¹

כל משורר ודאי עומד פעם באמצע יצירתו ושואל יחד עם המשורר הגדול של ה“השכלה”: “למי אני עמל”? אין זאת אומרת, שהשירה רודפת אחרי “תכלית”, שהיא מכוונת רק כלפי חוץ, שיש לה תמיד מגמה תועלתית. השירה היא בראש וראשונה צורך פנימי של המשורר, היא גדֵלה על קרקע נשמתו, והמלאך הממונה על היצירה מכה על ראה ואומר לה: גדלי! היא ביטוי שבהכרח לחוויותיו ולרגשותיו של המשורר, לעולמו הפנימי המבקש לבוא על סיפוקו על־ידי גילוי של יצירה.

אבל מצד אחד אין היצירה קיימת בתוך חלל ריק. היא זקוקה לקהל המקבל אותה, המושפע ממנה, הנהנה ממנה ויכול לברך “ברכת הנהנין”. בלי אווירה כזאת עלולה היצירה הפיוטית להגיע לדלדול ולשיתוק. כל משורר מבקש “קן” אף “לתפלותיו הנידחות”. ורגש של כאב חריף ממלא את לבו, אם הוא מוכרח להכיר כי “כוחו תם לריק” וכי “לא מצא תחתיו סדן פטישו” ו“קרדומו בא בעץ רקבון”.

סיפוקו האמיתי של המשורר בא רק אז, כשהוא מרגיש כי שירתו נקלטת בלב הדור, בלב קוראיו, שהיא מוצאת הד בנפשם, שהיא מפרה את רגשם ואת מחשבתם והופכת אצלם לחוויה אמיתית. זאת היא השפעת הגומלין בין היוצר ובין הקהל, ובזה ערכה האמיתי של היצירה בכלל ושל השירה בפרט.

*

ואם אנו מדברים על “קהל”, על קוראים, הרי הכוונה היא בראש וראשונה לדור הצעיר, לנוער, שעל־פי עצם מהותו צריך לבו להיות פתוח לדברי שירה. על־פי רעננות חושיו, על־פי יכולת הקליטה שלו, על־פי המגמה האידיאליסטית של נפשו ועל־פי כמה וכמה סגולות מבורכות אחרות – צריך הנוער להוות את הקהל האמיתי המשתוקק לשירה, הנהנה ממנה, המוצא בה את סיפוקו.

ואמנם כזה היה יחס הנוער העברי לפני דור אחד אל השירה העברית בגולה. יום הופעת שיר של ביאליק, של טשרניחובסקי ושל שאר המשוררים החשובים בני דורם, היה יום חג בשביל הקורא העברי. כל שיר חדש נקלט בלב אשר דומה היה כמצפה ומיחל לו. גם הרגשות הפרטיים האינטימיים וגם הרגשות הלאומיים מצאו את תיקונם ואת ביטוים בשירה העברית. השירה שימשה פה לא רק למשורר, אלא גם לקהל הקוראים. נשמת הקוראים שימשה בית־קיבול לשירה, והיא הונעה לקראת רגשות אינטנסיביים ואף לקראת מעשים תחת השפעתה ופעולתה.

האם קיים עתה אצל הנוער העברי יחס כזה לשירה של ימינו? נדמה לי, כי בנידון זה חל שינוי ניכר לרעה. אין צמאון לדברי שירה, אין נפשו של הנוער מבקשת שירה ואינה מחזרת אחריה, וממילא אינה יודעת התלהבות ואין לה שמחה בהימצא לה דברי שירה אמיתיים.

מה הסיבה לכך? ודאי יש כמה סיבות לדבר. ראשית כל, רוח הזמן. נשתנו כמה וכמה יסודות של חיי החברה בזמננו, של החינוך, של מגמות הציבור. התפתחות הטכניקה, הרדיפה אחרי המקצועיות, המעשיות היתרה, וכו' – כל זה מהווה גורם כללי לתופעה הנזכרת.

אבל בלי ספק ישנן גם סיבות פרטיות מיוחדות, הנוגעות רק לספרות העברית. הנוער העברי המתחנך בבית־הספר בעיקר על השירה העברית המופתית, של ביאליק, של טשרניחובסקי, זו שנכתבה בהברה האשכנזית, היינו בהטעמה המלעילית, לא נתחנך להבנת הצורה והצלצול של הישר, לא נתחנך למוסיקליות שלו, הואיל והקריאה המקובלת של שירי המשוררים הגדולים, לפי ההטעמה הנכונה, מפסדת את המוסיקליות של השיר ונוטלת חלק הגון מיופיו. ומתוך כך לא הגיע הנוער להבנת הצורה והצליל ולהנאה מהם אף בשירה העברית הארץ־ישראלית, שיסודות אלה דוקא מצויים בה ושמורים ואף הגיעו לכדי שכלול מסוים.

סיבה אחרת רצינית היא אולי זאת, שרוב המשוררים החדשים, אם לא להביא בחשבון מספר קטן של צעירים ביותר, של מתחילים, עדיין נותנים בשירתם ביטוי למעבר שבין הגלות וארץ־ישראל, ונושאי שירתם הלאומית־לירית נושאים בתוכם גרעינים של משבר, של התלבטות, של עקירה משורש וכמיהה להכות שורשים – חוויות שהן זרות ביסודן לנוער הארץ־ישראלי.

עוד סיבה אפשר אולי לראות במרחק הרב שבין לשון השירה ובין לשון הפרוזה, או יותר נכון – לשון הדיבור החי בפי הנוער. הלשון המדוברת עניה ביותר, דלה וקלושה. ולא כאן המקום לברר את סיבת הדבר. ולעומתה לשון השירה עמוקה ביותר, יונקת משכבות עמוקות של התרבות העברית וספרות בת אלפי השנים. השירה נושאת איפוא בתוכה אסוציאציות רבות, שאינן בנות פעולה ואינן גורמות להתעוררות בנפש הקורא הצעיר.

ואפשר שיש לחפש לקויים גם בשירה הצעירה עצמה, במודרניות שבה, באֶכּספרסיוניזם, בזרויות הגורמות לריחוק הקורא ממנה, לחוסר הבנה, לחוסר התרשמות ולחוסר קליטה. סימן לדבר, ששירה אֶפית, הנושאת בתוכה פשטות מסוימת, כשירתו של שמעונוביץ, בכל זאת מקובלת ואהובה על הציבור הצעיר.

*

אבל על כל זה כדאי וראוי להתגבר. כדאי לקורא הצעיר שישקע בדברי שירה, שיטרח פעם ופעמים, עד שיטעם טעם טוב בשירה. עניין ההרגל והטורח, שאדם חייב לטרוח עד שהוא מגיע לידי קבלת תענוג, אינו מיוחד לשירה בלבד. אף בעולם החומרי כך. יש יין טוב שמי שלא הורגל בו אינו טועם בו טעם. אלא שביין מותר לנו לוותר, ואין הנזק רב אם לא יטעם בו אדם טעם זה או אחר, אך לא כן בדברי תרבות. כאן יש חסרון והפסד גדול לנפש אם יאבד לה אוצר זה.

אפשר שהחפזון הוא בעוכרי השיר. יפה לשיר קריאה מתונה ואיטית. ולא זו בלבד, אלא יש לשוב ולקרוא אותו פעמים אחדות. ועם קריאת השיר יש להניח, שאין הציורים מקריים, ושאין המלים עניין שבאקראי, לא המלים ולא התמונות ולא הצורה ולא הקצב, המשקל. כל זה מתלכד למהות שלמה, המבטאת את הטעון ביטוי – ויש להתעכב על כך ולתפוס את כל זה. ותפיסה זו שוב אינה תפיסה שבשכל בלבד, אלא גם תפיסה שבחוש, שבאינטואיציה.

דברי שירה, אינם ניתנים להסבר: או שאינם זקוקים לו, או שההסבר אינו מסבירם כלל. דברי שירה ניתנים לתפיסה שבלב, להנאה שברוח, לריווי, לגמיעה, לשכרון.

ואפשר שכל אלה אינן אלא מלים? הדור הצעיר נראה לי מפוכח, צלול־מוח, מחושב, ואין דברי השיר המתדפקים על כתלי לבו מוצאים פתח כניסה, ואין הם יכולים להגיע למגע עם נפש הצעיר.

מה קרה איפוא, מה נשתנה? האם העברית הזאת, האופיום העברי, כביטויו של משורר אחד, אינה משכרת, אינה ממלאת את הנפש כיסופים וגעגועים, משיכה לאר־לא־פה, לעולמות נאצלים, טובים יותר? במה ואיך, איפוא, מתבטא האידיאליזם של הנוער, אם לא בשיר?

*

אפשר שאשמה גם השירה כשהיא לעצמה – המשוררים שורשיהם עדיין נתונים בקרקע של עולם אחר, ישן וחולף. והנוער הארץ־ישראלי כל רוחו אחרת היא – תמימה יותר, פשוטה יותר. יש לו תפיסה אחרת, ונוצר איפוא מעין קרע בין הנוער ובין המשורר, ובין השירה.

אילו היתה לנו שירה אֶפית גדולה, בוודאי היתה מלהיבה את הרוחות. אֶפּיקה אין דרכה לחלוף ולהשתנות. אבל הואיל וברובה הגדול שירתנו היא לירית, דקה ועדינה ואינטימית, ונובעת ממקור הנפש וממעמקי מעיינותיה – הרי אין לדור הצעיר מגע בה, בליריות זו. ובוודאי יש בזה משום פגם, כי השירה עשויה לעדן את הנפש וליטול את קשיותה וקשיחותה בזמנים שונים.

*

“שירה עברית חדישה” היא מונח שאין עדיין הגדרה מדויקת בצדו. הבה נקבע, כי בשם זה נכנה את השירה העברית, שנוצרה אחרי מלחמת העולם הקודמת, ושעיקרה ארץ־ישראל כמקום יצירתה וכנושא יצירתה. בשירה זו גברו המוטיבים הלאומיים־חברתיים, גם בליריקה, על המוטיבים האינדיבידואליים, שהיוו את יסודות השירה הלירית הקודמת, זו של שניאר, פיכמן, כהן, שטיינברג ואחרים. שירה זו הגיעה לחידושי סגנון וצורה, לשון וביטוי, והיא נאמרה ברובה בקצב הנכון של העברית החיה המדוברת, זאת אומרת, שמשקליה נוצרו בנגינה הנכונה, הטבעית, של הלשון העברית.

הקו האופייני השני של שירה זו הוא הרגשת האסון הישראלי, חורבן הגולה, חורבן החיים היהודיים במושבות עמנו באירופה. הרגשה זו צמחה על רקע הפרעות, שהתחוללו בשלהי המלחמה הקודמת במושבות ישראל באוקראינה ובפולין, וכן ניזונה מחורבנה של יהדות רוסיה, שבאה בעקב המהפכה הרוסית. הרגשה זו נתבטאה בעיקר בשירתו של יצחק למדן (“מסדה”) ובשיריו הגדולים של אורי צבי גרינברג, כמקור של געגועים לתחיה, לתקומה, כסמל לחיים היהודיים המקוריים.

קו אופייני שלישי הוא זה שהמשורר מרגיש, כי כאבו וצערו, אָבדנו ויאושו, כרוכים ודבוקים בחיי הכלל, באו כתוצאה מאיזה ליקוי במערכת החיים החברתיים בעולם בכלל ובישראל בפרט. כאלה הם שיריהם של א. שלונסקי, של ש. שלום ושל אחרים. שלונסקי תועה בכרכים ועולמו חרב עליו ושומם, ונחמתו היחידה היא ארץ־ישראל, העבודה החלוצית בה, עבודת הבניה והיצירה. וכן מגיע ש. שלום ליזרעאל אחרי שהוא מסיח את לבטיו בפואימה הלירית “און בן פלא”, שיש בה יסודות אוטוביוגרפיים.

*

את ביאליק אוהבים עוד, קוראים עוד – אבל אפשר שבית־הספר הוא הגורם לכך; אפשר כי זוהי האהבה הנשתלת בלבות הילדים למשורר הגדול עוד משחר ילדותם. גם את טשרניחובסקי קוראים. אך לא את השירים הליריים שלו. נדמה לי שהנוער אינו מכיר אותם, אינו מכיר את שירי האהבה לאילאיל. משוררים אחרים נדחו לגמרי; אין מכירים את יעקב פיכמן, את יעקב כהן, את יעקב שטיינברג.

הבה נשלים עם המחשבה, כי רוח זו זרה לנוער הארצישראלי. דור דור וחווייתו, דור דור וביטוי חווייתו ונוסחה – ואין הנוסחה של הדור ההוא הולמת את חוויית הנוער, ועל כן הדברים זרים.

אפשר שיש באמת שינוי בנפש – העולם שבו חיו המשוררים ההם היה עולם אחר, היה נוף אחר, גשמי ורוחני, ואין דבריהם מוצאים הד בלבות הצעירים. אף־על־פי שכל מקום שאתה מוצא שירת־אמת – טעמה עומד בה והדברים עשויים לשמש ביטוי לכל חוויה של כל צעיר.

*

אבל נעבור למשמרת החדשה זו הצריכה לבטא את ארץ־ישראל החדשה. נדמה לי, גם היא לא זכתה להיקלט ולא הפכה להיות ניב לרחשי הלב של הנוער, אף לא של הנוער הדוגל בחלוציות, בבניה, באידיאלים של התקומה ושל התחיה.

למשל, כמה בני נוער מכירים את שיריו של למדן? אפשר שמכירים עוד במקצת את “מסדה”, וגם זה בוודאי הודות למוסיקה ולביום, אבל אין מכירים את שיריו האחרים, שיש בהם משום התלבטות עמוקה ונואשת של משורר עברי בארץ העברים.

אף את אברהם שלונסקי אין מכירים. והרי הרבה רעננות הכניס לחוויה הארצישראלית, ושימש ביטוי לחלוציות, לעליה השלישית, לכל החוויות של דור צעיר וגועש, שעלה מקצוי ארץ לארץ־ישראל.

ואורי צבי גרינברג? מסביבו קיים בוודאי פולמוס מפלגתי, אבל מי צלל לנבכי שירתו העמוקה, ה“גזענית”, כביכול, הדולה ממעמקי הלאום וכיסופיו וחושפת את הטראגיות של עם ישראל שבכל הדורות?