שַטתי היום שעות אחדות רצופות על-פּני הבריכה בסירה קטנה. זה כחצי יובל שנים, שלא אָחזתי משוֹט בידי; והיום הייתי מנהיג הסירה, – ומַנהיג לא רע.
רחצתי עינַי בתכלת השמים ובתכלת הבריכה. שאַפתי אל קרבי את ריחות היער ואֶקשַב להֵד ההרים. גופי העלוב, שאני מקַפּחוֹ ומחַסרו תנועה זה ימים ושָׁנים, נהנה היום הנאָה מיוחדה. הוא בא על שכָרוֹ. זה ימים ושנים הנני דואג לרוחי, הנני מטפּל בו כמו שמטפּלים בילד חולה, הנני סובל קפּדנותו, גַחמָנותו ואת כל הקַפּריסים שלו. אולם את גופי, נוֵה נפשי, הנני שוכח לעתים קרובות, שוכח לגמרי, או שאני מזלזל ומתרשל בכל הנוגע לבריאותו. הֶרגל רע הוא, שבא אלי בירושה מאבותי ומאבות-אבותי זה דורות –בשָׁנים; ואם אני מחזיק את גופי בנקיון גמור ומקפּיד על טהרתו, אין אני עושה כל זאת אלא בשביל אדונו, שליטו: הרוח. האָדון, הרוח, דורש מעבדו, משרתו, גופי, כי ישמשהו מתוך נקיון וטהרה, כמו שדורשת הגבירה משִפְחָתה, כי תיראֶה לפניה בשמלות נקיות.
וגופי העלוב משמש את רוחי המפונק שלא על-מנת לקבל פּרס. אולם לכל יש מידה וקֶצב. בזמן האחרון, נלאָה גֵוי לשאת את עוֹל רבּוֹ העריץ, אשר הכביד עליו לא לפי כוחותיו; וגֵוִי, שעמד לרוחי בכל עת צרה, – ולפי ערך שנותַי עודנו רענן וגמיש הוא, – הנה בימים האחרונים התרפּו עצביו מרוב ישיבה; מוֹרד הוא בממלכת רוחי ומסרב לפקודותיו הנמרצות. העבד תובע את עלבונו, את זכויותיו הראויות לו.
והנה היום נתתי לגופי את שלו. הספּקתי את תביעותיו הצודקות. יום שלם עבר עלי ללא-קריאָה וללא-כתיבה; ויום זה היה מכוּבּד מכל הימים בתנועה בריצה, בשיטה על-פּני היאור, בטיפּוס על ההרים ובישיבה של מנוחה שלימה. היום הזינותי את חושי בראִיה יפה, בשמיעה יפה ובריחות נעימים. זאת היתה פּקחוּת יתירה מצד רוחי, ששיחרר היום את עבדו, גופי, ונתן לו לָחוג את חגו-הוא, למען יהיה לו משרת בריא כל-צרכו. שָׁבַת ויִנָפש גֵוִי, ורָווח גם לרוחי.
אילו היו סופרינו העברים מטפלים יותר בתרבות גופם, בהתעמלותו, בגמישותו וטהרתו; אילו היו מדקדקים יותר בחינוכם וטיפּוחם של חושיהם, כי אָז היתה לנו ספרות אחרת, ספרות יותר בריאָה, שלא היתה סובלת ממחלת עצבים, מנשימה קצרה, מחוורון ומחוֹסר-דָמים.
היום ואתמול לא למדתי דבר מפּי סופרים וספרים, כי-אם מצמחי האָרץ. כמה יופי, כמה שלוה וצניעות בחיי השושנים, בחיי הוורדים למשפּחותיהם; ואלה ילדי הטבע הרכים והענוגים, כמה אנרגיה, כמה תשוקת-החיים צפונות בכל עַליהם, בַּדיהם וגזעיהם! בפקחיות מנוסה, בעקשנות מיוחדת, הראויה לתהלה, ובהתאַמצות נמרצה הם מטים את ראשיהם לצד השמש וסופגים אל קרבם את קרניה.
אילו הרבו סופרינו ללמוד מפּרחי השדה וילדי שעשועיו, אילו היו מַרבּים להַטות אוזנם להֶמיית הנחלים, ללחישות היער וסודותיו, אילו הרגילו את מבטם לאופקים גבוהים, למרחביָה, כי אָז לא היה נודף מספרותנו החדשה ריח החֶדר, ריח הישיבה, ריח הכנופיה הצרה, ריח הדחַק והלחַץ. – - –
הרהור מוזר ומשונה עלה היום על לבי, ואין אני יכול עוד הַצפּינוֹ. הרהרתי: האם יקום בין נינַי הרחוקים, בדורות הבאים, לאַחר מאות בשנים, אחד, שיהיה סופר עברי (אם בכלל יהיו סופרים גם בדורות הרחוקים)? האם יימצא בקרב נינַי ונכדַי הרחוקים אחד, אשר יַגשים את חלומותי הספרותיים, שאני חולם היום, מבלי יכוֹלת לתת להם פּתרון בחיי אָני? האם יהיה אחד מזֶרע זַרעִי גומר את אשר החילותי בלי הצלחה רבה, ומה שלא עלתה בידי-אני אולי יעלה בידו-הוא? מה יקבלו ניני הרחוקים ממני בירושה? איזה חלק מרוחי יחיה ברוחם הם? מי יודע, אם לא יהיו ניני ונכדי הרחוקים ההפך הגמור ממני, המסקנה המתנגדת?
ואם יימצא בקרב נכדי וצאצאיהם אחד, שיהיה סופר עברי, האם יהיה איזה דמיון, איזו קירבה-נפשית בין שפתו וסגנונו הוא ובין שפתי וסגנוני אָני? האם ילמד ממני, מזקן-זקנו, איזה דבר מכל אשר כתבתי? האם יימצא אחד בין נכדי, אשר קנייני רוחי יהיו יקרים לו, אשר ימצא חֵפץ באחת מיצירותי בספרות ואשר ילמד דבר–מה מניסיונותיי הספרותיים, שעלו לי בכל–כך עמל, בכל–כך קרבנות? או אולי גם הסופר העברי, אשר יקום בין ניני, ילעג לכל אשר כתבתי, לכל אשר יצרתי, ולא יאבד אַף רגע על קריאה באחד ממאמרי? ואם יהיו אחדים בין נכדי, אשר יבינו עברית, אולי יקראו: כמה פעוטים, כמה דלים היו העניינים, שטיפל בהם זקננו בספריו ומאמריו! מה מצומצמות ומוגבלות היו השקפותיו והשגותיו הספרותיות! זה היה בּטלן מנוסח ישן-נושן; הן רק איזו מאות שנה עברו אחרי מוֹת זקננו זה, שהיה סופר עברי בדורו, ואנחנו – כמה התרחקנו מעל עולמו הוא ומעל בני דורו!
ומי יודע באיזה סגנון עברי יכתבו בעוד מאות שנה. אולי, אם היו מגישים לי כיום אחד הספרים העברים, אשר יחוברו לאחר מאָה שנה, ומה גם לאַחר מאות בשנים, לא הייתי מבין בו אַף דבר וחצי דבר; אולי לא הייתי משיג לא את העניינים, אשר ידובר עליהם בספר הבא, ולא את השפה העברית, אשר בה ייכּתב.
ואם אין ראָיה לדבר, הלא כבר יש זֵכר: יש שקשה לי גם כיום להבין מבלי יגיעה יתירה, – ויש אשר גם היגיעה היתירה איננה מסייעת, – רבים מן הסיפורים והמאמרים העברים, הנכתבים בדורי-אני, ביָמים אלה; ישנם לנו גם כיום סופרים, וביניהם גם בעלי כשרונות ורוח, ששפתם העברית היא כל-כך כבדה, כל-כך עֶצְיונִית, בלי שמֶץ לחלוחית, או כל-כך מעורפּלה, כל-כך בְּצָלִית (כלומר, קרום על גבי קרום, נרתיק בתוך נרתיק, כבָּצָל) ומחוספּסת, עד שבקושי רב הנני יורד לסוף כוונתם, – אם בכלל יש כוונה ויש סוף לדבריהם. כל ניב מניביהם, המסורבלים בבשַׂר השָׂפה, חסרת-השלד, יש לו או טעם הירוֹקָה שעל פּני השומן, או שאין לו כל טעם. ואולי רק לי נדמה כך, יען כי הנני מן הנחשלים בנוגע לשימושו של הסגנון העברי ואין אני טועם את היופי המיוחד, שיש בקפיצותיו ודילוגיו של קיטֵעַ, היוצא בקַב שלו. מוצא אני אצל טובי משוררינו, בעלי הסגנון היפה, חרוזים נוחים, רכים ונעימים. וכשהם נופלים על מוחי ויורדים אל חדרי לבי, אין הם משמיעים שום קול חריקה, אפילו לא אוושה דקה. נפילה זו, ירידה זו, היא כל-כך חרישית, כל-כך צנועה כירידת שמורות המשי של נערה יפה ותמימה, בשעה שהיא עוצמת עיניה מחמת בושה או מחמת עיפות. ויש חרוזים ופסוקים אצל המשוררים החדשים, החדישים, שהם נופלים על מוחי בקול משונה וגס, בקול צרוד וחורק כקול גרידה במַחבת-ברזל, או כקול אופני עגלה בלתי משוחים בזפת, קול מרגיז את נפשי עד היסוד.
ומה אני דורש מהשפה העברית? מליה וניביה יירדו, יפּלו בנחת וברוֹך כנשירת עלי החבצלת הענוגה, או לפחות, כיורֶה בבוקר אביבי, ולא יפּלו כברד או כאַבני אלגביש. אם באמת יפה הקול לבְשָמים, אָז ודאי הכתוב מדבר בקול נעים ורך, ולא בקול גס, הרוֹצֵע את האוזן. ישנם קולות בלתי-נעימים כאלה, אשר בהגיעם גם לאוֹזנֵי פּרחי השדה, – והָאמֵן-תאמינו לי, כי יש אוזניים לפרחים, כמו שיש להם עיניים, – נָבוֹל-יבּולו, כָּמוֹש-יִכמְשו. שכינתה של השפה העברית מנַהמת כיונה, ואינה צורחת כעורֵב. יש מלים, שהן מלטפות ומסלסלות את האוזן ואת הרגש הצנוע (ומה רב מספּרן בשפתנו!), ורבים מסופרינו החדשים בוחרים דוקא, וכמו להכעיס, את אותן המלים, שהן צורמות את האוזן, פּוגמות את ההרגשה הלשונית ומעליבות את הרגש. יש מלים וצירופי-מלים, שהם רכים כשמן, והם נבלעים מאליהם בנעימה; ויש מלים וצירופי-מלים, שטעם חומץ להם, והנפש היפה, – אם ישנן עוד נפשות יפות בין קוראינו, שכבר קילקלו את חִכּם וטַעמם, – סולדת בהם.
חברַי הסופרים והמשוררים העברים, בבקשה מכם, חביבַי, הבו לנו מעט רוֹך, מעט נוֹעַם בשפתכם, מעט מֶשְׁיוּת בסגנונכם! חצי-המַלכוּת בעד פּסוק אחד, בעד חרוז אחד נעים ורך. אַשרי הסופר העברי, שהוא בַּשָׂם, ואוי לו למי שהוא בורסקי.
אין כל ספק, כי האָדם הבא, ומה גם העברי הבא, יהיה מוסיקאַלי הרבה יותר מהאָדם של היום. ואתם, הסופרים והמשוררים, שאינכם מקפּידים על יְפִי המלים וצלצולן, על הסגנון והודוֹ, עתידים אַתם ליתן את הדין לפני הקורא הבא, אשר עוד ייוָלד, – הקורא הבא, אשר יהיה יותר שירי ומוסיקאַלי. אבל כמה הם הסופרים והמשוררים, הירֵאים את משפּטם של הדורות הבאים?
אמרה שגורה היא בפי כל מבקרי וחוקרי הספרות והאָמנות, כי כל יצירה-אמנותית אמיתית היא בבחינת “אורגַניסמוס”, חי הנושא את עצמו, אורגניסמוס, שאין להוסיף עליו ואין לגרוע ממנו. הנחה זו היתה לעומדים בראש הספרות והאמנות כאמת מוחלטה, שאין להרהר אחריה.
כשאני תוהה על קנקנה של הנחה זו, המקובלה כיום בין טובי הסופרים והאמנים, – הנחה, שהפילוסופים נתנו לה הסכמתם המלאה, – הנני מעיז להרהר, שאין זו אלא דמיון וכזב, מליצה בעלמא.
לראשונה: גם באורגניסמוס של עולם הצמחים או של בעלי-חיים, יש להוסיף עליו או להרכיב בו דבר-מה לטובתו, ליופיו, לבריאותו וגם לתפקידו היותר מתאים. כן יש גם לגרוע ממנו לטובתו, כמו הרחקת המעי-האָטום (או כמו שנקרא בלשונות העמים “המעי –העיוֵר”) בגוף האָדם על-ידי ניתוח ידוע. המעי-האָטום, למשל, הנהו קן למחלות ובאופן היותר טוב רק “סרח עודף” בגוף האָדם החי, כי אין למעי זה שום תפקיד מיוחד.
מיכַניסמוס, אורגַניסמוס, אמנות, – אלה הם שלושה דברים מיוחדים ונבדלים זה מזה תכלית ההבדל.
האמנות (בכלל זה: יצירה פּיוטית, ציורית, בלטריסטית, וכדומה) האמיתית איננה נוצרת ונעשית על-פּי חוקי המיכניקה, כלומר,על-פּי מלאכה בכוונה ובחשבון, לפי כללים ידועים. אגב יש להעיר, שהשעון, למשל, אין להוסיף עליו ואין לגרוע ממנו אַף גלגל אחד, אַף יתד קטנה, אַף מחט דק, ובכל-זאת איננו אורגניסמוס, כי-אם מיכַניסמוס. והוא הדין גם במכונות ידועות אחרות.
שנית: אין היצירה האמנותית מתרקמת ומתהוית כאורגניסמוס. החוקים השולטים בהתהוותו של גוף חי, או של צמח, בגידולם והתפּתחותם, שונים הם מאותם החוקים המיוחדים, השולטים בהתהוותה של יצירה אמנותית.
כמובן, שישנן יצירות ספרותיות, שהן מתקרבות במהותן יותר אל המיכניסמוס, ויש מהן שהן קרובות יותר אל האורגניסמוס.
אולם רק הגשמה יתירה [ווּלגאריזציה] היא, רק מליצה ריקה, אם אומרים ומחליטים, שיצירה אמנותית היא אורגניסמוס, תכלית בפני עצמה וכדומה.
מנקודת-השקפה זו אם תקוּבָּל, ואם תבורר עוד יותר, נבוא לידי שינוי ערכין בעולם השירה והאמנות, ויחסינו אליו יהיו אחרים לגמרי.
מונטריאל, אבגוסט 1912
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.