האמונות והמנהגים / נתן אליהשווילי

בין הרבה מנהגים יפים ונאים היו להם גם הרבה מנהגי הבל ואמונות-שוא, אשר דבקו בהם מן הגויים שכניהם, “מנהגי עכו”ם“. האמינו בהבלי-שוא, בכישופים, בניחוש, לחישות קסמים, קמיעות ועוד דברים כאלה, אשר בדמיון המוני יסודם. גם אחדים מן ה”חכמים" היו עוסקים בדברים ממין אלה, בריפוי חולים על ידי לחישות, “הטלת גורל”, כתיבת קמיעות ועוד. על כל קיר ודלת היתה תלויה “שמירה” ליולדת, לחולה ולכל פגע-רע. ביחוד היו “סוחרים” בזה המשולחים מא“י. בהיות יולדת בבית, אז במשך חודש היו סוגרים את הדלת עם שקיעת השמש, ש”המשחית לא יבוא לבית ולא יפגע בילד או היולדת על ידו. לא נתנו להוציא איש מבית המינקת בלילות ועוד דברים באלה. היו מחלות שלא הרשו לעצמם להשתמש כנגדן בשום אמצעי רפואה, שלא להקניט את המלאך הממונה לכך. ביחוד היו מתייחסים לכך ברעדה וביראת כבוד לשתי המחלות הידועות “אבעבועות” ו“אדמת”. להאבעבועות קראו “אדונים” או “מלאכים” וכבוד גדול חלקו להם. לא שחטו, לא צלו ולא כיבסו כלום באותו הבית כמעט גם בבתי השכנים הקרובים בכל משך ימי המחלה. כמובן שגם לא השתמשו בשום רפואות כנגדן, שלא להקניטן ולא ילכו עם החולה בחמת קרי. שרו שירים שונים לכבודם, הוציאו כל מיני בגדי צבעונין לכסות בהם את החולה לכבוד המלאכים ולפעמים רקדו גם ההורים מסביב למיטת הילד החולה, לשכך את חמת ה“מלאך”.

היו ביניהם גם הרבה אמונות-הבל. לדוגמה אביא אחת מהן, שהיתה נפוצה בהמון והרבה האמינו בו: פעם בשנה, בליל פורים, “נרדמים” המים לשעה קלה ופוסקים מלזרום. המשכים עם קריאת הגבר אל הנהר (אשר על הרוב היה נמצא מחוץ לעיר), מבלי פצות פיו ויביא אל ביתו כדים מלאים מים, באופן שלא יפליט מפיו אף הברה כל שהיא, אזי ימלא ביתו כל טוב ואושר ועושר לא יסורו מביתו עד עולם. אבל גם הוסיפו, שאין הדבר עולה על נקלה. יען על האיש העושה מעשה זה לעמוד בניסיון קשה מאד. היות ולפי אמונת ההמון, במלאת האיש את כדיו מתעוררים כל הרוחות הממונים לשמור את האוצרות, רודפים אחריו, מחקים את כל קרוביו ומכיריו להשלותו ולהמליט הגה מפיו. ואם לא עלה הדבר בידם הדבר אז הכבידו את הכדים עד כי היה קשה עליו לסחוב. ואם התגבר על כל המכשולים ובא בשלום אל ביתו, אז אשרי לו… אולם גם זה היה, שהרבה ניסו לעשות כדבר הזה ולא עלתה בידם.