בשם העממי-המסורתי הזה, אשר גם צלצולו בלבד הוא נעים כל-כך ללב היהודי ומביאו בקשר נפשי עם אחד השרטוטים היותר יפים מההוי הלאומי שלנו, נולדה אצלנו אינסטיטוציה צבורית, שמראשיתה הולדה נתחבבה על חלק גדול מהצבור והיא הולכת ומתפתחת וכובשת לה עמדה יסודית לא רק בערש מולדתה, בתל-אביב שלנו, אלא גם בעוד ערים ואמות בישראל – בארץ ועוד מעט, כפי השמועה, גם בנקודות ידועות בחו"ל.
את הרעיון היפה והמלבב של מוסד צבורי זה הרה והגה ח.נ. ביאליק, והוא גם המשיכו במרץ ובחבה מיוחדת והשפיע עליו בכל שפעת רוחו הנובעת כמעין שאינו פוסק. להגשמת הרעיון בפועל נלוה למשוררנו אחד מאנ"ש, בעל חוש צבורי מפותח, ברוך ספיוואק, שהקדיש גם הוא זמן וטורח במדה גדולה בשביל קיום המוסד.
וכדאי הוא המוסד החביב בעל השם החביב, כי הקהל הרחב לא יסתפק בחיצוניות היפה והמושכת את הלב, אלא ירד לעומקו של דבר ויוכל לדעת, כי מוסד זה, אם רק יבינוהו כראוי וישתמשו בו במלוא תכנו, יוכל להיות גורם רוחני חשוב בחיינו התרבותיים, גורם רציני ומרבה-הצדדים הרבה יותר מקורת-רוח לשעה של “עונג שבת”.
לבאר ולהסביר זאת – היא מטרת הטורים האלה.
אין ספק כי האינטיליגנציה שלנו, שנמשכה בחבה מרובה למוסד החדש, רוצה להבליט בזה מחאה צבורית נגד קלות-הראש, שאלמנטים ידועים מהדור הצעיר מרים ביחס לקדושת יום השבת וערכו הלאומי, האינטיליגנציה רוצה להדגיש ולשרטט, כי נוגה זהרו של יום השבת המסורתי איננו מצטמצם בחוג בית-הכנסת והאורתודוכסיה, אלא הוא משתרע לגנזי-הרוח והיופי המוסרי של האומה במבחר אוצרותיה, ולכן אלה המרימים יד לחלל את הסגולה העממית הזאת ולהורידה ממרום עליתה - את נפש האומה הם קובעים ועוונם גדול מנשוא. לא רק במובן הדתי, אלא גם במובן הלאומי.
הטעם הזה, המעניק ערך מיוחד למוסדנו בתוך תנאי החיים החדשים, שהולכים ומתרקמים בארצנו, הוא ודאי חשוב מאד. כן אין לזלזל גם בעובדה, כי היהודי האינטילגנטי, שהעולם המערבי המודרני כבר כבש אותו גם בהלך-רוחו וגם בסדרי-חייו, באופן שכתלי בית-הכנסת צרים מתת לו ספוק רוחני בשלמות, שואף למצער לברוא לעצמו במסבת מיודעיו מחוגו שעת-הכושר של הד נפשי מאותו העולם הרוחני של האומה, שהוד עממי מיוחד חופף עליו בקדושת השבת ואצילותה הפיוטית.
אך כמו שאמרו חז"ל, כי שכר מצוה – מצוה, הנה גם במוסדנו המדובר, בקשר עם הטעמים האמורים, המשוים פאר על המוסד, הולכת ונבראת יצירה חדשה. יצירת גשר רוחני, ביחוד בשביל בני-הנעורים, בין העבר של האומה ובין ההוה, הוא הגשר, אשר בעזרתו יואר שבעתים האופק של תחיתנו הלאומית על אדמת אבותינו.
מסבה אינטיליגנטית, הנאספת לשם “עונג-שבת”, לשם שמיעת זמר של שבת, לשם יניקת השפע מ“הנשמה היתרה” של שבת – הנה האטמוספירה המתאימה להרבצת המחשבה היהדותית. מחשבת עם ישראל באלפי שנות קיומו, בקלסתר צורתה המיוחד לה, לה לבדה ואין לזר אתה, כי אף אותם הרעיונות והשאיפות, שאם בעיקרם הם אנושיים-כלליים או גם כמקוריים הספיקו לצאת מתחומנו והיו לרשות-הרבים בעולם החיצוני הגדול, אף הם כסל-אורות הם לנפשנו, בעברם דרך השפופרת של המחשבה הישראלית בכל עצמיותה וכל קסמי חדודה ודקותה ופשטותה ותמימותה גם יחד בסך צבעוני, זו היא החלקה הספורית וההיסטורית של תורתנו בתפיסתה הדרשנית והעממית. זו היא האגדה התלמודית בכל עסיסה הריחני, זהו כל הקומפלקס של ספרותנו העתיקה לכל צבעיה וחליפותיה במשך תקופות ארוכות ושונות – בכל עובר כחוט השני עורק החיות הרוחנית והמוסרית, שבה תצטיין אומתנו והיא שהטביעה בה את חותמה לעדי-עד. פה תופס מקום מכריע לא רק התוכן, אך גם, ואולי עוד יותר, אופן ההבעה, הרקמה הפיוטית והנפשית בה תתגלם השקפת-עולם חודרת, שהיא היא נשמת עם ישראל לדורותיו, בה הוא חי ומתקיים עד היום והיא הנותנת לו כח ויכולת וחפץ לשוב לחיה משפל גלותו - ולוא גם על-ידי הפשטת צורה והלבשת צורה.
דורותינו הצעירים המתקדמים חסרים על פי רוב את האפשרות והיכולת לשאוב בכלי ראשון ממקור חיוני זה של עמם ומולדתם. ולא זה בלבד אלא עד כמה שהמקור ההוא בתבניתו הבולטת קשור לבית-הכנסת ולאורתודוכסיה המצטמצמת בד' אמותיה של המסורת. הרי הוא, אותו המקור, כמו מרחיק ודוחף אותם (בצדק, או שלא בצדק – זו היא שאלה אחרת), את בני-הנעורים, שכבר נטרו כרמים אחרים והלכו שבי אחרי התרבות העולמית שמחוצה לנו. לבני-הנעורים ההם דרושה יד ענוגה תומכת של הוגה-הדעות העברי, אשר הבלים נפלו לו להיות בן-בית גמור ב“שני העולמות”, עולם המחשבה העברית המקורית מעבר מזה ועולם הקולטורה האנושית-הכללית מהעבר השני. ויד זו תדע ותבחין להטיל את הגשר הנרצה בין העולמות, שלמראית עין הם כל-כך נבדלים איש מרעהו, ולהמציא לנפשות הצעירות מזון רוחני ופיוטי, מבריא ומעודד, ממעינות הברכה של ישראל סבא. כי המעינות ההם, למרות הזקנה המופלגת החופפת עליהם, לא כהתה עינם ולא נס ליחם. ובבואם לידים אמונות של אדם-עברי מפותח בכל צדדי התרבות האנושית הנם שופעים ומריקים אוצרות הרוח מן ההוד העליון הספון בחיי האדם.
הנה המסקנא מזה, כי המוסד של “עונג שבת” במובנו המקיף, מלבד הכוונה הטובה שהונחה בהויתו להרים על נס את קדושת השבת וחין ערכה הלאומי, ומלבד השתוקקות המסובים למצוא שביל להמשכת אתערותא דלעילא מחיי הנשמות של השבת. מתנה טובה מזו שעלתה בחלקו של ישראל, הנה למוסד הזה עוד מטרה נעלה, והיא יצירת במה במחיצת ההוד והקדושה של יום השבת ל“דבר ה' “, זאת אומרת בתרגום זמננו. לאמרה היהדותית בת אלפי השנים בכל תקפה וסגולותיה, תאסוף נא במה זו אל דגלה את בחירי סופרינו וחשבנינו, ובתוך “עונג שבת” יכניסו את הדור הצעיר לחוג עולמו הרוחני של עם ישראל במלוא שטחו ההיסטורי. אם “בתי-העם” אשר לנו צריכים לעמוד על היסוד, כי כל מה שיקר וקרוב לאנושיות כולה הוא יקר וקרוב גם לנו, הנה במומנטים ידועים צריכה להתבלט מחשבתנו הלאומית המקורית בצורתה המקורית, שבה התרכזה הנשמה הישראלית במשך אלפי שנים. כדאית היא שלשמה תתכונן במה מיוחדת מעין”עונג שבת” שלנו. יש ויש לשאוב מישראל-סבא במלוא הפנים נטפי זוהר של הטוב וההוד והמרום שבחיים, והלבוש הוא כל-כך עממי, כולו משלנו, משל יצירתנו הרוחנית, שנילושה בהויתנו הלאומית על עליותיה ומשבתיה. על ששונה ועל צערה, ממצרים ועד הנה…
הבמה הזאת, אם רק תתרומם לגובה הראוי ותמלא את תפקידה בשלימות, תמשוך אליה את הדור הצעיר ותשרה עליו את שכינת ישראל. ואכן ראינו, כי האולם מלא תמיד צעירים וצעירות, הבאים בהמונים להשתתף ב“עונג שבת”. ואולם צר הוא, כי קטן האולם מהכיל המון הבאים, ולכן רשות הכניסה היא מצומצמת מאוד. ראוי היה להרחיב את המוסד התרבותי החשוב וליתן האפשרות לבני-הנעורים ליהנות מ“עונג שבת” בלא רשות מיוחדת לכניסה.
(“הארץ”, ח' בשבט, תרפ"ח)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.