רקע
יהודה שטינברג
מאי חנוכה

מיד כששקעה החמה של כ“ד כסליו וכלתה רגל מן השוק, היה הניך שו”ב נחפז לגמור תפילות מנחה ומעריב תכופים, ורץ הביתה, וסגר אחריו את הדלת, והתחיל עוסק בהדלקת נר חנוכה לפרסומא ניסא.

ואת הדלת היה סוגר מפני הני בריוני, שיש בדיוטה העליונה שבבית מגוריו, והיו עוברים תמיד על פתח ביתו. ליצנים גדולים הם, רחמנא ליצלן, ואפיקורסים גמורים. הם בלי ספק ילגלגו עליו. הוא לא חפץ, שייכשל איש מישראל על ידו בעוון חמור כזה של לגלוג במצוות ה'.

והיה פוצע בזריזות ובזהירות אגוז מוכן לדבר. ופה היה מתעכב קצת, מפני שבא במבוכה, ולא ידע מה לעשות עם תוכו של האגוז. להשליכו לא יכול, מפני חשש של ביזוי אוכלין; לתתו לילדים פקפק, משום חשש שיורים של מכשירי מצווה, שהם אסורים בוודאי בהנאה. הלא האגוז הוזמן והוקצה לדבר, והזמנה מילתא היא. אבל תיכף נזכר במצווה העומדת ומתחמצת לפניו, והשליך את התוך אל האש, פלח אחד של הקליפה טמן למחר, ואת הפלח השני שם על הספסל שאצל הפתח, ונתן בו שמן ופתילה, והזדיין בשמש הדולק בידו, וברך בכוונה ובשמחה והדליק את הנר.

ואומנות גדולה היה מראה בדבר הזה. בין אם היו הנרות רבים, בין אם היה יחיד, בכל לילה משמונת הלילות היה מתכוון לגמור את הברכות ביחד עם גמר ההדלקה, לא התאחר ולא הקדים מעולם.

ואז היה מתרחק קצת, ומביט בנרות המאירים, וחש עונג גדול, יותר מאחד מששים בעולם-הבא.

“הנרות הללו קודש הם” – בוודאי קודש הם, מאירים באור הגנוז, באור של שבעת הימים.

“ואין לנו רשות להשתמש בהם.”

והוא מתכווץ ומעצים עיניו, משום חשש, שמא הוא נהנה לאור הנרות.

“מצוות לאו ליהנות ניתנו.”

אבל מיד הוא נותן עין בהשמש הדבוק מן הצד, ונחה דעתו. “יהא הנאה שלי על חשבון השמש,” והוא מתנחם.

“ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד.”

אבל לראותם שרי. כמה מעלות טובות למקום עלינו, שהתיר לנו לפחות בלילות של חנוכה להביט באור עילאה, אור הגנוז לצדיקים לעתיד-לבוא.

ולא עוד אלא שהלביש את התוך בקליפה נאה, במעשה יפה, בהדלקת נרות.

ולא עוד אלא שעמד, כביכול, וציווה אותנו להודות ולהלל על נסים ונפלאות, שעשה ושעושה ושיעשה עם אבותינו ועמנו בכל יום ובכל עת, בכל שעה ובכל רגע.

והוא מזמר מתוך עונג מרובה “מעוז צור ישועתי” בקול ממוצע בין בכיה לששון, והעצב היוצא ונשמע מן החדווה, הולך ומתפשט בבית, ומשתקע אל תוך הלבבות של השומעים מבני ביתו, הנאנחים מתוך הרחבת-הלב ובאיזה רגש של גאות, כבני מלכים שנלקחו בשביה.

וכשהוא מגיע לחרוז “רעות שבעה נפשי,” נדמה לו, שהוא הניך, סובל בשביל כל כנסת-ישראל, והוא שוחה וכופף קומתו ברצון טוב לקבל על עצמו את משא הרעות ואת עול השעבוד.

אבל כשמגיע ל“דביר קדשו הביאני,” נדמה לו גם כן, שאחז הקודש-ברוך-הוא, כביכול, בבגדו הוא, בבגדו של הניך, והביא אותו, את הניך, לדביר קדשו.

והוא מביט באור הנרות ומביט ומביט, ועינו לא תשבע. במידה שהוא מביט יותר, במידה זו הוא משיג יותר במוחו השגות שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע.

והוא רואה בחוש, שלהב הנרות מתנועע למזרח ומערב, לצפון ודרום, מתכווץ ומתפשט. הוא יודע בבירור, שכל אלו הנענועים לא באו על פי מקרה, אלא על פי השגחה פרטית. ומה אם צרור או קיסם המטולטל לפעמים ברגלי אדם ממקום למקום, לא יטולטל אלא על פי השגחה פרטית – על אחת כמה וכמה להבות אלו של נרות-חנוכה הקדושים, שלא יתנועעו פשוט על פי מקרה.

ואם כן הלא יש כוונה בדבר. ויש בו רזים וסודות נעלמים.

הנרות אומרים שירה, שיר היחוד, משבחים ומודים להקדוש-ברוך-הוא על שברא את עולמו.

ושם, למעלה, בדיוטה העליונה, התאספו הני בריוני, מתהוללים, חוגגים ומפטפטים להג הרבה. פלא הדבר, כל מקום, שהם חשים ריח של דם, מיד הם מתקבצים ובאים, כאותן הדבורים סביב לדבש.

הם שמחים עם יהודה המכבי. שוטים שבעולם! וכי יעלה על הדעת, שאלמלא יהודה המכבי, לא היה חנוכה בעולם? זאת התורה, שקדמה אלפים שנה לבריאת העולם, היתה חסרה הלכות שלמות ומצוות גדולות?

ואמנם יודע הוא כל אותו המעשה של החשמונאים ושל המלחמות, אבל אטו (*האם) המלחמות עיקר? כל אותה המלחמה עם החשמונאים ועם יהודה המכבי שלהם לא באה אלא בשביל שתתקיים הלכה אחת מתורתנו הקדושה והתמימה שאין בה לא חסר ולא יתיר, ושהיא נצחית וכוללת את כל הזמנים וכל העתים.

והם ששים ושמחים, לא על האור הגנוז, אלא על איזה הין של דם יוונים שנשפך.

הם אינם יודעים, שהכול, בעיקרו של דבר, לא בא בשביל הארמונות היפים של מרתא-בת-ביתוס ושל נקדימון-בן-גוריון, שהם בוכים ומצטערים כל-כך על חורבנם, אלא בשביל אותו הפך הטהור, שיש בו רזין דרזין.

אבל אין למגושמים אלו כל אחיזה בדבר רוחני. עוזבים הם את העיקר וחוטפים את הטפל.

“חשוף זרוע קדשך…”

והוא מכוון בפירוש המלות, שיגלה השם יתברך את עיני העוורים להבין ולהשיג השגה אמיתית, לדעת “מאי חנוכה” ולמה נבראו המלחמות והחשמונאים.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 13318 יצירות מאת 545 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 1949 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!