¹

כשהרגישו אבותינו בימי הבית השני, שה”קרקע” הולכת ונשמטת מתחת רגלי האומה, עמדו וצמצמו את “הקרן הלאומית” ב“מטלטלים”, שלא תאבד באבדן הארץ הלאומית. הדת, הספרות, וביסודן של שתיהן – הלשון, זה היה “החוט המשולש” הלאומי, שקשר ואִחד מני אז כל חלקי העם המפוזרים וכל הדורות ההולכים ובאים. שלשת הקנינים הלאומיים האלה היו מתּחלה “מחוברים לקרקע”, ובשביל שיהיו מוכשרים להטלטל ממקום למקום, צריכים היו לוַתּר על אלה משרשיהם שלא ניתנו להעקר ממקום גידולם הטבעי. הדת מוכרחת היתה לוַתּר על בית המקדש וכל המצוות התלויות בארץ, הספרות – על השירה החיה, הנזוֹֹנת מ“ריח השׂדה” של ארץ אבות, והלשון – על השמוש בדבּור פה, שאינו יכול להתקיים בתוך “סביבה” זרה על אדמת נכר. בחוש לאומי בריא, הרואה את הנולד ומקדים רפואה למכּה, הזדיין רוח עמנו והכין עצמו לקראת המשבר הלאומי לפני בואו, כמי שיוצא לדרך רחוקה ומקדים להתקין לו את חפציו בעוד מועד, שיהיו עשׂויים לפי צרכי הדרך ונוחים לטלטול. עוד בזמן שבית המקדש היה קיים וישׂראל שרויים על אדמתם, התחילה אותה ההכנה לדרך. המרכז הדתי עבר לאט לאט מבית המקדש לבתי כנסיות ובתי מדרשות, “שיר השירים” ו“רות” הניחו מקומם לקובצי הלכה ואגדה, והלשון העברית הלכה הלוך והתרחק משוק החיים ונעשׂתה יותר ויותר לשון של ספרים בלבד. וכה הוכשרה שארית הפליטה של “הקרן הלאומית” לצאת “לדרך” יחד עם העם ולפרנס שם את חייו הלאומיים בימי האפלה של הגלות הארוכה. “פרנסה” זו היתה אמנם על הרוב רק בצמצום, לחם עוני, אבל ה“קרן” שמורה היתה היטב. ועל כן לא נתעוררה בכל אותם הדורות שום שאלה, אם ראויים עוד היהודים להחַשב כאומה מיוחדת, ולא היה צורך “להוכיח” זאת בפלפולים וראיות, לפי שיותר מדי היתה יֵשוּתה של הקרן הלאומית, עם כל צמצומה, בולטת בחיי העם.

עד שבאה העת החדשה ועוררה שוב את ההרגשה בעמנו, שמַשבּר לאומי חדש ממשמש ובא. עוד גם עתה אמנם לא הגענו לעצם המשבּר בכל מלואו, אבל זה מאה שנה ויותר הוא הולך וקרב מיום ליום, וכל אותן השנים “החוש הלאומי” מרגיש בכך ומבקש דרכים להצלת האומה.

כשנגלתה הסכּנה ראשונה בארצות המערב, הביאה מבוכה גדולה ברוח העם וגרמה לו לבקש הצלתו “בהסתר פנים”: להכריז על האומה, שכבר בטלה מן העולם, ולהמשיך עם זה את קיומה, בהתנַכּרה בלבוש של “כנסיה דתית”, שהורישה לה האומה את נחלתה. למטרה זו צריך היה להפשיט מעל הדת את צורתה הישנה, שלא תהא לאומיותה בולטת, ולהפקיר את הלשון הלאומית וספרותה ל“חוקרי קדמוניות”. תוצאות ה“הצלה” הזאת גלויות עכשו לכּל. מה שהפקירו – אבד להם, ומה שחשבו לשמור – אינו משתמר, ומה שרצו להצפּין – לא יכלו הצפּינוֹ. לא היו ימים מועטים ונגלָה הסוד, שלא היה כאן אלא שנוי השם בלבד: אין “כרוז” יכול לבטל קיומה של אומה, ואין “כנסיה” יכולה לרשת נחלתה של אומה.

ואחרי כן התחילו סימני המַשבּר להגַלוֹת גם במזרח. אבל פה היו תנאי החיים שונים מאלו שבמערב, ואחר תקופה קצרה של נסיונות ברוח מערבית, נקרע המַסוה הזר ונגלו “הפנים הלאומיים” כמו שהם: דלים ורעים, מלאים מכּות ופצעים, אבל “הצלם הלאומי” עדיין שוֹרה עליהם.

ובכן התחילו פה לבקש אמצעים אחרים, יותר נאים, בשביל לעמוֹד בפני המשבר. הכל רואים, ש“החוט המשולש” הולך ונתּק: הדת תש כוחה, והלשון משתכּחת, וספרותה נעזבת, וכך מתמזמזת וכלה שארית “הקרן הלאומית”. – ומה יהיה בסופנו? רוצים אנו אמנם להאמין, שחפץ-הקיום עודנו חי בלב האומה, והוא ימצא סוף סוף תשובה נכונה לשאלה מרה זו. אבל עד עתה עוד לא נמצאה תשובה מוחלטת, שתניח דעת הכל, ורבּו הדעות, ורבּו הנסיונות – ואין נחת. הללו אומרים: חזוק הדת – זו היא התשובה היחידה. הדת היא ששמרה על קיומנו הלאומי עד עתה, והיא שתשמור עליו גם לעתיד, אם אך נקדיש כל כוחנו לחנך את העם ברוחה. והללו משיבים: הדת תלויה באמונה, ואמונה – ברוח העת, ורוח העת לא בידנו הוא. לכן מוטב שנקדיש כל כוחנו להתפתחות הלשון והספרות, אותם הקנינים הלאומיים שעזרו אף הם תמיד על יד הדת לפרנס חיי האומה, ועכשו שהדת רפויה, נוסיף חזוּק לאלו, וימַלאו הם מה שחסרה זו. ובאים אחרים וטוענים: מה בצע בכל העמל, אם הלשון אינה חיה – ואינה יכולה לחיות – בפי העם בגולה, ובהכרח תשאר מפני זה תמיד, היא וספרותה יחד, רק נחלת “המועט הנבחר”, – והרוב מה יהיה עליו? לכן אין דרך אחרת להצלת קיומנו בלתי אם להשיב את “הקרן הלאומית” למקורה ולעשׂותה עוד הפעם “מחוברת לקרקע”, כבשנים קדמוניות. למטרה זו אנו צריכים להקדיש כל כוחנו, וכשתושׂג יעבור המשבר מאליו. כל הקנינים הלאומיים יחליפו כוח אז בדרך הטבע ולא יצטרכו לאמצעים מלאכותיים, בשביל להוסיף להם חזוק.

ובעוד הכתּות האלה – שכל אחת מהן אף היא יש בה כמה חלוקי דעות – מדיינות זו עם זו “בבית המדרש”, והנה צמחה כתּה חדשה “ברחוב”, הפותרת שאלת קיומנו הלאומי בדרך פשוטה וקלה עד להפליא. “שוטים שבעולם! – אומרת כתּה זו – למה אתם מכַלים כוחכם לבטלה, זה בכה וזה בכה, וכורעים תחת המשׂא הכבד של “סבל הירושה”, שאין בו עוד כוח להצילנו? הדת – תרי”ג מצוות לה, הלשון והספרות – צריכות למוד, ולארץ ישׂראל – הדרך רחוקה. וכל הטורח הזה למה? יכולים אנו להתקיים כאומה מיוחדת גם בלי עזרת הקרן הלאומית העתיקה, ואין הדבר חסר אלא שנעקור מלבנו את “הגאַותנות האריסטוקרטית” של אומה בת תרבות מימי עולם ונצייר לעצמנו כאִלו פתאום, לפני ארבע מאות שנה, צמחה אומתנו מאדמת פולין וליטא ולשון יהודית-אשכנזית בפיה. וכי מחויבת אומה דוקא להביא כתב-יחס עד לתקופת הפירַמידות של מצרים? ובכן, הרי לכם, בלי יגיעה יתרה, בסיס חדש לקיומנו הלאומי: לשון לאומית! לשון החיה לא בספרים, כי אם בפי העם. ואם נקדיש כל כוחנו לזו, לסלסלה ולרוממה ולהגדיל רכושה הספרותי, – נגיע ברבות הימים לברוא בה “קרן לאומית” חדשה ומחודשת, שתפרנסנו בכבוד וברוַח, תחת העצמוֹת היבשות, שהורישו לנו “העברים” ללקקן עד סוף כל הדורות".

פשוט וברור! אלא שטעות אחת קטנה נשתרבבה בחלום נעים זה ועושׂה אותו דברים בטלים. “לשון לאומית” אין פירושה כלל: לשון שמדברים בה בני האומה. האשכנזים, הצרפתים, האנגלים, האיטלקים – כל אחת מן האומות האלה, הנושׂאות דגל הקולטורא האנושית בזמננו, נפלגת בדבּור פה לכמה וכמה לשונות, הרחוקות לפעמים כל-כך מן הלשון הלאומית, עד שהמון העם, שלא למד את זו מפי מורים וספרים, לא יבינה כלל. כי בשביל שתתרומם לשון למדרגת לשון לאומית, לא די לה להיות “לשון האֵם”, אלא צריך שתכיל עם זה גם אוצרה הרוחני של האומה מדור דור. ככה, למשל, זכתה לשון הולנדית להחָשב כלשון לאומית לעצמה, אע“פ שקרובה היא מאד ללשון אשכנז, מפני שמלבד שמושה בדבּוּר, היא כוללת גם אוצרו הרוחני של העם המדבּר בה. בעוד שבאשכנז עצמה עדיין שולט בהרבה מקומות “דיאַ- לקט” השונה מלשון אשכנז הכללית לא פחות מן ההולנדית, ואעפ”כ אין האשכנזים המדברים בו חושבים אותו ללשונם הלאומית, כי אם אותה האשכנזית שלמדו בבית הספר, שבּה נאצרו האידיאלים הלאומיים ועל ידה נעשו לקנין העם בכל דור.

ואם כך הוא הדבר באומות העולם, שמיום שעמדו על דעתן והכרתן הלאומית לא שנו את לשונן, ואותה הלשון, השגורה עכשו בפי כל אחת מהן, שלה היא באמת מאז ועד עתה, – מה נאמר אנחנו?

היתה לנו “לשון לאומית” במובן היותר שלם. בזה הכל מודים. אם יֶשנה עוד אתנו גם עתה או כבר בטלה מן העולם? – נניח, כי איננה עוד. אם כן לא נשאר לנו אלא לקרוא בלב דוָי: “מתה לשוננו הלאומית! כלָה האוצר הרוחני, שממנו היתה לאומיותנו נזוֹנת, – ואין לנו תמורתו!” אבל אף אם יקומו כל ישׂראל בבוקר אחד ויקראו בקול בוקע רקיעים: “מתה הלשון הלאומית! – תחי הלשון הלאומית!” – לא אמרו כלום. אין מושיבים לשון על “כסא המלוכה” על ידי “הכרזה”. לשון לאומית עולה לגדוּלה זו מאליה על ידי עבודת כל הדורות האצורה בה, וכשמתה – רוח האומה מת עמה, ואין לו תקנה. אין “זווּג שני” נוהג בחיים הלאומיים…

ולא לחנם, כדומה לי, הוּרם דגל “הלאומיות הז’רגוֹנית” רק עתה, בעת שהז’רגוֹן עצמו כבר התחיל להשתכּח. גם “הכנסיה הדתית” שבמערב נולדה רק בעת שהדת עצמה כבר התחילה להתרופף. ושני החזיונות האלה סבּה אחת להם. דבר הקרוב לעינינו ביותר – אין הדמיון שולט בו לשנותו, ורק כשהוא מתרחק מאתּנו ואינו נראה לנו עוד בכל שׂרטוטי צורתו, יכולים אנו לקשטו בדמיוננו במה שאין בו. כל זמן שהיו היהודים מסורים לדתם באמת והיא היתה שלטת בכל הליכות חייהם, היתה תכוּנתה האמתּית מורגשת להם מקרוב, בלי אמצעי, ואי-אפשר היה שיעלה על דעתם דבר משונה כזה, שדת יהודית יש בידנו להפרידה מן הלאומיות היהודית. ואימתי נעשׂה הדבר אפשר? כשחדלה הדת לחדור לעמקי חייו הפנימיים של היהודי המערבי ולא היתה לו אלא “עולם עליון” הרחוק מן החיים הרגילים, – אז נתעלמה גם ההרגשה הפנימית ביחס למהוּתה האמתּית של הדת ולא קשה היה עוד לראותה מרחוק בצורה שלא היתה לה מעולם. גם הז’רגוֹן, כל זמן שהיה באמת הלשון המדובּרת בפי כל יהודי המזרח, אבות ובנים יחדו, והיה קשור בחייהם התמידיים קשר אמתּי, – לא יכלה להוָלד בשום מוח מחשבה כזו, שהז’רגוֹן הוא “לשוננו הלאומית”. מפני שיחד עם הז’רגוֹן עצמו חיה היתה גם הכּרת ערכּו האמתּי ברוח העם. הכל ידעו והכּירו מקרוב, איזוהי לשוננו הלאומית, שבּה קשורה נפש העם ברגשות חבּה וכבוד וגאון לאומי. בעסקי יום יום, בבית ובשוק, היו משתמשים בלשון “השאוּלה”, אבל את מוחם ולבם, את רגשות-קדשם, שׁשׁונם ועצבונם, דמעותם ואנחותם, כל מה שנחשב בעיניהם להציב לו זכרון ולהשאירו לנחלה לדורות הבאים, – את כל אלה היו מכניסים לאוצרה של הלשון הלאומית היחידה. ואף הנשים ועמי-הארץ, שלא זכו לדעה את הלשון הלאומית ובשבילם היו מחַבּרים “תחִנות” וספרי מקרא בלשון המדובּרת, – אף הם ידעו, שלשונם זו אינה הלשון הלאומית, והיו ממלאים חובתם ללשון הלאומית, אשר לא ידעו, בהשתדלם בכל כוחם שיהיו בניהם יודעים אותה, ואת הלשון האחרת אשר ידעו, חשבו רק ככלי תשמיש לצרכיהם ולא הרגישו בלבם שום חבּה יתרה לה². – רק עתה, כשתנאי החיים התחילו כבר להכרית את הז’רגוֹן מפי העם, ובהרבה מבתי ישׂראל (ביחוד באותם המקומות, שמשם יוצאת התורה הז’רגוֹנית…) אין קולו נשמע עוד, והדור הצעיר אינו משתדל אף להבינו, – עתה, כשהז’רגון עצמו הולך ופורש מן החיים, הולכת וכהה גם ההרגשה החיה ביחס למקומו וערכּו שרכש לו בלב האומה, ועל כן אפשר עתה להסתכל בו דרך אספּקלריא “רומנטית” ולקשור לו כתרים שאינם במציאות, כאִלו היה באמת חביב ומכובד על העם, כדרכה של “לשון לאומית”. וכשמתגלה מעת לעת היחס האמתּי של “העם” עצמו, שבשמו מדבּרים, ללשונו זו, – מהפכים את הסדר ופונים אליו, אל העם, בתוֹכחת מוסר על שאינו מחבב את “הלשון הלאומית”³…

וצריך אני להודות, שכל “השאלה” הזאת על דבר “הלשון הלאומית”, המעוררת בעת האחרונה “וכּוּחים נלהבים” בכה"ע ובאספות, – נראית לי יותר ראויה להיות נושׂא לפוליטוֹן יפה. הגע בעצמך, אומה בת אלפי שנה אינה יודעת, איזוהי לשונה הלאומית. הללו אומרים: זו היא, והללו אומרים: לא כי זו היא, ובאים “רודפי שלום” ועושׂים פשרה: תהיינה שתי הלשונות גם יחד “לאומיות” ואל נא תהי מריבה בין אחים!… פתהו ספרי ההיסטוריא של כל העמים והלשונות ובקשו היטב, אם תמצאו חזיון נפלא כזה! ⁴ –

אלא שצד אחד יש בדבר, המגָרש את השׂחוק מעל שׂפתינו, והוא – הפחד אשר הפילה “התנועה הז’רגוֹנית” על “העברים”, כאִלו בעמקי לבם מאמינים אף הם באפשרות התעלותו של הז’רגון למדרגת הלשון הלאומית ויראים הם באמת, פן “תירש השפחה את גברתּה”. פחד-שוא זה, שמציאותו כשהיא לעצמה סימן רע הוא לנו, הוא גם אב לתולדות מעציבות ומוסיף ערבוביא בעולמנו. וכי יש לך, למשל, דבר זר יותר מזה, שבאספות יהודיות לאומיות, שכל הלשונות משמשות בהן בערבוביא, נשמעות מחאות נגד השמוש בלשון שרוב היהודים עדיין מדבּרים בה ועתידים בודאי לדבּר בה עוד שנים שלשה דורות? והשׂנאה לספרות הז’רגוֹנית, והקנאה ב“הצלחתה” – אף הן חזיונות מתמיהים הם, ילדי ה“פחד”. הרבה רבבות מהמון בני עמנו אינם מכּירים לקרוא בשום לשון זולתי בז’רגוֹן השגור על פיהם. וכי בשביל כך הורעה זכותם לצאת מאפלתם ולהרחיב דעתם וחוג הסתכלותם בעולם? ואלו שמספיקים להם, לכל ההמונים האלה, את האמצעים להתפתחותם הרוחנית, וכי עוברי עברה הם, שנתיחס למעשׂיהם בשׂנאה ונעורר קינה על כי “דרך רשעים צלחה”? ודאי, יותר נאה היה, אִלו כל ישׂראל, אנשים ונשים וטף, היו יודעים לשונם הלאומית וממלאים כל צרכיהם הרוחניים מתוך ספרותה. אבל מצב-אושר כזה הרי הוא מן הנמנעות בגולה. לא הז’רגוֹן הכרית לשוננו הלאומית מפי עמנו. “כורתים” אחרים עלו עליה עוד לפני אלפי שנה. ולפי שנכרתה מפינו לשוננו הטבעית, העצמית לנו, לכן יכלו להאָחז בתוכנו כל שבעים לשון וכל מיני ז’רגוֹנים, וגם זה בכלל, אבל אין שום לשון יכולה להשתרש בנפשנו. לשון הולכת ולשון באה. הכל לפי צרכי השעה; בכולן אנו משתמשים, וכולן זרות לנו, ואחת היא לנו, איזו היא השלטת היום ואיזו תהיה שלטת מחר. הלשון הלאומית אינה מפסידה ואינה מרויחה כלום בחלופין אלו. היא אינה יכולה להתחרות עמהן בגבולן, ומפני זה עצמו אין אף הן יכולות להתחרות עמה בגבולה. הקהל העברי בזמן הזה – אין “התחרות” תופסת בו. הוא אינו מבקש בעברית “ראשית דעת”, כבדוֹר “ההשׂכּלה”, בשביל לעבור אחרי כן לעולם אחר. הוא קורא עברית, מפני שעברי הוא ומרגיש בנפשו קשר פנימי עם הלשון הלאומית וספרותה. צורך פנימי כזה אינו “סחורה” שמתחרים בה בשוק על ידי הורדת השער. ואם נדמה לנו לפעמים, שהז’רגוֹן “גוזל” מן העברית את קוראיה – אין זה אלא דמיון. “גזלנים” יותר נוראים אורבים לה, וגם הם, מובטחני, לא יצליחו להעבירה מן העולם. אמנם, תקופה של ירידה היא עכשו לספרותנו הלאומית. אבל כך דרכּה של אומה התלויה בדעת אחרים: אין להתפתחותה מהלך ישר, אלא קפיצות קפיצות, עליות וירידות פתאומיות, על ידי דחיפות מן החוץ. ותמיד בשעה של ירידה היה עמנו חי בתקוה לעליה חדשה, ולידי יאוש לא בא.

יודע אני, שלא תהא דעת חברי נוחה מדברי אלה. אבל חובתי להגיד גָלוּי מה שבלבי: אין פחד “הז’רגוֹן” לנגד עיני! יכתבו ויכתבו ספרים טובים בז’רגוֹן, ויקרא ההמון ויוסיף דעת. “ספרות לאומית” לא יבראו בו. מה שראוי להשתמר לדורות – ישתמר בתרגום עברי, כמו שכך נשתמרו ספרים שנכתבו ערבית וכו', וכל השאר ישתכח ביחד עם הז’רגוֹן והיה כלא היה. וכי יכול אדם להטיל ספק בדבר, שהז’רגון עומד להשתכח בעוד שנים שלשה דורות? אחת היא, אם רוצים אנו בכך או לא – לשנות מהלך החיים אין בידנו. הדבּור החי משועבּד לצרכי החיים התמידיים, ואם אלה שׂמים בפי העם לשון אחרת, לא תועיל כל “תוֹכחת מוסר” להציל את הלשון ההולכת למות. ובבוא יומו של הז’רגון לחדול מהיות לשון מדוברת, לא יוכל להתקיים אפילו שעה אחת גם בתור לשון ספרותית, כעין קיומה של לשוננו הלאומית זה אלפים שנה. כי לא ימָצא אז אף יהודי אחד, שיחשוב לו לחובה לאומית ללמוד או ללמד לבניו את הז’רגוֹן המת. כמו שנמצאו וימָצאו תמיד יהודים המכּירים בחובתם זו ביחס ללשוננו הלאומית האמתּית.

ולא זו בלבד, אלא שבכלל נראה לי, שכל אותה “הלאומיות הצעירה” המתרכזת מסביב להז’רגוֹן ומגָרשת בקול ענוֹת גבוּרה את “העבר המת” – אין “סכנתה” מרובּה כל-כך. עכשו עדיין היא שִכּוֹרת משׂמחה על ה“מציאה” הגדולה של “לשון לאומית חיה” ומאמינה באמת, שבקסם המלות האלה תהפוך עולמות ותבסס חיינו הלאומיים על יסוד נאמן לא רק מבית, כי אם גם מחוץ. שהרי אומה שיש לה לשון לאומית חיה הכל חייבים להודות במציאותה, וממילא גם בזכויותיה הלאומיות. אבל לא יהיו ימים מועטים ותלמוד מפי הנסיון את האמת המרה, שעשׂתה חשבונה בלי דעת בעלים. “הלשון הלאומית החיה” לא תמשוך לב עמנו מבית לעשׂותה מרכז לחייו הלאומיים ויסוד לחנוך הלאומי, וכל שכּן שלא תביא את “שכנינו” מחוץ להודות בזכויותינו הלאומיות בגללה. גם אם נשתדל אנחנו לשכוח, הם לא ישכחו, מתי, איך ומאין באה לנו “לשון לאומית” זו, ולא יחשבוה כ“תעודה” מַספּקת. כבר גם עתה, מתוך דברים מקוטעים הנשמעים לפרקים אף מפי הטובים שבגויים, יכולים אנו להכּיר תכוּנתה של “התשובה הברורה”, שאנו עתידים לשמוע בבואנו לדרוש “זכויות לאומיות” לא על יסוד “העבר המת”, כי אם על יסוד “הלשון החיה”.

וזאת תהיה התשובה בקירוב:

“אם מודים אתם, שנפסק הקשר בינכם ובין הקנינים הלאומיים של אבותיכם, הרי גם לאומיותכם אינה כלום ואין לה זכות הקיום. לחנם אתם “מוכיחים” בכוח “גזֵרות שוות”, שאפשר לאומה לחיות גם בלי “ירושת אבות”, שהרי אומה פלונית ירושתה חסֵרה מצד אחד, והיא מתקיימת, ואומה אחרת ירושתה חסֵרה מצד אחר, ואף היא מתקיימת, וכן הלאה. בהוֹכחה כזו אפשר גם לבטל את “השאלה הסוֹציאלית” ולהראות ברור, שאף עני שבעניים יכול להיות עשיר לכשירצה. שהרי פלוני העשיר אין לו כלום במזומנים, ואלמוני העשיר אין לו כלום בקרקעות, ועשיר שלישי אין לו כלום בסחורה, וכן רביעי וחמישי וכו', ובכן אפשר להיות עשיר בלי מזומנים ובלי קרקעות ובלי שום מין אחר של נכסים. אלא שאם יבוא העני לבקש לחם מן האופה בכוח ההוֹכחה הזאת, יענו ויאמרו לו: שיננא, עשיר הוא מי שיש לו, אחת היא אם כסף או שוה כסף, קרקעות או מטלטלים. ה”יש" יכול להתגשם בצורות שונות ומתחלפות, ורק תכוּנה אחת תמידית לו בכל צורותיו: – שהוא הפֶך האָין. ואתה אמנם דומה אתה לעשירים במה שאין להם, אבל אינך דומה להם במה שיש להם, ולפיכך הם רשאים ליטול את השם, ולא אתה. – גם אומה אינה אלא זו שיש לה “קרן לאומית”, הנקבצת על יד מדור דור ומשמשת בסיס לחיים הלאומיים. “קרן” זו אפשר שתהיה גדולה או קטנה; פעמים שהיא מתלבשת בצורה אחת ופעמים בצורה אחרת, פעמים שהולכת ומתרחבת ופעמים שהולכת ומתכַּוצת. אבל לא ראה עוד העולם אומה “פּרוֹליטרית”, שבזבזה את קרנה הלאומית, “קרקעות ומטלטלים”, עד השיור האחרון, ולא נשאר לה כלום זולתי לשון ריקנית, ששאלה מאחרים, וידים ריקניות, שבהן היא מתעתּדת להתחיל את העבודה מ“בראשית”. בידים ריקניות הולכים ועובדים בבתי חרושת של אחרים"…⁵