לילית / דוד פרישמן

לפני הרבה הרבה שנים היה בפשיסחא סופר סת“ם אחד, אדם צעיר ורך מאד, תם וכשר וירא שמים גדול, שהיה יושב בעלית קיר קטנה, מופרש מכל הבלי העולם הזה ומוקצה מכל תאווה, והיה כותב ספרים, תפילין ומזוזות כל הימים, והיו קורין לו ר' ראובן בחור. ר' – משום שהיה מכובד מאוד על הבריות, ובחור – משום שאמר: חשקה נפשי בכתיבת סת”ם ולא רצה לישא אשה, שמא תבטל אותו זו מעבודת הקודש. החמה ניסרה בגלגל הרקיע, הלבנה יצאה והאירה בין תכלת ועבים – אך הוא לא ידע ולא ראה. על-ידי האותיות העגולות עם תגיהן הנפלאים, שהיה כותבם בקדושה ובטוהרה גדולה ובכל הכוונות התלויות בכל אות ואות ובכל תג ותג, היה מתכוון לעזור גם הוא בכוחו הדל אחרי הגדולים, אפשר שהוא דווקא יהיה המוצלח להביא את הגאולה. כל אדם מישראל חייב לנסות. אפילו הפחות שבפחותים אינו רשאי לפטור את עצמו מלשתף את כוחו הקטן במעשה הגדול. על כל פרשה ופרשה שהיה כותב, היה טובל כמה וכמה טבילות. עול השעבוד ארוך כל כך, הגלות קשה, כוח אין ממש לסבול עוד, וגם העוונות מתגברים – מי יודע? אפשר שעל ידי ההתאמצות הקטנה מצידו יעלה הדבר סוף כל סוף. – עיניו היו קטנות מאוד, אלא שלרגעים נתלקח בהן איזה זוהר של אור, עד שפניו, שלא היו יפות מתחילתן, נשתנו פתאום מאליהן ונעשו יפות. אבל גופו היה קלוש וצנום מאוד, מעוך וכתות מרוב תעניתים וסיגופים, ובפניו הדקות והדלות לא היתה טיפה של דם. והוא ישב וכתב, ישב וכתב…

ובפשיסחא ובכל הסביבה היו מספרים עליו ממש ניסים ונפלאות.

כשהיה עדיין תינוק מוטל בעריסה, קם אביו, שהיה שמש פשוט בבית-המדרש הישן, ועטף אותו פעם אחת בטלית והביאו לפני הרבי ר' בונם, שהיה נוהג ומנהיג בחסידות בימים ההם בפשיסחא ביד רמה, והרבי ר' בונם, שהיה סגי-נהור, משמש בו באצבעותיו הרכות ופניו התחילו מבהיקות. כלי – אמר, ואחר כך החריש ולא הוסיף כלום. וכשהגיע לשנתו השביעית, כמעט שידע את צורות האותיות, כתב בשביל אביו את המזוזה הראשונה שלו. ושוב כשהיה בן שתיים עשרה ותשעה חודשים, כתב את התפילין שלו בשביל עצמו, והם כבר היו נפלאים במינם. בא אז אביו אצל הרבי ר' בונם והביא את הפרשיות עמו, אלא שלא נתקבל, הניחן ויצא, וכשבא הרבי ר' בונם, מצאן ומשמש בהן והעביר את אצבעותיו הדקות על-גבי האותיות, כשוחט המעביר את ראשי האצבעות שלו על גבי חודו של חלף, והכיר והגיד כרגע למי הכתב הזה. האותיות הללו – אמר – יש להן ריח מיוחד. ואחר כך כשהיה הסופר בן י"ח שנה וכתב את ספר התורה הראשון שלו, ובינתיים מת אביו ולא היה מי שיביא את היריעות הקדושות לפני הרבי ר' בונם להראותן לו, בא הרבי ר' בונם בעצמו והזמין את ספר התורה אצל ר' ראובן בחור ושילם לו בשכרו בדינרין של זהב.

והרעש היה גדול בכל הסביבה והכול היו מדברים ברבי ר' בחור והכול היו משכימים לפתחו והכול היו מחכים למעשה ידיו. מי שהשעה שיחקה לו, שתהיינה המזוזות שלו כתובות ביד ר' ראובן בחור, היה נוטה להאמין, שכמה וכמה מעוונותיו מחוליו לו. ומי שמזלו גרם, שיהיו לו תפילין כתובים בכתב קודשו של זה, היה משיא את עצמו, שיש לו חלק לעולם הבא. ומי שזכה שספר התורה שלו יהיה מעשה ידיו של סופר הסופרים הלז, היה מובטח, כי מקום נתבצר לו בגן עדן. מאות בני אדם היו באים, כדי להזמין אצלו מה שהזמינו, אלא שהיה ר' ראובן בחור טרוד יום ולילה בכתיבה, ולא הספיק למלא את צרכי האומה אלא לאחד ממאה.

והיו גם כן בני אדם שהיו מצטערים על שדווקא אדם כזה שרוי בלא אשה והיו מרננים אחריו בשביל זה בסתר, קמו, וקבלו עליו לפני הרבי ר' בונם. אך הרבי ר' בונם חייך בנעימות ואמר: תינוקות, הניחו לו! שרוי בלא אשה, אתם אומרים? – פטור! אפשר שהוא שרוי עם השכינה… ומאותו יום ואילך לא היה עוד פוצה פה ומצפצף.

וכך עברו הימים, וכך עברו השנים.

                                                                                     ***

עמד כוכב בגלגל הרקיע בשעה השלישית בלילה, יחיד ובודד, ונצנץ. לפני אלפי שנים עמד הכוכב פה ונצנץ, וכך יעמוד אחרי אלפי שנים וינצנץ. באותה שעה חי לו תחת איזו תקרה של גג בודד באיזה זמן מן הזמנים איזה אדם, שיש לו נשמה ויש לו גוף, עיתים הוא שוחק ועיתים בוכה, עיתים הוא יודע, שהשמים שלו והארץ שלו, ועיתים נעשה צר לו מלוא רוחב כל האדמה, ויש לו רגעים שהלב בקרב מחשב להישבר מרוב גיל ומשובע נחת ויש לו רגעים שהנשמה האומללה שבקרבו מפרפרת בו מרוב יסורים נוראים, והוא בעצמו אינו יודע מה הם ומה הגיע לו. לבסוף יהיה אדם כזה לגל של קומץ עפר, שנוטלים וקוברים אותו באיזה חור לח בתוך האדמה, אותו עם משושו ועם צערו ביחד, ושם ירקב עד שיהיה לאבק פורח. אך אחרי אלפי שנים עוד יעמוד פה מלמעלה באמצע הרקיע אותו הכוכב הבודד וינצנץ. מי עד עולמי עולמים יידע את אשר סבל אותו בן-אדם ואת אשר נשא בקרבו ואת אשר נלחם בתוך נשמתו ואת אשר כאב? – עומד כוכב קר באמצע הרקיע בלילה ומנצנץ.

                                                                                     ***

פעם אחת – היום היה יום קיץ, חם וכבד ביחד, היה בו מען אותו החום הכבד, העצל ולח, השולט ערב שבת עם צהריים בתוך בית המרחץ; העבים היו כהים ומעובים, נערמים לערמות, והיו טסים על פני הרקיע באיזה חפזון מיוחד. כאילו היה עליהם למהר לאיזו מטרה ידועה; השמים היו מעוננים קצת על-ידי-כך והיו מראים איזו סימנים של אבלות – אך ר' ראובן בחור לא ידע ולא ראה. שחוח ונטוי ישב על-גבי השולחן. עטוף בטלית כדרכו, והנוצה ביד, שרוי כולו בהתפשטות הגשמיות ומחשבותיו שקועות באותיות שלפניו. ברגע הזה נשמע קול נקישה קלה על הדלת בביישנות ובלי אומץ לב. ר' ראובן לא שמע. הכוונות היו באותו רגע כוונות עמוקות קצת יותר מדי. אז נפתחה הדלת בלאט – והחדר כאילו נתמלא אורה. ר' ראובן לא ראה. היה חש באיזה חוש מן הנפש ולחוץ, שאיזה שינוי נתהווה פה על סביבו. אלא שלא ידע מה. הפסיק ולא הפסיק. היה כאילו זבוב הטרידו. אלא שלבסוף הבריח אותו מעליו באיזה תנועה של יד נמרצה. התגבר על עצמו והסתלק אחר כך לגמרי מבלבול הדעה, שהיה לו רגע אחד, וחזר לעבודתו והתעמק בה. היה עליו ברגע הזה לכתוב את האותיות ואת התגים של הפסוק: “ולא תתורו אחר לבבכם ואחר עיניכם”….

באותו רגע והנה קול של נפש אדם מגיע לאוזנו. איזו נפש אדם מאחריו מכעכעת ומשתעלת רגע קטן, ואחר כך היא מדברת. ר' ראובן התחלחל מאד; ריבונו של עולם, הקול קול אשה. ובאותו רגע עצמו: ו“קול באשה ערווה”…

ר' ראובן לא הפנה את ראשו לאחוריו, אלא ישב כמו שישב ושאל משם לאחוריו:

“מי?” -בעצם רוצה היה לשאול: “מי שם?” או “מי בא?” אלא שקיצר והסתפק במלה אחת “מי?”, משום: אל תרבה שיחה עם האשה. “אנוכי היא: רבקה בתו של השוחט…”

הקול היה קול רך מאוד, צלול ומקשקש, קול של נערה רכה וענוגה, כמעט עוד ילדה. פני ר' ראובן רעמו ולבשו קדרות נוראה.

“מה?…”

והנערה: "אמי שולחת אותי לכאן, שחטו אצלנו אווזים היום, ויש לנו נוצות. אפשר שיש להסופר חפץ בהן. "

“הניחין…”

“ואמי אמרה שבדבר הממון לא אשאל. אבי יהיה בבית המדרש לשעת מנחה, ושם יקבל מאת הסופר את המגיע לו.”

“שם…”

והנערה הניחה על גבי דף החלון את הנוצות. בשעה שניגשה אל החלון, נפל צילה על יריעות התורה שעל-גבי השולחן וחלף ופזז בין האותיות. ר' ראובן ישב כפוף ומצחו היה נשען על כף ידו. הנערה מיהרה ויצאה.

ר' ראובן בחור שאף אויר מלוא הלוגם. הוסרה, כפי הנראה, אבן גדולה מעל לבו. ברגע הראשון לא ידע מה עליו לעשות עתה, אלא לבסוף ידע. קם והלך לטבול.

אך מקץ שעות אחדות כל המאורע הקטן הזה נשכח כולו מליבו. מחשבותיו היו שוב טהורות ומזוקקות. איזו מנוחה עליונה באה פתאום עליו; כל קרביו בו ריננו, אלפי כינורות ניגנו, אלפי שופרות תקעו. מאיזו מרחקים גדולים ורבים מאוד, מאחורי השדה ומעבר ליער, עלה באוזניו קול של תוף. והוא לא ידע מה שמחה זו פתאום ומאין באה. ברור הוא, כי המקווה פעל עליו בפעם הזאת להפליא. בחשק גדול ישב אל השולחן וכתב שעות על שעות רצופות. הכוונות היו כוונות עמוקות, והמאור שבתורה ובאותיות התורה השכין עליו איזה חן מיוחד. פניו הדקות ועיניו הקטנות התחילן מאירות.

אך המאורע כולו נעשה לו כלא היה. לא זכר ולא פקד אותו ולא עלה עוד על לבו.

וכך עברו הימים, וכך עברו הלילות.

ובלילות, באשמורת השלישית, עמד כוכב באמצע הרקיע מלמעלה לנוכח הגג שעל גבי עלית הקיר הקטנה, והכוכב בודד וקר, והוא מנצנץ.

וכך עברו כשלושה שבועות.

ופעם אחת, בסוף השבוע השלישי – הלילה היה ליל מנוחה נפלאה, ספק חשכה ספק אורה, וכל העיר כולה היתה מוטלת בשינה; איזו לבנה חיוורה וחלשה צפה בלא כוח בלב שמים חיוורים ועמוקים; קול שעון צרוד השמיע שלוש מתוך איזה בית מן החשכה; מאחרי איזו גדר דחויה הקיץ איזה כלב זקן משנתו, התגרד בעורו מגבו בכף רגלו הקדומה הימנית ואחר כך בכף רגלו הקדומה השמאלית ניער את כל גופו בחוזקה והתחיל נובח איזו נביחות קצרות, ופתאום נמלך ןחזר והחביא את ראשו בין כפות רגליו ונרדם שוב באותו רגע - באותה שעה שכב ר' ראובן בחור גם-כן על מיטתו ושנתו היתה עמוקה. שינה בלא חלומות ובלא הרהורים. ופתאום בפתע, כאילו בא אדם והתיק אותו בדחיפת יד חזקה מתוך השינה, נתעורר ונשאר יושב על גבי המיטה. אותו רגע דפק ליבו דפיקות עזות ותכופות, כמהלומות של פעמון, עד שעלה קול הדפיקות עד לאוזניו. אל מעט מעט חדלו הדפיקות, והוא נרגע כולו. ופתאום והנה מחשבה נפלאה וזרה מאוד חולפת במוחו: -האם לא נפלא הוא הדבר? – שמה הוא רבקה, ובו נמצאות האותיות ר' וכן ב‘, ושמו הוא ראובן, וגם בו נמצאות האותיות ר’ וכן ב' – האם לא נפלא הוא הדבר? – האם לא נפלא הוא קצת? – האם לא נפלא הוא קצת?… אך בעוד רגעים אחדים וראשו נפל שוב לאחור, והוא חזר ונרדם כרגע.

אבל מקץ שעה אחת חזר והקיץ. בתחילה לא זכר שום דבר, אך מעט מעט נזכר וידע ברור מה שהיה – ואימה גדולה וחשיכה נפלה עליו. אז התגבר כארי, קם וקפץ מעל המיטה, תיקן את הירמולקה שעל-גבי ראשו, נטל את ידיו במהירות, וכל עצמותיו רעדו מקור פתאום. הלו זה הוא הרהור עבירה! הרהור עבירה ממש! איך יכול אדם לחיות אחרי דברים שכאלו? –

וביום שלאחר זה הלך כולו כצל, היה כאילם ולא דיבר. כל גופו היה לו לתועבה גדולה, אילו היה יכול לירוק אל פניו עצמו מחמת גועל, היה מוקל לו. אבל מה לו לעשות עתה? – שבע פעמים טבל אותו יום את טבילותיו, אחר כך סיגף את עצמו, התענה ולא אכל, ניסה בכוונות ובצירופים, כדי להרחיק מעל עצמו את הקליפה, אבל כל זה לא הועיל לו. באותו יום לא ניגש אל השולחן הטהור אשר לפני ד', על-מנת לכתוב אפילו אות אחת מן האותיות הקדושות שבתורה, כי לא מצא את עצמו כדאי וכשר לכך, אלא עמד כל היום בתפילה בבית-המדרש הגדול של הרב, נפנה וירד לטבול, נפנה ועלה להתפלל, ישב ולמד זוהר, קם וקרא תהילים. וגם בללה של אותו היום הראשון לא עלה על מיטתו, שמא תבוא חלילה התקלה בפעם השניה, בזו אחר זו, שאז יאבד לגמרי באין מציל ולא תהיה עוד לו תקנה כלל וכלל.

וגם בימים הבאים לא ערב את לבו לגשת עד לפני השולחן. היה כל הימים כאילו דעתו מבולבלת עליו. אבל לרגעים נשאר עומד תחתיו פתאום, חשב וחשב איזה דבר, ולא ידע מה.

ורק ביום החמישי אחרי קריאת התורה באה בפתע פתאום מנוחה לתוך נשמתו. ואולם כשם שלא הבין איך נדדה ממנו אותה המנוחה, כך לא הבין איך חזרה אליו פתאום. עמד וחשב וחשב – ובשום אופן לא יכול לתפוס במוחו מה הוא חושב. ועוד הפעם התחילו מנגנים באוזניו איזו כינורות רחוקים. שמחה באה אל תוך לבו, כאילו נקרא לאיזו חתונה. ושלווה שלמה ומתוקה השתפכה בכל נשמתו. ואז ניגש בפעם הראשונה שוב אל שולחן הכתיבה ויכתוב את האות הראשונה – והחדווה שבלבו הלכה ונתרבתה, הלכה ונתרבתה. וכל אשר אירע לו נמחה מזכרונו לגמרי, כאילו העביר עליו אדם ספוג לח.

וימים על ימים כתב בקדושה ובטהרה שלמה, והמנוחה הפנימית הלכה ונתרבתה. היה כתינוק שנולד. שום עב קל לא העיב את נשמתו ולא הכביד עוד עליה. באותם הימים הזמין אצלו הר' רבי בונם ספר תורה חדש, והוא ניגש בשמחה ובחדווה גדולה אל העבודה החדשה הזאת.

וימים באו וימים הלכו.

אבל לבסוף, אחר שני שבועות, בא שוב איזה שינוי פתאום. הניח את ידו מן העבודה, ישב בטל שעה קטנה והסתכל בעבים. אותו רגע תקפו אותו געגועים סתומים ועמומים לאיזה דבר רחןק ונעלם, והוא לא ידע מה הוא, הדמעות נעשו לו קרובות, והוא לא ידע מדוע. על אדן החלון ראה את הנוצות, שהשאירה שם בת השוחט בשעתה, ולא זכר בשום אופן מה הן ומי הביאן לכאן, אבל בבלי דעת מה שהוא עושה קם ונטלן והחביאן על-גבי הקורה שעל הסיפון החדר, והוא לא ידע למה הוא עשה כך.

וממחרת לאותו יום היה ערב יום הכיפורים, ואז קרה לו מקרה משונה; ברגע שעמד בבית-המדרש הגדול לזמן מנחה גדולה בשעה השנייה בצהריים כפוף על-גבי תפילה זכה הגדולה ושפתיו מלמלו את כל סדר החטאים הרבים שעשה, ואמר: “בעלתי בעילות אסורות, בעלתי ארמית, בעלתי מצרית, בעלתי שפחה חרופה, בעלתי נערה מאורשה” וגו', ברגע הזה עלה על לבו בפתע פתאום – והוא לא ידע על-ידי איזה גלגול של מחשבות ולרגלי מה – זכר קול רך מאוד של אשה, קול מקשקש ומצלצל, ענוג ועדין. הקול היה ברגכ הזה חי וחדש כל-כך, עד שדימה כי שומע הוא אותו ממש. פתאום נזכר כי פעם אחת, כשהיה עוד ילד, היה מהלך בליל-חורף אחד יחידי, ומתוך איזה רחוב רחוק עלה אליו קול צליל פעמון של כסף, שהיה קשור אל עגלת-החורף של הפריץ אשר היתה נוסעת לקראתו, וקול צליל הפעמון הזה היה דומה מאוד אל הקול ההומה עתה באוזניו.—אחרי רגע אחד התבלבל כולו, תפס את עצמו עם מחשבתו והיה נבוך מאוד…

ובעצם יום הכיפורים, ממחרת היום, חש כי עונג החג נשבת לו. אבל פלא הוא: כל הדבר כולו לא פגע בו ובפנימיותו כמו בפעם הראשונה, בשעה שנתעורר אז בלילה. נעשה פתאום יגע מאוד, יגע חטא ויגע תשובה ויגע הרהורים ויגע בכל העניינים מסביב לו; נכנסה בו מין עצלות לחשוב מחשבה כל-שהיא, יצוריו כבדו מאוד וכל קרביו היו בו כנטל עופרת. אבל אחרי ימים אחדים חדלה המועקה כולה, ולא זכר עוד את הנעשה אפילו במקצת מן הקצת.

ואחר כך היה מעשה עוד גם בשלישית; מביתו הלך עם שקיעת החמה, כדי לבוא לבית המדרש, בצדי דרכים הלך ועקב בצד אגודל ובפסיעות מדודות וראשו מורד ועיניו מורדות, הכל כדין וכמנהג, ופתאום חלף על פניו איזה צל, והוא לא ידע אם מלפניו חלף ואם מאחוריו, אם מימינו ןאם משמאלו, אבל פתאום עבר את מוחו הרעיון, כי בת השוחט עברה ברגע ההוא על פניו. ואולם בשום אופן לא היה יכול לזכור באותה שעה את שמה ואיך קורין לה. ההרהור ארך רק רגע אחד קטן, אחרי רגע לא זכר גם את זאת. נפנה וטבל, ואחר כך חזר לביתו במהירות וישב לכתוב. —

                                                                                     ***

נופל שלג מן השמים, מתגלגל ונופל, רוח מנשבת היתה בו והביאתהו, סערה תקפה אותו וטלטלתהו. וצח היה השלג, לבן וזך, טהור ככנף מלאך; עוד ריח שמים דבק בו. ולאחר שעה הנה הוא נרמס, נהפך למדמנה, היה לסחי ומאוס. מי ירשיע אותו? מי יביא אותו במשפט על זה? רוח מנשבת היתה בו והביאתהו, סערה תקפה אותו וטלטלתהו – ואחרי כן היתה בו רגל הבהמה והסוס, ורגל האדם היתה בו, והדריכהו ורמסוהו והשביתוהו מטוהרו והפכו אותו לדומן ולסחי נמאס.

ואדם נופל ומתגלגל – מי יאמר לרוח מה תעשה ומי לסערה?… היה כמלאך מן השמים, זך וטהור.

                                                                                  ***

בחמישה עשר בשבט בשעת צהריים נכנס לביתו של ר' ראובן בחור הנער שלו, זה שהיה בא אליו מפרק לפרק כדי לשמשו, הניח על גבי השולחן פירות שונים, שפשף את כפות ידיו האדומות זו בזו, כדי לחממן מן הקור החזק שבחוץ, ואחר כך אמר:

“התמרים מחירם שתי פרוטות, הצימוקים פרוטה אחת, התאנה גם כן פרוטה, לחרובין הוצאתי שתי פרוטות: בסך הכל הוצאתי לכל הפירות שש פרוטות במזומנים, וארבע פרוטות אני מניח בזה בתור עודף.”

דרך אגב, קודם שיצא, הוסיף עוד ואמר: “היום לא אבוא שוב. הולך אני אל החתונה, השוחט משיא היום את בתו, את רבקה.” – ואחרי זה יצא.

ראובן שמע – אך הדברים לא באו עד להכרתו. וגם כאשר הבין אותם לבסוף, לא עשו עליו שום רושם ולא נגעו אליו כלל וכלל. שכח את כל הדבר ולא זכר אותו אחי רגעים מועטים. בשמחה ישב אל השולחן, הבחין בין הפירות המונחים המוכנים לפניו, רחץ את ידיו וניגבן, התקין את הירמולקה שלו ובירך ברכת בורא פרי העץ והתחיל לאכול בהנאה, עיניו אורו משמחה ופניו נהרו מאוד.

אולם בלילה ההוא נדדה שנתו, והוא לא ידע מה היה לו. ישן והקיץ, ישן והקיץ, ושנתו היתה מרוסקה וקטועה, מסורסה וחטופה.

כשקם בבוקר חש בגופו איזו ליאות גדולה. אבל גם הליאות הזאת חלפה במהרה. כשבא מן המקווה היה שוב רענן ושלו, ורוחו היה נכון בקרבו. בשמחה ובחדווה ישב וכתב – אולם לעת ערב חזרה אותה הליאות ונעשתה חזקה שבעתיים. איזה דבר מצץ ומצץ בקרבו, ניקר וניקר במוחו, והוא חפץ לעמוד על הדבר עד כדי לתופסו ולדעת מה הוא, ובשום אופן לא ידע מה.

ימים אחדים הונח לו, והוא לא הוסיף לדעת בנפשו אותה ההתרגזות, אבל עד מהרה שבה הרעה והיתה חזקה מבראשונה. אותו הדבר, שלא ידע מה הוא, ניקר וניקר במוחו, מצץ ומצץ בליבו. אלמלי רק ידע מה הוא! – לפעמים היה מוכרח להניח את המלאכה מידו ולשבות שעות שלמות. שעות שלמות הלך בטל והיה כחולם, ומה הוא חולם לא ידע; היה מהלך בחדרו הצר ארוכות וקצרות, ארוכות וקצרות, עד שנתייגע מאוד וישב על המיטה. והליאות הלכה הלוך וגדול. מעט מעט הלבינו פניו מאוד. חש בנפשו מין מחלה. חש שעצמותיו כואבות כולן. לבסוף עזב את המלאכה כולה ולא עשה עוד שום דבר ימים ושבועות, וכששאל איש לשלומו ומה היה לו, ענה תמיד מורגז ומורתח מאוד, ועל עצם השלה לא ענה דבר.

ויום אחד חלף אותו כמו ברק, והכול נעשה ברור לו פתאום. ידע פתאום בשל מה ובשביל מה כל זאת – אבל שום הרהור תשובה לא עלה על לבו. לא התענה ולא הסתגף ולא ניסה להתגבר ולעמוד על נפשו.

אך פתאום באו לו גם ימים אחרים לגמרי: תוגה גדולה תקפה אותו, והוא בכה כילד.

ובלילות ישב אל השולחן והתנועע וקרא תהילים בקול גדול ובניגון – כאדם שאחזה בו דליקה והוא קורא לעזרה, אפשר שיינצל עוד, כך היו התהילים שלו.

ואז שטפו אל תוך דממת הלילה קולות וצלילים אשר כמוהם לא שמעה עוד אוזן: –

“למנצח מזמור לדוד, בבוא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת-שבע – הרב כבסני מעוני ומחטאתי טהרני. כי-פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד, לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי —תחטאני באיזוב ואטהר תכבסני ומשלג אלבין. תשמיעני ששון ושמחה תגלנה עצמות דיכית. הסתר פניך מחטאי וכל- עונותי מחה. לב טהור ברא-לי אלוהים ורוח נכון חדש בקרבי. אל תשליכני מלפניך – ריבונו של עולם, ריבונו של עולם – אל תשליכני מלפניך ורוח קדשך אל-תקח ממני. השיבה לי ששון ישעך…”

והקול הלך הלוך וחזק מרגע לרגע. מעט מעט נאספו מסביב לבית אנשים ונשים וגם ילדים והקשיבו. וגם להם באו הדמעות. לא שאגה עוד ככה חיה רעה ביער, בשעה שפגע בה כדור פתאום, לא בכה עוד ככה אדם מרוב יסורים נוראים, בשעה שהתפלש במכאוביו על העפר. אבל בשמים הבהירים הציצו כוכבים גדולים וקרים מאוד והיו מביטים דומם והי מהבהבים ונוצצים אל תוך השלג הלבן —

ויש שבאה עליו מין אפטיה נוראה. ימים שלמים שכב על מיטתו תחת השמיכה, לא זע ולא נע ולא קם, אפפה אותו מנוחה אפלה ואיומה.

ופתאום קם. נכנסה בו בבת אחת איזו רוח מרי ועיקשות, רות התפרצות וקשיות עורף ללכת קרי עם כל מי שיהיה.

הרגיש פתאום באיזו הרגשה סתומה ועמומה כי גזלה נעשתה לו, ורק לא ידע מי. ופתאום ידע: -הכל גזלו, כל פשיסחא גזלה, כל היהודים מסביב, כל הסביבה והגליל, ואפילו הרבי ר' בונם בעצמו. את הכל גזלו ממנו…

ויש שכל קרביו בו צעקו: תמות נפשי עם פלישתים! תמות נפשי עם פלישתים!

ומין שמחה לאיד תקפה אותו כולו: -

עול השעבוד ארוך כל כך – טוב, טוב, יארך נא עוד כהנה וכהנה. הגלות קשה – אדרבא, אדרבא, תקשה נא מאה פעמים ככה. כוח אין עוד לסבול-מהיכי-תיתא, מהיכי-תיתא, יסבלו נא, יסבלו נא, יסבלו נא. העוונות מתגברים – מה טוב, מה טוב. כמו מוסיקה ריננו כל קרביו בו. תשוקה גדולה אחזה אותו לאיזו נקמה סתומה ולא-ברורה…

כל האומה אשר מסביב לו חייבת, ואלוהי ישראל חייב, והתורה הקדושה חייבת, והכל חייבים, והשמים והארץ חייבים, הכול, הכול-ומחשבותיו התחילו מתבלבלות.

ופתאום רפו ידיו שוב ורוחו רפתה וכל רצונו רפה.

מני אז התחיל זוחל ומתפתל על שפתיו שחוק זר ודק. ועיניו הקטנות קטנו עוד יותר והי יושבות בתוך חוריהן ונשקפות משם ברשעות רבה…

אבל לעומת זה חזרה אליו מנוחתו. יומם ולילה, יומם ולילה כתב מעתה שוב את מזוזותיו ואת תפיליו ואת ספריו.

וימי החורף עברו, וימי הקיץ באו, וגם הם חלפו ויבוא חורף חדש – ור' ראובן בחור יושב וכותב, יושב וכותב, ובחיפזון של קדחת הוא כותב את ספריו ואת תפיליו ואת מזוזותיו.

אבל באחד מימי החנוכה קרה דבר נורא ומשונה וזר. אשר הרתיח את כל העיר ואת כל הסביבה כסיר.

בדקו על פי מקרה את אחת המזוזות בביתו של ר' משה קבלן ומצאו, כי בכל מקום ששם היה מחיב להיות שם ההוי“ה, נמצא כתוב השם – לילית. חקרו ודרשו ומצאו, כי המזוזה היא מעשה ידיו של ר' ראובן בחור. אז התחילו לבדוק גם את יתר המזוזות, ומצאו כי בכל המזוזות, שנכתבו על-ידו במשך השנה הזאת, נכתב השם לילית במקום שם ההוי”ה. בדקו את הפרשיות שבתפילין, ובכולן מצאו את השם הנורא הזה. בדקו את ספרי התורה החדשים, שלא הספיקו עדיין לחונכם ולקרוא בם, ומצאו את הדומה.

פחד גדול נפל על כל הקהילה. לא היו מילים עד כדי לצייר את הנעשה. מת כל דיבור בעודו על הלשון וקודם שהביעו אותו. כל אנשי העדה הורידו את ראשם והיה כל איש מתיירא להסתכל בפני חברו. בראשונה היתה מהומה גדולה, ואחר כך יראה גדולה מפני הבא והולך לקראתם, ואחר כך אבל גדול.

                                                                                    ***

וכשהביאו את ראובן בחור לפני הרבי ר' בונם, היה מתון מאוד ושוקט, ומראהו היה כאיש שעשה את הכל כשורה ואינו יודע בעצם מה בני-אדם רוצים ממנו. את דעתם של בני אדם לא תניח לעולם. םניו השמינו עתה ונתעבו שבעתיים מבראשונה, אך שערות ראשו ושערות זקנו הצהובות היו פרועות ופזורות לרוח. עיניו הקטנות קטנו עוד יותר והיו טרוטות ובלי שום זוהר, ועל שפתיו הדקות טעה שחוק זר ועלז, אשר לא סר מעליהן אפילו רגע. ואולם על פניו שכן ברגע זה כעין זיו של לב טוב. הרב דמתא וכל הדיינים והפרנסים ויתר שמשי הקהילה ויתר העם, שהיו באותו מעמד, כשהביטו אותו וראו איך נהפך פתאום למגושם גדול כל כך, התפלצו כולם ביחד.

הרבי ר' בונם כונן עליו את עיניו העיוורות והתחיל רועד.

“למה עשית זאת?” שאל ובקולו רעדו הדמעות.

וראובן ענה במנוחה. דבריו היו מקטועים, וכפי הנראה, עלה לו הדבר בעמל רב לברר את מחשבותיו, אבל הצחוק הנבער התהלך על גבי פניו בדברו ולא סר.

“ראה, רבי, הדבר הוא פשוט. אספר לך את הכול. מן הרחוב ונכנסה אלי, ואל הרחוב באה ויצא. הלוא הדבר פשוט מאוד. הלוא תבין, רבי. ופעם אחת היה השלג על הארץ. הלוא הדבר פשוט מאוד. הלוא תבין, רב. ואני כתבתי וכיוונתי, כתבתי וכיוונתי. ופתאום עלה לי כי השם היוצא מן המילים: ‘לעולם יש לאישה יד תקיפה’ הוא ל’י’ל’י’ת'. הלוא פשוט הוא. הלוא תבין, רבי. ואני כתבתי את השם, ואני כותבו תמיד….”

“מי בא מן הרחוב? איזו נוצות?”

וראובן שמע במנוחה שלמה. רגע כיווץ את מצחו, כאילו התאמץ למצוא את המבטא הנכון למחשבתו, ובמתינות נפלאה ענה, ורק שלשונו גמגמה בפיו, והצחוק הפרוע והזר לא חלף מעל שפתיו.

"ראה, רבי. הדבר הוא פשוט. אספר לך את הכול, מן הרחוב באה ונכנסה, ואל הרחוב יצאה. הלוא זה פשוט מאוד. הלוא תבין לי, רבי. ואני שמעתי כי נישאה לאיש ואת הנוצות השאירה לי, ומה יכולתי איפוא לעשות? – הנוצות היו לי וכתבתי. הלא ברור אני מדבר? הלוא תבין לי, רבי? ופעם אחת בבוקר ירד השלג. הלוא פשוט הוא. והשם היוצא מן המילים ‘לעולם יש…’ "

“אבל האם לא יראת כלל מפני אלוהים שבשמים?”

“הלוא כן הוא רבי!” ענה לאחר רגעם אחדים. “הלו מפני יראת אלוהים דווקא עשיתיה. האם לא פשוט הוא? מן הרחוב באה ונכנסה, ואחר כך נישא. והן לא היתה לי שום ברירה עוד. ושמה הוא לילית, וראשי התיבות הם: ‘לעולם יש לאשה…’”

“מריה דכולא עלמה! מה אתה מדבר?”

“הלוא ברור אדבר. הדבר הוא פשוט מאוד. נכנסה ויצאה ונישאה. ואת הנוצות הביאה. הלוא פשוט הוא. ושמה הוא לילית. ואני הייתי מוכרח, והשם היוצא מן המילים: ‘לעולם יש לאשה יד תקיפה’ עולה בדיוק לילית.”—

הרפו ממנו לבסוף. ראו עם מי יש להם עסק. והוא עמד ושחק, עמד ושחק, והשחוק שחוק זר, ועיניו הקטנות הזהירו ועל פניו היתה שפוכה הנאה גדולה.

ביום השלישי היתה ההלוויה והביאו לקבר ישראל את היריעות הפסולות. כל בני העיר למי קטון ועד גדול השתתפו בה. השמש התפלל את תפילת הקדיש. השלג ירד והתפשט על פני האדמה והיה זך וצחור ונוצץ כולו.

ואל ראובן בחור לא שמו עוד לב.

והוא ישב ותהה כל הימים על-גבי שולחן וכתב. יריעות וקלפי יריעות לא היו לו עוד. אבל בכל מקום שהשיגה ידו איזו פיסת נייר, מיהר וכתב עליה מפנים ומאחור ובכל פאה: לילית, לילית, לילית.

                                                                                      ***

עמד כוכב באמצע השמים בשעה השלישית בלילה, יחיד ובודד, ונצנץ. לפני אלפי שנים עמד ונצנץ הכוכב, וכך יעמוד וינצנץ אחרי אלפי שנים. והאדם היה בין כך וכך תחת תקרה של גג בודד, חי ומת, והוא שחק ובכה, נהנה וסבל, נשא ונלחם – ובעצמו לא ידע. מי עד עולמי עולמים יידע את אשר כאב? – עומד כוכב בגלגל הרקיע בלילה ומנצנץ.