על הספרות הציונית עברו כבר עשרים שנה ומפוזרת היא בהרבה חוברות וכתבי-עתים. עוד בראשית צאתה לאויר עולמנו בשפתנו ובארץ מושבנו תפסה מקום גדול ב“המליץ”, ב“המגיד”, ב“השחר” של המנוח סמולינסקי וב“השחר” הרוסי של המנוח ראזענפעלד. על כן גם הסופרים הציונים הראשונים החיים עדנה לא יוכלו לזכור את כל הדברים שנאמרו בזה, ואפילו מה כל מה שיצא מעטם עצמם במשך הזמן הרב הזה, ואין ספק גם כן, כי רובי הציונים הצעירים שלא קראו את הדברים ההם במועדם אינם יודעים את כל הדברים ההם וחושבים בלב תמים, כי הספרות הציונית נולדה רק בשנים האחרונות.

ציונים צעירים כאלה, כאשר יקראו את דברי ה' סוקולוב, במאמרו ב“ספר השנה” לשנת תרס"ב, יצטרכו לחשוב, כי חובבי-ציון הראשונים, היינו אלה אשר באמת יסדו את הספרות הציונית, היו אנשים נמהרים ועם זה גם גסים וחמריים, חסרי כל מחשבה רוחנית ורגש לאומי במובן נאצל.

במאמרו ההוא מברר ה' סוקולוב לפני קוראיו את הסבה, מפני מה היה בשנים הראשונות מתנגד אל הרעיון הלאומי וחבת-ציון, ועתה נלוה אל הציונים. הרעיון העולה מדבריו הוא, כי הוא לא שנה בזה את דעתו, אך חבת-ציון הראשונה היתה פחזנית וגסה ועל כן לא יכול להסכים עליה, אך הציוניות החדשה היא מתונה, עושה מעשיה בהשכל ודעת וכוללת גם רעיונות רוחניים ועבודה שכלית, ועל כן הוא רוצה בה. היא שבה אליו ולא הוא לה.

אין אני רוצה לזכור “מים עברו”, או כהמליצה הרוסית: את השלג של השנה שעברה, להפיח את גל האפר הישן, את מאמרי ה' סוקולוב ב“הצפירה” מן הזמן הראשון, ולראות אם באמת היתה דעתו אז רק כנגד אותם הפרטים, שבהם הוא עושה מחיצה בין הציונים הראשונים והאחרונים. דומה אני, כי אין להקוראים חפץ לחקור עתה, אם באמת חשב סופר פלוני לפני עשרים שנה כך או אחרת, בשעה שאנו רואים שחזר מדבריו הראשונים. מטרתי בדברי אלה אך להראות, כי הדעות שה' סוקולוב מיחס להציונים הראשונים לא עלו על לבם, לפחות על לב אלה, שהיה קולם יותר נשמע אז בהספרות מן הזמן ההוא. הנני מנקד על הדברים האחרונים האלה, כי כמו שאמרתי אי-אפשר לזכור את כל הדברים שנאמרו בזה, ואפשר כי איזו בעלי-מליצות הפריזו על המדה בשעה שהתרוממו במליצותיהם, אשר כאלה הננו פוגשים גם עתה. אני מדבר רק על אלה שהיה קולם יותר נשמע.

ה' סוקולוב מזכיר לפנינו את התנגדותו אז למחברתו של הד"ר פינסקער, והוא מבאר אותה עתה בזה, כי “לא מעשה יום אחד הוא שיתן העם העברי זכיות לנפשו, לא מעשה יום אחד ולא מעשה דור אחד. יהודים יעשו אגודה אחת וכו‘, נעלה כולנו בהמון לאחת הארצות הריקות ויסדנו לנו שמה מדינה וממשלה וכו’, כמעט אחת היא ארץ-ישראל או ארץ אחרת ובלבד שיעלו היהודים בהמון ובמהרה” (“ספר השנה” הנ"ל צד 7). “החזיון אשר חזה פינסקער היה בעיניו עתיד רחוק מאד וכו' וסכנה (?) היתה אז לסופר לעמוד בשער ולהודיע, כי לפי דעתו עתיד זה הוא רחוק מאד (האמנם עד כה רבו אז חובבי-ציון שהיתה סכנה לאמר דבר שלא כרצונם?). נקל לו לעשות רושם נפלא אם יעמוד ויבשר, כי בעוד חמש שנים יהיה קולנו נשמע מסוף העולם ועד סופו בתור עם צולח” וכו' (שם צד 9).

מי שלא קרא את מחברתו של הד“ר פינסקער יחשוב, כי המנוח המחבר העביר בה קול במחנה ישראל לאמר: “בית יעקב, קומו, קחו ילקוטיכם על שכמכם ומקלכם בידכם, לכו ונלכה!” אבל מה ישתומם אם יקרא אותה ויראה, כי לא מינה ולא מקצתה. הד”ר פינסקער הוכיח בדברים כאש ובמופתים נפלאים את נחיצות מדינה מיוחדת לישראל, וכדי להשיג מטרה זו הציע לקרא קונגרס כללי מכל גדולי ישראל בכל הארצות, שימנה מוסד צבורי לישראל והמוסד הזה יבחר במדינה ידועה, יבוא בדברים עם הממשלות, יסדר את כל הענינים הנחוצים, יישר את כל ההדורים ויסדר את היציאה אליה. עם זה הוא אומר בפירוש: “רחוק, רחוק מאד החוף אשר אליו אנו נושאים את נפשנו; אך לנודד זה אלפי שנים גם דרך כזו לא תתחשב לדרך רחוקה” (“אויטאעמאנציפאציאָן” צד 26).

אנכי אמרתי: “לנו הצדקה לדרוש מאירופה ומנהיגיה לאמר: אמנם זרים אנחנו לכם, אך לא מרצוננו באנו לארצותיכם וכו‘, תנו לנו פנה כזו, אשר מעט מעט, במשך איזה עשרות שנים נוכל להתישב בה ולחיות בתור בעלים, ולא כזרים וכו’, אך אם גם אירופה המצירה לנו תקשיח לבה מתביעתנו הצודקת, הנה אנו בעצמנו לא נוכל בשום אופן להעלים עין ממצבנו בהוה ולעתיד וכו‘; עלינו לשאוף לישוב ארץ-ישראל ולהושיב בה את אחינו, באופן שבמשך מאה שנים יוכלו בני-ישראל לעזוב כמעט לגמרי את אירופה וכו’ (“השחר” הרוסי נומר 42 לשנת 1881, ובמאמרי “על תחית ישראל על אדמת אבותיו” צד 30). הנה גם אני, שלא אמרתי כהד”ר פינסקער, כי רחוק רחוק מאד החוף אשר אליו אנו נושאים את נפשנו, לא עלה על לבי כי נצא בחפזון, במהרה, במהרה, בימינו בקרוב, כמו שאנו אומרים בלילי-פסח. התויתי בזה שתי דרכים: אם הממשלות יתנו לנו את הארץ ותהיה מדינה עומדת ברשותנו, אז חשבתי כי די יהיה בזמן איזו עשרות שנים לבוא למטרתנו; אם לא – ועלינו יהיה רק להתישב בתור קולוניסטים וסוחרים וכו' בלי עמידה ברשות עצמנו, אז יצטרך לזה זמן של מאה שנים. עלי להוסיף, כי בשעה שכתבתי את הדברים ההם עוד לא היתה בשום מקום באירופה ובאמריקה הגבלה לכניסת זרים, גם הכניסה לארץ-הקדש היתה חפשית לגמרי, ולא עלתה גם על דעת איש שתאסור ממשלת תוגרמה דוקא על יהודי רוסיה ורומיניה להאחז בארץ, בעת שעד עתה אין איסור כזה על אחרים. האמנם יש מקום לבעל-דין לחלוק ולומר, כי גם באופן הראשון גם באופן השני לא יספיק הזמן שאמרתי, אבל בכל אופן לא חשבנו כי די לזה משך איזו שנים.

במאמרי תשובה לקרובים ולרחוקים" (“יידישע פאָלקסבלאטט” לשנת תרמ"ב) הזהרתי בדברים נמרצים מן היציאה בהמון; במאמרי “היסוד השנים-עשר” (צד 85) אמרתי: “עלינו להתקבץ מעט-מעט כפי האפשרות ולהתישב בארץ-ישראל; במאמרי “החיים והמות” (צד 103) אמרתי: “אינני אומר חלילה “נעלה ביהודה ונקיצנה ונבקיענה אלינו ונמליך מלך בתוכה”, כמו שמעלילים כל העבדים נעוי-הלב, כל האסימילאטורים, ומיחסים הבלים כאלה להפלשתינים, כי, כפי שאני חושב, עוד לא נטרפה דעתי עלי. הן זה דברי מאז וגם עתה, כי המלאכה מרובה, ומי יתן והביאה איזה פרי לישראל כלו בעוד מאה שנים” וכו‘, ובמאמרי “לחזק ידים רפות” (צד 108) הוספתי אמרתי: "עבודתנו היא עבודה קדושה, שהיא למעלה מן הזמן, עבודה היסטורית, שאינה מצומצמת בשעות, בחדשים ובשנים וכו’, אם גם יהיה לנו רשיון מכל צד הנה מסופקים אנחנו אם יצלח בידנו להושיב אפילו מאה אלף משפחות במשך עשרים או שלשים שנה, ואף-על-פי-כן לא תרפינה ידינו, אם גם יודעים אנו שבזה לא יושע ישראל וכו'. הבה נניח את היסוד לבנין בית-ישראל סבא והיו בנינו יותר מאושרים ממנו והשלימו הם את הבנין, אשר בכל אופן לא נשלימהו אנחנו”.

המנוח ל. ליוואנדא, אשר בכל כחו כשרונו הרב נלוה בעת ההיא אל הציונים, אמר, כי לעת-עתה עלינו אך להפיץ את הרעיון, ובנוגע למעשה – יעץ “לשבת על חוף הים ולחכות לאור השמש” (“השחר” הרוסי נומר 33 לשנת 1882).

המנוח סמולינסקי יעץ לכונן אגודות לישוב ארץ-ישראל והוסיף: “הראשית הזו מצער היא מאד וכו' הבו איפוא ונעשה את המוטל עלינו וכו' למצער נפנה דרך לבנינו” וכו' (“השחר” שנה עשירית חוברת ו'), ואמר עוד: “אך חזיון שוא ומקסם כזב היה לוא אמרנו כי לא רבה המלאכה להקים את עם ישראל על רגליו, כי בקרב ימים יצא הפעל הזה לאור” (“השחר” שנה י“א, תרמ”ג חוברת א').

הנה לפנינו חבל סופרים מן הציונים הראשונים, מאלה אשר ביותר התעסקו ברעיון הישוב, וכלם אומרים כי העבודה ארוכה, עבודה לדורות.

הלאה יאמר ה' סוקולוב: “בפתגמי הלאום הראשונים שהחלו להשמע בראשית שנות השמונים היה העיקר חסר מן הספר: לרעיון, לרוח, להרגשת צורך עבודה שכלית לא היה מקום, להפך, כמו מחאה (?) נשמעה כנגד עבודת הרוח, כנגד התורה (איזו תורה?) והתפתחותה וכו', לא ראוי היה להציג את הגוף הזה (של עם ישראל) בתור גוש כביר וגולם ענק כגופו של עוג מלך הבשן ולהכחיש לגמרי את מציאות נשמתו” (“ספר השנה” הנ"ל צד 21); “וקרוב יהיה לשער שלפי סברת הלאומיים הראשונים ההם אין ליהודים שום נחלה רוחנית, שום סגולה מיוחדת, שום דבר שכלי מיוחד שעליהם לשכללו כי אם גופם הלאומי וכו', רק אחרי עשר שנים החלו הלאומיים בעצמם, ג”כ ע“י התפתחות הדעות לבא לידי הכרה, כי מלבד הגוף הלאומי, הצריך שמירה וחנוך וחזוק, יש גם רוח לאומי והיא התורה או הקולטורא העברית” (שם צד 22). “אם יאמר אדם שאין לך אומה ישראלית אין כל קנין רוחני וכו' אך אל”ף ותי“ו של כל העבודה כזו הוא אך התלם אך שעל האדמה בארץ-ישראל וכו' גוזמא וכו' היא מסוכנת וכו' כלאומיים אמתים חייבים היינו וכו' לערוך מחאות כנגד הראדיקאליות הקרקעית והתכנסות בגבול “אידיליא” של שדה” (שם צד 23), “לא יכולתי להיות לקרקעי פלשתיני מוחלט, ואיש ישוב ארץ-ישראל שאין לו בעולמו כלום זולת זה” (שם צד 27).

אם כן היו הציונים הראשונים גסים וחמרים בלי כל מחשבה רוחנית, אם גם הקריאה עצמה לציון כבר היה בה רעיון רוחני, כי בלעדיו אין יתרון לציון על ארצות אחרות. אם כן, אני שבמחברתי, שלא נקרא שמי עליה ונדפסה עוד לפני התנועה הלאומית, דברתי פעמים הרבה על הרוח הלאומי שלנו, והמנוח סמולינסקי, שגם כן בעת ההיא דבר רבות על אדות הרוח הלאומי לישראל, - נבקה ממנו פתאם הרוח הזו בלי שום סבה; אם כן המו“ל “השחר” ו”המגיד", שהפיצו בכל כחם את הרעיון הציוני בראשית התנועה, חדלו מלעסוק לגמרי בענינים רוחניים, ומלבד מאמרים לישוב ארץ-ישראל לא הדפיסו דבר? האמנם נתגשמו כל-כך הציונים הראשונים לחשוב, כי מעתה תבטל אצלנו כל עבודה רוחנית והכל צריך להצטמצם בעבודת השדה והתלם?

אך נראה, מה אמרו הציונים הראשונים במאמריהם וחוברותיהם, שבהם דברו גם על הציוניות.

במאמרי “על ישראל ועל ארצו” (צד 4), שכתבתי בחדש אלול תרמ“א, אמרתי: “מרום ונשא הוא ישראל מעל שאר עמים גם כעת וכן היה גם מלפנים ברוחו ודעתו וכל דבריו וכו' הציווילזציה של עם ישראל (הוא מה שה' סוקולוב קורא בשם “קולטורא עברית”) עם דתו יצאו מקרבו ואינן אלא פרי רוחו”. במאמרי “אין מערבין שאלה בשאלה” (צד 14) אמרתי: “החרדים (שיבואו לאה"ק) ישלחו את בניהם להחדרים וכו' והמשכילים יכוננו בתי-ספר שונים כתבנית בתי-הספר אשר באירופה”. המנוח הד”ר שפירא הציע (“המליץ” שנת תרמ"ב נומר 22) ליסד אוניווערזיטאֶט “במרכז המושבות, אשר ממנו תצא תורה, חכמה ומוסר לכל בית ישראל”. במאמרי “ליושבי קצוות” (צד 21) אמרתי: “כי אם לא תדרוך כף רגל איש ממשכילינו על אדמת ארץ אבותינו וכו' כי אז יהיו כל בני ישראל יושבי ארץ-הקודש כערבים במדבר וכו'; עלינו לעשות את המוטל עלינו לטובת הגוי כלו בחיים החמריים והלאומיים” (בחיים לאומים הרי נכללה בהכרח גם עבודה שכלית ורוחנית). המנוח ל. ליוואנדא ב“השחר” הרוסי (נומר 31 לשנת 1882) שם בפי האלילה קליא דברים רמים על הרוחנית שברעיון הציוני. במאמרי “מכתבי משה” (שם נומר 32–34 ונדפסו בשנת תר"ס במחברת מיוחדה), שבהם שמתי בפי משה רבינו את כל הדברים שרציתי לומר לאחינו בדור הזה, דברתי על רגש הכבוד הלאומי ואמרתי, כי בארץ-ישראל נחיה חיי עם עצמיים, בקולטוס עצמי, שם נתחזק בהאידיאה הלאומית שלנו. בהאמתות הנצחית, שתתן גם לנו חיים נצחיים. הד“ר פינסקער במחברתו (צד 14) אומר למחרפי ישראל: “תנו לנו אך את האושר להכיר את העמידה ברשות עצמנו וכו' ואך אז העיזו פניכם להוכיח אותנו, כי חסרים לנו גדולי הרוח והכשרון”. במחברתי הרוסית הנ”ל, במקום שכחשתי בתעודת ישראל השגחיית, אמרתי, כי בגלותנו, “באין לנו חיים לאומיים, באין לנו מצב (ьtįьб ) עצמי, מקורי camoбьįthьįЙ) ), לא נוכל להתפאר כי עוד יש לנו תעודה” (צד 51); וברורים הדברים, כי אך בארץ-הקדש, במקום שנוכל לחיות חיים לאומיים, יהיה לנו מצב מקורי, שאינו אלא רוחני. המנוח משה אייזמאן בספרו “בפרוע פרעות בישראל” (נדפס בשנת תרמ"ג), מרחיב דבריו בפרק כ“א וכ”ב ע“ד התעודה הגדולה הצפויה לישראל בשובו לארץ אבותיו, ובסוף פרק כ”ג הוא מפריז כל כך בתעודה זו, עד שהוא מגזם לומר, שבפתרון השאלה הזו תלויה כל האנושית. המנוח סמולינסקי (“השחר” שנה י"א חוברת א') אומר, כי שתי-אבני הפנה לרעיון הישוב הן תחית רוח הלאום והשפה, ויותר מכל עלינו לעשות כל אשר בידנו להשיב רוח העם ללב ישראל. במאמרי “הלאומיים ומתנגדיהם” (צד 86) הראיתי על כמה מדות משובחות שאבדו לנו בגולה, וכי קיום לאומנו ומעלות רוחנו יוכל להיות רק בארץ-ישראל. במאמרי “החיים והמות” (צד 101) אמרתי, כי כל השאלות החמריות והרוחניות שלנו תוכלנה להפתר אך בארץ-ישראל, ששם ננטור את כרמנו אנו ולא כרמי אחרים. במאמרי “ראשי שנים” (צד 120) אמרתי, כי אך על ידי ישוב ארץ-ישראל יבראו לנו “שמים חדשים וארץ חדשה, אף רוח נכון יתחדש בקרבנו והיו חיינו חיי עם נאור ובעל מדות טובות ונשגבות כאחד”. בבקרתי לכל שירי גארדאן אמרתי, כי הרפואה הכוללת לכל תחלואי בני ישראל היא להשיב להם חיי עם, שיחיו ברוחם העצמי המסוגל להם; כי לוּ נשאר ישראל על אדמתו והיה חי חיי עם ככל העמים לא היה מקום כלל לדקדוקי עניות והבלים ולא היו בנו לא “רועי אפר” ולא “בודי חומרות”; כי פה בגלותנו אין אנו שליטים בחיינו להתאים אותם עם רוח לאומנו, וכי אם נאבה לרפאות את נפש עמנו עלינו לרפאות תחלה את גוף האומה (כרך שלישי במאמרי “בקרת לכל שירי יל”ג). במאמרי “ברור דברים” (צד 131) אמרתי, כי בישוב ארץ-ישראל צפונה גם טובה רוחנית, כי יתפתחו שם כשרונותינו המיוחדים, יתחדש רוחנו, “וההשכלה האמתית, שמימות הרמב”ם עד עתה קנתה זכות אזרח בתוכנו, תחזור על אכסניה שלה גם לימים הבאים".

ובנוגע לההשכלה והעבודה הרוחנית בכלל, בכל מקומות מושבותינו עתה, אמרתי: “דרשנו אחרי ההשכלה – מפני שהיא אמתית, הצעתי לעשות תקונים בדת – מפני שהלכות הפוסקים אינן מסכימות לא עם צרכי חיינו ולא עם רוח התורה והתלמוד. האמת הזו לא תשתנה בשביל שהחלו לפרוע פרעות בישראל, ובשעה שאנו מבקשים מפלט לנו בארץ-הקדש אין אנו רשאים לבגוד בהאמת ולומר, שההשכלה וכל אביזרייה שקר הם” (“המליץ” תרמ"ב נו' 22); ובמאמרי “שתי בכיות הללו למה” (כרך שלישי צד 5) אמרתי: “עלינו עתה לכונן בתי-ספר לעברים: בתי-ספר לחכמה ובתי-ספר למלאכה וכו‘. בבתי-הספר הראשונים ילמדו חכמת ישראל על בוריה עם לשונות ומדעים וכו’ והיו יוצאיהם סוחרים, חכמים ומשכילים ובני-ישראל אמתים, בני היהדות וכו‘. בתי-החנוך למלאכה ילמדו תורה וחכמת ישראל במדה ממוצעה, לשון-המדינה ושפה נכרית אחת וכו’, אז יתאחדו הנאורים עם עמם ושבו לנו אנשי-מופת בעמנו – יהודים חכמים, כאשר היו לאבותינו בארצות ספרד ואיטליה”.

הנה יראה הקורא, כי לא עלה על לב הציונים הראשונים לגרש את העבודה הרוחנית ולהצטמצם בהשדה והתלם, הם לא רק רדפו אחרי שמות חדשים: מה שקראו האחרונים בשם “הקנינים הרוחניים הלאומיים” קראו הם במאמריהם בשם “המאור שבתורה ורוח הלאום”, ומה שקראו האחרונים בשם מליצי “אדם באהל” קראו הם בשם הישן – “השכלה”. הציונים הראשונים לא ראו כל צורך לנקד על הקולטורה העברית, כי הם חשבו וחושבים גם עתה את כל ספרותנו ללאומית, לא רק ספרות הקדמונים, כי גם הספרות החדשה הם חושבים לספרות לאומית. אנכי איני מוצא שם אחר לשירי הרנה“ו, לעבודת קראכמאל האב והבן, לספרי שד”ל, שי“ר, יש”ר, למאמרי יה“ש, לספרי אד”ם הכהן, ריב“ל, פראנקעל, מאפו, מיכ”ל, שולמאן, פין, צוויפעל, סמולינסקי, יל“ג, ווייס ועוד ועוד. הספרות הזו לא חדלה גם בימי הציונים הראשונים ולא היו צריכים לשוב ולהזהיר עליה בשעה שקראו לציון. אמנם המלה “השכלה” אינה מגבלת דוקא לספרות לאומית ויכולה היא שתכלול גם ספרים המטיפים לקוסמופוליטיזם, אבל הרוצים בזו האחרונה יכולים גם עתה להטיף למשאת-נפשם זו, ואין מי שיעכב בידם, והלאומיים לפי דרכם לא היו יכולים להתכוון בשום אופן להשכלה כזו. ראוי להעיר, כי העבודה החשובה באמת, להפיץ את ידיעת הלאום על-ידי קריאת דברי-ימי-ישראל, עבודה שהציונים האחרונים מתגדרים בה, לא היתה לה מקום בראשית התנועה, מאין בימים ההם דברי-ימי-ישראל לא בשפת-עבר ולא בשפת רוסיה, וליעץ לקרוא לפני ההמון את ספרו של גראֶטץ, שנכתב בשפת אשכנז והיה אחד בעיר אצלנו – לא היה באפשרות. ראוי להעיר עם זה, כי גם את דברי-ימי-ישראל בשפת-עבר נתנו לנו הציונים הראשונים, שפ”ר ויעבץ.

הציונים הראשונים אמרו: עולם ספרות כמנהגו נוהג, הספרות לנו השכלה לאומית, שהיא הולכת ומתפתחת; תלך לה בדרכה ותחזק את רוח הלאום, ואנחנו נעבוד בה כבתחלה איש לפי כחו, אך לא נעשה אותה בצביונה החדש שקבלה במאת השנים האחרונות לחלק מעבודת הישוב, כי מלבד שאין זה ביכלתנו, הנה נרחיק מעבודתנו הלאומית המעשית כחות רבים של אלה החיים עוד לפי מושגי הדורות שעברו. אצל הציונים הראשונים לא פסקה כלל העבודה הרוחנית, אך לא נתנו לה מקום בראש, הם הרימו על נס את העבודה המעשית, שבהיותה חדשה ורבו מתנגדיה צריך היה ביותר לתקוע ולהריע על נחיצותה, דבר שלא נזקקה לו העבודה הרוחנית, שכבר כבשה לה דרך בעמנו. אלה אשר “רק אחר עשר שנים באו לידי הכרה שיש גם רוח לאומי” היו ביותר מן האופוזיציה, מאלה אשר העבודה בחבת-ציון אז וגם העבודה המדינית בהציוניות עתה אינה תופסת אצלם מקום נכבד; מאלה אשר מרוב אצילות ורוחניות לא יקשרו סבה במסובב, לא תגיע לאזניהם שַוְעת אנשים הקוראים: הבו לנו עבודה ונחיה. במצוקת ישראל הם רואים רק את “גלות השכינה” (מובן, לא במושג בעלי הקבלה והחסידים). והיהדות, שעוד לא בררו את מהותה, קודמת אצלם לישראל כלו.

אם יסכימו עמדי הרבה ציונים או לא, אני מדעתי לא אזוז, ששתי העבודות, המעשית (ובכללה גם המדינית) והרוחנית, צריכות להיות נפרדות זו מזו. ראשית, מפני שהעבודה הרוחנית צריכה להיות מסורה רק ליחידי סגולה, ובעבודה המעשית חייב כל איש מישראל לפי כחו ושכלו. שנית, בהכניסנו את העבודה הרוחנית בתחום העבודה המעשית יצא שכרנו בהפסדנו. כל עבודה תוכל להצליח אך בהתאחדות הכחות; על שדה-המעשה נקל מאד להתאחד: עושים אגודה אחת, ממנים פרנסים ועומד על גבם, כאשר עשו הציונים המדינים בפומבי גדול וחובבי-ציון בזעיר-אנפין. על-פי הדברים האלה יכולים כל בני-ישראל אין נקי להתאחד לאגודה אחת, זה יפיץ את הרעיון, זה יקבץ כסף, זה יתן את נדבתו וזה יכבוש את הדרך לפני הפעולה הנחוצה. אבל אם נאמר לחבר את העבודה הרוחנית אל העבודה המעשית, הלא יצטרך בהכרח, שכל הציונים יתאחדו גם כן בהעבודה הרוחנית וגם בצביונה המיוחד, שיתנו לה ראשי הפועלים, ולפחות – יסכימו עליה באותו הצביון. עם זה לא יסתפק שום איש, כי אך אז נבוא למטרתנו, אם כל פנות העם יתנו יד להציוניות. אבל איך נאחד לאחת את בני עמנו בעבודה הרוחנית? הצדיק מטשוֹרטקוב יראה את העבודה הרוחנית בהפצת החסידות; גאוני ליטא – בהרבות ישיבות כאותן של וואָלאָזין ומיר, המשכילים – כל אחד שיטתו בידו: זה מעמיד את כל היהדות על רוח הלאום העצמי, חפשי מכל כפיה של שעבוד לרוח אחרים, כפי שהוא מתראה לפנינו בכתבי-הקדש ומקומות רבים בספרות התורה שבעל-פה; זה – על התורה שבלב, שאי-אפשר לא לסמנה ולא להתאים את פרטיה עם כללותה; זה אומר לצבור את העבודה הרוחנית מכל העולם כלו, וכורך שפת-עבר, קולטורה אירופית עם מלאכת-מחשבת ואמנות וכוללן יחד; התלמידים שלא שמשו כל צרכן שנכנסו לפרקציה אומרים לקחת מן התורה רק כל מה שמסכים להמדעים ולההיגיאֶנה בזמן הזה ואיזו מועדים שיש להם ערך לאומי, ובקושי (ברוב דעות – י“ט כנגד י”ח) התירו לבלי לחלל את השבת בפומבי, וזה האומר לההיסטוריה אי-אפשי בך ואת ההתפתחות ורוח הלאום לא יכיר, מבקש להפוך את הקערה על פיה, להכחיד את העבר ולהיות יהודים בלי יהדות.

כמדומה לי, כי שתוף העבודה הרוחנית עם המעשית יכולים לדרוש רק שלשה אלה: א) אלה שהציוניות אינה אלא אמתלא בפיהם להשכלה לאומית או כללית; ב) אלה שמפני צעירותם או בשבתם בחוץ-לארץ אינם יודעים את רוח בני עמנו ברוסיה וגליציה; ג) אלה אשר מרוב אצילות ורוחניות אינם מרגישים שהם מתרוממים על העולם כמנהגו, אין להם בעולמם אלא ד' אמות של איזו דעה נאצלה הנוצצת להם מרחוק, ורעיון הציוניות חשוב להם יותר מן הציוניות עצמה, ואולי לא אשגה אם אוסיף, כי בעלי האצילות האלה שלא בטובתם חשים איזה פחד לפני התגלמות הרעיון הציוני בפועל, כי כל רעיון אחרי התגלמו במעשה אובד את הקסם שלו.

האחד המיוחד שבין המבכרים את העבודה הרוחנית על המעשית באר זה מקרוב את שיטתו ואמר: “קודם כל זקוקים אנו לתחית היהדות, וגם “המדינה” צריכה להיוסד לשם תחית היהדות ובדרכים המובילים למטרה זו”, וכנגד אלה המשיבים ואומרים, כי היהדות נבראה בשביל היהודים, ולא היהודים בשביל היהדות, הוא עונה: “מכיון שהיהדות נבראה בשביל היהודים, ולא רק בשביל היהודים, כי אם על-ידי היהודים עצמם וכו' הרי ניכר הדבר שבודאי צריכים הם לה, ואי-אפשר להם בלעדה”. אבל דוקא מפני שאי-אפשר להיהודים בלעדי היהדות אני מוצא, שהעבודה המעשית והמדינית עיקר, ואם רק יהיו יהודים אז בהכרח תהיה גם יהדות. השאלה, אם היהדות נבראה בשביל היהודים או היהודים בשביל היהדות הרי היא בעיני כהשאלה, אם האדם נברא בעד הנפש או הנפש בעד האדם. אנכי לא אוכל לתאר לי איש בלי אישיות, מין אנושי בלי אנושיות ויהודים בלי יהדות. בשעה שאנו נוטעים גפן אין אנו צריכים להשתדל שיצמחו עליה דוקא ענבים ולא תמרים, ובשעה שאנו נוטעים תומר אין אנו צריכים להשתדל שיצמחו עליו דוקא ענבים ולא תמרים; כך אין לנו להשתדל שליהודים במדינתם תהיה יהדות כי ממילא יהיה כך. לא על היהדות עלינו לדאוג, אך לגוף היהודים, שלא יתהפך לגוף אחר על-ידי תערובת גשמית גדולה, שאז, בהתחלף הגשם יתחלף גם הרוח. אם יבוא איש ויאמר לי, שאם ישארו היהודים בגולה אז במשך זמן ידוע סוף-סוף תבוק יהדותם על-ידי החיים האזרחיים ונישואי-תערובות, לא אוכל לסתור את דבריו, אבל שיהיו יהודים במציאות בלי יהדות הוא דבר שאפשר כמו מציאות חומר בלי צורה או אש בלי חום. אולי ישיב בעל-דיננו, כי גם בארץ-הקדש אין אנו בטוחים שלא נתערב עם יושבי הארץ הערביים, היונים והארמינים וכו' על-ידי נשואים, ועל כן צריך להגביר את העבודה הרוחנית כדי לקדם את פני הרעה – הנה הרבה תשובות בדבר: ראשונה, בשביל זה בלבד אין אנו צריכים להתחיל עתה מן העבודה הרוחנית, כי לעת-עתה רחוקה מאד-מאד הסכנה הזו; שנית, חשש כזה יש לו מקום רק לפי שיטתו, שהמרכז בארץ-הקדש צריך להיות רק רוחני, ואם כן – בקבוץ קטן, ויכולים על כן לרבות עליו יושבי הארץ, אבל לא לפי שיטת בעלי המרכז המדיני, הרוצים ליסד בארץ קבוץ גדול כפי האפשר; שלישית, מעולם לא ראינו שאיש צרפתי או אשכנזי ימנע עצמו מלשאת לאשה בת עם אחר רק בשביל זה שקולטורתו הלאומית שהוא מתגאה בה תהיה פגומה בזרעו, שיתערב בו על-ידי הנשואים האלה גם חלק קולטורה זרה, ואיך נוכל לקוות, כי על-ידי הרמת רוח הלאום אפשר יהיה לקדם נשואי-תערובות?

כן הוא, מי שמת אין לו צורך עוד לא בחכמתו ולא במעלות רוחו. אם חלילה יבוא יום וישבות ישראל מעל פני האדמה, אז אין לו צורך בהיהדות, ואם, כאשר נאמין ונקוה, יחיה ישראל ויהיו יהודים, אז בהכרח תהיה גם היהדות. הרבה צרים קמו לה להיהדות מימות ירבעם בן נבט עד אדרינוס בשבתנו בארצנו, ומימות קונסטנטין הגדול עד המהפכה בצרפת בהיותנו בהגהיטא, רחוקים מחיי אזרחים ונשואי-תערובות, והיהדות בעיקרה נשארה, אם גם קבלה פעמים רבות באונס שרטוטים וקוים זרים לה. עוד זאת, יש מקום לשער, כי אצל גדולי הרוח שבעמנו יתגבר יותר רוח היהדות גם בלי השתדלות יתרה. הד“ר ברדיצבסקי מתאונן,כי מעבודת שפינוזה, מיימון, הלוי, מאירבאֶר, מענדעלסאָן-בערטהאלדי, היינה וברנה, רובינשטיין ואנטוקולסקי, לאסאל ומארקס אין לנו בעד עצמנו אפילו מאומה מזה; היחידים האלה לא יצטרפו אצלנו לחשבון גדול לאומי עברי, בהיות כלם עובדים בכרמים אחרים ואנוסים לעבודה מבחוץ (“ספר השנה” הנ"ל צד 162). עמו אנכי בצרה, על שאין אנו עַם בן ארבעים או חמשים מיליון נפש יושב על ארצו ואדון לספרות מלאה פני תבל, לטיאטראות, אופֶּרות וכו', כהצרפתים או האשכנזים, כי אז היו יכולים כל הגדולים הנ”ל לכתוב את פרי רוחם בשפת-עבר ובספרותה ולא היו צריכים לעבוד בכרמים אחרים, מפני שנסתחפה שדנו. אבל אני מתנחם מעט בזה, שאם גם פעולת כל אלה היתה בשדות אחרים, הנה על עבודתם טבוע חותם רוח היהדות במקצועות שונים. לא לבד שפינוזה, אשר שאב את דעותיו ממקור ישראל, ושיטת האחדות שלו היא מולדת האחדות הגמורה של היהדות, כמליצת הנביא: “הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה'”, אך גם אלה אשר לא קבלו חנוך יהודי ואולי לא ידעו גם קרוא עברית, כמענדעלסאן-בערטהאלדי ורובינשטיין, מבלי לדבר עוד על מאירבאֶר והלוי והשאר, - נשארו יהודים, אלה במוזיקה שלהם ואלה ביתר מקצעות עבודתם. על גדולי הזמרה הנ"ל התרגז ריכארד וואגנער, כי יהדו את המוזיקה האשכנזית; בספרי היינה וברנה בולט למדי רוח יהודי, אנטוקולסקי הכניס רוח יהודי בעבודת פסליו, לתאר לא רק את הגוף, כי אם גם את הרוח, וספק גדול הוא אם היו לאסאל ומארקס כמו שהם, אם לא היו בני העם אשר ראשון יצא לריב ריב דלים ועשוקים. על אלה יש להוסיף גם את איוואן בליאך, אשר ברוחו היהודי התקומם בכל עוז בעת האחרונה כנגד המלחמות. כבר אמרו קדמונינו: מה שמן אינו מתערב בשאר משקים, כך ישראל אינם מתערבים באומות-העולם.

יצאתי מענין לענין, כי ראיתי לנחוץ לדבר דברים אחדים על השאלה הרוחנית המטרדת בעת האחרונה מוחות רבים, ואשוב לדברי ה' סוקולוב.

הוא טופל עוד אשמה על הציונים הראשונים, שלא השתדלו תחלה בהשגת הרשיון. “הרגשתי – אומר הוא – ש”החשבון עשוי בלי בעל-הבית" ושאין מתחילים במה שצריך להתחיל:במשא ומתן הגון עם תוגרמא בדרך המלך ובאורח כל ארעא" (“ספר השנה” הנ"ל צד 24). אבל בהרגשה זו וגם במליצה זו עצמה קדמו לו גם הד“ר פינסקער במחברתו גם ליוואנדא במאמרו שהבאתי למעלה, ואין איש אשר חשב, כי אפשר לעשות איזו פעולה גדולה בלי הסמכת ממשלת תוגרמה. עוד בשנת תרמ”ב שלחה אגודת חובבי-ציון במוסקבה את המנוח המו“ל “השחר” הרוסי, ראזענפעלד, לקונסטנטינופול, והוא לקח בזה דברים עם שר-הפנים בתוגרמה, והתראה אז עם ה' אלכסנדר, עושה-דברו של האנגלי קאזאלעט, אשר השתדל בזה. הד”ר פינסקער במחברתו (צד 30) לא שכח את הנחיצות להשתדל לפני הממשלות; במחברתי הרוסית הנ“ל (צד 58) אמרתי, כי נחוץ לשלם בעד הכניסה לארץ-הקדש, היינו לקנות מאת ממשלת תוגרמה אדמה רחבת-ידים, ונחוץ לזכור עם זה כי אנכי לא דברתי על-דבר מדינה ואויטונומיה, אך על ישוב במדה מרובה. במאמרי “החיים והמות” (צד 104) אמרתי, “כי אין לשבת בחבוק-ידים עד שתדרשנה הממשלות מעצמן בטרם נקרא אליהן לתת לנו את הרשיון הנחוץ לנו, כי עלינו לדרוש ולבקש את הרשיון הזה”, וגם באספת קאטוביץ לא שכחו את העיקר הנכבד הזה. מובן, כי הדברים לא נאמרו על השתדלות ליסד איזו קולוניה של שלשה או ארבעה אלפים דונם; לזה די היה לקבל שטר-מכירה ורשיון לבנינים, ותנאים אלה נתמלאו באמת. ההשתדלות צריכה היתה להיות ליסוד מדינה או לפחות לישוב מרובה, ולא הציונים הראשונים אשמים בזה; כי בראותם שאין לעת-עתה ביניהם איש אשר לפני מלכים יתיצב, קוו כי סוף מקרים חשובים להמציא אנשים חשובים, ובוא יבוא האדון אשר הם מבקשים. אל נא ישכח ה' סוקולוב, כי גם להציונים האחרונים עברו ארבעה קונגרסים בטרם הצליח ביד הד”ר הירצל להתיצב לפני השולטן, וגם עתה אין לנו הסכמת הממשלות בכלל והסכמת תוגרמה בפרט, ואף-על-פי-כן לא נמנעו מלקרוא קונגרסים, מליסד משטר ואוצר לאומי ולהפיץ את הרעיון כפי היכלת. אם כן לא טובו בזה האחרונים מן הראשונים.

קרוב מאד, כי אך על יסוד פעולות הציונים הראשונים בארץ-הקדש עצמה עם כל הערבוביה שהיתה בהן אפשר היה להציוניות החדשה לקבל אותה התמונה שיש לה עתה, ואם היו מחכים לרשיונות מבלי עשות דבר בפועל, והקריאה לציון היתה נשארת כקול קורא במדבר לפני עשרים שנה מבלי שום מעשה, כי אז כבר השתקע הדבר וגם הציוניות החדשה לא היתה בעולם, ואם היתה מתחדשת איזו תנועה – היתה נטיתה כלפי קצות הארץ ואיים רחוקים, כאשר עלתה במחשבת הבארון-הירש (אשר אולי גם הוא נעור לפעולתו אחרי ראותו את הישוב בארץ-הקדש) והד"ר הירצל בספרו “מדינת היהודים”.

אל תבוז כי זקנה אמך.