מה היא התכלית האחרונה, אשר אליה ישאפו בתי-הספר, הלמוד והחנוּך? גלוי הדבר, כי תכליתם של כל אלה הוא אך להנעים את החיים על ידי העמקתם, העשרתם ויפּוּיָם. רק דעה אחת יכולה להיות בדבר זה. הפדגוגים האומרים כי יש תעודה אחרת לבתי-הספר עומדים בחצי הדרך, מבלי בוא עד המטרה הקיצונה. אם יאמרו, למשל, כי חובת בתי-הספר היא לתָאֵר את אָפיָם של הלומדים, אז נשאל פירושן של המלות האלה. מה כונתם בזה? הן תֵּאוּר האופי של התלמידים איננו תכלית בפני עצמה, ולא למען שַׂמֵּחַ ביפיו את עיני המבינים ייגעו המורים, המדריכים והמחנכים, כאשר ישַׂמחו, למשל, את העין על ידי טביעת פרוטומיות של בדיל-נְחֻשְׁתָּן, כי אם תכלית מועילה אחרת יש בזה. אופי מתואר, כלומר: מגמות קבועות, סבלנות בכל המעשים, תֹּקף הדעות, רוח נאמן ועשוי לבלי-חת, – זהו כלי-זין מנוּסה במלחמת הקיום. אופי מתואר נותן לבעליו את היתרון לנַצח את המתחרים אתו ואת אויביו הקמים כנגדו, ואם נגזר מן השמים כי ינצח הרע את הטוב, אז ימצא תנחוּמים בזה, שדוקא מעלותיו הטובות היו סבת מפלתו ויתגאה בה.

ויש אומרים כי תעודת בית-הספר הוא לתאר את הרוח, לחזק את הרצון ולהגביר את חוּש הטוב והיופי. ולמה על אלה? את הרוח יתארו למען ישיג את חזיונות הטבע והחברה, למען ירגיש את העֹנג להבין, לכל הפחות עד נקודה ידועה, את עצמותם וסבתם של דברים רבים, למען ימנע את עצמו מן הסכנה ולמען ידע להפיק תועלת מכֹּל. את הרצון יחזקו ויאמצו למען ירחיק את בעליו מפני כל הדברים המזיקים לו. מגבירים את חוש הטוב והיופי שבאדם, למען ירחיבו ויעמיקו את חוג-רשמיו הנעימים. ותכליתם של כל הדברים האלה, הוא – להנעים את קיומו של אדם.

האם נאמנים המה בתי-הספר של בני דורנו עם סדריהם ושטות-למודיהם לתעודתם זאת? אני כופר בזה. כמעט כל בני האדם שואפים אך למטרה אחת בתבל, והיא – ההצלחה החיצונית. בלי הצלחה (ערפאָלג) אין החיים יכולים להיות נעימים להם. אם יאמרו לבני האדם, כי ימתיקו את חייהם, אז יבינו את כונת הדברים שיָקלו מעליהם את השגת ההצלחה. ואם תקותם זאת לא תבוא, אז יאמינו כי הוליכוּם שולל. כן יחשבו וכן ישפטו תשע מאות ותשעים ותשעה איש מאלף. ויוכל היות כי מהספר האמתי של האנשים הדורשים מחייהם דבר אחר שהוא שונה לגמרי מההצלחה החיצונית, הוא עוד יתר פחות מאשר שערתי פה. אבל בתי-ספרנו מעַתְּדִים את תלמידיהם לכל דבר שבעולם, אך לא לההצלחה, למקור האֹשר היחידי של רוב בני האדם. האידיאלים של בית הספר המה שונים לגמרי, ועוד זאת כי יתנגדו להאידיאלים של החיים. תכנית הלמודים והחנוּך של בתי-הספר כאלו נוצרו במִתְכַּוֵּן לגַדל אנשים, אשר בבואם אל שוק החיים ולאזניהם תגיע ההמולה הבלוּלה ישנאו ויבזו בלבם את העולם ובני האדם, וינוסו מתוך המון המתגוששים בשביל הַמִּרְעֶה השמן בחברה ובמדינה להִמָּלֵט על נפשם בקרן חשכה ולחלום את חלומותיהם. ובלי כל מלחמה יניחו את מקומם לאחרים, להדיוטים, על סעודת-החיים. זה הוא העיקר. הדבר יֵראה, כאלו כל בתי-הספר הם המצאת אנשים ערומים,למען קלקל בעצם וראשונה את הקיבות הבריאות של בני הנעוּרים, אשר תיאבונם לאכילה יוכל להיות ברבות הימים למִפגע להם ולכל הכנופיה. הדבר יֵראה, כאלו המורים רואים בתלמידיהם את אויביהם העתידים ללחום אתם על כל נתח טוב, לכן יכרתו את צפרניהם, יַקהו את שניהם וישימו משקפים כחולות על עיניהם. בתי-הספר מכינים את תלמידיהם למלחמת-הקיוּם באופן כזה שיכינו את אנשי הצבא לשדה-קטל, אם ילמדום וישננו להם, כי כלי-זינם נתוּנים להם למען ישאירום בשעת המלחמה בביתם, כי חלילה להם לירות על ראשי אויביהם, אם גם אלה ימטירו עליהם כדורי-מות, כי את עמדתם הטובה יניחו לצורריהם הצרים עליהם, ובכלל טוב להיות מוּכים ומנוצחים מלהיות מנַצחים.

ההצלחה, אשר אני מדבר עליה בפרקי זה, פירושה קצר: למצוא חן וכבוד בעיני רוב הבריות…. את המטרה הזאת יכולים להשיג בדרכים ואופנים שונים. רוב הבריות מכבדים את העשירים או המתעשרים, את הנושׂאים על חזיהם פתילי משי מכל הצבעים ועליהם אותות-כבוד מכל המינים, את בעלי הכנויים הארוּכים, את בעלי המשרה והשלטון, את האנשים אשר קנו להם שם ופרסום כגדולים, כחכמים, כמלומדים, או כנדיבים ובעלי-צדקה. הכבוד מביא לבעליו פרי ותועלת, ופעולתו החוזרת היא באופנים שונים: לפעמים היא חמרית ולפעמים היא רוחנית או גם מעורבה מזו ומזו בשעורים שונים. מדה טובה יש לו לֶהמון להביע את ערך האנשים שהוא מכבד באותות ומספרים ממשיים. הרופא “הנודע בשערים”, חולים רבים דופקים על פתחו ומשלמים לו ביד רחבה. הסופר שהוא מפורסם, ספריו הולכים ונדפסים במהדורות רבות ומביאים לו ריוח טוב; מי שהוא מכובד על ההמון וחשוב בעיני רוב הבריות, יש לו אפוא האפשרות להרויח כסף רב ולהתענג על כל אותם הדברים שיש לקנותם בעמק-הבכא, בעד ממון. אלה מבעלי ההצלחה רואים את מרום תענוגיהם באכילה טובה, אחרים מהם – בכוס רוָיָה. אלה מהם – במחוללות, ואחרים, המשוּנים והמוּזרים שבהם, רואים, אוּלי, את מרום אשרם בתמיכת עניים מהוּגנים. אך מי יִמנה את נטיות בני האדם! הזכיות הבלתי-חמריות של ההצלחה (ערפאָלג) הן ממין אחר, ואף כי לפי דברת ההמון אי אפשר לסלק בהן חובות או לקנות במחירן דבר מה בשוק, בכל זאת יש להן בעיני רוב הבירות ערך גדול. אין חקר לרוח האדם! החנונִי, אשר לא יתן בהקפה לבעלי הזכיות האלה אף קֹמץ פלפלים, אם גם מעורבים המה בגרעיני זית, – אותו החנוני עצמו נכון לקנות את הזכיות הבלתי ממשיות האלה בכל מחיר, ולהקריב להן את עתו, סבלנותו, תאוותיו וגם את ממונו החביב עליו מגופו. והזכיות הבלתי חמריות האלה הן: כשהנך הולך בחוץ ירימו מעט לפניך את המגבעת לאות שאילת-שלום, או העתונים מזכירים לעתים קרובות את שמך ולפעמים יוסיפו עליו גם כנויי-חנף. הזכיות האלה מקבלות בקרב מפלגות-החברה צורות שונות: אלה מהן זוכים לשמוע במשתה-החצר איזו מלה או דבוּר מפי המלך או אחד הנסיכים, ואלה מהן זוכים כי יציגו את תמונותיהם לעין רואים באחד החלונות של בתי-מסחר-הספרים או ידפיסום באחד העתונים המצוּירים; אלה מהן זוכים, כי הנוסעים לְשֵׁם טִיּוּל וענג, הבאים מארצות וממדינות זרות, חושבים לחוב להם לבקר אותם בביתם ולראות את פניהם מדי עברם בעירם, ואלה מהם – מכתבי תפלה, מיופים בצעצועים ובסלסולים של כתב ולשון, מבני עירם או מבני ערים אחרות; אלה מהם זוכים כי המשרתים של בית המשתה שהמה ממבקריו הקבועים, יַראו להם אותות-כבוד מיוּחדים, ואחרים – כי יפנו אליהם בבקשה שיתנו גם הם את נדבתם להקמת מצבת-זכרון למבַשֵּל-בְּרִית מהולל, או המה זוכים כי יזמינוּם לארוחת הצהרים או הערב באחד הבתים החשוּבים. הרי לכם דוגמאות אחדות מהזכיות הבלתי-חמריות, כלומר: הרבית מקרן-ההצלחה. אמנם בשוּק אין להן מחיר ממשי, אבל בני האדם מתגאים ומתקשטים בהן עד מאד. לא בטעוּת מניתי את ההזמנה לסעודה בין הזכיות הבלתי חמריות, כי אם בכוָּנה עשיתי זאת. כי לא המאכלים הטובים המוּבאים אל שלחן הקרואים הם העיקר בזה, כי אם הכבוד בעצמו.

עתה נראה, אם יתנו בתי-הספר לחניכיהם ותלמידיהם את כלי הנשק הדרושים להשגת ההצלחה, ואם יורוּ להם את ראשי יסודות החכמה לרכושׁ את הקנינים החמריים והרוחניים המנוּיים למעלה. ראשית לכֹל עלינו להודות, כי אין אנו יכולים לערער הרבה על בתי-ספרי-העם (פאָלקסשולע). את התינוקות הלומדים בבתים האלה אי אפשר להורותם את חכמת-החיים, ואת הדרך אשר יבחרו להשגת ההצלחה, כי הלמודים האלה דורשים במדה ידועה התפתחות-שכלית ובגרוּת רוחנית. הילדים לומדים בבתי-ספרי-העם את הקריאה, מלאכת הכתב והחשבון והדברים האלה, ביחוּד צרופי המספרים, יכולים רק להביא תועלת בחיים. חכמת החשבון הוא דבר גדול להנותן, אם כי ערכה פחות חשוּב בעיני המקבל. גם הכתב והלשון הם סגולה יקרה בידי האנשים שלא ישתמשו בהם לרעה. גם האוניברסיטה איננה מביאה רעה כל כך גדולה לבני הנעורים, יען כי החברות והאגדות של התלמידים נותנות להם את האפשרות לפַתֵּח או לרכוש כשרונות אחדים שהמה נכבדים מאד בחיים כמו, למשל, להסב עליהם את דעת הגבוהים והגדולים על ידי נאומים ודבּוּרים מפוצצים וע"י עסקנות של הבל, או לכַוֵן אל הדעות השולטות בארץ ולדבר בשמן, גם להחליפן לפי הצֹרך ולפי השעה, או להתרפס לפני רַבֵּי-השלטון ולמצוא בעיניהם חן ושכל טוב. ההתבוננות בשים לב אל היחס השורר בין המורים מן המנין ושלא מן המנין, בין הדוצנטים והעוזרים של הקתדרות מעשרת את בעלי הכשרון בידיעות שיש להן ערך גדול בחיים. אוּלם לצערנו לא יצאו בתי-מדרש-המדעים הגבוהים את ידי חובתם לתלמידיהם בלקח הטוב, אשר יטיפו להם בקרב האגֻדות ולא יסתפקו לפעול על נפשות הצעירים, רק בהראותם להם את דרך המורים השואפים לעלות מעלה מעלה במשרתם ואשר ישתמשו לצֹרך זו בכל התחבולות, ולאו דוקא הכשרות והישרות, כי אם עוד יעמיסו על צוארי הבחורים את משא השעוּרים והחִנוּכים והעבודות בבתי-הנתוח, ההרכבה וההפרדה וכדומה. ואני מסופק מאד אם כל הדברים האחרונים האלה, מְיַגְעֵי הנפש ומבלבלי המוח, מביאים תועלת ממשית להצלחת התלמידים בחיים. ובתי הגימנזיון אינם שוים אף קליפת השוּם. המה מקלקלים ומשחיתים דוקא את אותם כשרונות תלמידיהם הדרוּשים למלחמת-הקיוּם. כל הלומד בהם מבלה את שנות נעוּריו לריק ולבהלה. הנני שואל, מה היא התועלת הממשית אשר יוציא הנער מקריאתו בספרי הוֹרַץ והוֹמיר? האם יהיו לו אחרי כן לעזר להבין על ידם יותר את השירה והפיוט של שער-האשפוֹת? או מה יתנו ומה יוסיפו לו הקריאה והלמוד בספרי גֶתֶּה ושילֶר? האם ימצא בהם חמר להלצות ולחדודים על דבר “התלמיד-העני”? בקצוּר: אין הנער לומד להגימנזיון דברים אשר ימצא בהם אחרי כן צֹרך בחיים, והדברים אשר הוא לומד שם יהיו לו אחרי כן למותר וגם למשא.

אכן בתי-ספרנו מלאים מגרעות וחסרונות, ואין דבר זה יכול וגם צריך להִמָּשך ימים רבים. ובחזון רוחי הנני רואה, כי עוד מעט ויקימו בתי-ספר, אשר תכלית אחת תהיה להם: להכין את בני הנעורים להצלחת-החיים. רק זאת תהיה מטרתם, ואחרי אידיאלים מפשטים לא ירדפו עוד. אמנם גם בימינו ישנם אנשים אשר ישיגו את ההצלחה, מבלי אשר למדו והכינו את עצמם בבתי-אולפנא כאלה. אבל אין הדבר הזה סותר את אמתת רעיוני. בימי החֹשך והבערות היו אמנם גם בארצות, שלא היה שם כל זֵכר לבתי-ספר, מלוּמדים וחכמים, בתור פרטים היוצאים מן הכלל, אשר קנו את ידיעותיהם רק בשקידתם על הלמודים וביגיעת נפשם בלי מורים ומדריכים, ובלי כל עזרה מן צד. אבל כמה עמל, כמה עבודה דורש למוּד בודד כזה! כמה זמן יאבדו מבלי כל הכרח ומבלי כל תועלת! כמה מכשולים ומעצורים, כמה שגיאות וטעיות ימצא הלומד מעצמו על דרכו! וגם באופן היותר טוב תורתו, שהוא ממית את עצמו עליה, בלתי שלֵמה ובלתי נקיה מחרוּלים וקוצים. אבל המורה ישים את המעקשים בדרך הלמוּד למישור; המסורה אשר בבתי הספר ודרכי התורה המעוּבדים וסלוּלים ישמרו את התלמידים מאבני נגף וצורי מכשול, מפח השגיאות ומרשת הפלפולים העקומים. האנשים אשר השיגו את ההצלחה בחיים כמלוּמדים-מעצמם, בלי עזרת מורים ובתי ספר, אם ישובו להביט על הדרך אשר עברו עד בואם למטרתם, יודוּ בעגמת הנפש, כי אלו נמצא להם בימי נוּדם מנהל ומורה, או אלו ידעו את המקום, אשר בו ידעו, לכל הפחות, ידיעה שטחית, כי אז לא התנגפו רגליהם, לא נוקשו ונלכדו, לא נכשלו ולא נפלו פעמים לאין ספֹרוֹת.

הנני מודיע מראש: בבית-ספר ההצלחה, אשר בניתי בחזון רוחי, לא תהיינה מחלקות לנערות. אין האשה צריכה למורים ושטות במה שנוגע לחכמת החיים וההצלחה. מטבעה היא מזוּיָנה בכל הידיעות הדרושות לתכלית זו. והערמומיות הקטנות החסרות לה במקצוע זה היא לומדת בזמן קצר מעצמה. רוב הנשים שבחברתנו האנושית שואפות כיום אך אל מטרה אחת: למצוא חן בעיני הגבר. ולמען הגיע אל מטרתן זו, דרוש להן רק להיות יפות או להתיַפות ולהתקשט. רק בעלי רוח הפכפך נפלו על הרעיון האומלל ליסד בתי-ספר גבוהים לבנות¹, אשר שם ילַמדו את הבריאות האמלָלות האלה לרשום (צייכנען), לפרט על הפסנתֵּר, להגריס שניהן בבטוּי שפות זרות ולהטעים את המלים בהטעמה משונה המביאה לידי שחוק ולהחליף את הזמנים ולסכסך את המאורעות של דברי ימי העולם. תכנית בתי-ספר כאלה היתה יכולה להִוָּלד רק במוח הבתולות הזקנות, הרגזניות והכעסניות, או במוח הגברים האמללים, מוּמֵי-הנשואים, אשר “ארורותיהן” מניפות עליהם יד ושוט. בני המזרח המה יותר פקחים בנוגע לחנוּך הבנות. בחכמתם המתנחלת מדור לדור המה מביטים על זה ביתר בינה ודעת. בנותיהן אינן לומדות כי אם לשיר שירים, לחול במחולות ולנגן בכנור, לספר אגדות, לצבוע את צפרניהן ולקרוע בפוך את עיניהן. היוצא מזה כי בנות הקדם לומדות רק את אותם הדברים המחבבים אותן על הגברים, רק את אותן הידיעות המטעימות את מחמדיהן וקסם יפין וחִנן ומושכות אחריהן את לב אלוף נעוריהן בחבלי נעם. אולם בנות-המערב המִּסכנות משועבדות לשטת-החנוך השוררת המעכבת אותן להִשען על נטיתן הטבעית, אותה הנטיה המגדת לנשים את תועלתן והעוזרת להן בהצלחתן הרבה יתר מכל המורים, בין שיש להם משקפים על עיניהם ובין שאין להם, של מכון-למוּדיהן. רק אחרי אשר השליכו אחרי גֵוָן את כל אשר רכשו בבתי-ספריהן, רק אחרי אשר שכחו את תורת מוריהן ומורותיהן ישמעו לקולן הפנימי ויפתחו על פי נטיתן הטבעית. אז תלמדנה מעצמן את החכמה להשתמש בכחל ובשרק ואת כל הסודות שבתורת התַּמרוקים והתלבֹּשת; אז תלמדנה מעצמן איך לשבת, איך לעמוד ואיך ללכת באופן שיבליטו בשמלותיהן את כל התובע את העין; אז הנה משיגות בלי כל מורה את המנוּת להשתעשע במֵנִיפן (פאָכער) בחֵן מיוּחד, להעיף את מבטן המלא געגועים הנה והנה, לעשות הַעֲוָיוֹת ותנועות בפניהן שהן רמז לאהבה וחבה, לתשוקה והמיַת הנפש ולצפצף ולפטפט כילדות תמימות, לחקות בקולן את הוללות הנערוּת ואת הנעימוּת העוקצת שבצניעוּת הטהורה. וכשהעלמות מזוּיָנות בכל התחבולות האלה בטוחות הנה, כי בכל מקום בואן תמצאנה עֵדֶר מְאַהבים, מחוללים, אנשים שואפים לצִלן בהזיה רבה וגם בעל הגוּן וראוי להן וכל יתר הדברים המיַפים והמנעימים את החיים. הנשים הנשואות תעקמנה, כמובן, את חטמיהן למראה פני הבתולות האלה, אשר גם בלבות הגברים הישרים והנבונים תעוררנה גֹעל-נפש. אלה האחרונים חושבים, כי חֵלֶב, כתמי-צבעים, אבק-קמח וכל מיני טיח נאים ויאים לפני האשה כאשר הם נאים ויאים, למשל, לשמלת-משי, כי כסתות הכתפים ומרדעת שמאחורי השמלה נותנות להאשה צורת גבנת ונגועות שחפת או צורת הוטנטוטית, והעגבנוּת וההתקשטות משחיתות את הוד צלמן גם של היפהפיות באמת. אבל מה לה להאשה ולבקֹרת קשה זו? היא איננה מבקשת למצוא חן בעיני בנות מינה, ואיזו תועלת תמצא בזה! ומה שנוגע להבקֹרת של הגברים לא תשים את לבה לאחד הבטלנים שלא יתן עליה את הסכמתו ויהפוך לה עֹרף, אם אך הצעירים והמהוּדרים מכלוּב חובבי-סוסים יביטו עליה בעיני חמדה. אין האשה יכולה בשום אופן להסתגל, במה שנוגע לתלבשתה ולהליכותיה ונמוסיה, לתביעותיו של איש-הטעם באמת. איש כזה הוא יקר המציאות, והאשה בחכמתה הטבעית מבקשת למצוא חן בעיני ההמון, בעיני הרוב הגדול, ולא בעיני האנשים שמעטים כמותם.

לא כן הגבר. לו דרוש ללמוד את חכמת ההצלחה. למען יגיע אל מטרתו, דרוש לו למצוא חן בעיני בני מינו הוא, ודבר כזה לא כך נקל. אמנם יש פרנסות ידועות, אשר על הגבר רק למצוא חן בעיני הנשים ודַיוֹ, כמו בתור “האוהב הצעיר”, בתור משורר על הבמה או בתור משרת בית-רכולת כלי נשים. אנשים מבעלי אומניות זו קרובים הם להצלחתם, אם גם לא קראו ולא שנו. אם הטבע היתה להם כאם רחמניה ותפזר להם את מתנות הגויה ביד רחבה, אז ירוצו ארחם, כאלו כֹּח-הקיטור דוחפם, ומהר ישיגו את מטרתם, אם גם לא התקינו את עצמם בבתי-ספר. התורה והעבודה לא יתנו להצעיר שפם דק ומסולסל המלא חן ולא גם קְוֻצות יפות, אשר חכמת-הגלב עושה בהן “נפלאות גדולות”. מי שהוא בחור כארזים, יפה עינים וטוב תֹּאר, הנה אין לו לדאוג על דבר הצלחתו בתבל. בחור כזה ילך מעלה מעלה וירום ממדרגה למדרגה. אם נער הוא בבית אדוניו ומקומו בבית המבשלות, יפתחו לפניו את הדלתות וסופו להיות הסוכן אשר על הבית. אם שרת הוא בבית-מלון, אז יביא אֹשר לו ולבעליו. הבנות, ואולי גם האמות הכבודות, תהיינה לו תמיד למליצות-יֹשר ותסוככנה עליו בכנפיהן הרקות והדקות. “ילד-שעשועים” כזה יזיק רק לנפשו, אם יחפוץ להוסיף על יתרונות גויתו גם את מעלות הרוח. אם ירבה לקרוא בספרים, אז רק ישחית את זיו עיניו וזהרן. אם יקנה חכמה ודעת, אז יבעת את הבנות ולא תהיינה עוד חפשיות ופרוצות בפניו, שכלו ישים רק מתג בפיהן הקטן ואסורים על תנועותיהן הטבעיות. מי שהוא יפה כאליל יוָני ושוטה כדג בנהר, יורש את גן-העדן של מחמד בארץ. אנשים מהמין הזה אין להם צֹרך בבתי-ספר, כאשר לא יצרך להם גם גאון הרוח.

אולם הגאון הוא פרט היוצא מן הכלל, והעולם נוהג כמנהג הבינונים והכל ערוּך ומסודר ומנוסח בתבל לפי רוח האנשים המצויים ושכיחים לרוב. ביטהובן יהיה למה שהוא צריך להיות על פי טבעו, אם גם לא ילמוד בבית-ספר לשירה וזמרה, אולם בהרבה גלגולים יתגלגל בן-החזן, בעל הכשרון המצוי, עד אשר יזכה להיות למנצח בנגינות. אלילי-היופי, הרוזנים אשר הכנסותיהם לשנה היא “חתיכה הראויה להתכבד” ובני העשירים האדירים אין להם לרדוף אחרי ההצלחה, כי ההצלחה רודפת אחריהם. בתי-ספרי להצלחה נועד רק לבני המון האומלל, אשר יִוָּלֵדו ערֻמים מכנוי-כבוד ומכנסות שנתיות, ובכל זאת יחלמו חלומות האֹשר והעֹשר. והנה הבינונים בודאי צרכים ללמוד בבתי-ספר את חכמת-האגרוף ותורת החטיפה ולהתקין את עצמם כראוי למלחמת-הקיום, למען לא יהיו בין הנחשלים והנופלים בחיים.

אלו היה בית-ספר ללמודי ההצלחה קים ועוֹמד, היה מנהלו חיָּב להגיד גלוי לכל אב המוסר את בנו על ידו כדברים האלה: “אדוני היקר, קודם לכל עליך לדעת ברור היטב מה אתה חפץ. אם רצונך שבנך יחיה בעולם אידיאלי, אשר רק הצדקה, הטוב והיופי שולטים בו ועקבות האולֶת, הרשעה והגאוה לא נודעו שם, או אם תאמין כי בנך יעשה הכל ביֹשר לבבו וכחובתו הפנימית, מבלי שים לב אל דעת ההמון ואל הסכמת אספסוף-השוק, אז אין לו מה לבקש בבית-ספרי. הוא לא ימצא בו את הדרוש לו. אז יקרא את שירי המשוררים הישָנים והחדשים, אז יתענג על ספרי חכמה ומדע וישים לבו לתורת מוריו. אבל אם חפצך כי בנך יהיה לבן-אדם-המעלה, אשר הכל משתחוים לפניו בחוץ, אשר יש לו מרכבות וסוסים והוא נוסע בקרונות של המחלקה הראשונה ומתאכסן בבתי-מלון מהמדרגה היותר עליונה, בקצוּר, אם הנך חפץ כי בנך יהיה לאיש עשיר, אשר דבריו נשמעים והוא בז להרעבתנים העניים ולבני בלי שם, אז תנהו על ידי למען ילמוד ויחכם בבית-ספרי”.

בית-ספר ללמודי ההצלחה צריך, כמובן, להיות בעל מחלקות תחתונות ועליונות ככל שאר בתי הספרים ללמודי חכמה ומדע, כאשר לא כל הרודף אחר הכבוד שואף להיות מיניסטר או לרשת מיליארדים. יש אשר יסתפקו במוּעט, והם צריכים רק לראשי יסודות הלמוּד. על פי זה יש אפוא מן ההכרח לחַלֵּק את בתי-הספר ללמודי ההצלחה לשלשה סוגים: לנמוכים, לבינונים ולגבוהים. הראשונים יהיו נועדים בעד אלה מהתלמידים הבוחרים להיות בעלי מלאכות, או סוחרים וכדומה. לַתלמידים האלה דרוּש לשַׁנֵן רק פסוק אחד, אשר חכמת-ההמון כבר חברה אותו, והוא: “היֹשר היא הערמומיוּת היותר מחוּכמה”. הסנדלר אשר יתפור נעלים חזקים ויפים ולא ירבה במחיר עבודתו, החנוני אשר ימכור להקונה המבקש סוּקר את הסחורה הזאת ולא חול תחתה הוא ימצא את דרכו בחיים, אם נפשו לא תלך בגדולות והוא מסתפק בארוחת בשר וירק בכל יום. ואף כי הבריות אומרים, כי הרחבת-הפה וקִשקוּש הלשון הוא אחד מחלקי האומנות והמסחר, אבל מי שיתבונן בדבר יִוָּכח, כי עליו להזָּהר מכלל זה. השקרים, הגוזמאות ורבוי-הדברים לא יכסו את המגרעות שבמלאכה ואת החסרונות שבסחורה, וגם הפקח שבאומנים והחרוץ שבחנונים לא יְעַוְרוּ את עיני הקונה, יהיה גם שוטה ופתי, פעמים רבות. לכן מה שנוגע להפרנסות האלה הננו יכולים לשפוט את טיבם של העוסקים בהן על פי הצלחתם ושכר עמלם שהמה רואים בחייהם, יען כי כל אחד בקי בדברים כאלה. אם הבגד הוא רחב או צר, זאת יִראה כל איש; אם חזקה היא המטה, או חוליותיה חורגות במסגרותיהן, זאת ירגיש כל איש, גם אם לבו לא ראה חכמה הרבה, וגם הרקחות והטבחות יודעות להבדיל בין דג מסריח לדג חי, בין חלב מזויף לחלב טבעי.

לא כן הדבר בנוגע להפרנסות מהמדרגה העליונה. מי שבוחר באחת מהן צריך הוא להִכון את עצמו כראוי בבית-הספר התיכוני ובבית-המדרש הגבוה, למען יהיה בטוח בהצלחתו העתידה. פה צריך לשַׁנֵּן להתלמיד כללים ופרקים אחדים, המתרחקים ומתנגדים לגמרי לאותם של שטת-החנוּך המצוּיה. פתגמי-ההמון כוללים לפעמים בקרבם גרעיני אמת. הא לכם, למשל, אחד מהם: “הענוה תפארת היא לבעליה, אבל הצלח יצליחו בלעדיה”². זהו כלל גדול בחיים. ובאמת הענוה הוא המכשול היותר גדול והיותר מסוכן על דרך ההצלחה בתבל. הֱיֵה משוּפר במעשים טובים וגדולים, הֱיֵה מלא כשרונות ויתרונות כרמון, מסור את נפשך על כל דבר נעלה ונשגב, אך אם להַותך עָנָו הנך, אז לעולם לא תבוא על שכר עמלך ולעולם יהיה מקוּפח. אולַי יקימו מצבה על קברך, אחרי אשר כבר יעלו עשבים בלחייך ורמה תאכלך; אבל גם דבר זה איננו יכול להבטיחך לנכון. בחייך בודאי לא תראה את עולמך: לא כסף ולא כבוד יתנו לך חֵלף עבודתך הקשה. הידעת את פירוּשה ופשוטה של המלה ענוה? אני אגיד לך. זאת אומרת: להִשּׁאֵר על יד הפתח ולהניח לאחרים את “המקומות הראשונים”; להתמהמה ולגשת במרך-לב אל השלחן, אחרי אשר האחרים כבר אכלו ושבעו והותירו רק שיָרים ופרורים; לחכות עד אשר יביאו ויתנו על פה פת-לחם, תחת לתבוע ולדרוש, אם לא לבקש ולהתחנן, להתקוטט, להתנגח ולהתגושש על מנה יפה, חתיכה הראויה להתכבד, מסעודת הכלל. האיש הרוצה ובוחר להיות ענו, עליו לדעת מראש כי יכולים לשכוח שהוא עומד אצל הפתח ועיניו נשואות אל חלקו הדל, כי יכולים לבער על השלחן את כל המאכלים עד תומם, מבלי הותיר שריד כמעט, מבלי שַׁיֵּר אף עצם קטנה לְלַקֵּק. “יהללוּך זרים ולא פיך”; חלילה! הבל הבלים! ההפך מזה אמת: לעולם תדבר על אדותך ומעלותיך, רק על אדותך, דַּבֵּר ואל תחדל! אל תשים לבך, אם השומעים לא ימצאו חפץ בדבריך. ראשית לכֹל דבריך מוצאים חן בעיניך אתה. ומלבד זאת, כל זמן שאתה מרבה לספר שבחיך ומעשיך, גבורותיך ונפלאותיך הנך מעַכֵּב לדבר על אדות אחרים, ואוּלי גם על אדוֹת שונאיך. וסוף סוף יִדבק דבר מה מדבריך בזכרון האנשים, גם אם נוֹח הוא לאבד את כל מה שאוצרים בו. כמובן תּזָהר מאש, לבל יכשילך פיך לספר אף שמץ דבר שיש לדרוש או למצוא בו רמז שהוא לגנאי לך. אל תציב גבולות לדבריך ואל תתנם לשעורים. שַׁבֵּחַ, קַלֵּס והלל את עצמך, ובדברך על אדות יתרונותיך תהיה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק, וכל דבריך יהיו בהתפעלוּת והתלהבות. את מעשיך תרים עד לשמי שמים ואור רב תשפוך עליהם מכל צד ועבר. את נקיפת אצבעך הקטנה תרומם עד למעלת אחד המפעלים הכבירים שלתקופתנו, הבטח תבטיח לשומעיך כי כל העולם מתפלא ומשתומם על זה, ואם השעה צריכה לכך, אז חזור נא על התהלות אשר השמיעו באזניך, או אשר בדיתָ מלבך. אם תחזק בשטה זו ותלך בדרך זו תגבה ותרום מאד. החכמים אמנם ישחקו לך, או יתרגזו לשֵמע דבריך. אבל מה לך ולהם? החכמים המה מתי מספר ובטלים ומבוטלים הם בקרב ההמון הגדול ולא המה חולקים את הפרסים בחיים. גם שונאיך והמתחרים אתך יתנו בך דֹפי. אבל זו רק לטובתך! הקדם להם ואמור, כי רק הקנאה מדברת מגרונם, וזאת תהיה לך למופת חדש על גדלך. אולם הרוב הגדול, דוקא ההמון היוצר את ההצלחה, יאמין בדבריך ויחזור בפיו על התהלות שפזרת ביד רחבה לנפשך, גם יַפנה לך מקום אשר אליו שאפת. מרך-לבבם ועצלות מחשבתם של בני ההמון הם הם מקור ברכתך והצלחתך; המה לא ירהבו עז בנפשם להתנגד. אם יַזמינו אותך למשתה, אז תאמר גברת הבית “האיש הזה יש לו תביעות גדולות. כל הכבוד אשר יחלקו לו, מעט הוא בעיניו. מה לעשות? אין ברירה אחרת, כי אם להושיבו על יד ימיני, כי אם לא אעשה כדבר הזה יחשוב לו זאת לעלבון ויקום וילך מזה”. ואם בין הקרוּאים ימָּצא איש שהוא ראוי באמת למקום זה, אז אם ענו הוא יאמרו לו בנחת: “הן לא תשים לבך לקטנות כמו אלה, כי גבוה אתה מעליהם, ובודאי תסלח לי על אשר נתתי את היתרון להלז”. וכן תרגיל את האנשים לפנות לך את “המקום הראשון”, ואחרי עבור זמן-מה לא יעלה עוד על מחשבת איש, כי היה יכול להיות אחרת. עצלות-המחשבה של ההמון היא למגן לך. מעטים מאד המה האנשים אשר יש ביכלתם או שהמה מורגלים לברוא להם איזו דעה או השקפה מהעובדות הבלתי מעובדות, כלומר: לקבל את הרשמים, להתבונן בדיוק אל הנסיונות, להשווֹתם זה לזה, לבארם, לעַבְּדם ולהוציא מהם משפט קבוע; אבל כל האנשים יכולים להעלות גרה את המלים אשר שמעו מפי אחרים ולהיות להם כהד הרים. ההמון מקבל בנפש חפצה ובשמחת לבב דעות מוכנות ומזומנות; לא איכפת לו, אם הדעות האלה אינן מיוסדות ואם המעשים מטפחים על פניהן ומכחישים אותן. למען ראות את הנגוּד הצועק הזה, צריך ההמון לבחון בעצמו את המעשים האלה ולשפוט עליהם בהגיון ובדעה צלולה, דבר שאיננו מסוגל לו כלל. בדידי הוה עובדה מצינה כזאת. בתור רופא הייתי קרוא אל ילד חולה. רשמתי לו מי-דבש, כף קטנה מעת לעת. כעבור חצי שעה התפרצה אֵם החולה הקטן אל חדרי ברעש גדול ותקרא בקול: “הוי, אדוני הרופא, ילדי קרוב למות! אך בלע האמלל טפות אחדות מהסמים הארורים, ויקדרו פניו ויחל להשתעל כאלו הוּשם מחנק לצוארו הקטן. אוי לי, מה חריפים המה הסמים אשר נתן אדוני לילד!” לי היה ברוּר הדבר, בי בבלוע הילד את נטפי מי-הדבש הקדים הקנה לושט, “ותו לא מידי”, בכל זאת השיבותי בפנים עצובים: “ואמנם אין כל פלא בזה. אם יתנו סמים ארסיים כמי-דבש, אז גם הפעולה חזקה ונמרצה”. האשה ספקה כפיה ותוסיף לקרוא בקול מלא יאוּש: " איך יכולים לתת סמים ארסיי לילד קטן…." – התדעי, גברתי, – שאלתיה, – מאיזו יסודות מורכבים המה מי-דבש"

– לא!

– מי-דבש מורכבים מדבש וממים.

פני האשה התכוצו מרוב אימה, כאלו שמעה מפי שמי-דבש הם בליל “מחמצת-גפרית וארס-העכברים”. ואני הוספתי לדבר: “אם יתנו להילד סמים חריפים ונוראים כמים ודבש”… “כן, זה הוא אמת”, נאנחה האם ופניה הפיקו צער ויגון ועיניה הביטו אלי בכעס, על אשר סִמַּמְתִּי את ינק שדיה. וכאשה הזאת, כן הוא כל ההמון מבין את כל הדברים אשר יאמרו לו כפשוטם והוא חוזר עליהם באמונה, מבלי אשר יבדיל בין אמת לשקר, בין דברים הנאמרים בלב תמים ובין דברים הנאמרים בשחוק ולעג. וכן המה גם עמים שלֵמים. באמת המה בעלי חסרונות ומגרעות, אבל הבטח יבטיחו לאחרים, כי אין בהם אלא מעלות ומדות טובות. צרי עין המה, ובכל זאת יתאמרו לנדיבים ורחבי-נפש; באמת המה רודפי בצע ויקראו לנפשם שונאי-בצע; מה שונאים ובוזים בלבם ת כל העמים הזרים ומתגאים לעין כל התבל באהבתם ובאחוָתם לכל בני האדם; המה מתנגדים לכל קדמה, לכל צעד לפנים, ובכל זאת יקראו בקול כי על ברכם יִוָּלדו כל הרעיונות החדשים; המה נחשלים בכל מקצעות המדע ובכל זאת יאמרו תמיד, כי עומדים המה על מרום פסגת ההשכלה והולכים בראש העמים; בידיהם יכניעו וישעבדו עמים חלשים, יעשקו את חֻפשם וברגליהם רמסו את זכויותיהם, אך בפיהם ידברו רמות על משפט וצדק. אולם בני האדם לא ייגעו לראות את המעשים כמו שהם וכהויתם, כי אם ישמעו לקול הדברים ועל כל אשר ישמעו יחזרו בפיהם באמונה רבה. בתומתם לא יתבוננו כי ידי העמים מתנגדים לשפתיהם, כי המה רק נאה דורשים ולא נאה מקַימים.

ובכן, נערי חביבי, חלילה לך מהיות ענו, אם רוצה אתה להיות מוצלח בחייך! אם תִּכְּנַע לפני אחרים, אז יכניעוּך וישפילוּך. פנה דרך לרעך בראש, והרואים יאמרו כי אמנם ראוי הוא לזה. אם תמעיט דמותך, אם תקטין את ערך מעשיך וכשרונותיך, ימהרו השומעים לענות אמן. את דבריך הקשים שהטחת בעצמך כלפי כבודך ירחיבו ברבים, מבלי אשר יִוָּדע מקורם. אולם דע לך, יקירי, כי יש אשר גם הענוה העלוּבה חמדה גנוּזה היא לבעליה. יש שעה, אשר לא לבד שהיא איננה מזקת, אבל גם מועילה. והשעה הזאת בוא תבוא, אם כבר הגעת אל מטרתך. אם עמדתך כבר בצוּרה, אם הכל מודים כי מקומך ראוי לך וכל הכבוד והיקר אשר יחלקו לך מכל עבר נאה ויאה לך, ואין איש אשר יטיל בזה ספק, אז שים אֲפֵר הענוה על פניך. אז תוכל לעמוד על יד הפתח: על כפים ישאוּך אל הבמה. כאשר ידברו לך חלקות, אטום אזניך! כי אז ככל אשר תמאן לקבל דברי תהלה, כן יוסיפו להשמיעם באזניך עוד ביתר התפעלוּת ויתר התלהבות. אז תוכל לדבר בלב בטוח: “מי ומה אנכי”, – אותות-הכבוד אשר יגישו לך יכחישו את דבריך. אתה לא תרע אז לנפשך וצניעוּתך תהיה רוממה על כל לשון.

הא למדת כי לא להיות הוא העיקר, כי אם להֵרָאוֹת. שתה יין ככל אשר תאוה נפשך, אבל לאחרים תטיף כי ישתו רק מַיִם. לא יגָּרע מרעך מוסרך, אם גם חטמך יהיה אדום כלפיד אש ורגליך יכשילוּך.

הכלל השני אשר אליו תשים לבך: אל תהיה מושך חסד לרעיך או למכיריך ואת טובתם אל תדרוש! בדרך זה לא תשיג מאומה. המתחרים אתך יבוזו לך, שונאיך ילעגו לך והתומכים בימינך יחשבוך לאיש שאיננו כל כך חכם. יועצים קצרי-ראות ואוילים אוּלַי יאמרו לך: “הערמומיות היותר מחוכמה היא לדבר טובות על כל איש ולהלל את כל אחד ואחד, יען כי על ידי זה תפרוק מעל מתנגדיך את כלי זינם”. שקר הדבר! אם הבריות ידעו כי לא תגע באיש לרעה, אז יורו בך חצים מכל עבר בנפש חפצה. תהיה נא לשונך כתער מלוטש ולחישתך לחישת עקרב. יהיה נא פיך מלא זפת וגפרית בוערה, והאיש אשר תעלה על שפתיך יֵרָאה אחרי כן, כאלו היה שבוע ימים כבוּש ושלוּק בקַנְקַנְתּוֹם. הטל אימתך על סביביך, ואל תירא פן ישנאוּך. מוּגי-הלב, שהמה הרוב היותר גדול, ישתחוו לפניך, כאשר ישתחוו העמים הפראים להאלילים היוצרים רע; המה יתרפסו לפניך ויקטירו לך קטֹרת., למען לא יחרה אפך. אולי ימצאו אנשים, אשר יבקשו להשיב את גמוּלך בראשך, אבל כור נא מה רב יתרונך, אם תוכל לענות על דברי מגדפיך: “המסכן הזה מתאמץ לנקום בי את נקמתו. הלא יודעים אתם, רבותַי, את אשר חשבתי ואת אשר דברתי תמיד על אדות האומלל הזה”.

רק משפט-קדום הוא, כי עלינו להוקיר ביחוּד את דעת חברינו על אדותנו. חלילה לך להאמין באמתת הדברים האלה! חבריך המה צורריך. רוּבם שואפים כמוך אל ההצלחה ורק אל ההצלחה, והמה דוחקים את רגליך. אל תבקש מהם לא צדק ולא חסד. על חסרונותיך יפריזו וישמיעום ברבים, אולם על מעלותיך ויתרונותיך יעברו בשתיקה של ערמה. בקש נא למצוא חן רק בעיני ההמון הגדול ובעיני התקיפים והאיתנים, אשר בידם אוצרות הכבוד והמשרה והם יכולים להעלותך עָל. עליך להסתַּגל אל חקי הראִיָה-הכפוּלה: אם יביטו עליך מתחת תֵּראה כגדול, כענק וכאחד הנפילים, ואם יתבוננו אליך ממעל תראה כגמד, כננס וכאיש שאינו תופס כלל מקום. לא נקל הוא דבר זה, אבל מי שיש לו הכנה טבעית והוא מרגיל את עצמו לזה ישיג חריצות זו. המון צריך להאמין כי הנך גאון שבגאונים, גדול שבגדולים, אולם הפקידים הגבוהים מעליך במשרתם או הכהנים הגדולים של המקדש שאתה מְכַהֵן בו יראו בך אדם בינוני ומצוּי, מתמיד ושוקד על עבודתו, איש שאיננו שואף לגדולות ובנפשו יִכָּנע מפני הגבוהים מעליו ויקבל מרוּתם, איש אשר ישבע בשם מוריו וראשיו, ואת כבודם ותהלתם ירחיב בקנאה רבה ומוטב לו למות מאשר להעיבם על ידי בקֹרת או על ידי מפעליו הוא. ואם תשכיל להֵרָאות לפני הגדולים והקטנים ממך ממרכז-הראיה הנכון לזה, אז אין עליך לשים לב אל דעת חבריך, אנשים שכמותך. אתה תלך לפנים ועלית מעלה מעלה, וזהו העיקר. ואם העברת את חבריך ותרקב אל המטרה, ויש לאל ידך להועיל או להזיק להם, או אז תראה ותתפלא, איךְ נהפכו בין רגע גבותיהם לשבחים, תהֳלותיהם לתהלות, הדֹּפי ליופי, האיבה לאהבה, הקלון ליראת-הכבוד.

אל תזלזל, חלילה, בחיצוניות, ואל תתרשׁל בתביעותיה. רק איש עשיר מאד, אשר אוצרותיו ידועים לכֹל ואין מי אשר יטיל בהם ספק, יש לו הרשות להמעיט בהוצאותיו ולבלי לבזבז את כספו על מותרות, אבל לאיש כזה אין לו בכלל מה לבקש בבית-ספר ההצלחה. אולם כל מה שעניוּתו של האיש היא יותר גדולה, כן תגדל חובתו לעַוֵר את עיני הרואים בברק העשירות המדוּמה. בגדיך יהיו יקרים ומפוארים, דירתך תהי מרֻוָחה, נאה ומקושטה וחיֵה, כאילו הייתה איש אוצרות ורב הנכסים. והלא הדבר הזה דורש כסף? אמנם כן, כסף רב מאד. מתכת זו איננה מצוּיה, וֵאַין תמצא? אז לָוֹה תִלְוֶה ככל אשר תוכל, וכל המרבה ללוות ולהגדיל את חובותיו הרי זה משובח. – ללווֹת. – ברירה אחרת אין לך, חביב. החובות הן הסולם המוביל במהירות ובבטחה אל המטרות היותר גבוהות, ורק הקפדנים יוציאו עליהן דבה. שערוריה נוראה! חטאים רבים הננו יכולים לסלוח להמשורר הגאון הֵינה, אבל לעולם לא נכפר את עון חרוזו האיום: " Mench, bezehle deine Schulden " (בן אדם, פרע את חובותיך)! כמה קלוּת-דעת ופריצות יש בזה! אם תשמע לעצה זו, אז אבד תאבד. זכור ואל תשכח: מי ישים לבך אליך, אם תֹאחז במדת היֹשר של קטני-המוח וצרי-הלבב ותשלם הכל במזומנים? גם הבט לא יביטו אליך. לבש בגדים קרועים ובלוּיים, הִתכנס בעליה קטנה בפנת הגג, ארוחתך תהיה פת לחם יבש ובחובות, אפילו קטנות שבקטנות, אל תִּתגאל – אז ראה תראה אחריתך וגורלך: הכלבים יחרצו לך לשונם, השוטרים יביטו עליך בעין חשד ואנשים מהוּגנים יסגרו לפניך את הדלת על מדבֵּר-כפוּל. והחנוני אשר תקנה בחנותו את צרכיך ההכרחיים לא ינַדב לך גם מבט אחד, חרי אשר תשלם לו עד הפרוטה האחרונה את מחיר סחורתו; ואם תכרע ותפול לפני פתח-חנותו, אז רק ימהר להפנות את נבלתך הצדה, למען לא יֵחתם הדרך בעד הקונים. לא כן אם תקח הכֹּל בהקפה, אם לא תהיה אסטניס יתר מדי ותלוה כסף מידי כל, גם מידים מטונפות ומלוכלכות, אז ישונה הכל לטובה, כאלו נגע בך שבט-הקסם. ראשית לכֹל יהיו מוכנים ומזומנים לפניך כל אותם התענוגים, שהם כגן נעול ומעין חתום לפני האביון הבלען. אז תמצא לפניך חיל-משמרת הלוחמים בעד הצלחתך, אז תמצא לך עדת עוזרים אשר יתאמצו לפנות לפניך את הדרך. כל מַלְוֶה וכל נושה יהיה לך ידיד ורע, תומך ומחזיק. גם האב לא ידאג לבנו, כאשר ידאג המַּלְוֶה. וכל אשר יגדל הסך שאתה חיָב לו, כן יגדל עמלו לראותך מוצלח. הוא יעיר עליך, לבל יפול חלילה משערת ראשך ארצה, יען כי חייך הוא כספו. אם סכנה נשקפת לך, יחרד ויבהל יען כי מפלתך תכרה קבל לתביעותיו ולנשׁיו, אשר הוא נושה בך. אם יהיו לך, נערי נוֹשים רבים, יהיה גורלך בחיים בטוח. המה יבקשו לך אשה עשירה, משרה כבוּדה ויעשו לך שם טוב.

אלה המה בקֵרוב היסודות הראשיים של הלמודים אשר יטיפו להתלמידים בבית-ספר-ההצלחה. להתלמידים שהגיעו לשנות בגרוּת יכולים לגלות את סוד ההשקפה אשר עליה בנויה חכמת החנוּך של מכון-הלמודים הזה. וזאת היא תמציתה. ההצלחה בחיים נקנית בשני דרכים: אם ביתרונות עצמו, או בעזרת חסרונותיהם של האחרים. הדרך הראשון הוא קשה ביותר ואיננו בטוח כל כך, יען כי לא לכל אדם יש כשרונות ויתרונות, וגם מי שיש לו הדברים האלה לא יועילו לו, אם לא יכירוּם ולא יוקירוּם כראוי בעוד מועד, דבר שלא יקרה כמעט לעולם כאשר הורה הנסיון. אולם טובה מאד היא התחבולה להבָנות מחורבנם של החברים. והמורה היה יכול להטיף לתלמידו כדברים האלה: אל תיגע לעשות גדולות, ואל תאמר באולתך כי מעשיך יקרבוך ופעולתך תדבר בעדה; קולה חלש ושאון הבינוניוּת ההומִיָה יחרישה; שפתה נכריה ועמי-הארץ וההדיוטים לא ישמעוּה; אבל גם הם לא ינקפו לתועלתך באצבע קטנה, אם לא תהיה תמיד לנגד עיניהם. ותחת לבלות את זמנך בעבודה ישרה ופורִיה המפרכת את הגוף והנפש, טוב תעשה אם תקדיש את זמנך ללמוד ולחקור את חסרונותיו של ההמון ולהפיק מזה תועלת. לבני ההמון אין כל דעה, לכן כופין אותם עד שיקבלו את דעתנו אנו. ההמון הוא שטחי וראשו ריק, אין בו מחשבות, לכן הזהר נא להיות עמוק ולהוגיע את מוחו בעבודה רוחנית קשה. בני ההמון הם בעלי רגש קהה, לכן בקולות וברקים תגלה אליהם, למען ישמעו באזניהם האטומות ולמען יראו בעיניהם אשר הֻכו בסנוֵרים. בני ההמון לא יבינו רמזים דקים ומליצות חידות, לכן דבר אתם בשפה ברורה ומוּבנה על אדות מעלותיך ויתרונותיך אתה ועל אדות חסרונותיהם ומגרעותיהם של המתחרים אתך. ההמון הוא בעל זכרון חלוּש, לכן השתמש נא בכל הדרכים, למען תגיע אל מטרתך. ואם הגעת אליה, אז לא יזכור איש איך ובאיזה אופן השגת מה שהשגתָּ. אם תשמור את הכללים האלה, אז תעשר ותאֻשר בארץ.

ואם יעלה על דעת התלמיד, אשר גליתי לו את כל סודות ההצלחה, לשאול אותי בעזוּת פניו: “אם רבי ומורי יודע היטב את כל התחבולות והסגולות של ההצלחה, האם השיג בעצמו את הבוגדה החצופה הזו?” יביאני במבוּכה. על שאלה כזו אוכל רק להשיב: ראיתי איך אחרים משיגים את ההצלחה ותשבע נפשי. אם יעמדו בחדר המבשלות ויתבוננו אל הכנת התבשיל, יאבד התאבון לאכילה³