¹

שקר שקר תרדוף למען תחיה…

לא בספר התורה כתובים הדברים הנוראים האלה, שם נאמרו דברים אחרים, ממש ההפך מאלה אשר בהם החלותי הפעם את דברי עמכם, קוראים. אבל מה לעשות, ולעומת ספר התורה יש גם ספר החיים, והן רק זה האחרון הלא הוא נר לרגלינו ועל פיהו ישק כל העם. וספר החיים כי יתן קול עוז, אז יחרש קול הדממה הדקה של

כל ספרי התורה והמוסר; וספר החיים מצוה עלינו בקול נגיד:

– שקר שקר תרדוף למען תחיה…

למען תחיה…

אבל כמה מכוערים הם החיים הנוסדים אך על שקר, על אונאת עצמנו. הן השקר לא יחדל להיות שקר גם אחרי אשר יבוא עליו הסכם ההרגל, ושקרים מוסכמים המה ג"כ שקרים. ואם נזכור כי אחרי השקר הזה, אחרי המרמה הזאת שאנו מרמים את עצמנו, עלינו עוד לרדוף להשתדל ולהתוכח, לעשות את כל דבר-השקר הזה בכובד ראש הראוי לדבר-אמת––––אז יש אשר יעלו צבעי החרפה, אלה האדים העולים מן היושר הנשאר עוד בעמקי הלב, ויכסו את פנינו בושת, ואנחנו

נכונים לאמר להרים: כסונו, כי כדי בזיון…

הנה, למשל, הרבנות-מטעם. מה טיבה של זו?

שקר.

רעיון זר עלה בלב אנשים אחדים לפני שני דורות לתת עליונים למטה ותחתונים למעלה, לקחת את האבק אשר ברגלי עמנו ולתתו בראש העם, ויהיו פני כל העם מכוסים אבק. מכל יקבי בני ישראל אספו את השמרים, ויוסיפו עליו חלאה וכל טומאה, ויאמרו לתתו עליון על התירוש הטוב ועל היין הישן השמורים בכלי ימים רבים והתקדשו. כונתי אל בתי ספר הרבנים, אל המחשבה הזרה אשר אמרו להרכיב רבנים לראש עמנו, על פי התכנית אשר בדאו לה מלבם אנשים אשר נשתכחה מהם הלכה: מה היא הרבנות ומה ערכה וכחה, כי הן אך מבני שלכת חברה ומזיבורית העם היו הבאים אל בתי ספר הרבנים, אלה אשר יראו מפני אימת עבודת הצבא או אשר אין אבות להם, והן גם לא אמרו בוני הבתים האלה לגדל משפחת כהנים ורבנים, לאמר, לא השתדלו כי ישמרו הרבנים אשר יצאו מן הבתים האלה את משמרת קדשיו של העם ולשרת אותו ואת דתו, לכלכל את רוח עמנו ולהיות עליו סתרה. הטובים מן התלמידים עברו דרך בתי הרבנים וילכו להם באשר הלכו, הגרועים נשארו ויהיו לרבנים. אבל–––מה היו ומה המה עתה?

אנשים מן החוץ באו ויאמרו לגדל אנשים פריצים ולתת בידם “זכיות”, לחלל בכחן את קדשי העם. ואנשי שקר נמצאו בקרבנו אשר הוליכו שולל את הרשות לאמר, כי מאלה יקח העם לו רבנים ושומרים לדתו, כי יקרא את הזאבים לרעות את הצאן, וכי אלה התחתונים יהיו באמת עליונים בעגלא ובזמן קריב לכל הקדוש לאומתנו. והימים היו ימי חירום, והעם היה שה נאלמה, ולשוננו היתה לשון עלגים ולדבר כן לא ידענו; ולכן האמינו כי יש אמנם יכולת “לעשות” רבנים לעם ולא רוחו, למלא את ידי אנשים זרים לכהן למרות חפץ העם…

אבל מאז עברו ימים רבים. ובמובן היחס, הלא גם ימי מנוחה היו לנו; העם למד את לשונו לדבר, ולנו סופרים אשר ידעו להשמיע את חפצינו, ולנו ספרות אשר זאת חובתה להביע מה נחוץ לנו ומה מיותר לנו; וזה כבר הלא עבר החפץ האדיר לעשות מעשים להעבירנו על דת. –––מדוע אפוא אנו מחשים? מדוע אין אנו מגלים את האמת ומדוע אין אנו דורשים בכח הגדול של האמת להסיר מעלינו את השקר המחלט הזה, דנקרא “רבנות-מטעם”?

ולו אך הסתפקנו בשב ואל תעשה, כי אז היתה הצרה בלתי גדולה כל כך. אזהחרשנו והיינו יכולים להתברך בלבבנו: לא לנו חרפת השקר הזה, אך לאלה אשר מבלי דעת נתנו לנו את האלופים האלה, ואשר עדיין המה בטעותם כי אלופים המה. אבל הרעה תגדל בעינינו, בראותנו איך אנו רודפים אחרי השקר הזה ונוהגים בו סלסול, רודפים להשיגו למען לא ילך לו חלילה מקהלנו, משתדלים ומתוכחים עליו, כמו באמת ילד שעשועים הוא השקר הזה, ואם נגדלו ונחנכו ונחכמו, אז יחדל השקר להיות את אשר הוא מטבעו, מתחלת בריתו–––שקר.

עוד בשנה שעברה השתדל הד“ר קרעפס, אחד הרבנים מטעם אשר בדרומה של רוסיה, לחזק את הבסיס הרוחני של הרבנות מטעם, בתת לה זכיות חדשות גם מצד הקהלות וגם מצד הרשות. בקהלות הדרום, כידוע, אין מקום להתורה עתה, וגם כמעט נגרשה מקרן הזוית אשר היתה מונחת שם. הריח הישראלי נמר שם כמעט כליל, היהדות העיונית אין דורש ומבקש אותה, ואת היהדות המעשית דשים בעקב, בפרט האינטליגנציה המדעית והמסחרית. ופני הרבנים הרוחניים שם, עפ”י הרוב, כפני הקהלות, מעוללות הישיבות שבליטא ומן הנותר שבקדשים. שם נמצא קהלות אשר ראשיהן בורים גמורים בדת ישראל ובחכמת התורה, ובערים האלה “יוכל גם איוואן לתקוע בשופר”. שם כל “רב מטעם” היודע ברכות התורה לפניה ולאחריה וממשמש קצת בספרים עברים, ואף כי אם הוא יודע לכתוב גם בשפת המדינה איזו דברים מעניני היהדות,––– אז הוא כבר רב “כמה שנאמר”, רב בעיני אחדים מבני קהלתו, ובעיני עצמו הוא אב“ד גמור, בטוחים אנחנו כי “רבנים” כאלה לא יבושו לפסוק דינים בשאלות אסור והיתר אם יפנו אליהם. הם כותבים וחותמים את עצמם “ברצינות” “רב לעדת ישראל בעיר פלונית”, וכאשר יתגלה להם פירוש הר”ת של חופ“ק, אז בודאי יוסיפו גם את זה לשמם המפורש. ובהיות הד”ר קרעפס, כפי הנראה, איש חרוץ ושוקד על מלאכתו, לכן עלתה על דעתו להשתמש במצב הזה של הרבנות מטעם בגלילו, ויאמר לחזק את הבסיס הרוחני הזה של הרבנים ולהוסיף מחול על הקודש. ולכן הלך ובקש רשיון מאת הרשות לקרוא לאספת רבנים מטעם, וגם שנים שלשה מורי הוראה קרא אל האספה, בחפצו כי יתנו גם הרבנים הרוחנים מהודם על הרבנות מטעם, או ––– במלים אחרות––– כי יודו גם הרבנים הרוחניים על עצמם כי המה כבר חדלו ומקומם לקחו בכל חיי העם אך הרבנים המקוראים ––– הרבנים מטעם.

האספה הזאת של הד“ר קרעפס לא זכתה גם לשאון בן-יומו. כחם וגבורתם של השקרים המוסכמים אך בזה לבד, כי עלה במוסכם בשפת אלמים לבלתי דבר עליהם, לבלתי שים אליהם לב, לבלתי הזכירם בשמם האמתי. כחם הוא אפוא בשלילה. הכל יודעים, אבל אינם מנבלים ת הפה. ואולם כי יעלה הרעיון על לב איש להטפל באחד מן השקרים האלה ולהפרידו ליסודותיו, אז כרגע יראו החוצה החיץ והתפל אבני פנתו, ההרס והכליון אשר בקרבו פנימה. “זכיות” חדשות אמר הד”ר קרעפס להמציא להרבנות מטעם,––זאת הרבנות אשר הכל יש לה וזכיותיה מרובות (כפי הנודע, עפ"י החק גם מצות מילה היא זכות של הרב מטעם), אבל דבר אחד חסר לה –– רבנית… וזאת יחסר לה לעולם, כל עוד אשר תהיה את אשר היא עתה –– שקר.

לולא אהבנו את השקר, כי אז הלא נוכחנו כי הרבנות מטעם ––– שני הפכים בנושא אחד, שני יסודות הסותרים זה את זה. טבען של הזכיות להיות סתרה ולהגן על אלה, אשר בלא זכיות לא היו יכולים להתקיים. ולולא “מטעם” לא היתה הרבנות הזאת כלל; תחת אשר הרבנות האמתית היא כח מוסרי גדול, חי נכבד הנושא את עצמו, כח בלתי מוגבל בחקים ידועים ובזכיות מפורטות, כי מלוא כל הארץ כבודו וערכו. הרבנות האמתית הלא כחה לבדו די לה לא רק להחזיק מעמד, אך גם לשבת מרומים ולשפוך ממשלה על העם. הנה הרבנות הרוחנית אין לה כל זכיות מצד הרשות, ואדרבה כל קיומה, זה כחמשים שנה הוא נגד החקים, ובכל זאת כחה איתן בכל מקום ששכינתה שרויה, היינו, בכל מקום שאנו רואים השפעה רוחנית של מוסר נעלה או של דעת רחבה בתורה. אותה עדת מינסק, אשר בשנת 1869 לא ראתה כל צורך באחד מן המצוינים של הרבנים מטעם ––– ז. מינאר ––– ותשלחהו מקרבה, היתה נכונה בשנת 1879 בחפץ לבב להביא אליה את רבי יצחק אלחנן ולשלם ט“ו אלפים רובל חובותיו בקאוונא. העיקר בזה הוא האבטוריטט הרוחני והרבנים מטעם המה מטבע הויתם אבטוריטטים רוחניים ––– בשלילה. כי ימצאו אחדים יוצאים מן הכלל, אין זה מוכיח כלום; היוצא מוכיח תמיד את אמתתו של הכלל; היוצאים מן הכלל המה רבנים מטעם עפ”י מקרה, ולולא היו רבנים מטעם, גם אז היה כבודם גדול בעיני העדות אשר המה יושבים בקרבן, ואולי אז עוד הי' כבודם גדול מאשר עתה, בעת שהמה יושבים על “כסא” הרבנות מטעם.

וההשפעה הרוחנית הזאת נקנית בדברים רבים, באלה הדברים שמנו חכמים באבות. יודע, כפי הנראה, את הסוד הגדול הזה גם הד“ר אייזענשטאדט, הרב מטעם ברוסטוב הדני, ותהי עצתו להעמיד את כל שמונה וארבעים מעלות שהכח הרוחני נקנה בהן אך על הראשונה בלבד ––– על התלמוד. ומפני כי שיעור התלמוד הוא מן הדברים התלוים בהסכם, לכן אומר הד”ר אייזענשטאדט לרפא את כל הרבנות מטעם על נקלה. ראה הד“ר את רופאי האדם ואופאי הסוסים ואת כל יתר חיות הקדש, המתעטפים עתה בטלית הרבנות בקהלות ישראל, והמה ברבם מחוסרי דעת האלפא-ביתא של היהדות, ויקנא לכבוד משמרתו, והוא אומר לשום לחובה על הרבנים ללמוד עברית. הד”ר אייזענשטאדט חלילה לו לדרוש מאת הרב מטעם כל התורה כלה (האותיות נפזרו על ידו), אך נחוץ כי ידע ויבין תנ“ך וכי יהיה לאל ידו לכתוב על הספר בשפת קדש בלי כל מליצה איזה מכתב או תעודה, כמו בן הוא מחייב לדעת תולדות ישראל וספרותו, ולו גם ידיעה בלתי עמוקה, ומחויב הוא ללמוד בלי עזרת אחרים דף גמרא (כמובן בלי תוספות ומרש"א). עכ”פ ––– מוסיף הד“ר אייזענשטאדט ––– נחוץ לו לדעת לקרוא את הרמב”ם ואת הטורים במקורם. הד“ר אייזענשטאדט מקוה כי אנשים צעירים לשנים, משכילים שכבר נסו בנסיונות ולמדו שפות שונות, קרוב לודאי כי במשך שנים אחדות יוכלו ללמד גם את התורה באותה כמות שנותן לפניהם המציע, בפרט אשר מקרא מלא הוא: לא בשמים היא; ומתפלא הד”ר הנכבד על הרופאים ועל הבנאים ועורכי הדין והרוקחים האומרים לנסות מזלם בהרבנות על אשר לא יקדישו לה ולשמה שנים אחדות עד אשר ירכשו את הידיעות הנחוצות להם ––– היינו, את אלה אשר רשם להם המציע.

ואנחנו קוראים את ההצעות האלה, ואנחנו שומעים את הפלפולים הנולדים לרגלי זה: הנקל אם כבד הדבר להוציאן לפועלה, ––– ובאזנינו עולים וסואנים הדברים:

––– שקר שקר תרדוף למען תחיה…

אוי להם לבריות מעלבונה של האמת, עד כי היה לעקם הרבה אותיות בכדי שלא להוציא מן הפה הדברים הברורים כנכון היום: הרבנות מטעם איננה רבנות ולעולם לא תוכל להיות כזאת. הרב מטעם היה הוה ויהיה אך פקיד מפקידי הרשות, וחיי בני ישראל החמרים וגם הרוחנים לא היו מפסידים כלל לו היה הפקיד הזה איש נכרי. עכשיו שהוא, עפ“י החק, מזרע היהודים, ––– נחוץ להשתדל שלא יהיה מלשין ולא יהיה פושט עורם של העניים ולא יהיה מחרחר ריב בקהלתו ושלא יביא ערבוביא בפנקסי הקהלה אשר תחת ידו; מעלותיו צריכות להיות שליליות. אבל למעלותיו החיוביות אין כל צורך נחוץ, ובמדה ידועה צדקו ראשי אתה הקהלה אשר, לפי המסופר (וואסחאד" ' פעברואר, ש"ז ע' 132), בחרו באיש כבד פה וישימו אותו לרב מטעם, בהתנצלותם לפני הרשות כי החק אוסר לבחור באלם גמור. המאורע הזה מתיחס לקץ שנות החמשים, ובקץ שנות השבעים הוכיח הסופר הנודע מנשה מרגליות כי עפ”י החקים גם רב מטעם שהמיר דתו איננו נפסל מכהונתו ואיננו חדל לשרת ברבנותו. הר“מ מרגליות עורר את השאלה הזאת לרגלי שערוריה ידועה אז (נתינת מכשול לפני עור ומלשינות מכוערה ––– עשה טאטארבונאר") שהקים סגן אחד של הרבנים מטעם באודיסא. וגם באודיסא. וגם בענין המרת הדת היו איזו מקרים בלתי טהורים… אמנם, יכול רב מטעם גם להביא תועלת לעדתו אם איש חכם לב הוא; יודעים ומכירים אנחנו רבנים מטעם אחדים, אשר הלואי ירבו כמותם בכל קהלות ישראל. אבל האנשים המועילים האלה המה עסקנים טובים מעודם, והמה תמיד משתמשים בכל יכולת להביא תועלת בעדתם, והמה פועלים נאמנים גם עתה, למרות היותם רבנים מטעם, פקידים פשוטים. בכלל, ביד כל איש חכם לב היושב בקהלו להביא תועלת רבה; ואולם בצאת האיש הטוב הזה לפעולת הכלל ועטרת רב מטעם על ראשו, אז הפעולה נפחתת ע”י השקר המחלט המונח ביסודה של הפקידות הזאת. בכל אופן יוצאים מזה ערובי תחומין ובלבול מושגים, והננו רואים כי הרבנים מטעם שבדרום חושבים את עצמם לרבנים ממש, והמה שוכחים כליל את מעט האמת, כי מצבם יוכל להביאם אל אשר יביא אותם, אך לא אל –– הרבנות.

ואנחנו היינו מחרישם לו אל ראינו איזו תועלת לעניני קהלנו מאת הרבנים מטעם, לו אך הביאו האדונים האלה איזו עזרה ממשית, לו אך ראינו מצדם איזו חפץ והשתדלות להועיל מעט במחיר הלחם אשר המה אוכלים. אבל, לדאבון הלב, אין עמם כמו אלה. הנה למשל, הסדרים בחובת עבודת הצבא, הרבנים מטעם המה יוצרי הפנקסים של הנולדים והנפטרים, ולהרבנים מהלכים בכל בתי הערכאות שהפנקסים שמורים שם, והרבנים המה “קאזיאננים”, כמו שקורא להם ההמון, ובידם, בתור פקידי הרשות, היכלת לשמור את הפנקסים לבל יבאו בהם ערובי פרשיות וחלופי זכר בנקבה וחיים במתים ולבל ישלוט בהם, באפס ידים אמונות או במרמה ואון, צלמות ואי סדרים. הלא זאת חובתם; ומה אנו רואים? הנה בשנה שעברה לא באו לימי הקריאה למלא חובת עבודת הצבא 10,821 איש מאחב“י. כידוע, על משפחות האנשים אשר לא באו ליום המקרא לשלם עונש כסף שלש מאות רו”כ כל אחת, וידוע ג,כ כי סכום העונש הזה נגבה מנכסי דניידי ודלא ניידי, מגואל קרוב או רחוק. ובכן ישלם קהל אחב“י בארצנו עונש 10,821 כפול 300 רובל ––– בס”ה מלתא זוטרתא: שלשה מיליון ומאתים אלף וששה וארבעים אלף ושלש מאות רובל. והיו בטוחים כי הסכום הזה הנגבה ע“י הפוליציא ועין הבקרת השומרת על הכנסות הממשלה צופיה עליו, יבוא לידי גוביינא בגרעון קטן מאד. אם כן עלו לאחינו בארצנו הסדרים הטובים בחובת עבודת הצבא אך בשנה שעברה לבדה בערך שלשה מליון רובל, היינו רב יתר מן הסכום שעלה לנו כל דבר הציוניות עם האספות והקונגרסים ועזרת הפועלים וגם המניות על הבנק העברי… והמכשלה הזאת הלא היא כלה תחת יד הרבנים מטעם. מרבית החסרים המה מן הפלכים הקרובים אל הגבול, במקום אשר, כידוע, התגברה מאד בראשית שנות השמונים היציאה מן הארץ. בפלך קאוונא לא בא ליום הקריאה 2235 אנשים, בפלך מינסק ––– 970 איש, בפלך פודוליה ––– 952, קיוב ––– 856, הוראדנא 832, סובאלק ––– 618, ווילנא –––576, וואהלין ––– 571 איש. הדברים מוכיחים, כי אלה הצעירים שנכתבו ברשימות הקרואים ולא באו בשנה שעברה למועד המקרא, נולדו בראשית שנות השמונים, ויצאו עם קרוביהם והוריהם מן הארץ; ולו השתדלו הרבנים מטעם בעוד מועד לבקר את הרשימות ולחקור אחרי כל הנכתבים והנרשמים איה איפה הם, אם בארץ או מחוצה לה, אם בחיים או בעולם שכלו טוב, כי אז היה ביכולתם למחוק מן הרשימות אלה שנרשמו לא עפ”י החק אז באיזו טעות, כמו אלה שיצאו מן הארץ זה שלש שנים אשר דינם כדין אובד ונדח. בכל אופן היו הרבנים יכולים, ע“י בקרת את הרשימות, להקטין את מדת הגזרה הזאת האוכלת אצל קהלנו, כפי שעינינו רואות, כסף לרבבות, וגם עונג וכבוד לא תוסיף לנו. פה לבד היה כר נרחב להרבנות מטעם לעשות לכה”פ איזה דבר לטובת הכלל. אבל ––– מטבע השקר לקחת ולא לתת…

ואם הדבר כן, אולי נאה ויאה לנו לעזוב רגע אחד את השקר ולהודיע למי שנצרך קשט אמרי אמת על דבר הרבנות מטעם. שקרים מוסכמים, שקרים לחצאין, עודם מתקבלים על הלב עד זמן ועידן, אבל אין כל רשות בעולם אוהבת להטפל בשקר מחלט. “ומכאובנו –– אומר “הדור” בגליון 12 ––– נגדנו תמיד. כי אין לך יום שאין בו בחירת רב גשמי באחת מקהלות ישראל. ובימים האלה “בוערת” השאלה הזאת ביתר עז: כי כמעט בעונה אחת חלה בחירת רבנים בקהלות אחדות הגדולות ביותר. ומלחמות הבחירה הן מאוסות ונתעבות כל כך! והקנדידטים אינם ראוים והגונים לכהונתם כל כך! וראשי העדה ומאשריה המה קלי דעת או בעלי פניות כל כך! וה”עם" הוא בהמה גסה או חיה רעה כל כך" ומדוע לא תבואנה אפוא הקהלות האלה לפני הרשות בהצעה כתובה יושר ודברי אמת להסיר מעל ישראל את החרפה הזאת? ולא רק חרפה היא הרבנות מטעם, אך גם נגע צרעת. כי השקר הזה רגלים אין לו, אבל ידים יש לו, ויש אשר הידים האלה יכאיבו חלקות טובות בשדה ישראל. מפני החשך של השקר הזה נגנז אור האמת של הרבנות הרוחנית, והיא חדלה עתה כמעט ותרד עד הדיוטא התחתונה. ולנו געגועים אליה, באשר לא טוב לעם להיות לבדו, באין מורה דרך ורועה צאן. ובמובן ידוע, אמת הדבר כי הרבנות היא מוסד לאומי-דתי, אשר כל זמן שאנחנו בגולה לא תוכל היהדות להתקיים בלעדו“. לנו געגועים, כמובן, לא אל הרב הרוחני “החונה עתה בקקינ”ו”, שאין בו לא רבנות ולא רוחניות, אך מעט חוסר דעת ומעט מסחר באתרוגים ומכירת חמץ, אך אל אותה הרבנות הרוחנית אשר עמדה ושרתה בישראל ימים רבים בדמות דיוקנא של הר"מ מרוטנברג וחבריו, שהיו באמת סתרה על ישראל ועל כל צרכי לאומיותו.

ואת הרבנות הטהירה הזאת גרשה הרבנות מטעם. ועל ההשפעה הרוחנית הזאת כי חדלה אנו מתאוננים: חבל על דאבדין! אבל האבדה הזאת תחזר לנו. הרבנות מטעם תחדל סוף סוף. ההשתדלות הנמרצה של הד"ר אייזענשטאדט מוכיחה בעליל כי העיסה הזאת עלובה היא. האמת איננה עובדת לעולם, והרבנות הרוחנית תשוב כימי עולם. עלינו אך להריע על השקר, ואז ילך לו מאשר הגיח, אשר על כן ידע נא כל העם כי הרבנות מטעם היא ––– שקר, והמוסר המחלט עומד ומצוה כל היום:

––– שקר שקר תרדוף עד כלותו!…