הוא השאיר אשה ובנים שְנַיִם ויצא לחוץ-לארץ להשתלם בלמודים. השאיר! והן הוא כתב לאם הילדים פעם בשבוע מכתב בלשון יהודית, והיה שואל לשלומם וגם הודיע משלומו. פעם שלח כסף, פעם גם קבל, ומעת לעת גם נסע בימי החופש לפקוד את נוהו, ושב בלב ריק כמו שבא. ואל תאמרו שלבו ריק, שלא ידע מחובות ושלא הרהר ביחס שבין איש לרעהו או בין איש לרעיתו. אדרבה, הוא ידע את האהבה הכתובה בספרים על-פי הספרים עצמם ועל-פי נפשו בכלל, ויחמוד כל יופי וכל נעים וכל מועיל וכל טוב וישר בחברה וביחיד; הוא גם כִּבֵּד את האישות, כבד את בעלי הרוח היתרה, כבד את כל החושבים הגדולים ואת כל המשוררים הגדולים, כבד גם את הדעות והמחשבות. ורק אהבה וקשור ידוע אין לו, אין לו לא מחשבות ברורות ומסוימות ולא גם חובות גמורות. הוא היה בעיקר אדם שלם, וגלגלי המכונה הנפשית שלו סבבו על צירם תמיד. בנפשו יש גם מעין רוחב ועומק, ולו גם רוח נדיבה; ואולם אחת חסרה לו – רגש הזמן והערכת הזמן. כל מה שמניע את בני-האדם לאסוף, להשיג, למלא אחרי איזה דבר בזמן מסוים, לא הניע אותו כלל וכלל. בשבילו לא היה כל צורך להמציא מורה-השעות בעולם, ואף לא היה מבחין בין יום ובין לילה. ביום היה ישן ובלילה היה יושב והוגה; ואם בא אחד והפסיק אותו ממשנתו, לא ראה בזה כל הפסד, ויכול היה לשוחח עד הבקר. בבית-מדרש המדעים היה נרשם לשיעורים הרבה, כי בעיקר חשקה נפשו במדעים הרבה, ואף את אחד מהם לא שמע כהלכתו. הוא קורא בספר ואינו משלימו, לֹוה ספרים מבית-אוצר ספרים של המלכות ואינו משיבם בעתם, ומשלם תמיד את קנס-האיחור. הוא לֹוה ואנו משלם, מלוה ואינו תובע. ומעולם לא ידע כמה ממון בכיסו, והכיס עצמו אינו סגור.
הוא איש גבה-הקומה וחסין-הבשר, שערותיו פרועות וזקנו פרוע. בסדר ומשטר אחר היה נעשה אדם יפה; כי עיניו שחורות ומבהיקות, אבל הוא מתרשל מאוד בלבושיו, לא ינקה אותם, לא יחליפם; והוא הולך פרוע ומוזר בחוצות, עד כי כל רואיו יביטו אחריו.
זה כשנים-עשר זמנים הוא תלמיד למדע, ושנותיו כשלושים וחמש ולו יש פנאי, ואינו ממהר לגמור למודיו. הוא כבר התחיל לעבוד עבודתו המדעית לשם בחינה, ואינה גומרה. במקום זה הוא עוזר לאחרים לגמור את למודם ומקדיש להם את כל עתותיו וידיעותיו.
הנך בא לחדרו בתחתית הבית ברחוב צר – את אי-הסדר ואת האויר המחניק לא אתאר – והוא שוכב יחף על המרבד, במין כתונת שחורה כצוארו ממש, ואינו קם אפילו לקראתך. תאמר, שאינו מכבד אנשים? אדרבה, מי כמוה מקרבם וחבבם ונותן להם את לבו. ולבו אינו מלא ואינו חסר; הוא מתלהב לעתים בשיחותיו, והוא מתקרר, אין אצלו סימן קבוע במהלכו, ולא במאכלו ולא במשתהו. הוא אוכל ושותה מה שנותנים ומושיטים לו, בלי בדיקה ובלי בחירה. ויש הוא גם רעב מאד, אך מתרשל הוא לקום ולהכין לו איזה דבר. ההתרשלות – היא אך היא אופיו. התרשלות ושעמום.
שוכב הוא על מרבדו ואין איש, והשלחן מכוסה ספרים פתוחים, שיָרי-סיגרות ועצי-שרפה וכל מיני חתיכות נייר, מכתבים שנפסלו, צפרנים חתוכים ועוד. והוא מתעצל לצאת החוצה, או לברר לו ענין עיוני אחד ולהרהר בו. ואז, בשעת בין-הערבים שבחדר, כשהאֹפל בא מן הכתלים גופם והתקרה גופה, כל העולם כמו מתחיל לזחול כנחש, ובבטן הנחש מסמרות, והכל מעיק ומכאיב. אין צירוף, אין מערכת מעלה ומטה, אין עין רואה. הכל מתגולל במקרה, והספר הגדול של החיים הוא בלי סוף-פסוק, בלי נקודות וטעמים. מה אתם קוראים? מה אתם רוצים? מה חפצכם וישעכם, בני-אדם גם בני-איש? אין צורך לא ליד ולא לרגל, ואף-לא לפה. שלדי עצמות כל הגופים, ובגופים תולעים תועות, נעות ונדות, והחושך בא מתהום האפס, מכסה את הכל ומקפל את הכל תחתיו.
וקמת ומששת בעיניך, והנה אך שני כתמים שחורים. אין ימין ואין שמאל, ואין מהלך. אתם חושבים, שיש מהלך, והוא צועק בכל היללה שבנפשו, שאין מהלך ואין דרך ואף אין חיים ואפנים.
והנה הודלק נר בחדר, והכל שב על מכונו, והוא אל עצלותו. והוא יושב ומעלעל בספרים, או מציין לו ציונים על פתקאות לעבודתו, ובהפתקאות עצמן אין סדר ואין תכונה. מה תכלית כל המדע? והֲטָבַת החברה או גם הַיְשָרַת האדם לא תבוא על-ידי זה היום. וליום מחר יש עוד לחכות מה.
כה יום ירדוף יום, זמן – זמן, ואין התקדמות במהלכו. נשי ישראל סבלניות הן. ואם גם התמרמרה רעיתו בבית, מי שומע לה? פעם בשנתיים או בשנה הלא גם הוא בא לביתו, יושב שם בעצלותו איזה שבועות. אין קץ ואין התחלה למעשה. וקודם כל, הלא צריך הוא לגמור למודיו ולהִכָּתר בכתר דוקטור. ולדבר זה עוד יש פנאי, פנאי רב בעולם. בעיקר הוא מדעי-כלכלי-מדיני-רוחני, ויכול הוא להראות לכם על כל עלה ועלה בַּכָּל-בּוֹ של מַרקס, שהוא טועה טעות גסה… הוא יודע את מהלך הדברים בתנועת הרכוש והממון, וגם מונה הוא את דרכי הנפשות והרוחות, שעלינו לצָרֵף גם אותן למספרים היבשים. ערך העבודה הוא מושג נפשי, ולא אך הגיוני, ואפילו דבר שבהגיון אינו מוחש גמור, נתפס אך בידים. במקום תורת-הרכוש צריך לומר תורת המדות והמנהגים. המנהג – הכל הוא ועושה את החיים, בין של היחיד, בין של הצבור. אתם אינכם יודעים, מה זה מנהג. צריך לצרף תורתו של לַנגה וגם של בוקל וגם של מרגן ומעט מקנט ופיכטה, ואז יצא סך-הכל אחר מזה המקובל וכלול. הנביאים עמדו לימין העוני, ובארץ יהודה וישראל לא היה כל רכוש, כי-אם ממשלת תקיפים וכהנים. הכהונה היא מולדת הדת, והדת בעצמה היא קצוצת-כנפים. מה אתם חוסים בה, והיא אך קובץ של אמרים – של אמרים ולא של דעות…
הוא קורא עתונים לסרוגין, ואפילו עתונים יהודיים; והוא מתרשל להרגיש פעם בחזקה, כי הוא עברי ובין לעם מתיחס על השבט העברי הקדמוני. מה טיבם של היהודים? אנשים מתפללים, לבושי טלית ותפילין ומאמינים באל אחד. והוא אינו מאמין באחדות ואף בשניות. רק כחות בעולם, אפילו כחות רוחניים, והם אינם אף בבחינת מלאכים. אהרון בודאי היה כהן באיזה מקדש, אבל השם משה הוא בדוי… דת-ישראל מתחלת – אם בכלל מתחלת היא מאיזה זמן – מאליהו התשבי. הוא נלחם עם הבעל; וכהני הבעל אינם אלא ככהני המקדש בירושלים, בצלמם ובדמותם ובדמם. ירושלים היא קן האלילות, ועל-כן היתה למעי מפלה. ואפילו הירצל של היום אינו אלא שארית מכהן אלילי מאז. מה אתם מתפלאים? – היה חושב – אם יהודים אנו, אין אנו אלא עובדי אליל. סמי מכאן עשרת הדברות, והנותר, כל החוקים והמשפטים, נושאים עליהם חותם אלילי. ואפילו הדברות גופם, דבור א' וב', – האם אינם קריאות אליליות? אל עולם, שכבודו מלא עולם, אינו קורא “אנכי”, וכל המורא שבשקר הוא אך פחד אלילי.
בילקוטו עוד יש תנ"ך קטן, הוצאת מפיקי-ברית וחתום בשמו של לטריס, והוא מלוכלך וקרוע ועלים רבים כבר נשרו ממנו… וכשהוא פותח פעם ביובל את הספר הישן הזה וקורא בו, הוא מרגיש אך ריקות בנפשו. קופצות האותיות והפרשיות, ופסוק בא אחרי פסוק, זה על פי קְרִי וזה על פי כִּתִיב, והרי סתומות ופתוחות, ואפילו סכום הפסוקים. מה חשבו הסופרים והמונים הללו? איוב קורא תגר על אלהים, ובתהילים מהללים את האלהים. זה פוקד וזה סותר. באה הריבולוציה של קרח, והמחוקק עומד באין-אונים, אף כשנצח, לכאורה, את המהומה. דוד השופך דמים הוא הצדיק שלהם, יעקב המרמה בצאן הוא השלישי לאבות הברית. סקילה למקושש מעט עצים ביום השבת ולנוקב את ה'. והוא כותב ביום השבת, מחלל את יום השבת, ואינו יודע אפילו זה, כי יש שבת בעולם. מנוחה, דין מנוחה ביום ידוע ובשעה ידועה הוא אך משחק לכהנים. הללו נושאים ספרי-תורה כתובים על גויל וסובבים בהיכל, והללו מכים בפעמון; ושנאת אחים בין אלה לאלה כל הימים. בעדנו גירוש אספמיה, חלאת האינקביזיציה, ונגדנו מילת האדומים בחזקה וגבעת ערלות האויב. ביום המשיח לא יהיה זכר לאלה ולאלה… ובגאולת העולם מעקת החברה והדת האמין מעט. האמין – בלי כח ובלי התעוררות. כי גם עליו מוטל לעבוד בעד היום ההוא – שוב לא הרגיש; ואם הרגיש, לא נתן לו כל עוז לפעולה ולמעשה.
זה היה מין אנרכיסט אישי בלי שיטה ובלי מטרה. הוא ידע, כי על העולם ועל החיים פרוש וילון; אבל ידע גם זה, כי כאשר נרים את הוילון, שוב לא נראה דבר מפורש וחזון ברור. בּכּל מין טשטוש ומין חזרה לאחור. יש לאמר, כי הבֹּקר הוא התחלת היום, ויש לאמר, כי אינו התחלה. אומרים, כי בנין גוף האדם ואבריו הוא בתכלית השלמות, וזה שקר גמור. בכל מה שאומרים הבריות, ואף העמים הנאורים, ואף החושבים, רבה הבדיה מן האמת. כל ספר יסודו באיזו טעות, וכל שיטה היא כבר בנויה על שגיאה אחת יסודית; אין דבר, שאין שוררת בו ערבוביה, ואין כתונת נקיה, שהנך מכבסה בבורית והנך מנקה אותה ומטהרה, שלא תשוב ותשחר ותטָמא למחר. מה כל העמל? מה צורך בחיים, אדרבה, אמרו אם תדעו.
היה יום בינוני, יום בלי חום יתר ובלי אור מדויק ובלי קריאה מיוחדה במועד התקופה, ובחשבון בני אדם – כשלשה שבועות לפני מולד האביב. כפת הרקיע פרושה מעל הבתים הגבוהים, והיא בלי כתמים וגם בלי צבע חי, ואין קשר בין החי למינהו, יושבי מטה עם רחבי מעלה. רַחֲבוּת! והלא צפופים גרים בני הערים הגדולות, איש בצד רעהו ואיש על גבי רעהו. בכל חור של אבנים ומעלות יושבת משפחה. השאון אך יבוא מעבודה, והעבודה גופא היא בלי רוח ובלי שאיפה.
וגבורנו עומד בצאת השמש נשען על-יד חלונו ורואה מעט בתהלוכות הרחוב הדל. בו הקטנים והתינוקות לבושי הסחבות רבים מן הגדולים. ובגדולים מתערבים איזה עובדים בבתי-חרושת, שבים הם עתה מבית העבודה, אָמות בודדות הולכות לקנות מה בבתי-מרכולת לאכול, עגלה טעונה כדים ריקים מקשקשת על רצפת הרחוב. אין חיים ואין אור!
ונראתה פתאום מעבר השני של הרחוב נערה צעירה כבת שבע-עשרה בעלת פנים-אצילים ויפים מאוד. לבושיה קלים, אבל מלאים הם חן ונֹעם מיוחד, ושערותיה האדומות מאירות מבעד לכובעה הקצר. קסם למהלכה, לכל צלמה ודמותה, לגבהה. גדולה היתה לפי שנותיה ורשמה הכליל פולח לב כרגע.
היא עמדה על-יד שער אחד, והוא מתבונן ביפיה; זה אינו יופי, כי-אם גלוי שלֵמות היוצר.
הרגעים נמשכים. מי פלל לראות ברחוב הזה מין נפש כזה? נערות למאות הוא פוגש בכל יום בכל עבר, ועל חזון כזה לא חלם. זה כוכב עולה ביום, והנך עומד מחריש ומשתאה. מה היה, לוּ קרובה היתה לה בבית אשר הוא דר, והיא תסור שמה, והוא יהא נפגש עמה על המעלות. והיא הולכת הלאה הלאה, ואליו לא תפנה ולא תדע, כי החרידה במראיה כל מיתרי לבבו… לא, הוא יֵצא אחריה להביט בה. הוא חפץ לדבר עמה – ויהי מה. הוא שם נפשו בכפו. היא באה הֵנה, לרחוב הזה, רק להעירו ולהרים רוחו. הוא אומר לקפוץ דרך החלון ולרדוף אחריה. הוא אך שם כובע על ראשו ומהר לעבור את המעלות המעטות כמשוגע, להשיג עוד את הבת הפלאית, ואיננה. – כרגע פרח כל המחזה מאותו מקום, שבו נראתה בכבוד חנה, ושבה השממה ברחוב ובכל אשר מסביב. והוא הולך ושב מקצה הרחוב עד קצהו, מסתכל בכל חנות של מרכֹּלת ומביט בזה שלפניו – והנפש, אותה הנפש, איננה. והיא היתה וחיתה עוד לפני רבע שעה, עוד לפני חצי שעה, עוד לפני שעה, לפני ב' וג' שעות. כבר אתא ערב. והתגברו הריקות והחיים בלי טעם בכל מהלך הרחוב. המנורות בחוץ כבר הודלקו; כעיני חיות זרות מביטות הן מתוך השממון. מה יש עוד לחַפֵּשׂ בזה העולם, אם לא אהבים בכסף אצל אלה כחולות הלחיים, ההולכות ומשַׂקרות עינים. ויברח דַוִיד בן דוד מהככר ההיא, וילך הלוך ותָעה בגן-החיות הגדול. על כל גשר עמד והביט על המים הנוזלים בדממת-הליל וירא בכל עובר ושב לפרקים, כמו צל קם מבטן האדמה.
והוא נושא בלבו את צלם תבנית הנערה הנעלמת ורואה אותה בחזון נפשו. מה היה העולם חסר, לוּ נצבה עתה לימינו או לשמאלו, והוא הניח את ראשו העיף על שכמה. הן בספרי האגדה כתוב כזאת, ובחיים עצמם אין כזאת. אין מלך בלי מלכה, ואין לאדם תעודה אחרת בעולם – בשבילו אין כל תעודה אחרת – כי-אם להתענג על יפיה של זו לראות מאור פנים הללו בסביבתו. עם הנפש הזאת מצא הוא את חידת החיים לעולמים וידע את דרכו, – את זה הוא מרגיש עתה בכל נפשו ובצעקת לבו. ומדוע נלקחה ממנו? מדוע נשלחה לו פתאום לאחרי חפוש רב עידנים ושנים – ואינה? ולא חלום היה הדבר. עין בעין ראה את מראיה. ראה אותה קמה ונצבה בתומה ובעָשרה ואודם השער, הוא הוא אודם השחר. הוא רץ בין שבילי הגן. הוא מחפש אותה, דוקא אותה, נושא אל השמים עיניו ומבקש אותה בין הכוכבים, הוא מנער את נפשו, פותח כל התהומות והמעמקים שברוחו ונפשו יוצאת אחרי זיוה. מה לנו ולמַרְקס וללַסַּל, ואפילו לתורת הנביאים? תנו לנו את הנפש אשר יצרתם בסמל היופי. פשטו אותה ערומה ותרקד כאלילה ברחובות קריה, ובאו הכהנים והעם להקטיר ולהציג לה מזבח. אתם אינכם יודעים את האהבה והתעוררות געגועי האהבה לאדם בלי תעודה, והנה התעוררה בכל עוזה לפתע פתאום, והוא מצא את תעודתו.
עברה חצות ליל, עברה האשמורת השניה, בא הבקר, וגבורנו תועה ברחובות ובמגרשים. בכל פינה הוא דורש אחריה, את הנערה האדומה בת שבע-עשרה הוא מבקש, ובכל צל אשה הוא רואה את צלה… פתחה העיר הגדולה את לועה להציב אלפי רגלים על רצפתה ולהניע רבבות ידים ללקיחה ולנתינה. איש איש רץ לדרכו, משתקשקות מרכבות, רצות אלקטריות. נושאי עתונים מזוינים בכּל סובבים באותם הגליונות, שנכתבו ונדפסו בלילה שעבר על-ידי נפשות אובדות, שאין עוד בקרבן מה. שעמום החיים המתרגשים וסובבים ובולעים זה את זה. הנך עומד ומתירא, כי בעוד רגע יפילך אחד מן העוברים. הנך הולך ואחר מקדימך, ואחר רץ אחריך. דויד רוצה להפיל את עצמו לארץ, ועברו עליו הרצים ונסים וירמסוהו בכפות רגליהם. הוא אוטם בידיו את שתי אזניו, הוא עוצם את עיניו. הוא אוחז בכפתור נחושת שבשער אחד, הנה הוא בבית-חולים. מתלחשים רופאים. נשברה רגלו. לא! שדרה אחת התפוצצה. הוא אינו מבדיל עוד בין המוחש ובין החזון. הוא יצא מדעתו.
ואמנם דַויד בן דוד יצא מדעתו, בחזון נפשו ובדמיונו, ויחל לשבור חלונות החנויות, לעקור כלונסאות, לירוק בפני העוברים. אסרו אותו בעבותים, ויסגרו אותו בחדר נמוך, כמעט לא יכול לשבת בו. אין חלון ואין חור בקירות, רק אור בא מסדק התקרה. והוא רואה הכל כמו בחזון. זהו מאסר של יחיד, הוא אומר לעצמו, ובַיחיד נפש, ובַנפש מחשבות ורגשות, והכל מתלהב לעומת צלם נערה יפה – והיא יכולה לתת לך את נפשה גם היא; וקמה ופתחה מקלעת שערותיה, ולקחה חבל זה של חיי נצח בידך. והוא קורע את השלשלאות החזיוניות מעליו, דוחה בכח שמשון את קירות המאסר. אין מחיצה וגדר עוד! העולם רחב, השמים רחבים, אין חי למינהו ואין צפור כנף למינה. והוא מרחף עם אהובתו באויר ואוחז בכסא. כי התלהב הדמיון הכוזב של גבורנו זה, ויצמא לדמי נפשות ולרפוי נפשות. צמא ותאב לעקור הכל מן השורש, להחריב ערים, להוביל עמים לקברות ולהחיות שוב כל מתי עולם. משוגע הוא ממראה עיניו, יושב הוא שוב על מרבדו בחדרו המלא אבק ספרים, אחרי שובו סוף סוף למעונו, והוא בוכה על עלבונו, בוכה על אפיסת כחו. – – –
ממחרת היום כבר צרר את כל חפציו בצרור, שלם לבעלת ביתו בעד כל החודש, כי לא הודיע מראש את דבר צאתו, ועזב באותו ערב בתחנה הצפונית את עיר המדעים וגם את הבחינה במדעים, ושב לאשתו ולילדיו לרוסיה להתענות במסחר ובעבודה כאחד היהודים. יהי זכרו שמור כאן!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.