(בנשף שנערך לכבוד ח. וייצמן בקלוב הציוני בת"א, תשרי תרפ"ח)
– לא הייתי בשעת דברי הנואמים הקודמים ואיני יודע מה נאמר כאן, ואולי אחזור על דברי חברי. בודאי קבלת, נשיאנו היקר, ברכה והגידו לך בפה מה שבלבנו עליך, מכיון שאנו מרגישים מה שבלבך עלינו, ולפיכך נעבור מפרשת הברכות לפרשה אחרת, ונגיד לך מה שבלבנו בדבר העתיד. איני יודע, אם נעשה לך טובה בזה. זוכרים אתם מה שאמר שלום-עליכם בדבר שתי החבילות שיש לכל יהודי. שואלים את היהודי מה בדבר החבילה שלו? והוא משיב בשאלה, איזו חבילה? סימן שיש לו שתי חבילות. אתם יודעים מה הדבר שיש לנשיאנו, שלפעמים היה רובץ תחת כבד משאו ולא אחת היינו משתתפים בצערו מרחוק כשהרגשנו שהחבילה מעיקה עליו. מרחוק היינו סופרים צעדיו, היינו שמחים בהצלחתו ומצטערים בכשלונו. זו היתה רק חבילה אחת. הגיעה השעה להעמיס על שכמו עוד חבילה אחת. ואולי לא רק על שכמו בלבד, אלא על שכם כל ההסתדרות וכל עובדיה. אני מתכון לאותה עבודה, שלא נפנו אליה בכובד-ראש עד היום הזה – לעבודת הרוח והתרבות בציונות. אתם יודעים את המקום שתפסה שאלה זו בהסתדרות הציונית, זו היתה עבודה כמעט רק לשם דיקורציה בלבד, והיתה נעשית בשעת הנעילה בקונגרסים.
בשיחה פרטית עם מנהיגנו כבר נגעתי במצב-הרוח והתרבות בא"י, אבל כאן אני רוצה לדבר דברים שאולי לא ימצא המנהיג שעת-הכושר לשמוע אותם אחר-כך. ישמע אותם ברגע זה ויצא מכאן במשא כפול על שכמו. הגיעה השעה לדאוג להרמת הפרובלימה התרבותית למדרגה שלא עמדה עליה עד היום הזה. את פרי הזלזול שזלזלנו בעבודת התרבות אתם רואים בעיניכם כבר כאן. כל זמן שתנועתנו היתה מצומצמת, לא היתה הסכנה מרובה כל כך. וגם זאת: העולים הראשונים, שבאו לארץ לפני ארבעים ושלשים שנה, כלם היו מחונכים על התרבות העברית. היו אידיאליסטים, היו ספוגים רוח הספרות העברית והמסורת הלאומית ומגודלים על ספריהם של מורי הלאומיות מסמולנסקין ועד אחד העם. כמעט כלם היו אנשי-ספר ואנשי-רוח ורק מעוט שבמעוט מאלה שנסחפו אחריהם היו מסוג אחר. עכשיו, כשהנשיא עשה את הצעדים הראשונים להרחבה, בא גם חומר אנושי, שלא פללנו לראותו. אולי הקדימה עליה זו את ההכנה התרבותית שהיתה צריכה להעשות בשבילה. ועתה אנו מתחילים להרגיש בתוצאות הזלזול שנהגנו בעבודת התרבות במשך שלשים שנה, אחד העם הזהיר אותנו, שיבוא יום ואנו נשלם מחיר יקר מאד בעד יחס הזלזול שלנו לדברי הרוח והתרבות העברית.
לא כאן המקום והזמן להראות על כמה חזיונות מאיימים, שיש בהם כדי להכניס פחד בלב לגורל העתיד הקרוב. המכה הראשונה שהוכינו היא במקום התורפה שלנו – בלשון העברית. כל אלה שבאו לארץ בארבע השנים האחרונות רואים את ההבדל הגדול ביחס ללשון העברית. ההבדל הוא לא רק בדבור הזר והמחוצף בראש חוצות, בשירה הרוסית וה“סולדטית” ברחובות, אלא גם ביחס ללשון מצד האינטיליגנציה של הפקידים שלנו. הללו, שבאו בתור שליחים שלנו ואוכלים הם את לחמנו – מראים יחס של זלזול ללשוננו, הממיט קלון עלינו. זה דבר בלתי אפשרי, שהמצב ימשך כך גם להבא. יש לאחוז באמצעים חריפים. אני רוצה שמנהיגנו יזכור דבר זה וידאג לו. גם יחס ההנהלה הציונית אל החנוך הוא בלתי-אפשרי. הלא ברור הדבר, שבקשר את העליה יש להרחיב את רשת בתי-הספר של ועד החנוך. ואולם אנו, להפך, מצמצמים אותו. זה חזיון לא בריא. הנשיא צריך להוסיף לעצמו עוד גם את הדאגה לחנוך. יש לנו ועד הלשון, המוסד המרכזי בשבילנו. אתם יודעים את ערך הלשון בתור הפרוגרמה הפנימית שלנו. עם בלי לשון אינו עם, אלא קהל צוענים – ומוסד זה מתקיים קיום עלוב שאין דוגמתו. אף תקציב של פרוטה לא ניתן לו.
כל הלשון העברית הרשמית כאן, לא רק שאינה עברית אלא היא כתם-חרפה לעברית, זוהי ברבריות גסה. בתעודות הרשמיות אין לא לשון ולא סגנון. אף פסוק אחד כהלכה לא תמצאו שם. קראו את הכרוזים שעל גבי הכתלים ותראו שיום יום, מהבקר עד הערב, משליטים בתוכנו ובתוך בנינו לשון מסורסת ומשובשת, שאינה ראויה אפילו לשם ז’רגון. זהו מים פטפוט שאין בו אף קורט מרוח הלשון. כל זה נובע מתוך הזלזול מבפנים, מן היחס ללשון, כאלו דבר זה הוא ענין של בטלנים. יחס זה צריך להשתנות. בכל פנה שתפנו תראו חוסר-אפשרות של כחות. התרכזו כאן בארץ כחות ספרותיים חשובים – וכאן נשתתקו; עד היום לא זכינו שתשמע מכאן מלה חשובה. כאן מרוכזים טובי הכחות של החנוך – ועד היום לא זכינו שהגולה תהנה במובן זה מא“י. אותם הצנורות, שבמשך מאות שנים היו ממשיכים שפע לא”י מן הגולה, נשברו בתכלית ואין להם תקנה, ואם לא נמשיך מכאן צנורות לחוץ-לארץ – אז אבדנו אבדנו.
הגיעה השעה להעמיד במרכז עבודתנו את העבודה התרבותית. אמרתי היום למנהיגנו, אם העם אינו מוכן להבין את התרבות, יש לכוף אותו על כך בכח הזרוע. היחידים רשאים להטיל את רצונם עליו גם בכח הכפיה. נעמוד על המשמר, נעמיס על ההמונים את התרבות בכח הזרוע, בחזקה, בלי בושה; נעמיס עליו את עבודת הרוח והתרבות, שעליה נבא וקרא אחד-העם במשך שלשים שנה, אלא שקולו היה כקול קורא במדבר.
נשיאנו היקר! זכור ואל תשכח את הדאגה הזאת, אל תסיר מעל שכמך את ה“חבילה” הזאת אפילו אם תרבץ תחת נטל סבלה, אפילו אם ע"י כך תכפף קצת קומתך. כשתשוב לכאן אחר כך, תזקוף אז ביתר-כח את קומתך; אם בקונגרס הבא תרים את דגל התרבות – תצליח. תנועתנו עוד לא הגיעה למרום פסגתה, עוד לא נגענו בלב העם כלו, הסבה – מפני שהשכינה לא היתה שרויה בעבודתנו; רק ברגע שעבודת הרוח והתרבות תתאים לעבודה החמרית – אז תבוא ההסכמה שבלב מצד כל חלקי האומה, וברוך יהיה המנהיג שידע לכוון את הרגע הנכון.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.