מולדת וויטמן / אברהם רגלסון

¹

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

בִּשְׂפַתַיִם הוֹדְדוֹת-יְהִירוֹת, הוֹ יָם!

אֲשֶׁר שָׁם יוֹמָם וָלַיִל חוֹפְךָ מֻכֵּה-הַקֶּצֶף אֲסָרֵךְ,

גַּלֵּם לְמוֹ חוּשֵׁי רְמָזֶיךָ הַמְנֻמָּרִים, הַמּוּזָרִים,

(אֶרְאֶה, וּבְרוּרוֹת אֶשְׁמַע, מִדַּבְּרוֹתֶיךָ וְסוֹד-כְּנֵסִיוֹתֶיךָ פֹּה,)

מַקְהֲלוֹת אַבִּירֶיךָ, לִבְנֵי-הָרַעְמָה, הוֹרְסִים הָרֹס אֶל מְחוֹזָם,

פָּנֶיךָ הַנְּדִיבוֹת, הַשּׂוֹחֲקוֹת, צְמָרְמֲרוּ בְגֻמּוֹת-שֶׁמֶשׁ נוֹצְצוֹת,

מָבָּטְךָ, זָעֵף וְעָכוּר בְּעֵת מְזִמָּה, – סוּפוֹת-זַעַמְךָ הַשְּׁלוּחוֹת – – –

וִדּוּי רִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹן לַגְּלוֹבּוּס,

מִתְגָּעֵשׁ חוּצָה, מִתְנַהֵם מִמְּצֻלּוֹת-נִשְׁמָתְךָ, –

סִפּוּר תַּאֲוָה קוֹסְמִית-הִיּוּלִית,

תְּסַפְּרֶנְהוּ לִנְשָׁמָה-אָחוֹת.

(מתוך עָלִים שֶׁל עֵשֶׂב: חוֹלוֹת לִימֵי-שְׁנֵי שִׁבְעִים)

לונג איילאנד – האי הארוך – מזדקר דמות דג גדול ממפרץ ניו-יורק מזרחה לתוך האוקינוס האטלאנטי. בהיות מדינות אנגליה החדשה נוטות ויוצאות אף הן כלפי האוקינוס, הרי מצר-ים עצום מפריד ביניהן ובין האי הארוך; מצר-ים זה קרוי לונג איילאנד סאונד. שתים מחמשת איפרכיות העיר ניו-יורק, ברוקלין וקווינס, בנויות כיום על ראש-הדג, המתחבר עם מאנהטן האי – עיקרה של עיר – על ידי חצי-תריסר גשרים התלויים ממעל לנהר המזרחי (והוא באמת רצועת-ים דקה) ועל ידי כמה נקרות החפורות מתחת לנהר. ברוקלין לפנים היתה עיר בפני עצמה, וקווינס עד היום היא זרועה עיירות עיירות. שאר איפרכיות-העיר הן: ברונכס, הבנויה מצפון על עצם היבשת; ובמרוחק קצת, דרומה, מעבר למפרץ ניו-יורק, בו תמלוך מעל אי קטן אלילת החופש, – האיפרכיה ריצ’מונד, היא סטאטן האי.

ענפי-חול ארוכים וצנומים – כמו סנפירים דקים – מחוברים לצד האי הארוך מדרום, ויש בתוכם מפרצים שהם כמעט לגמרי כלואי-יבשה. הענפים הללו הם מקום נאה לרחיצה, והם מושכים אליהם מיליוני איש בכל יום-קיץ מחניק. המפרצים הפנימיים משמשים לשייט. אף צפונו של האי קטוע על ידי המון מפרצים שהם מסתור לספינות, לסירות ולשחיינים. כל ניו-יורקי מכיר את המפרצים פלושינג, ליטל נק, (צואר קטן), מאנהאסט, האמפסטד הארבור, קולד ספרינג הארבור.

קצה-האי המזרחי מתפרד לתאומי זנבות-דג. הזנב האחד, הצפוני, מסתיים בחוד המזרחי (אוריינט פוינט); הזנב השני, הדרומי, מסתיים בחוד-מונטאוק (מונטאוק פוינט). מוצא-הים בסמוך לקצות-הזנבות סתום על ידי אי אחד הרובץ שם כעוף שבור-כנף; אי-המחסה (שלטר איילאנד) שמו, כי מאחוריו חוסות אניות-אוקינוס בעת סערה. על ידי בליטות-יבשה פנימיות מתחלק גוש-המים שמאחורי האי הזה לשלושה מפרצים: מפרץ פיקוניק הגדול, מפרץ פיקוניק הקטן, מפרץ נויאק. מעבר לאי-המחסה מזרחה ישנו עוד אי אחד, קטן מחברו, אי-גארדינר שמו, וחלק-הים שבין שני האיים ובין תכלית קצות-הזנבות קרוי מפרץ גארדינר.

בתוך כל המפרצים מכל צדי האי הארוך ישנם המוני איים קטנים וקטנטנים וזעירי-זערורים, מהם כפים, מהם בצות-סוף ומהם שרטוני-חול: תלי-תלים וסלעים שנחתכו מגוף האי הארוך על ידי זרמי-הים או שנזרקו לשם על ידי הקרחון הענקי אשר כיסה בימים אין-זכר-למו את מחצית יבשת אמריקה הצפונית. סלעים וגושי-עפר ואגמי-בצה מן אותו הקרחון מפוזרים על פני כל האי הארוך כולו. בטבור האי נוצצות הבריכה רונקונקומה, אף היא בת-הקרחון.

כמה שבטי אינדיאנים, מטות לגזע דילאווייר, ישבו באי מתחילה: פאצ’וק וסילטוקוט; מאסיקווא באיסליפ; קאנארסי על-יד ג’אמייקה; ניסקוק בסמית-טאון; שיניקוק (שנתערבו אחרי-כן בכושים) בקאנו-פלייס; מונטאוק בזנב הדרומי-מזרחי של האי. המלך האחרון למטה-מונטאוק, שמו היה דויד פרֹעה. מאכל האינדיאנים היה שרץ-המים הרב שמסביב לאי; גם כיום מהללים גרגרנים את הצדפות והסרטנים והקעריות מחופי לונג איילאנד. עוד היו להם לצייד העופות הרבים העושים מן האי תחנה מדי הצפינם באביב והדרימם בסתו. אקלים-האי הוא ממוזג, אין הוא קיצוני לא בחום ולא בקור, ואפשר למצוא בו בתקופות שונות גם יוכני, חרטומן וברווז מארצות-הקרח, גם צפרי-רננים מפלורידה וג’ורג’יה. בחורשות היו מתהלכים תרנגולי-הודו הדורי-מראה. אשר לחיות בר, יש למצוא באי כל מה שבמדינות המזרחיות בכלל. יש אשר באחד הכפרים התיכוניים כיום הזה, יופתע אכר על-ידי צבי מודח הנכנס לחצרו ביום-שלג לבקש נדבת-אוכל. מלבד היותו מפרנס את שרץ-המים והעוף והחיה, היה עפר-הקרחונים יפה לגידולי-בר וצמחי-תרבות. היו האינדיאנים, והמתישבים בני-אירופה אחריהם, זורעים את תפוח-האדמה ואת התירס, ונהנים בחינם מאוצר אין-סופי של תותים, ערמונים ובלוטי-אשוחים. מישור-האמפסטד הריהו עכשיו גן-הירק הגדול המספק את המלפפון ואת הכרוב למינהו, לשווקים ולבתי-המלון שבעיר.

יש קראו האינדיאנים לאי הארוךפאומאנוק (צורת דג), ויש קראוהו סיוואנהאקה (אוסף קונכיות). הקונכיות המרובות שבמקום היום משמשות לאינדיאנים לעשיית וואמפום – זה איזור-חרוזים שהיה להם תחת כסף למסחר. הוואמפום מלונג איילאנד היה מצויין במלאכת-אמנות שלו. פרסומו הגיע למרחוק, והוא היה נדרש גם על ידי שבטי האינדיאנים ביבשת מערבה.

לפני שמונים שנה היו גם לוויתנים מבקרים את סביבות האי, ועתה נדדו ואינם. אפסו גם הספּנים ציידי-הלוויתן,

על מפרשיהם המטולאים, שהיו עוגנים כאן בנמל-סאג. נשארו ספינות הקיטור והמפרש הקטנות אשר לדייגי טרטף ויצורי-קליפות, וסירות-הנוע המהירות אשר לשוחרי-תענוגים מן הכרך.

האי כולו הוא אמריקה בזעיר-אנפין: הנה הכרך על חומותיו ומעשנותיו (ארבעת מיליון נפש יושבות היום בברוקלין וקווינס, וביתר האי – כחצי-מיליון נפש); והנה פרברים בסמוך לו; והנה מרחבי עשב ואגמים, וחוות המחותכות ריבועים-ריבועים לפי הגידולים השונים ותשמישי האדמה השונים: מרעה, מרבץ, מכלא, חורש, ירק, דגן. הרוצה להכיר את אמריקה הגדולה, צריך לנדוד מניו-יורק מערבה; ואילו הרוצה להכיר את זו אמריקה הקטנה, צריך לנדוד מניו-יורק מזרחה. אם אין באי הארוך הררי-סלע גבוהים, הרי יש בו הגבעות אוקלי האי והאמפסטד הארבור; אם אין בו נהרות מיסיסיפי ואוהאיו, הרי יש בו נהר-פיקוניק הזורם לרגלי רמה מוארכת אל מפרץ-פיקוניק הגדול.

הכרך המתחדש בכל יום מוחק עקבות היסטוריה, אבל הרחק מעט כלפי פנים-האי ותמצא טחנות-רוח וגני-זיווניות ממושבות-ההולאנדים הראשונות, וגם קיבוצים של אינדיאנים שנותרו לפליטה; הללו טהרת-גזעם מסופקת, כי לא נמנעו מהתחתן עם לבנים וכושים. במפרץ גארדינר ובאי-המחסה התהלך שודד-הים המפורסם קאפיטאן קיד. בפלושינג (היום על קצה גבול-הכרך, ושם הוקם “היריד העולמי”) עומד בית-ועד ראשון לקוויקרים, אלה בני הכת הקוראת לעצמה חברת-ידידים, והם מתלמידי ג’ורג' פאכס האנגלי, אשר הורה אי-אלימות, והקשבה לקול-האלהים שבנשמה, תחת הישענות על מה שכתוב בספרים ומסור במסורת. באיסט האמפטון יראו לכם התושבים את בית-מולדתו של ג’והן האוארד פיין אשר התחבב על אומה של ספנים ונודדי-יערות בשוררו שיר לכבוד ביתו של אדם “בית, בית נעים, באשר אהיה נודד ואהיה נקלע, אין מקום כבית-אמא…” ופה, באויסטר ביי, תחת אבן פשוטה, טמון עפר הנשיר תיאודור רוזוולט האמיץ, השוכב בנחלת-אבותיו, והיא אחוזה לענף אחד ממשפחת רוזוולט ההולאנדית.

ראשון בלבני-העור שראה את האי היה הנדריק הודסון, אשר עגן בחוף קוני איילאנד (שבר מן האי הארוך, וכיום מובלע בכרך ומשמש מקום מרחץ ומשחק להמוניו), בספטמבר, 1609. המושבה הראשונה נתיסדה על ידי שני בני נוי-אמסטרדם (ניו-יורק) ונקראה ברויקאלין (ברוקלין של היום). עד מהרה קמו העיירות ההולאנדיות נוי אמרספורד, בוסוויק, מידוואוט. לאחר שנים אחדות נתישבו שם גם אנגלים. בשנת 1665 אנו מוצאים ט"ז עיירות שהן תחת חסות מלך אנגליה. עוד דוברי-אנגלית באו מאנגליה החדשה: קתולים וקווייקרים אשר סבלו מרדיפות דתיות במאסאצ’וסטס וניו-האמפשיר; נשמות חפשיות אשר לא יכלו נשוא עינוי מכשפות ושאר מנהגים קשים אשר לפוריטאנים; אף צעירים שביקשו ליסד להם בתים בקרקע בתולה. נתחרו אנגלים בהולאנדים, ולבסוף, בשנת 1669, נשארו האנגלים שליטים יחידים בכל הסביבה. שני הגזעים נתמזגו והיו לאחד. אך המסורת ההולאנדית לא אבדה. היא נשארה בסגנון בתי-יראה ותפילותם; בשמות פרטיים למשפחות ויישובים ונקודות; בטיב האנשים: בריאות ותוקף, חיי-הרחבה, אהבת-חופש, סבלנות דתית.

מאותו ערב-גזעים, מעצם אדמת האי הארוך, נולד בשנת 1819 הילד וואלט וויטמאן (וואלטר השם באופן רשמי, ונתקצר לוואלט) בווסט הילס – גבעות המערב – על-יד הונטינגטון. מצד אביו הוא מתיחס על אחד אביה ווהיטמאן, שבא אל האי ממאסאצ’וסטס במאה השבע-עשרה. מצד אמו יש לו סיפור לספר על הספן קוסאבון:

“הרחק בעבר – מיוחס אלי מצד אמי, המלח הישיש קוסאבון, אספר לכם היאך מת. ספן היה כל ימי חייו – היה כבן תשעים – דר עם נכדתו הנשואה ג’ני; הבית על גבעה, משקיף על פני מפרץ קרוב, ועל פני כף רחוק, ומעבר לרצועת-ארץ על-יד הים הפתוח. בסופי אחר-הצהרים – כך היה מורגל מכמה שנים – היה ישוב על-יד החלון במיסב גדול שלו (עתים היה מבלה ככה מחצית היום כולו), מסתכל בבוא הספינות ובצאתן, ממלמל אל לבו בחשאי. והרי אחרית-הדברים: יום אחד היתה אנית-מפרש מתלבטת ביציאתה, מתעכבת שעה ארוכה. נצלבו גיאות-הים עם זוטו, והזרמים לא כסדרם. לבסוף, עם כלות היום, היא פוגעת ברוח נכונה, וכל מזלה משתנה. עד-מהרה היא מקיפה את החוף, נכנסת לתוך האפלה בגאון, חוצבת האוויר. והוא מסתכל. – היא נשתחררה! היא נוסעת אל מחוז-חפצה! אלו דבריו האחרונים. נכנסה ג’ני ומצאתו מת באשר ישב, זה קוסאבון, חוטר-הולאנד, מיוחס אלי מצד אמי”.

גדל הילד וואלט עצלן, הוזה, מסתכל בכל, סופג הכל, מתמלא ומתעשר ושואף עוד. הכל חדש ונפלא בעיניו: הלילאכים מאחורי הדלת, העשב, הודי-הבוקר הלבנים והאדומים, עגל וסייח, משפחת חזירונים ורדרדים, תרנגולים מקעקעים, בוץ על-יד אגם, דגים תלויים ומרחפים באמצע המים, והמים עצמם (אלו הנוזלים המופלאים) ופרחי-המים שטוחי-הראש. הנה נצני התפוח, ואחרי-כן פירות התפוח, וצמחים שוטים בצדי הדרכים, ואיש שכור מתנדנד בלכתו הביתה מבית-המרזח, והגברת-המורה ההולכת אל בית-הספר, ונערים – חברים טובים, ונערים מבקשי-ריב, ונערות חפופות-ראש ורעננות-לחי, ונער כושי ונערה כושית הולכי יחף.

והרי אבא ואמא שלו – האם עורכת השולחן לארוחת-הערב, דיבוריה רכים וריח בריא נודף ממנה בכל הליכותיה; האב חזק, גברי, נוח לכעוס, קשה במקח וממכר; – כל מנהגי המשפחה, והרהיטים, והלשון המדוברת ביניהם, – הכל עבר לפניו, ונכלא בתוכו, ככתמי-אור, כהברקות-דמיון.

וכבואו אל העיר הקרובה, אל ברוקלין, מצא מראות אחרים: עגלות וסוסים, אניות-תורן גדולות עם קטנות, ספינות-מעברה פולטות עשן שחור, חופי-נמל רצופי קרשים עברים, כנופיות של מהגרים במלבושיהם הזרים, הנהר באור ובצל ובאדמימות בין-הערביים, שכבות העננים הצבעוניות. ושם הרחק צף בדד מקל-ענן ארגווני, ובקצה-האופק – עורב-ים מעופף. ובאו אל תוכו ריחות-ים מלוחים וריח רקק-של-חוף, ונקוו בלבו יחד עם כל מחזות-היום.

נער בריא לא היה עובד באותם הימים. נעשה וואלט שוליה של מדפיס בברוקלין, אחרי-כן משרת בעתון, ולבסוף כתבן בו בעתון. בחור – ונשלח לתפקידים עתונאיים אל ניו-אורלינס הרחוקה, אשר מסורת-צרפת כבושה בה, ובה בנות-התערובת המוזרות ביופי שלהן. משם נדד אל דנוור ואל מדינות המערב – ראה שקיעות על פני הערבות הרחבות. היה עושה מלאכה כנוח עליו הרוח, ומזניח אותה כלבבו, ונוסע לפי המקרה. ולא ידע איש כיצד התרחב חזהו לשאוף אל תוכו את קולוראדו, את אוהאיו, את ג’ורג’יה והקארולינות. שב הביתה, וחסרה מלאכת-העתונים, נעשה מורה לתינוקות, נגר-עצים, כאשר יזדמן. בהיותו מורה אמנם חידש משהו, כי השליך את הרצועה ואמר לחנך כל ילד לפי נטיותיו ועניניו הטבעיים.

בן שלושים וחמש, ואין לו אשה, ואין לו מטרה ברורה, וחייו מתנהלים בעצלתיים. הוא מטייל לאורך אי-מולדתו ולרחבו, שומע מוסיקה בברוקלין, רואה אופירה במאנהטן, עושה שיחות בטלות עם ספנים ובעלי-עגלה ונהגי-רכבות ומגדלי-ירקות. בסופי שבועות יש שהוא מרחיק עד קצה-האי המזרחי, חוד-מונטאוק, עומד על הכף הסלעי כמו על חרטום-נשר, ומשקיף על פני האוקינוס הבלתי-מוגבל: על הגלים והקצף; האניות במרחק; כל הרוגז הפראי, – כיפות-הקצף השלגיות, המתכרבלות; תשוקת-המשברים הנצחית פנימה-פנימה כלפי החוף. נשמתו מעוברת, והוא עצמו אינו יודע מה מתרקם בו.

פעם ביום-סתו עמד לבדו על שפת-הים, באחת רצועות-החול שבדרום האי. הרוח בידר את שערות-ראשו וסלסל בזקנו הפרוע, הקצר. גלים רחבים מוכתרי-לובן המו אל החוף, נשברו ברעם בקרבתו. נקודת-ארגמן בחובו של עב שחור בישרה סערה. הוא הקריא בקול רם פסוקים משכספיר שידעם בעל-פה, פסוקי-מלכות, שורות אדירות. פתאום הרגיש: הפסוקים האלה בספינה הובאו לכאן, ולא נולדו מריתמוס המשברים אצל החוף הזה. אין הם שייכים לאי הזה – פאומאנוק – תפארת-ים, רחוצת אוקינוס פנימי מצפון, עשירה במסחר, בספינות קיטור ומפרש, וחבוקת האטלאנטי מדרום, האטלאנטי בזעמו וברחמיו, – אי של נחלי-מים חיים – אי של חופים מלוחים ורוחות חזקות – אי של אוויר ואדמה מבריאים – אי של גזע חדש, רענן!

ניסה וואלט להקריא מפסוקי המשוררים האמריקאים – וויליס, לונגפילו, לואיל – והנה הם רב-מדי מסודרים, שלווים, מנומסים: צלילי-פסנתר נוחים באולמי-עשירים, גינות אנגלית ערוכות במשטר וחוק. פחות הם מתאימים לגלגולי המשברים האלה, לאקלימו של האי הזה, משכספיר הזר!

מה גדולתו של שכספיר? שרגשי דור וארץ סוערים בו. מה גדולתם של כתבי הקודש? שמלחמות העברים ואידיאליהם, ושמי כנען ואדמתה, ואהבת רות ושולמית, מזדמרים בהם. והומירוס מה? איאכס והקטור וטלמאכוס וזיאוס ואתינה פועלים בו, ועיר נשרפת בשל אשה יפה, וספינות הולכות אל איי-קסמים. האם אין לנו מוסיקה כנגד אותה המוסיקה של יוון? האם לא יהיה לאמריקה קול משלה, להביע את מחשבתה ורצונה וכיבושיה, את שמיה וקרקעותיה, את עממיה המגוונים, את חזון-הדימוקרטיה שהיא באה לקיים על-אדמות? האם קטנה קאליפורניה מן הבשן, פנסילווייניה מתיביס? האם אין ניו-יורק ופילאדלפיה ראויות להוליד זרע גבורים ואמנים משלהן, כמו ירושלים, כמו אתיני, כמו פלורנציה, אשה בשעתה?

הוא נזכר בלקח, לימדהו הרדר לגתה הצעיר: “כל שירה גדולה היא ביטוי לאומה שלמה… עוד זאת תדע, כי השירים הנאדרים באמת, עדיין ברחם-העתיד הם מקופלים”. ואמרסון מה אמר? – הבאנקים ובתי-החרושת אינם נקלים מהיכלי-האלים. גשרים ורכבות ואמצאות-מכונה הם מפעלים רוחניים כזמרה וכתפילה. אהבות ולידות ומיתות שבעירו של אדם, העשבים הצצים בחצר-ביתו, המלאכות היום-יומיות המפרנסות את הבריות, הם הם צריכים להיות הנושאים לשירתו.

המוני דברים שטפו-הלמו את נפש-וואלט: מלים ומחזות, אגר אותם במשך כמה שנות-חיים.

השמות של אמריקה – מיזורי, אונטאריו, קאליפורניה, טקסאס, סאוואנה, אלטאמאהא, אורונוקו, וואלא-וואלא, אירי, הורון, מישיגאן, וירג’יניה – שמות ספרדיים, צרפתיים, אנגליים, – שמות אינדיאניים, וטפטוף-גשם ונהימת-רוחות וקריאת צפרים וחיות בהם – נתגלגלו לפניו זה אחר זה כמנגינות נפלאות.

עברוהו מראות ממראות שונים: ברודוויי בשמש, המונים גועשים במדרכה, בתי השולחניים והספסורים; שלג, ושלגיות רצות על נהר קפוא; בצות-דרום אפלות, קשקוש-נחש, קריאת-תחמס; שדות-תירס בקינטוקי, העלים הדקים, הגבוהים, על דלת-שערותיהם; הצבר הדוקרני, הארנים הריחניים, ארז, היקורי, תפוח-זהב, מגנוליה; קרח כחול ושקוף הדבוק לצדי-הרים, פסגות-הררים עטופות ענן, ערים ויישובים, חופים ואיים, אגמים ומדבריות – אמריקה כולה פועמת ומתרחבת בנופח מוח אחד, לוחצת כתליו, תובעת שירתה.

גמר האיש אומר – שבועה והחלטה והתקדשות:

– אבשר שירה חדשה, חזות הארץ הזאת. שירה זו לא תהיה נחרזת, מדודה וחלקה (כבר ניבא וויליאם בלייק: שירה כבולה כובלת את המין האנושי), כי אם מתגלגלת בחופש וגסות כגלי האוקינוס הזה, שופעת ברוחב כמדינות האלה, מעיזה כהררי ניוואדה, פוריה כשדמות הכותנה, החיטה, הטבק. שירה זרעית אהגה, טעונת-עתיד.

– אניות-קיטור תהלכנה בשירתי, מהגרים מכל האומות יבואו בהן. בשירי ייראו הוויגוואמים, שבילי-הציידים, צריף איש-השדה, הסירה רחבת-התחתית, יתד ראשונה למתיישב החדש, הגדר המוקמת במהירות, הכפר במעמקי היער. שדות-מרעה ויערות-בתולים בשירי: חיות ביתיות ופראיות, אלפי עדרי-ראם לוחכים העשב הקצר, המסתלסל. בשירי: ערים ובתי-אבן, כל כלי-רכב וכלי-עבודה. המונים שוקקים, פילאדלפיה, בוסטון, שיקאגו, סן-פראנציסקו, החוף האטלאנטי הצופה אל אירופה, והחוף המערבי החולם על אסיה.

– אשיר אנשים פשוטים: חיילים נושאי תרמיל ורובה, רוכלים מסרכים דרכם אל יישובים מבודדים, קצבים, סנדלרים, מכונאים, שמשים בבתי-חולים, הכושי המזיע בעבדו עם שווריו בשדה, המדפיס המזקין על-יד תיבת-אותיותיו, מרצף הרחובות הנשען על מלחציו, משרתות-בית, טבחות, נהגי קרונות-רחוב. עבר זמנם של מלכים ושרים ותקיפים. ייחוסו של איש-בערכו הפנימי; עשרו של איש – בנדיבות-לבו.

– אשיר את האשה לא פחות משירתי את הגבר. אשת החלוץ המערבי ההרה ומגדלת את ילדיה בדד בערבה, אשת הדייג המחכה יום-יום לשובו ממים רבים, האשה העירונית המשקה פרחיה על-יד החלון, האשה הכפרית העמלה, האם אין באלו אומץ ואמונה כמו בגברים? את האמהות אשיר, מכינות גזע חסון לכיבוש הערבה והיער וההר.

– אשיר את כל גילי האדם, הזקנה הבשלה לא פחות מאשר הנוער המלבלב, המוות לא פחות מן הלידה. מזל טוב הוא להיוולד, ומזל טוב הוא גם למות. נפלאים הכוכבים, השמש, תמורות התקופות על פני כדור-הארץ, והיצורים השונים והמשונים השוכנים בו; אבל מה שמעבר למוות הוא נפלא מהם. הנשמה אוספת מה ששייך לה בחייה הארציים, היא לא תאבד אף נטף אחד ממה שניתן לה, ועושר גדול פי-כמה שמור לה לעתיד. הכל, הכל, בעולם הזה ובכל העולמות, עשוי למען הנשמה; היא המטרה והמשמעות אשר למלוא-ההוויה.

– ואשיר את הגוף כשם שאני שר את הנשמה. זה הגוף על זרמיו ופעימותיו, קשריו ופרקיו, שקיקותיו ותאוותיו, האם אין הוא קדוש ורוחני כמו הנשמה? האם אין הוא נצחי ואלהי כמו הנשמה? האם אין הוא לאמתו-של-דבר גילוי מוחשי לנשמה?

אשיר דברים פשוטים. עלה-עשב הוא מלאכת כוכבים כבירה; פרה כפופה באחו היא הדורה מפסל-אמנים; עכבר הוא נס עצום; ביצת הקיכלי היא פלא אלהי; תות-הבר הנגרר על הארץ לא היה מבייש את גן-עדן. האלהים מתגלה לא רק בכללותה של תבל כי אם בכל עובדה קונקריטית שבה, בכל איש ובכל עצם שאינו אנושי.

אשיר את הנקרא מכוער לא פחות מאשר את הנקרא יפה, את הקרוי רע לא פחות מאשר את הקרו טוב. הפושע, הרוצח, הזונה – אף הם כשרים לשירי. כל עוד השמש אינה מתנכרת להם, לא אתנכר להם אנכי. אל למשורר לדון ולהחרים; תפקידו – להשתתף ולקבל. אני אני הליסטס הלז המובל לגרדום. אני אני הזונה הנמקה במחלתה.

– על מה שגבה הגיאוגרפיה של המדינה הזאת – רחבת טקסאס, גאו הרי קולוראדו, עצמו המיסיסיפי וההודסון, נשאו ארנים ואשוחים ראשיהם שמימה – אם לא למען הוליד גודל-לב כנגד גודל-מראותיה? משורר אמריקה יהיה משורר כדור-הארץ, ומשורר תבל-יה כולה. ככיפת-הכוכבים, תהיה אהבתו נטויה על פני כל הארצות, כל הגזעים. חביב יהיה לפניו הכושי, הטטרי, הסיני, ההינדואי, הפרסי, הסקוטי, הסלאווי והסקאנדינאווי לעממיו, היהודי הנודד בכל המדינות וחלום-חייו – קרית-שלמה… האומה האמריקאית היא גזע-הגזעים, ומשוררה יהיה יורש כל הדורות, שדה-זריעה לכל המסורות והדתות, להצמיח מהם דת חדשה – לא כתה בין הכתות, כי אם תבונה טבועת-לב, מתקשרת בדעת-אלהים. כהנים יימוגו וילכו על הטפותיהם הצרות ובתי-תפילותיהם הכולאים; משוררי חלקות ומנומסות, על חרוזיהם השחוקים והגנובים, יישכחו ויחלופו, – והשירה, ילידת האדמה הלחה וטפוחת הממשיות אשר למין-האדם, עוד תעיד עדות מוצקת לסוד האלהי אשר בכל נברא, לעצה האלהית אשר בכל מאורע. משורר-אמריקה לא יהא מפחד מגילויי המדע, מתורות המיקרוסקופ והטלסקופ, מאמצאות הטכניקה. הוא יכלול את כל אלה ויפסע מעבר להם. בכל גילופי הטבע יכיר אותות ואגרות מן האלהים אל כל נשמה ונשמה.

– ועל כולם, אשיר את הדימוקרטיה, בת-זוגה של דת-הקוסמוס. אזמר את ערכה המוחלט של כל נפש ונפש, את התכלית האלהית אשר לכל נפש ונפש, ואת הדבק וההתחברות והשיתוף אשר בין כל הנפשות. לא על-ידי חוקים וכפייה תיבנה דימוקרטיה, כי אם על-ידי חיבת-רעים מקשרת. לא על-ידי הסכמים ותעודות תהיינה מדינותיה של יבשת זו לבריה אחת, לא על-ידי כתבי-שלטונות ייעשו לאומי-הכדור כולם לאגודה אחת, כי אם ברעיון-אהבה חודר ומתפשט ומאחד.

– לא לרגע הנשמה, ולא לתקופת-שנים קצובה, כי אם לנצחי-נצחים. אאשר את העולם הזה על מימיו, יבשותיו, כוכבים וחמות ולבנות שלו, אף אזמר את מזמור הדרך, מסע הנשמה אל עולמות מעבר לעולמות, לכתה עם חברותיה מלידות מופלאות אל לידות מופלאות מהן. שלימות אלהית כאן, ברגע זה, בכל נגלה ומוחשי, ושלימות אלהית בכל הכמוס בחדרי נצח. אין הפסק ואין פגם בטובת הבריאה.

בְּטַיְּלִי טִיּוּלִי בְאַלַּבַּמָּה בַּבֹּקֶר

רָאִיתִי אֶת הַצִּפּוֹר-הַנְּקֵבָה, אֶת הַמּוּמוֹס, יוֹשֶׁבֶת עַל קִנָּהּ בַּקּוֹצִים, דּוֹגֶרֶת מִשְׁפַּחְתָּהּ;

רָאִיתִי גַם אֶת הַצִּפּוֹר-הַזָּכָר,

עָמַדְתִּי עַל-יָדוֹ מִקָּרוֹב לַאְזִין לוֹ בְנַפְּחוֹ גְרוֹנוֹ וּבְזַמְּרוֹ בְחֶדְוָה.

וּכְעָמְדִי שָׁם, בָּאַנִי, כִּי הוּא מְזַמֵּר זִמְרָתוֹ לֹא לְשֵׁם הַנִּמְצָא שָׁם בִּלְבָד,

לֹא לְמַעַן אִשְׁתּוֹ וְלֹא לְמַעַן עַצְמוֹ בִּלְבָד, וְלֹא כָל אֲשֶׁר שִׁלַּח לַמֶּרְחָק שָׁב אֵלָיו בְּהֵדִים,

אֶלָא בְאֹרַח לֹא-נִתְפָּס, בְּמִתְגַּנֵּב, הַרְחֵק מֵעֵבֶר לוֹ

שֶׁת הַשְׁבָּעָה וּמַתְּנַת-רָז לַאֲשֶׁר יִוָּלַדוּ.

דֵּימוֹקְרַטִּיָּה! עַל יָדֵךְ מִקָּרוֹב, הִנֵּה גָרוֹן מִתְנַפֵּחַ וּמְזַמֵּר בּחֵדְוָה.

גְּבִרְתִּי! לְמַעַן הַמִּשְׁפָּחָה הַיוֹצֵאת מֵאִתָּנוּ וּמֵעֵבֶר לָנוּ,

לְמַעַן השַּׁיָּכִים פֹּה וְהָעֲתִידִים לָבֹא הֵנָה,

אֲנִי, נַפְ שִׁי תְרוּעָה לְהִכּוֹן לָהֶם, הִנֵּה אֲנִי שׁוֹפֵךְ זְמִירוֹת, עַזּוֹת וּמְחֻצָּפוֹת מִכֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמְעוּ עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. –

גלי-האוקינוס על-יד האי הארוך תפחו וגדלו, השמים חשכו, אבל הסופה לא באה. דומה, מתאפקת היא בשביל לפרוץ ביתר עוז בשעה יותר מאוחרת. וואלט וויטמאן טייל בצעדים מהירים אל גבולה של ברוקלין. שם מצא אחד בעל-מרכבה ממכיריו, וביקשהו להביאו אל נמל-המעברה.

חיש נסע בספינת-המעברה לקראת מאנהטן האי, על מאורותיו הרומזים, המשתקפים במים, ולקראת היבשת המערבית כולה המחכה לו מעבר למטרופולין. כמה וכמה פעמים כבר עבר את הנהר הזה, הסתכל בסקרנות בפני הנוסעים, לבושי בגדי-העבודה שלהם, שילב גורלותיהם בהרהוריו, הביט אל השחפים המרחפים באויר על כנף אחת, דרך-נדנוד, ומפעם לפעם אחד מהם מתישב על תרנה של ספינה. אך הפעם לא היה נוסע כאחד ההמון אשר אהב, כי אם – הוא עצמו היה קולומבוס, עובר תהום רבה לגלות דרך אל הודו קדמונית, והיא באמת חצי-גלובוס, חדש לקהילית-אדם חדשה; הוא עצמו היה ג’ורג' וואשינגטון, אשר עבר בחשכת-הלילה את זה הנהר גופו, אחרי הינגפו לפני לורד האו, ואבדו כמה מאות הרוגים ופצועים ושבויים בקטל בברוקלין; הוא כאילו צפה לעתיד, ויעבור עם המצביא בורנסייד את נהר-ראפאהאנוק להסתער על צבאות המצביא לי במלחמת-האחים: שמה, במפלת חילות-הברית, נפצע ג’ורג' וויטמאן, אחיו של וואלט, ויהי וואלט לאומן לו, ולחובש וסועד לכל הפצועים והגוססים, אחד צפוניים ואחד דרומיים; הוא כאילו עבר נהרות עצבון ומצוקה ודמים עם אברהם לינקולן (זה לינקולן שדמותו חקוקה במיטב שירת וויטמאן), עמדוֹֹ לאחות את הברית הקרועה, עמדוֹ לקרוא דרור לטחוני-פנים, עמדוֹֹ למות מות-קדושים, ועמדוֹ לקיים בעצם הקרב והמרירות: “נטירת-שנאה ללא-איש, חסד לכל אדם”.