מתוך “הדואר”, גליון ד, 25.10.32

הפּאנתּיאות השפּינוזית לא הגיעה אל אַנגליה בּאורח ישר, כִי אם דרך צינורות אַשכּנזיים. מכּבר לא התווה קולרידג' שורות־כּשפים, טבועות גן־עדן ותהום־בּלהות, והוא התהלך אָנה ואָנה רעול־אפיון ופטפּט בּאָזני המקשיב פּטפּוטים מבורכים על שכל טראנסצנדנטאלי, על היות זמן ומקום אפּריורי או אפוסטריורי, על אנטינומיות וכח שופט וקאטיגוריות, וכיוצא באלה מן הזשארגון של קאנט וההולכים בּעקבותיו. הוא נתן דחיפה ראשונה לאַנגלים שיתעמקו בתורות קאנט, פיכטה ושלינג. אַחריו בּא קארלייל הסקוטי בּתרגומיו מגיתּה והערצתו את הגבורה הטיבטונית. ובאַשכּנז שלאַחר קאנט נעשה שפּינוזה נקודת־משען לכל מי שרוצה לפרוץ מן החזיון אל התּוך, מן הדבר כּשהוא בהופעתו אל הדבר כּשהוא לעצמו. שלינג, בּיחוד, ראָה בטבע לא חזיון בּלבד, כּדעת בּרקלי וקאנט; לא מכשול שרוח־האָדם העמיד לפניו אַך כּדי להתגבּר עליו, לעשותו כּלי לעבודתו המוסרית, כּדעת פיכטה, כּי אם חי ופועל מצד עצמו, גלוי אלהי נערץ. בּבוא השפּינוזיות אל אַנגליה דרך גיתּה ודרך המיטאפיסיקאים, נפגשה שם עם רעיון השיבה אל הטבע מיסודו של רוסו הצרפתּי, ויהיו לכוח שירי אחד.

אַדיר וראשון בּמשוררים הפּאנתּיאיים הוא וואורדסוואורתּ, אשר ראשית הופעתו בּספר אחד עם קולרידג‘, "בּאלאדות ליריות ", ויהי תפקידו של וואורדסווארותּ להראות את הפּלא והזרות אשר בּמאורעות פּשוטים, ותפקידו של קולרידג’ – להוריד אל גבולות המציאות הפּשוטה והמובנת דברים פּלאיים ומוזרים. אַחר נפרדו לדרכּם, קולרידג' – עקר משירה ומפיק זהרורים במטאפיסיקה ואסתטיקה, וחברו – כּהן גדול בּמקדש־הטבע, הטבע האנושי והממוזג של שדות אַנגליה וכפריה, דומה למצוא בּעשבּים, בּאגמים ובהרים רוח כּרוח האָדם:

כי למדתי

להביט על הטבע לא כבימי

הנערות חסרת־המחשבה; אַךְ שמוע לעתים קרובות

המוסיקה החרישית והעצובה אשר לאנושיות,

לא קשה ולא צורמת, אַךְ בכח רב והותר

לטהר ולהמתיק. והרגשתי

יש ות המעוררתני בשמחת

מחשבות נעלות; הרגשת־הוד

ממשהו עמוק־עמוק מעורב בכל,

אשר מעונו – אור שמשות שוקעות,

והאוקינוס העגול, והאַויר החי,

והשמים הכחולים, ובתוךְ שכל־האָדם –

תנועה ורוח, הכופה

כל העצמים החושבים וכל המושכלות

ומתגלגלת דרךְ כל הדברים.

הטבע יש לו גם תּפקיד דידאקטי:

פּעימה אַחת מן היער הירוק

ילמדךָ יותר ממין האָדם,

מרע מוסרי ומטוב,

מכל החכמים שבעולם.

והוא גם המנחם בּרגעי ריקנות ושממון:

כי יש ובשכבי על יצועי

מתוךְ הלךְ־נפש ריקן או הוזה,

הם (פּרחי הדאפודיל) מופיעים לפני העין הפּנימית

שהיא האושר שבבדידות,

ואָז לבי מתמלא גילה

והוא מרקד עם הדאפודילים.

מוואורדסווארותּ קבּל שלי, הנפש היותר מזהרת והיותר שקופה של הרומאנטיקה האַנגלית, אשר בּו נתרכּזו העליונות בּסגולות־אָדם ובסגולות־משורר, והוא נושא אותן מתּוך טראגיות אנושה, מתחבּט ונכשל בּסדרי החברה בּנויי ברזל ואַכזריות, עף עם מעוף המחשבה של יון וחוזה עם חוזי ישראל, קולט כּל קרני הפּילוסופיה והמדע של ראשית המאָה התּשע־עשרה, מדובב ארץ, ירח וכוכבים בּליריקה קוסמית לקראת שחרור האָדם מקץ עידנים.

משני ראשי החבל – היראקליטס האומר: “הכּל שוטף”, וזינון האומר: “הכּל נח”, - תּפס שלי בּקצה ההיראקליטי. “אין דבר קיים בּלתּי אם התּמורה”. כּן שירו. ואין כּשלי מתמזג עם כּל המרצד וחולף וטס בּטבע: מראות עננים, מטר־צלילי־חוגה עם שחר, רוח מערבית חצצרנית רודפת עלים בּגלגל, קרני שמש וקרני לבנה מרקדות מעל לשכבת עננים, כּוכבי־שבט כּחלחלים ארוכי־שער סורקים את הלילה, ועל כּולם, אור, אור בּכל חדירתו את הערפּלים, השתּקפותו מתּוך ימים ואגמים, התפּצלותו לגוונים ובני־גוונים, האָרתו את מקור־עצמו מתּוך פּעולה חוזרת.

כּל זה היה נותן לשירת שלי אופי של שברי גן־עדן, של תּוהו־ובוהו אַדיר בּגוונים, אילולי הגה המשורר רעיון תּחית־המתים של הצורה: הענן משתּפּך בּגשם, כּלה ואובד, והשמים הטהורים הם כּמו כפּת־מצבה על מיתתו, אַך חיש הענן שב וחי, קופץ כּוולד מן הרחם, כּנשמת־מת מן הקבר, והורס את הכּפּה הכּחולה מצבתו (ראה תּרגומו של טשרניחובסקי ל“הענן”). רוח־הסתיו המעקרת, אַך נבואָה היא לבוא האָביב; והמשורר, היונק מיפי הטבע בּחייו, בּמותו הוא שב ונעשה חלק מעצם זה היופי. והיא נחמתו על מיתת חברו הצעיר ממנו קיטס, בּקינה "אַדוניס ":

הוא נעשה אחד עם הטבע: יישמע

קולו בכל נגינתו, מהמית

הרעם ועד לשירת עוף־הלילה המתוק;

יש ות הוא, מורגשת ומוכרת

בחשכה ובאורה, מדשא ומאבן,

מתפּשטת בכל אתר ואתר אשר בו ינוד

הכח אשר משךְ את הוויתו אל תוךְ עצמו –

המניע עולם באהבה לא תיעף,

תומכו מלמטה ומדליקו מלמעלה.

חלק הוא מן התפארת

אשר בחייו היה מוסיף על תפאַרתה. הוא נושא

משרתו, בעת אשר הלחץ היוצר של הרוחני האחד

שוטף דרךְ כל עולם־המוחשים האָטום, ומצווה שם

חליפות חדשות לצורות ילבשו,

מכריח את הטפל המסרב, המעכב את מעופו,

להדמות אל עצמו, כפי כח גוש וגוש,

ופורץ ביפיו ואילותו

מהעץ, החיה והאָדם, אל תחת אור השמים.

ולא בטבע המוחשי בלבד יש שיור־חיים למשורר, אלא גם בּירושה האנושית. כּל לב מקווה לטוב, כּל יוצר יופי, מעכשיו יהיה בו משהו מן המשורר אשר הלך.

כּאפּלאטון כּן שפּינוזה עשו שלום בּין היראקליטס וזינון על־ידי חלקם בּיניהם את העולם: הנגלה להיראקליטס, כּאן מקום התּמורה והרבּוי; והנסתּר והתּוך לזינון, כּאן מקום העמידה והיחוד. ושלי, אשר תּרגם שיחותיו של אפּלאטון על האהבה ועל רוח הקודש של השירה, והיה כולו חדור־רוחו השמימית, ינק גם משפּינוזה בּכלי ראשון. אַחרי תארו את קברו החמוד והמזמין של אַדוניס (הוא קיטס) בּרומא, הוא מסיים בּהימנון פּאנתּיאי, המאַשר את עיקר האַחדות. הימנון זה, שלא כשפּינוזה, הוא בעת ובעונה אַחת גם מזמור־שיר למות:

האחד קיים, הרבים משתנים וחולפים.

אור־שמים לעולם יזרח, צללי ארץ יעופו.

החיים, ככפּה של זגוגית ססגונית

יגעילו את הזוהר הלבן אשר לנצח,

עד ירמסנה המות לרסיסים. מותה,

אם תחפּוץ להיות עם אשר בקשת!

לךְ אל מקום שם הכל חלף. שמי התכלת של רומא,

פּרחים, חרבות, פּסלים, מוסיקה, מלים, כל אלה חלשים הם

מהביע כמו את ההדר שהם מפזרים בעדם.

מה תשהה, מה תסוג אָחור, מה תתכווץ, לבי?

תקוותיךָ לפניךָ הלכו. מכל הדברים שבזה

הסתלקו להם. הגיעה שעתךָ להסתלק!

סר אור מן השנה החוזרת

ומאיש ומאשה. ואם יש עוד מה אָהוב,

הוא מושךְ למען שבר, דוחה למען הקמילךָ!

שוחק הרקיע הרךְ; רוח חרישית לוחשת מקרוב:

אַדוניס הוא הקורא! הוי מהר שמה.

אַל יפרידו עוד החיים מה שתשיג יד־המות לאַחד!

האור, בת־צחוקו תדליק תבל;

היפעה, בה כל צבא־עולם פּועל ונע;

הברכה, אשר קללת לידה תכסנה

ולא תכבנה; האהבה המקיימת,

אשר באריג־ההוויה תיארג בעוורונם

על ידי אָדם וחיה וארץ ואַויר וים,

והיא בזוהר או בכהות תבער, במדה שכל דבר הוא ראי

לאש שהכל צמאים אליה, - הוא נגה עלי

ויאכל שרידי־עננים אשר לתמותה הקרה.

השכינה, אשר גבורתה קראתי בשיר,

יורדת עלי. ספינת־רוחי נדחפת

הרחק מן החוף, הרחק מן ההמון הרועד

אשר מעולם לא נתן מפרשיו לסופה.

הארץ המוצקת והשחקים המקומרים נבקעים!

אני נישא באימה ובאַפלולית למרחק,

בעת, לוהטת מבעד פּרוכת־השמים הפּנימית שבפנימית,

נשמת אַדוניס, ככוכב,

מרומזת ממעון, שם בני־נצח ינוו.

עת קצרה אַחרי כתבו זאת, יצא שלי בספינת־מפרש ממש מבּלי שים לב לסכּנת סופה מתקרבת, ויטבּע. והים הקיא אותו אל החוף, וקברו חצוב בּרומא על־יד קבר חברו קיטס אשר רמז לו ממעון־הנצח.

מעין שלי בּגלגול שני, מורחב מצד הבּטוי ומוקטן מצד התּוכן, מבשם ולא משבּיע, עמד סווינבּוירן בּסוף המאָה התּשע־עשרה, דוחק רגלי שני ענקי התּקופה, טניסון ובראוזינג. בּדרום של ארצות־הבּרית בּאותו זמן חלם סידני לייניד על שירה שהיא מוסיקה: עולה ויורדת, בּונה וסותרת, מטפּסת, מטפּסת, ובמרום־גבהה נשבּרת ונופלת מתּוך סלסולים וקצף, ושוב עולה. לייניד, בּהיותו מוסיקן בּפועל, תּרגם בּמסה מדעית את חוקי השירה לשפה הטכנית של המוסיקה. בּשני חבּורים שיריים, “זריחת החמה” ו“בצות גלין”, הנוגעים בּפרובּלימות־הרוח של איש־התּקופה ומתרוממים לאכּסטאזה דתית־מוסרית, הגשים לייניד את רעיונו. סווינבּוירן, בּתוכן־מחשבה היליני־אלילי ובעיקר תּלוש מזרמי הזמן (אם כּי נשא זמרתו בּעד איחוד איטליה, בּעד כּחות המרד וההתקדמות בּכל מקום, ובמלים אוכלות צעק על שפיכת דמי היהודים בּרוסיה), הרחיק מלייניד בּניצול האפשרויות המוסיקאליות של השירה. הוא מצבּיא את ההברות, לא רכּות ומנוגנות בּלבד, אלא רכרוכיות, רכרכות ורכּות עד לנגינה או נגינותים בּמרום־גל, והנגינה מסתּלסלת מסביב לעצמה, הומה תוך כּדי נפילה, והשורות מתפּשטות לרוחב כּים זרוע גלים. ויש שהוא מקטין הברותיו עד שהן נופלות גרגיר כּמו בשעון־זכוכית. הוא לווה מהכּל, מסאפפה הליסבּאית, מיחזקאל הנביא (קרא “אהליבה”), מקיטס, מוויקטור הוגו ומבּודיליר, וכל מה שהוא לווה, הוא מתּיך, מעדן, מסבּך, מרכּיב, הופך לזמר חדש. כּמעט שהמלודיה הווירטואוזית סוחפת את הרעיון לגמרי. אַף הוא שר שיר פּאנתּיאי, ומשפּינוזה יש בּו רק עד כּמה שהפּאנתּיאות האירופּית בּכלל נטלה חיות משפּינוזה.

המדבּרת בּגוף ראשון בּשיר היא הרתּה, היא ערדא או רוח הארץ, וכאן – רוח הטבע כּולו. השיר בּא לעקור את הניגוד בּין רוח לבשר, בּין יוצר ליצור, בּין העפר והחי, ולהעמיד את הכּל על אַחדות אורגאנית. עץ אחד הוא, עץ־החיים, וכל חלקי העץ הם רפובליקה אַחת חפשית, וחלילה לאָדם מאמור לאלהיו: “אני – אני, ואַתּה – אַתּה; אני שפל ואַתּה גבוה”. נאום הרתּה אל האָדם: “אני, שאותי אַתּה מבקש, אַתּה הוא. מצא את עצמך, כּי אַתּה – אָנכי”. אותם האלים המדומים, ויהוה בתוכם, אשר דרשו הכנעה מן האָדם, הם כּמו תּולעי־מגפה המכרסמים קליפּתו של עץ־החיים, וכהרפאו כּן יפּלו וימותו.

כי האמת לבדה חיה,

האמת לבדה שלמה,

ואהבת־נתינתו

היא כוכב־צירו של האָדם וצירו,

האָדם, דופק־פּנימיותי, פּרי־גופי, וזרע־נשמתי.

יליד אחד מחזי,

ניצוץ אחד מעיני,

נצן אחד עליון

המטפס לשחקים;

האָדם, שווה לי ואחד אתי, האָדם עשוי ממני, האָדם – הוא אָנכי.

מקולרידג' ומקארלייל מן השירה הרומאנטית האַנגלית, מהפּילוסופיה האַשכּנזית, עם כּל הינוק משפּינוזה בּאלה, נזלו השפּעות אל אַנגליה החדשה, אל בּוסטון וקונקורד. שם נתרכּזו בּהלך־המחשבה הטראנסצנדנטאלי, אשר בּטויו היותר מפורסם הוא אמרסון, ומימינו עומד תּורו; וממנו קרנים לוויטמן. אלא שבּפנתּיאות הטראנסצנדנטאלית בּאַמריקה נספג גם ליח מן האופאנישאדים וספרי הווידה, כּאילו לאַשר את שגיאַת קולומבּוס אשר בּגלותו את אַמריקה, דימה בנפשו שמצא את הודו. אַך זהו ענין בּפני עצמו.