עוד הפעם צוחה.

מארת אלהים רובצת עלינו, אם אחרי שנות מאות שעברו עלינו בגליות מארץ לארץ, בעינוים נוראים, במדורות עצים ואש, ובכל בהלות ותלאות שהפה יכול לדבר ודמיון עריצים יכול להמציא; אם אחרי אשר כמעט הונח לנו שכחו רבים מבני עמנו את עצמותם ואת כל קדשי ישראל ויתכחשו לנו מרוב טוב מדומה; אם אחרי אשר נקרע עמנו לקרעים מאין לו תקוה לאחד את מפלגותיו; אם אחרי כל אלה, אשר לא נראו ולא נשמעו בכל העמים אשר על פני האדמה, עברה עלינו רוח עמנו מאז מעולם, ראינו את מזורנו, נשאנו עינינו לציון בתקוה להתרפא בה ועל-ידה מכל תחלואינו המיוחדים לנו וגם לאחדות מפלגותינו באיזו ענינים – באו כל מיני בעלי-מחשבות נאצלות, נלהבים ונערים מעבר מזה ומחרחרי-ריב וקנאים נבערים מעבר מזה לחבל את מעשינו, להאריך ולהכביד את חלי עמנו ולהרחיב הפרץ בין מפלגותינו, למען הרחיק כל תרופה מעמנו!

הציוניות, או חבת-ציון, צריכים להיות משאת-נפש כל העם או רובו הגדול. לא לבד אשר בלי העם או רובו לא תעשינה ידינו תושיה, כי גם בשביל זה, שכל עיקרה לא נבראה רק בשביל העם ולא בשביל יחידים. אנחנו אומרים, כי הציוניות או חבת-ציון, או במובנן הכולל: תחית העם, היא רעיון לאומי או הלאומיות עצמה, ורעיון של יחידים אינו יכול להיות רעיון הלאום. על כן צריכה הציוניות להיות רחוקה בתכלית מכל רעיון או שיטה שאינם אלא חלק איזו מפלגה, שהרי אז לא תהיה עוד רעיון לאומי כי אם רעיון מפלגה. הציוניות לא תוכל היות לא דימוקרטית, לא אריסטוקרטית, לא חסידית, לא מתנגדית, לא חרדית, לא קולטורית, לא פילוסופית, רק ציונית, לאומית, מפני שהעם בכללו לא יוכל לסגל לו את כל התהפוכות האלה יחדו, וכן לא יוכל שיבחר כלו באחת מהן. תלך לה כל מפלגה בחייה החמריים והרוחניים ובספרותה בדרכה הטובה בעיניה, אך בעבודתנו הציונית היינו צריכים לכון לבנו ומעשינו אך למטרה אחת: להחיות את ציון ועמה גם להשיב לעמנו את החיים שאבדו לו בצאתו מציון.

לאסון הציוניות השתדלו איזו מאנשי המפלגות להעמיד את הציוניות דוקא על השיטה החביבה לכל אחת מהן, מבלי לשוב מדרך זה גם אם תוצאותיה תהיינה אחת משתי אלה: או כפית הר כגיגית, או הרחקת רוב העם מן הרעיון. זה דרש “ועד רבני” לנהל את כל הציוניות על-פי תורת ה“חיי-אדם” וספרי המוסר, ואם לא יאבו המשכילים – אז אין לו חפץ בהם ובציוניות; לעומתו דרשו אחרים “קולטורה” בציוניות, וכל מי שאינו חפץ בה ילך וישוב לביתו, כי ציוניות בלי קולטורה שלהם אינה כלום. ומאז והלאה גדלה ונסתבכה הערבוביא ובלבול הלשונות עד לאין מרפא, וכל אחד חפץ שכל מאויי-לבו וחזון רוחו, חכמותיו והבליו, דמיונותיו ו“שאיפותיו” יהיו נשמת הציוניות לכל העם ולא לשנות. ואיש מהם לא תאחזהו רעדה בהניחו אבני נגף במקדש ישראל!

תחלת צוחתם היתה הקולטורה, ואמרו שהם דורשים רק קולטורה כשרה וחסודה: ידיעת שפת-עבר, ודברי-ימי-ישראל, כדי להביא בלב העם את החבה לישראל; אחרים הוסיפו להראות גם על הקולטורה הכללית, שהרי אי-אפשר לעם בלי רופאים, מודדים, בנאים וכו‘. בין כך ובין כך שכחו, או עשו עצמם כאילו שכחו, שהחרדים גם בלא הציונים מחנכים את בניהם בידיעות לאומיות ובחבה להעם, ואם הם, הציונים, יאבו ללמד שפת-עבר לתלמידי בתי-הספר הכוללים, הרחוקים בכלל מעניני עמם – לא ימחה איש מן החרדים בידם, וכי אם בעוד שנתים או שלש שנים כבר תהיה ציון מקוימה לישראל “על-פי משפט העמים” ויצטרכו לנו רופאים ומודדים וכו’ מבני-ישראל – אז לא יהיה מחסור בהם כלל. אם היו האנשים ההם רוצים שתהיה הציוניות משאת-נפש כל העם, לא היו דורשים קולטורה מאת עם, אשר רובו עודנו הולך בדרך אבותיו החרדים. אנכי איני יכול לשער לעצמי קולטורה עברית בלי קריאת הספרים “דור דור ודורשיו”, “מורי נבוכי הזמן” וכיוצא בהם, ספרים שהם גם עתה לצלם בלהות לרוב יודעי ספר מן העם. אנכי אינני מבין, איך נוכל להשלות את נפשנו בשקר ולהבטיח את הרבנים והחרדים כי יש קולטורה אחת כשרה וחסודה, בעוד שאנו יודעים היטב, כי כל איש מישראל שסגל לו את הקולטורה לא יוכל בשום אופן להתחשב בעיניהם ליהודי כשר, כי על-פי-רוב גם מעשי איש כזה, גם מחשבותיו אינם לפי הדרוש על-פי שיטתם, ולא יוכלו להיות כך.

אבל בעוד שהמתונים והנבונים אוהבי השלום דברו שלום להחרדים, היינו לרוב העם, וידרשו קולטורה כשרה וחסודה – באו הנלהבים, הרוצים בהתגלות לבם ולהתפאר בחפשיותם, וידרשו לפני העם, החי באמונת אבותיו כפי תמונתה בשנות מאות, כי הציוניות, הצריכה להיות קנין כל העם ומשאת-נפשו, צריכה להפוך משרש את כל סדרי חייו. אלה האנשים, אשר, כנראה, אין הציוניות חשובה בעיניהם כשהיא לעצמה, היינו בשביל תחית העם על אדמתו במובנה הפשוט, ורק מפני שהם רואים בה אמצעי טוב להביא על ידה בקרב העם את התקונים הרוחניים, שהם שואפים אליהם עוד קודם שהיו לציוניים, והציוניות טפלה אצלם לאידיאלים אחרים, - אינם דואגים, כמובן, להציוניות עצמה, לעשותה מוכשרת להיות קנין כל העם, והם מכניסים בה בכח וביד חזקה את השקפותיהם הפרטיות, ולא ידאגו כלל אם על-ידי זה תצטמצם כל הציוניות בתוך מפלגתם הקטנה, לא תתרחב בגבול ישראל, והיתה כלא היתה. הציוניות חביבה להם רק אם תהיה לפי רצונם, על פי הגוָן שהם רוצים להכניס בה כל אחד לפי חלומותיו, אם תהיה הציוניות בעלת גון אחד – אז אין להם בה כל חפץ, ואיש לאהליך ישראל!

הנה כל אחד בא ותלמודו בידו: “זה מדבר על-דבר הגאולה הרוחנית, גאולת התורה, גאולת הגוילים והספרים, שבהם רצופה נשמת האומה”; זה בא ואומר: “איננו יכולים להבטיח, כי התחיה בעתיד לא תגע בענף זה או עיקר אחר בדת; איננו יכולים להבטיח, שנשתדל להגן על כל אותן המצוות המעשיות המקובלות בידי העם” וכו‘, כאילו בא איזה שוטה ובקש מאתו הבטחות כאלה; כאילו עתה, לפני בוא התחיה העתידה, לא נגע שום איש מישראל באיזה ענף בדת, כאילו עתה הוא משתדל להגן על כל המצוות המעשיות… השלישי בא בהתגלות לב של נערים נלהבים, הכותבים מכתב מלא פראזות של הבל לאביהם הזקן ע“ד “שאיפותיהם למרחב אין קץ”, מכתב, שלא אוכל עתה לדלות את פניניו מפני שאינו עתה לנגד עיני; הרביעי, במאמר בשפת המדינה, מצא, כי הציוניות חייבת לתפוש את כל חללו של עולמנו, מבלי להשאיר בו שום סעיף אשר לא תכבוש אותו תחתיה, ומונה והולך עד בואו לעצתו המחוכמת, להשתדל, שגם אותם הנמנים מטעם הפקידים לחברי בתי-המעוצות יהיו דוקא ציוניים. נשאר אך להצטער, כי שכח דבר יותר נכבד מזה, והוא, להשתדל, כי מן הפַּחות והסגנים היושבים בדמשק, ביירוטה, ירושלים, עכו ושכם, עד הוויזיר הגדול בקונסטאנטינופול יהיו כלם ציוניים… כן מלאה הספרות הציונית העתית הבלים ועצות, שאי-אפשר שלא יפוצצו את בית-ישראל לרסיסים. אך גרועות מכלם הן הידיעות, הבאות לאגודות בהמכתבים מק. הקוראים יודעים כבר את דברי הנאצה שבאו במכתב הרביעי “ע”ד האופורטוניזם ביחס לרבנינו ועשירינו וע”ד מחיאת-הכפים וקריאות הרצון שנשמעו מפי כמה מאות של “אפיקורסים” (!) לרגלי ההודעה הידועה מכבר כי הבאנק ישבות ביום השביעי", כי דברי הנאצה האלה העירו שאון ורוגז בין האגודות, כי בעל המכתבים התנצל במכתב ז’ ואמר, כי גלו במכתבו פנים שלא כהלכה, בחשבם שהוא נוהג קלות-ראש בקדושת השבת, ומוסיף, כי “מפני הערך שנותנים (מי?) לגלוי דעתנו הנני מפרש, כי מוצא אני מעט יסודות בסדרי החברה ובתקון העולם אשר ישוו בערכם בכלל ובערכם החברתי בפרט ליסוד האחוז והקשור בשמירת השבת; אך מכחיש אני במצות השבת אם מקיימים אותה כמצות אנשים מלומדה, כמנהג חיצוני אשר פג טעמו ותוכו נחר, המקודש רק בתפלה מלאכותית ובאכילה ושתיה; אין אני מאמין (למי יש חפץ לדעת במה הוא מכחיש ובמה הוא מאמין?) אף במקצת ב”שבת של גליות" (?) אשר על פיו מותר (?) לאחינו העשירים להתענג ביום הזה על רוב שלום ומנוחה ולהנזר מכל הבלי ימי-המעשה ומדאגות החיים ולאנוס בעת ובעונה אחת לעבוד ולכתוב בבתי-מסחרם את אחיהם בני עם (עמם?), המכבדים ומעריצים לא פחות מהם את יום המנוחה הקדוש הזה" וכו' (אם כן הלא טוב עשו האפיקורסים מוחאי-הכפים, ששמחו שהבנאק יסגר ביום השבת ואז ינוחו גם העובדים בו). אם באמת האגודות דורשות ממנו לא רק ידיעות ברורות ע"ד מהלך הציוניות, כי גם נותנים ערך לגלוי דעותיו הפרטיות – איני יודע, אבל הוא בעצמו, כנראה, חושב, שנותנים ערך גדול לגלוי דעותיו, ועל כן בא ללמדנו במכתב התשיעי, כי “זרם החיים שהכניסה לעולם האלילים תורת ישראל, תורת המוסר של היהדות, זאת התורה הכלולה בציוניות שבימינו אלה, הזרם הזה השפיע” וכו'. מי הרשה להאיש הזה לשפוט על תורת ישראל? מה לנו ולעולם האלילים, לתורת היהדות של רינאן, ומי הרשה לו לחוות דֵע כי בהציוניות שבימינו בלולה איזו תורה מיוחדת? הציוניות היא רעיון לאומי, מפשט מכל תורה מיוחדת וכל-שכן מתורתו של בעל המכתבים…

היפלא, אם לרגלי פרצות כאלה באה צוחה ברחובותינו?

אך רבים מן הצוחנים תחת לצאת למלחמה כנגד הפורצים האלה בפרט, יצאו להלחם עם הציוניות עצמה. אין לך תורה או שיטה שבעולם שלא באו אחרים אשר בזדון או בשגגה גלו בה פנים שלא כהלכה, ובכל זאת לא יצא מעולם שום בן-דעת בשביל זה נגד השיטה עצמה. גם בתורת משה גלו פנים שלא כהלכה, ואף-על-פי-כן לא נשבתה מטהרתה; גם בהפילוסופיה גלו רבים מבני עמנו פנים שלא כהלכה, ובכל זאת לא הרחיקוה בשביל זה חכמי עמנו בספרד, אך השתדלו לטהר אותה; גם המשא-ומתן התלמודי נשחת על-ידי הפלפול, גם שיטת החסידות נשחתה על-ידי האמונה בנפלאות הצדיקים, ובכל זאת נשארו גם טובי הרבנים והחסידים נאמנים להם. כל שיטה היוצאת לרשות-הרבים, אי-אפשר לה שלא יבואו תועים ויכניסו בה סיגים, אך חובת ישרי-הלב לצרף את השיטה מן הסיגים ההם. לדאבון לב, לא כן יעשו עתה איזו מן הרבנים ביחס אל הציוניות.

לפני עתה שני מכתבים¹ כתובים על שם עשיר זקן אחד מקובנה, אשר פנה לאיזו רבנים בשאלה, אם הציוניות מותרת או אסורה. לכאורה לא היה בזה מקום שאלה, כי אחרי שהגאון ר“ש מאהילעווער ז”ל, הגאונים ר' יצחק יעקב ריינעס, ר' פנחס ראזאווסקי, ר' שמואל יעקב ראבינאוויטש נ“י ועוד הרבה רבנים גדולים וגאונים הם ציוניים, - הלא אין מקום כלל לשאלה של הבל כזו. אך הפליאה הזו כבר נתישבה, כי רוח החיה אשר ב”מצדיקי הרבים", בחפצו לחרחר ריב ולעורר מחלוקת, כדרכו, פתה את הזקן לפנות דוקא למתנגדי הציוניות, אשר ידע מראש את תשובתם ואז יפיצנה בין יתר הרבנים להבריחם מעל ציון.

אשוב אל המכתבים. הראשון הוא מהגאון הישיש ר' ד. פ. הוא אומר בהסתר (מבלי להזכיר את הציוניות בשם): “דעתי בענין זה ידוע אשר אחשב שיטה זו כשיטת הש”ץ שר“י ורומסת ברגל כל קדש וכו' והשתיקה יפה מהדבור ויבוא בעל הכרם ויכלה הקוצים מן הכרם וכו' (אם כן למה ירגזו מצדיקי הרבים וירימו שאון ולא ישמעו למצות רבם לשתוק? ולמה יפרסמו מכתבו בעת שהוא חפץ לשתוק?), ונחזה בבושת אויבינו ומנדינו” (?). והנה אם “גבורתא למיקלא רביה” וגבורה יתירה היא לומר על גאוני ישראל שזכרתי למעלה, כי הם מחזיקים בשיטת שבתי-צבי, דברים אשר אילו אמרם איש פשוט על איזה רב בישראל היה מחויב לקבל נזיפה, עוד גבורה יותר גדולה הראה רב קנאי אחר, אשר אם איננו ישיש, זכות ישישים מסיעתו. הוא אומר במכתבו להזקן הנ“ל: “קראתי יתר דבריו (כלומר, דברי ראש “מצדיקי הרבים” המחרחר ריב הנ"ל) בנידן “כת (?) הציונים” שנתחברו ונתאגדו עתה בחזקה, ולא אבוש מלאמר כי לא אדע איך למצוא מסלות לצאת נגדם, אחר כי האנשים הלא נודעים כל אחד (???) במקומותם לרעה ומהם גם מפורסמים בזה ותכליתם כבר הודיעו ופרסמו, כי היא לעקור יסודי הדת וכו' וכאשר כבר הודיעו את כל אלו וגלו מחשבתם במכ”ע (האמנם קורא הוא מכ"ע? ומה יאמר על זה אביו בגן-עדן?) וכו' ועכ”ז מצאתי כי הצדק את מע“כ שי' כי ידברו יחד יראי ה' ויצעקו מרה וכו' וידעו להזהר בנפשותם לבלי להתחבר לענין שהוא הירוס הדת ומכשול לבית ישראל”.

מה תוכל להיות אחרית המחלוקת שלא לשם-שמים הזאת? כל בן-דעת יבין, כי אחריתה תוכל להיות מרה מאד לבית-שיראל. הנה לפני מכתב שלישי, שנשלח לי עם שני המכתבים הנ“ל, מאגודה ציונית, לאמר: “הנם (מצדיקי הרבים) משתדלים להוציא מכתבים מהד”ר אדלער מלונדון וכו' ומהרב צדוק כהן מפאריז. ממילא מובן, כי הנקל יהיה בידיהם להוציא עוד חתימות ויפרסמו ברבים קול קורא רבני נגד הציוניות. אין אנו מתיראים פן יעלה בידם לשרש את הציוניות משורש, יען אין בכח אישים פרטים, אף היותר גדולים, להכחיד רעיון שמקורו בלב ונפש, אפס הלב ידאב והעינים תרדנה דמעה למראה פרוד הלבבות והדעות שיתהוה מזה. הזייפנים משתמשים בכל האמצעים הפסולים והבזוים לנגדנו ומכריחים אותנו להיות לכתה. עתה אין כל הבדל חיצון בין ציוני למתנגד באמונות ודעות, והנה ע”י המחלוקת יצא הבדל בזה, כי לא המחלוקת נבראת ע“י ההבדל, כי אם ההבדל מתהוה על-ידי המחלוקת. ואף גם זאת יוכל להיות כי הרבנים הנותנים להם יד גורמים רעה גדולה לעצמם ולכבוד התורה, כי אם תצא מטרתם הבזויה אל הפועל, אם יצאו הרבנים לנגדנו במחאה, אז יבא פרוד בין הציונים ובין הרבנים העומדים בראש הדת, ותקותנו, “שהציוניות תהיה תשובה אל היהדות”, תהיה לאכזב. האם אפשר להנאורים שבנו לכבד את מורי העם, אם בשעה שהיו צריכים לבא ולהתיצב בראש תנועתם, הם באים ועושים ההפך ומחבלים את מעשי ידינו? האם אפשר להם לאהב ולהוקיר את היהדות, אם נושאי דגלה מחללים אותה באופן מכוער כזה?”

הדברים האלה מעציבים מאד ועל הרבנים החובה לשום אליהם לב בהבנה עמוקה.

אם למרות דברי הגאונים הרמ“ל מלבים ורצ”ה קאלישער (מובאים בס' שיבת ציון) ולמרות פעולות הגאונים ריא“ס ז”ל מקובנה, הרמ“ע מבויסק ובנו ז”ל, הרנצי“ב מוואלאזין והגרש”מ מביאליסטאק ז“ל, שהשתתפו בחבה בפעולות חובבי-ציון, ולמרות פעולת גאוני זמננו שזכרתי, שנתנו לבם וידם להציוניות, עוד יש רבנים שלא שמשו כל צרכם, ולדעתם הקלושה יש בציוניות משום דחיקת הקץ – ישבו להם מנגד כי אין לנו צורך בהם; אך אל ישמיעו קולם אתנו, פן יהיו לשחוק, כי אם אמנם גדולים הם בעיני עצמם, הלא יודעים כלנו, כי ננסים הם לפחות לעומת הגאונים מלבי”ם וריא“ס ז”ל; אך כל הרבנים שאינם רואים בציוניות דחיקת הקץ, עליהם החובה להגן עליה בכל כחם ולהשתתף בפעולתה. עליהם לדעת, כי אך בכחות נאחדים של טובי הרבנים וטובי המשכילים יצלח ביד הציונים הנאמנים לטהר את הציוניות מכל דברי הבל ושטות ולהרימה כראוי לרעיון רם ונשא כזה. עליהם לדעת, כי לאסוננו בענינים שבינינו לעצמנו הננו כנמלה “אשר אין לה קצין ושוטר”, וכל הימים אשר לא תהיה בנו אחדות בפעולות ואורגניזציה אי-אפשר לשום גבול למעשי כל הרוצה ליטול לו את השם מטיף לאומי או מפיץ קולטורה. אך על-ידי אורגאניזציה שלמה ומושכלת יצלח בידי טובי הציונים מכל המפלגות להביא את התקונים הנחוצים במשלוח “המכתבים” ובעריכתם, לשמור על העם מכל הלוקח לו שם מטיף לאומי או נער נלהב, אשר בבואו בטענה כי הולך בטל הוא ואין לו מה לעשות אחרי אספת השקלים, הוא מקהיל קהלות ברבים ומורה דעת לעם, בעת שהוא עצמו עודנו צריך לשבת על ספסל בית-המדרש ללמוד דעת מפי אחרים טובים ממנו. אם אין מפלט מפני דברי איזו סופרים, הרוצים לכבוש את הציוניות לדעותיהם החפשיות, הנה דעות כאלה כבר נשמעו לפני שנים הרבה לפני לדת הציוניות, וקולות כאלה לא יחדלו לעולם, ואין הציוניות אשמה בזה. אם תעשו את הציוניות לרעיון לאומי כולל, אז בהכרח יסורו ממנו כל ההשקפות הפרטיות שאינן אך קנין מפלגות או דעות יחידים. אין לנו רמון בלי קליפה, ועמנו המנוסה כבר הורגל באלפי שנות ההיסטוריה שלו לאכול את הרמונים ולזרוק את הקליפות. עמנו לא יעזוב את הרעיון הציוני, והמתאמצים להרוס את הרעיון הזה הם – או אלה שאין להם דבר עם העם, או אלה שאינם יודעים את נפשו, והם תועים לחשוב, כי אפשר להעם לחיות בלעדיו. הרעיון הציוני מאז מעולם הוא נשמת עמנו, ואין לכל אוהב עמו רשות להתעלם ממנו, וכל-שכן לחתור תחתיו; ורק בשביל שהוא נשמת עמנו, בכללו הנהו רעיון שלם, ומופשט מכל שיטה מיוחדה של איזו מפלגה וכל-שכן מהשקפות יחידים. הדבר הזה ערובה לו, כי כל אלה המתאמצים להטותו לצדדין לפי דרכם הם ולא לפי רוח עמנו מאז מעולם – לא יצליחו, כאשר לא יצליחו גם הנחרים בו. גם אנכי מאמין, כי כאשר יהיה אלהים עמנו והציוניות תצא מכלל רעיון לפעולה ועמנו יתנחל בהמון רב בארץ אבותיו, אז ישתנו הרבה דברים בחיינו ובתמונותיהם לטובה, כי אם יהיה גוף עמנו בריא אז תהי גם נפשו בריאה, וכל המגרעות אשר הדביקו בנו הגלות והגהיטא יסורו מעצמם בסור סבותיהם. אבל כשם שיש לי רשות לחשוב שהשנוים לטובה יהיו בתמונות הרצויות לי, כן רשות לאחרים לחשוב שיהיו השנוים כפי חפצם הם ודעתם. על כמו אלה עלינו לזכור דברי חז“ל: “בהדי כבשי דרחמנא למה לך? מאי דמפקדית איבעי לך למיעבד ומאי דניחא קמיה קוב”ה לעביד” (ברכות י.). ורואים אנו כי צדקו דברי ישעיה אלה, שאם אמנם מנשה היה רשע, הנה אם לא היה בעולם מנשה אז לא היה גם יאשיהו, גם זרובבל, וגם לא היה מקום להמשיח שבני עמנו מקוים לו. את דברי חז“ל אלה עלינו לזכור תמיד ולשוּמם נגד עינינו. הציוניות היא נפש עמנו ותשועתו, עלינו לשמור עליה, לגדלה ולרוממה, ואם אנו רואים בה אנשים כמנשה – “מאי דניחא קמיה קוב”ה לעביד”, ואם גם באיזה זמן יתן לנו אנשים כמנשה, לא יעזוב חסדו מאתנו ויתן לנו אחרי כן אנשים כיאשיהו וזרובבל וגם את משיח צדקו והיתה תשועתנו שלמה.

אם אל כל אלה ישימו לב טובי רבנינו וחרדינו וטובי משכילינו, אז לא בלבד שכל איש נכבד לא יתן את ידו למחרחרי-ריב עם הציוניות, כי אם גם יוסיפו לעבוד לה בלב שלם, ובכחות נאחדים יביאו בה את האורגאניזציה הדרושה לה למען לא תהי ככלי-שעשועים ביד כל שוגה ופתי לעשות בה ובשמה ככל העולה על רוחו. יגדלוה ויטפחוה בדרך הרצויה העולה למעלה, אז ידומו בבושת כל הקנאים הנבערים וכל אוהבי מדנים, המתפרנסים בחומר וברוח מן המחלוקת, אז תחול ברכת ה', שלום והצלחה, על מעשי ידינו לתשועת עמנו, וישראל יעשה חיל.