה אז גם היא למציאות והביאה לסן-רימו והשפיעה בורסאל. עתה נגזלה מאתנו אגדה זאת. וכאן מקור בדידותנו הבלתי-מזהירה! לא נשאר לנו אלא שיור זה – האמונה בנצחון בני-הברית, בנצחון התרבות, בתקומת האנושות הדמוקרטית והסוציאליסטית, שהיא מחסנו ומגיננו היחיד, עוגן-הצלתנו היחיד בנחשול זה של רשע וזדון העומד להציף אותנו. ומשום כך אנחנו מפנים את עינינו למכשירנו היעיל ביותר – למכשיר ההגנה ההיסטורית של העם היהודי.

הרבה מכשירים שלנו – מכשירי הגנה – נחרבו, ואין אנו יודעים את כוחם נגד לחץ של מאורעות. אחזנו במכשיר המנוסה והבדוק – התגוננותנו הלאומית. בזמנים של דכדוך-נפש רגילים להאחז בפסוקים, ויש פסוק אחד מקובל מאוד במחננו. מדברים על יבנה. אין אנחנו גורסים: יבנה. אנחנו אומרים: התגוננות לאומית בכל החזיתות! אבל נכון הוא הדבר, שחזית מצטלבת ומשתלבת בכל שאר החזיתות, והופכת על-ידי כך לחזית היעילה ביותר, הרגישה ביותר של התגוננות לאומית.

אפשר לתת הרבה והרבה הגדרות לתרבות. יש ספרות עצומה על התרבות, כמו על הלאומיות והסוציאליזם וכד'. אבל מכל ההגדרות הייתי בוחר בהגדרה אחת, הגדרה פשוטה כמשמעה: הקמת גדרים, התווית תחומים, גבולות לתרבות שלנו, לא רק מהי התרבות, אלא מה איננה התרבות שלנו. אין אנחנו גורסים את תרבותנו כתרבות של מעמד במובן ה“פרולטקולט”, כ“קולטור-קאמף” מעמדי, השולל תרבות לאומית והרואה צורך ואפשרות ביצירת תרבות מעמדית טהורה. כי אין אנו רואים את התרבות כעשיה מכנית ויצירת-החיים בלבד, אלא כסכום ערכים של כל הדורות, החיים והמתים גם יחד. גם רוסיה בתקופת התהוותה, בימי ההריסה המהפכנית שלה, התחילה בזה שדנה לגניזה את התרבות הבורגנית. אבל, לאט-לאט, עם התגבשות משטרה, החזירה את עטרת התרבות הבורגנית לישנה. היו מספיקות 3–2 שורות מהפכניות של פושקין או של לרמונטוב כדי לסלוח אלפי שורות, שנכתבו התוך כניעה בפני רוסיה של ה“פומישצ’יקים” (בעלי-אחוזות) ובפני רוסיה של הצארים…

כי מהי, בעצם, תרבותנו אנו? – אם נוציא מכלל התרבות שלנו 3–2 רבדים תרבותיים, כמו, למשל, הפרשנות, ההלכה והפילוסופיה הדתית, - הרי כל הספרות שלנו איננה ביסודה אלא ספרות של חזון נבואי, של מוסר סוציאלי, של כיסופי גאולה, של פולקלור, של אגדות, של סיפורי חסידים, וספרות על חיי הגולה – על התרבות של כיסופים ועבודה, של יסורים ותלאות. אם יש חלקים הראויים לגניזה בתרבותנו – ואני סובר שישנם חלקים כאלה – הרי על כל פנים לא מבחינה מעמדית. אבל לא נקבע בדיוק את התוכן הכללי של תרבותנו, אם לא נסתייג גם מהצד השני, מהצד של השמרנות התרבותית. עם מלוא הכרתנו באחדות התרבותית אין אנחנו גורסים את התרבות הלאומית שלנו כתרבות כמו שהיא, אין אנחנו גורסים “לא תוסיף ולא תגרע”, אלא אומרים: גרע את הישן והנושן והוסף את החדש ואת המתחדש!

אנחנו רואים בתרבותנו שני יסודות: את היסוד הסטאטי ואת היסוד הדינאמי. היסוד הסטאטי – אלה הם חלקי התרבות הקיימים, המונחלים מדור לדור: מקורות, יסודות, עיקרי תרבות; החלק הדינאמי – הוא אותו החלק הגדל וצומח על-יסוד התרבות הסטאטית ולפעמים גם על חורבן התרבות הסטאטית.

אנחנו מקבלים לא את כל התרבות כמו שהיא, אלא אותם הנכסים, שיש להם ערך קיים לדורות, רק אותם האלמנטים הסטאטיים שיש להם כוח דינאמי, שיש להם היכולת לעמוד בפני הזמן, להלחם בבחינת “שרית ותוכל”. הדברים האלה יש שמתפרשים כהתנגדות אל התרבות היסודית, העתיקה. והרי אנחנו בענין זה רק ממשיכים דרך, אשר הותותה ע“י אדם שניגש גישה רליגיוזית ומסורתית אל התרבות שלנו, ח.נ. ביאליק. בשעה שהוא הכריז על רעיון הכינוס נתכוון לשני דברים: לחתימה ולגניזה. אנחנו רגילים בגילוי הרוחני המענין הזה של הכינוס התרבותי לראות רק את החתימה ומתעלמים מהגניזה. והרי אלה הם דבריו על הגניזה, הראויים להישמע: “החתימה מוסרת לרשות העם לדורות הבאים את המרגליות של תרבותנו, והגניזה פורקת מעל לב העם משא כבד של אחריות מוסרית, המוטלת עליו כשומר-חינם של נכסים מתים ומשחררת אותו משמירה בטלה של הררי-חול בשביל המרגליות שבתוכם”. וכאילו מתוך חשש, שהדברים האלה יסולפו ושיכניסו כוונות זרות לרעיון הגניזה, חזר עליו כמה פעמים, ובועידה אחת בלונדון הסביר אותו ביתר עוז. הוא אומר: “יש וצריך להרוס בית-כנסת, כדי לבנות על מקומו בית-כנסת חדש. לב העם, מצפון אומה, אינו יודע מנוחה, אינו פנוי ליצירה חדשה כל עוד הוא מרגיש בקרבו את האחריות לשמירת כל נכסיו החיים והמתים. יש גבול לזכרון העם”. ועוד אחת אמר: “גניזה חשובה לא רק בשביל העם, אלא בשביל התרבות עצמה. הגניזה – זה כעין זמירת עץ, שע”י כך הגזע מוסיף כוח, מרבה עלים ושרשים”.

בתרבות העבר שלנו אנחנו רואים את שני היסודות גם יחד: גם פריקה וגם טעינה, גם חתימה וגם גניזה. אנחנו מקיימים את דבריו ואת מעשהו של רבי מאיר: אנחנו אוכלים ומאכילים את התוך וזורקים את הקליפה. תרבות שהיא כולה גניזה, תרבות שהיא כולה פריקה – איננה תרבות. זהו מקור של בורות ועם-ארצות.

במקרים של זעזועים קשים שבים אל הקלאסיות, אל הרומנטיקה הלאומית. ואם פנינו היום אל התרבות ההיסטורית שלנו – עשינו זאת משום שחשבנו, שהתרבות הזאת היא באמת מכשיר של עידוד ושל התרוממות-רוח ושל התגוננות לאומית. עלינו לגול ולפתוח לפני ציבורנו את ההיסטוריה האנושית ואת ההיסטוריה הישראלית. עלינו לפרוש בפני הציבור את היריעה של המרטירולוגיה היהודית; עלינו לגלות לפניו את התהומות של יסורי היהדות; עלינו לדלות מתוך התהומות האלו את הכוח היהודי המופלא, את הכוח היהודי העילאי, אשר שמו “קידוש-השם” – קידוש שם המולדת. קידוש שם העם.

עלינו לגול בפני הדור שלנו מחדש את ספר הציונות. עלינו להתחיל שוב בחינוך הציוני! וחינוך ציוני – פירוקו: להתחיל לא מ-1897, לא מחיבת-ציון. עלינו להתחיל מעלית החסידים, מהתנועה המשיחית, מתכניות המדינה העברית של אומות-העולם; עלינו להראות את הציונות על כל מאורותיה וצלליה; להראות את “הציונות של העז”, את הציונות של “הבוכים” בקונגרס הששי, את הציונות של “הפתקה האדומה”. אין לזלזל בהסברה האי-רציונלית של התנועה הציונית. אינני מחסידי המטפיסיקה וההסברה האי-רציונלית בתנועות סוציאליות ולאומיות. אבל אני סבור שהאי-רציונליות היא יסוד חשוב בחיינו. הדפים הנעלים והנשגבים ביותר בתולדות חיינו היו ספוגים רוח אי-רציונלית. האי-רציונליות הביאה את העם לקידוש-השם; לא השכל, לא הפיקחות שלנו אלא האי-רציונליות נתנו לנו יציבות של אופי ועקשנות. השכל היהודי הסתגל תמיד לסביבה. הוא ביקש תמיד מקלט לעצמו ברעיון התעודה, בהתבוללות, בשמד, בריפורמה דתית וכו'.

את הציונות הזאת עלינו לגול בפני הדור על רקע קיבוץ הגלויות בארץ.

אבל גם על רקע היהדות והגולה. מצד אחד עלינו להראות לו את בית-הקברות הגדול של האידיאולוגיות השונות שביקשו “להציל את היהדות”. מתוך כבוד גם לשונאי-ציון, נחשוף את פרשת החיפושים של אישים ותנועות, שביקשו לפתור את שאלת היהדות ומצאו את מנוחתם עדן בבית-העולם הגדול של המציאות היהודית. אבל, יחד עם זה, אל נידה אבן בגולה. גולה שבורה ורצוצה לא תבנה את א“י. אין לשכוח, שהתרבות הא”ית, רובה של התרבות הזאת – הוא המשך ארצישראלי של התרבות הגלותית, ומה שנולד פה – אותה התרבות המקורית, שהורתה ולידתה בא"י – איננה נותנת עדיין רשות לזלזל בגולה. ומשום כך – טיפוח יחסים וקשרים עם הגולה הזאת.

עוד ספר אחד עלינו לגול – את ספר הסוציאליזם. אין מן הצורך לדבר על המבוכה הרבה והכפירה העמוקה, שחדרה לשורות החברים. המחשבה היא פרימיטיבית עד למאוד: “הסוציאליזם חטאו, הסוציאליסטים נכשלו, - משמע: אין סוציאליזם, משמע: חטא הסוציאליזם”. עלינו להתחיל מא"ב בחינוך ובהשכלה הסוציאליסטית. דוקא עם כשלון הדמוקרטיה הפוליטית – במובן המצומצם של המלה – מתבהרת האלטרנטיבה: “או – או”, או נסיגה לימי-הביניים, שקיעת רוח וחדלון תרבותי, או סוציאליזם. אבל סוציאליזם איננו היגררות אחרי החיים והסתפקות בשיגרה ובנוסחה מילולית; סוציאליזם איננו טירור ואיננו כניעת המחשבה והמצפון לשום קו גנרלי; והסוציאליזם איננו גם “דיקטטורה של הפרולטריון”. הסוציאליזם – זהו שלטון העובד על-יסוד החופש, חופש האדם וחופש המחשבה וחופש המצפון. גם בסוציאליזם, כמו בלאומיות, יש לנו קריטריון אחד עליון, והקריטריון הזה הוא קיום האומה. וכל מה שהוא רע בשביל האומה, כל מה שמביא לטשטוש פרצופה הרוחני והתרבותי – כל זה אנחנו דוחים בשתי הידים. סוציאליזם – זה חופש: חופש הכלל וחופש הפרט, חופש האדם, חופש רבי חנינא. “כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל חנינא בני”. ורבי חנינא איננו בורג, רק בורג. רבי חנינא איננו רק מכשיר להגשמת שליחויות לאומית וסוציאלית. רבי חנינא – הוא עולם ומלואו! רבי חנינא זה, אשר “מתפרנס בקב חרובים מערב שבת לערב שבת”, דורש את שחרורו האישי, דורש את הגדרתו האישית. ואם ננהל אלף אלפי פעמים פעולת תרבות המונית, תרבות של עם, ונשכח את רבי חנינא – יעזוב הוא אותנו, יעזוב אותנו כל הציבור…

אנחנו זקוקים כיום, יותר מבכל תקופה אחרת, לתרבות שתקדים את יום-המחר, תרבות מעודדת ומרוממת, מרגיעה ומנחמת. אנחנו זקוקים לתרבות, אשר תתן לציבורנו ארבעה דברים: יציבות נפשית; הכרת האזרחות הציונית; יכולת ההגשמה; מסירות הסתדרותית. אנחנו זקוקים לאמונה ולגבורה, ואותן נשאב משני מקורות הנצח של ההוויה שלנו, ממקור אסוננו הלאומי הגדול, שאין לו גבול, וממקור אמונתנו באנושות המחודשת ובמחר שלה – אשר בוא יבוא אף כי יתמהמה!

ת"ש

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.