לשנה המתקרבת

הלוּח מתחיל את השנה הבּאה בּעוֹד שלוֹשה חדשים. עם שנת הלוּח העברי מתחילה גם השנה החקלאית, שנת המשק והעבוֹדה. אוּלם את הדאגה לשנת-עבוֹדה, לשנה שיש עמה פּעוּלה ישוּבית, אין לדחוֹת עד בּוֹא השנה החדשה. חייבים להתחיל בּהכנוֹת נמרצוֹת מעכשיו. הוּרגלנוּ, אמנם, לזה, כּי קבוּצוֹת אשר שנת עבוֹדתן מתחילה בּתשרי, תקציביהן מתאַשרים בּחשוָן, וּבהמוֹת-עבוֹדה נקנוֹת בּשעה שכּל העוֹלם עוֹמד בּאמצע זריעה. עד כּמה זה מבטיח את עמל השנה, הראשוֹנה, המתחילה, כּמה זה מעוֹדד וּמֵקֵל על העוֹבדים – אין להרבּוֹת דברים. ואנוּ הלא גם למקרים כּאלה שׂמחים, וּבלבד שיֵעָשׂה דבר. ורק בּאוֹפן זה וּבתנאים כּעין אלה נוֹסדוּ רוֹב משקינוּ החדשים.

אוּלם הפּעם, בּתקוּפת הגדוֹלוֹת, יש לשקוֹד בּכל מאמצינוּ, כּי ההכנוֹת תיעשׂינה מעכשיו, וההתחלוֹת – בּמוֹעדן.

עוֹד לא היוּ ימים רעים לפּוֹעל, ימים רעים לכל העבוֹדה הישוּבית הפּרוֹדוּקטיבית, כּשנוֹת-גאוּלה אלוּ, זוֹ השנה השניה. אם בּשאר פּינוֹת-החיים בּאוּ עם התסיסה המדינית והתקווֹת הגדוֹלוֹת גם כּיבּוּשים מעשׂיים אחדים (בּחינוּך, בּמֶדיצינה וּבעוֹלם הפּקידוּת והמשׂרדים – הלא הרבּינוּ את ישוּבנוּ בּמידה הגוּנה) – הרי בּמקצוֹע זה נמשכים חיי המַשבּר האפלים, בּלחצם וּבדחקם, בּיַקרוּת הגוֹברת מיוֹם ליוֹם, בּתחלוּאים וּבאבדן כּוֹחוֹת גוּף וָנפש. ועוֹד יוֹתר. דוקא בּשנוֹת המשבּר, אם כּי נפסקוּ האפשרוּיוֹת של רכישת שטחים חדשים, לא נפסקה העבוֹדה הישוּבית הפּנימית. מצד ציבּוּר הפּוֹעלים לא פּסקוּ המאמצים לבצר את עמדוֹת העבוֹדה, להחליף את לחם-הקלוֹקל של קיוּם המשבּר בּעבוֹדה כּוֹבשת, מיַשבת, מחנכת. והדרישוֹת האלוּ נפגשוּ בּהבנה ידוּעה מצד הנהלת העבוֹדה הישוּבית הציוֹנית ואף מצד פּקידוּת יק"א בּגליל העליוֹן. והמאמצים האלה נתנוּ את פּריָם. על חשבּוֹנם יש לזקוֹף את התפּתחוּת מקצוֹע הירקוֹת, את השינוּי הגדוֹל לטוֹבה שבּא – רק בּימי המשבּר – בּעבוֹדת הפּוֹעלוֹת וסידוּרן בּקבוּצוֹת לעבוֹדה עצמית, התחלת עבוֹדה ישוּבית רצינית על ידי קבוּצוֹת-פּוֹעלים בּגליל העליוֹן, וּבמידה ידוּעה גם הרחבת גידוּל הדבוֹרים בּארץ. כּל זה לא צעק בּראש הוֹמיוֹת, כּל זה אוּלי בּלתי-ידוּע לא רק לקהל העירוֹני הרחב, כּי אם גם לרבּים מהעסקנים וּלאִכּרי המוֹשבוֹת; אוּלם מי שרוֹצה בּארץ-ישׂראל עוֹבדת יֵדע להעריך את המשקל האמיתי של הפּעוּלוֹת המעטוֹת האלוּ, וּבמחנה-העוֹבדים היוּ הם המשען בּצר, נקוּדוֹת התקוה וההבטחה. כּל זה, אמנם, נוֹסד בּבזבּוּז כּוֹחוֹת גוּף ונפש, שאין למעלה הימנוּ. בּתנאי חיים, אוֹכל וּמעוֹן, אשר אין כּל יכוֹלת להמשיך בּהם הרבּה. עשׂרים פּוֹעלוֹת בּחדר אחד, על יד אוּרוָה (“קבוּצת-עשׂרים” בּכנרת ¹), וישוּב של משפּחוֹת מבּלי כּל בּנינים, בּמשך שלוֹש שנים (קבוּצת כּפר-גלעדי בּגליל העליוֹן) – הן רק דוּגמאוֹת בּוֹדדוֹת מתנאי הפּעוּלה הישוּבית שלנוּ. וכל הסבל הזה נישׂא בּסבלנוּת עקשנית, ואף בּחדוַת-יצירה והתקדמוּת, בּתקוה לצאת על ידי כּך למרחב.

והנה בּאוּ שנוֹת-התקוה הגדוֹלוֹת וּמעוּפן, ונתבּשׂרנוּ כּי “בּמקוֹם הדוּנם יבוֹא המיל” – וּמַעינוֹת העבוֹדה הישוּבית נסתתמוּ. נתדלדלה הפּעוּלה, חסר כּל חידוּש, אין הרחבת השטח המעוּבּד, ואין אינטֶנסיפיקַציה של העבוֹדה בּפְנים, בּתוֹך התנאים הקיימים.

ואוֹתוֹ הציבּוּר העוֹמד בּחירוּף-נפש, בּשארית-כּוֹחוֹתיו, בּקשרי-מלחמה בּלתי-פּוֹסקים מוּל תנאי-הקיוּם הקשים, אשר ממנוּ ורק ממנוּ יש לצפּוֹת לעזרה בּהכנסת העליה החדשה, בּיצירת הישוּב העתיד, אשר בּאבדנוֹ הוּא יש לראוֹת גזר-דין מעשׂי וּמוּסרי על כּל עבוֹדתנו – מבזבּז את כּוֹחוֹתיו האחרוֹנים בּקיוּם מנַוון, בּאבדן התוֹחלת לראוֹת בּנחמה, בּמרי-יאוּש, הבּא בּזמן שכּל העוֹלם אוֹמר שירה כּביכוֹל, יאוּש, אשר אחריו קשה, קשה התקוּמה. וּמצב העבוֹדה בּארץ מחריד ואיוֹם. שַוְעת התימנים נחנקת ואין מַשמיע. פּוֹעלי המוֹשבוֹת בּיהוּדה, והחלוּצים החדשים מפּוֹלין בּיניהם, נמַקים בּרעב, פּשוּטוֹ כּמַשמעוֹ. פּוֹעלים, אשר היוּ מהטוֹבים בּקבוּצוֹת, והלכוּ לחיוֹת ולעבוֹד בּמוֹשבה, אינם מרויחים, בּשוּם אוֹפן, בּעבוֹדה תמידית, לקיוּם-נזירים מצוּמצם. תעברוּ בּמוֹשבוֹת יהוּדה, בּפתח-תקוה, בּרחוֹבוֹת, בּראשוֹן-לציוֹן, ותראוּ כּמה עסוּקים וכיצד ניזוֹנים הפּוֹעלים, האַשכּנזים, התימנים, ה“פּוֹלנים”. הדברים אפילוּ אינם נשמעים בּין הבּריוֹת. העתוֹנוּת בּארץ – מַחרישה. ורק המתנדבים הארץ-ישׂראליים – מאוֹת החקלאים שבּינינוּ, משוּללי היכוֹלת להשתתף בּעבוֹדה הישוּבית – ואנשי הגדוּדים האמריקאיים מתבּוֹננים ועיניהם כּלוֹת, והם רוֹאים לפניהם את עתידם, בּצאתם לחוֹפש, לחיי עבוֹדה – ולבּם מתחמץ.

התהיה גם השנה הבּאה שנת-מַשבּר, שנה שאין עמה עבוֹדה פּוֹריה, שאין עמה קיוּם אנוֹשי, הרחבת-האוֹפק, שנה של בּוּשה וּכלימה, של מַדְוִים וּמרי צוֹרב וּמדכּא?

תשוּבה, אם רוֹצים אתם, יֶשנה מן המוּכן: עד שלא ישתנוּ התנאים המדיניים, עד שלא יתבּרר המצב הכּללי וכוּ' וכוּ' – אין כּל אפשרוּת להתחיל.

אוּלם, שׂימוּ נא יד על לב ושאלוּ את עצמכם, מי הוּא הסוּפליוֹר השׂם בּפיכם את הדברים האלה: רצוֹן-הפּעוּלה, יצר-היצירה, חוּש-האחריוּת, הכּרת-המצב, הבנת-העבוֹדה?

ולא ולא, כּי רק הרישוּל, הרוֹחַק מן החיים, מחיי האדמה והעוֹבדים, חוֹסר היחס לעבוֹדה הממשית – הם הם המשיבים את התשוּבה הזאת.

כּי התנאים שלנוּ הם קשים, כּי שטח הפּעוּלה הוּא מצוּמצם – על זה אין צוֹרך לספּר לנוּ. אנוּ בּשאיפוֹתינוּ הישוּביוֹת שלנוּ, יוֹדעים וּמרגישים ודאי, עד כּמה הארץ אינה מתנוֹעעת, עד כּמה ידינוּ אסוּרוֹת. אבל האוּמנם בּא קשי-התנאים בּכדי לשמש כּסוּת-עינים להצדיק את חוֹסר הפּעוּלה, את הרישוּל, את אפס-ההתחלה? עוֹד בּתנאים של היוֹם יש די מקוֹם לעבוֹדה בּריאה, מחַנכת, עבוֹדה אשר תתן פּרי. עדים הם המפעלים החדשים הבּוֹדדים, שנעשׂוּ מזמן כּיבּוּש הארץ, בּהתאמצוּת ציבּוּר הפּוֹעלים החקלאי וּבעזרת מוֹסדוֹת הציוֹנוּת: קבוּצת הפּוֹעלוֹת בּמקוה-ישׂראל, קבוּצת טירה, אשר על שׂפת הים, לרגלי הכּרמל. והקהל הרחב ודאי אף את שָמעם לא שמע. בּשוֹפרוֹת לא נתקע עליהם. יש לחשוֹב כּי העסקנוּת הציוֹנית הגבוֹהה והעסקנוּת הציבּוּרית האִכּרית לא יְדָעָתַם, יש לקווֹת כּי ה“ספרוּת” של זקני הישוּב וּ“בני-הבּית” ² תגע בּהם רק לשם חיפּוּשׂ-מוּמים והוֹצאת דיבּה. ואוּלם האם לא הן הנקוּדוֹת היחידוֹת שנוֹספוּ לנוּ השנה, שאפשר להבּיט עליהן בּקצת נחמה? האם לא הם המקוֹמוֹת, אשר כּל הסר אליהם יחוּש, שיש כּאן חיים אמיתיים, פּוֹעלים, שיש עוֹד מקוֹמוֹת בּארץ שהעוֹבד עוֹבד, מבּלי³ את כּוֹבד-היאוּש ואת מרי המציאוּת הארץ-ישׂראלית, שיש עוֹד מקוֹמוֹת, שהכּוֹחוֹת לא פּסוּ, וּמציאוּת ציוֹנית, מציאוּת עוֹבדת, מתרקמת? והמפעלים האלה נבראוּ רק מפּני שעוֹד היה קצת רצוֹן ואמצעים. הם לא היוּ צריכים להישָאר בּוֹדדים. בּגליל העליוֹן וּבעמק יזרעאל יש עוֹד די שטחים בּרשוּתנוּ העוֹמדים ריקים ושוֹממים, מעוּבּדים בּידי זרים, יש די אדמת הרים בּרשוּתנוּ להתחיל בּהם בּנטיעה, כּמוֹ שהתחילוּ בּמידה לַבּוֹרַטוֹרית בּכּרמל. נטיעת-ההרים יכוֹלה להמציא עבוֹדה לכמה ידים, עבוֹדה פּוֹריה וּמַרהיבה, עבוֹדה שבּקרב הימים נהיה גֵאים עליה וּבצדק. יש עוֹד די שטחי-אדמה בּידי סרסוּרים יהוּדים, אשר להעבירם לידינוּ וּלהתחיל בהם עבוֹדה ישוּבית רצינית, זהוּ רק ענין של כּסף ורצוֹן.

מרכּז ההסתדרוּת החקלאית! אַל דמי לכם! ישנה עוֹד האפשרוּת לעשׂוֹת את השנה הבּאה, גם אם התנאים הרעים הנוֹכחים טרם שוּנוּ, לשנת-עבוֹדה, לסידוּר העוֹבדים בּארץ, לקבּלת-עוֹלים, להתאַחזוּת וּלמשק. אַל תחשוּ ואַל תתנוּ מנוּחה למוֹסדוֹת הישוּב, למנהלים האחראים של העבוֹדה הציוֹנית בּארץ.

אם גם השנה הבּאה תהיה שנת אפלה, שנת רעב ודכּאוֹן, שנת-דלדוּל וּמחנק-כּוֹחוֹת – לא יכוּפּר לנוּ, לכוּלנוּ.

סיון תרע"ט.