הנהג בהן מנהג דרך-ארץ / משה ליב ליליינבלום

שני דרכים לפנינו בשעה שאנו רוצים לדבר זרות וחפצים אנו כי דברינו יכנסו אל לב הקוראים, למרות ההגיון והשכל שיורו אותם כי הם דברים שאין להם שחר. הדרך האחד הוא לאחוז בפילוסופיה נאצלת, להיות מטפס ועולה ומטפס ויורד במרחבי חקירות מפשטות, “להפוך כל מושג פשוט להמון מושגים סבוכים ומסובכים”, ואז כל הבנה פשוטה והגיונית מתעלמת מעיני הקורא ונקל להטותו לכל אשר נחפוץ. הדרך השני, והוא יותר קל, הוא לבחר “דברי חידודים”, “מלות חזקות”, לבדח בהן מעט את דעת הקוראים ולהלהיב את לבם, ואז במצב בדיחותם ותגבורת הרגשתם אפשר לאמר להם על ימין שהוא שמאל.

בדך השני הזה בחר מיודענו החביב ה' א. ל. לֶוינסקי, בחפצו להטות את לב הקוראים לדבר שאין לו שחר, כי אין צורך לדאוג בעד הפועלים היהודים בארץ-הקדש, ויסוד כל היסודות בהישוב הוא בית-הספר ביפו (“בית-ספר לישראל”, “המליץ” תרנ"ו נומר 279–280). ה' לוינסקי הוא אחד מחובבי בית-הספר ביפו היותר נלהבים, וכבר אמר באחד ממאמריו, כי שקול בית-הספר ביפו נגד מאה קולוניות. אבל על זה לא נדון עמו, וגם אם יבא ויאמר, כי כל העולם כלו אינו כדאי כיום שנוסד בו בית-הספר ביפו, לא נוכל לבוא במשפט עמו, כי רשות לכל איש לחבב בלי מצרים מה שהוא רוצה בו, וכבר אמר אחד ממשכילי הדור שעבר, כי אי-אפשר לעמוד על אָפְיָם של בני-אדם: זה חביבה עליו גבינה קשה, וזה חביב עליו להאריך בתפלת שמונה-עשרה. אך ה' לוינסקי, כנראה, שכח מקרא מלא: “ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגל”. אם בית-הספר ביפו חביב לו מכל הישוב כלו – יתקע בשופר גדול להמטיר עליו גשם נדבות עד בלי די, אך למה צרה עינו בהנדבות לטובת הפועלים? ומה עשו לו הפועלים האומללים שבא להסיע את תקותם האחרונה?

לב ה' לוינסקי התחמץ, “כי רוב המנדבים ינדבו לטובת הפועלים ומעוטא דמעוטא לטובת בית-הספר”. אבל מה בכך? זהו רק אות, כי אין דעת רוב המנדבים מסכמת עם דעת ה' לוינסקי, כי בית-הספר ביפו שקול כנגד מאה קולוניות, ועל כן הם מוצאים, כי הכסף הדרוש לטובת הפועלים רב הוא הרבה יותר מן הכסף הדרוש לטובת בית-הספר, ובאמת כן הוא. הועד לחברת התמיכה נותן לטובת בית-הספר ארבעים אלפים פר' לשנה, החברה כי“ח גם היא עיניה לטובה על בית-הספר; ולטובת הפועלים, מלבד נדבת המנוח ר' אליעזר ברעגמאן ז”ל מגראדנא ונדבות בינוניות של איזו נכבדים ביעקאטערינאסלאוו מדי שנה בשנה – מתקבלות רק אגורות. נוסף לזה, הנה בית-הספר קדם להנדבות, ואם כן היה לו איזה בסיס גם בלעדיהן, והנדבות רק מרחיבות את גבולו, ושכלול הפועלים החל אחר שלש שנים לקריאת הנדבות, וגם עתה עוד לא נשלמה המלאכה, ועוד פועלים הרבה בארץ-הקדש המקוים גם הם בענים ליום נחלה, לבוא אל המנוחה כאחיהם בקוסטיני. אם כן אין מקום לפליאה והכל כשורה.

אך אהבתו הנלהבה של ה' לוינסקי לבית-הספר קלקלה את השורה, ולמען הטות את כל שפעת הנדבות דוקא לבית-הספר ואין לזר אתו, יצא בקולי-קולות, בדברי חדודים ומלות חזקות, להטות את לב המנדבים לדעתו.

אבל אם נפשיט מעל המאמר את חדודיו ותוקף מלותיו, ונתבונן אליו בישוב הדעת, נראה כי ה' לוינסקי הפריז על המדה.

“כמה נשתנו העתים, כמה נתחלפו הזמנים!” – אומר ה' לוינסקי. “אז בצאת ר' יוחנן בן זכאי את העיר והתנפל לפני אספסינוס לבקש על עמו, בקש רק שירשה לו ליסד “ישיבה ביבנה”. הישיבה ולומדי התורה היו בעיניו כהעצם שבחוט השדרה וכו‘; כעת אמנם נשתנה מהלך מחשבותינו שנוי גמור וכו’, ומקור חיינו לדעתנו המלאכה ועבודת האדמה וכו', ולא כמו שיצאנו מירושלים הננו שבים אליה. ב”ספר התורה" יצאנו ממנה וב“אֵת” ו“קורנס” הננו שבים אליה וכו‘, לא עם הספר כי אם עם הקורנס, עם ה“את” הננו, לכל הפחות חפצים אנחנו להיות וכו’, ותהי ראשית מעשינו בשוב בנינו לארץ-הקדש עבודת אדמה ומלאכה".

הדברים מחודדים והמלות חזקות, וההגיון רפה מאד. ר' יוחנן בן זכאי לא בקש מאת אספסינוס להרשות לו ישיבה, כי לא אספסינוס ולא הבאים אחריו עד אדרינוס לא גזרו על למוד התורה, ואחת היתה להם אם יעסקו ישראל בתורה או לא. ר' יוחנן בן זכאי בקש על הסנהדרין שביבנה שלא יבטל אותה אספסינוס, שבאמת היה לו פתחון-פה לבטל אותה, מפני שהרבה מן הסנהדרין בירושלים ור' שמעון בן גמליאל בראשם שתו ידם עם אנשי המלחמה; מפני שהסנהדרין, כמרכז, היתה יכולה להעיר את העם כנגד רומא, ומפני שהסנהדרין היתה לה צל ממשלה, אם גם דתית. הסבות האלה היו בכחן לעורר את אספסינוס לבטל את הסנהדרין לגמרי, ואז היתה מפלת ישראל שלמה לא רק במצבו המדיני והחמרי, כי גם במצבו הרוחני והדתי, כי בטרם שנסדרה המשנה על-ידי רבי יהודה הנשיא ובטרם שקבעו את המועדים על-פי החשבון, והתורה בכלל והמועדים בפרט היו תלוים במציאות הסנהדרין, אי-אפשר היה לדת ישראל להתקיים בלא סנהדרין. אמתות הדברים האלה בולטת מדברי ר' יוחנן בן זכאי, שלא בקש: “תן לי להושיב ישיבה ביבנה”, אלא “תן לי יבנה וחכמיה” (גיטין נ“ו: ופירש”י, שלא תחריבנה ולא תהרוג חכמיה), היינו אותם החכמים שהיו שם כבר בעת ההיא, והם אותם החכמים מן הסנהדרין שלא חפצו במלחמה “וגלו מירושלים ליבנה” (ראש-השנה ל"א) לקבוע שם מקום הסנהדרין.

“בספר התורה יצאנו מירושלים ובאֵת וקורנס הננו שבים אליה”. כן הדבר צירך להיות. בספר התורה יצאנו מירושלים ואת הספר הזה לא עזבנו בכל מקומות גליותינו, ו“לכל מקום שגלו ישראל גלתה שכינה עמהם”, וגם מירושלים עצמה לא גלה ספר התורה, ומאז ועד עתה עודנו שם, אם גם בפנים שונים. ואם היה רצוננו אך בתורה לבד לא היינו צריכים לשוב עתה לירושלים בשבילה, כי “פניה הולכים אתנו” תמיד בכל מקום. לא כן ה“אֵת”! בצאתנו מירושלים נלקח ממנו בזרוע ונתרחקנו ממנו בגלותנו, ועל כן בשוב בנינו לירושלים שבנו אל ה“את”, אשר נגזל מהם בצאתם ממנה ואשר בלעדיו גם עתה אין תקומה לנו. האם כבני כושיים הננו, ללא תורה וללא חכמה זה מאות שנה, כי ראשית מעשי השבים לארץ-הקדש היתה צריכה להיות יסוּד בית-ספר? דרכו של אדם להשתדל למלא את החסר לו ולא מה שאינו חסר לו. האֵת חסר לנו, ועל כן היתה ראשית מעשי השבים לארץ-הקדש למלא את החסרון הזה ולאחוז בעבודת-האדמה, אבל הספר אינו חסר לנו, כי יש, תודה לאל, בישראל בעלי-תורה, חכמה והשכלה למדי, ובשביל זה לבד לא היה צורך להבנים להשיב לגבולם.

"לפנים בישראל, אומר ה' לוינסקי, היה האידיאל שלנו: “ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש”, ועתה נשתנה האידיאל, עתה יאמר: “ואתם תהיו לי ממלכת אכרים וחרשי ברזל”. אבל הלא גם ה' לוינסקי לא יאמר: לכו חובבי-ציון איש לביתו, גם אתם האכרים והפועלים עזבו את עבודת האדמה, את האֵת ואת הקורנס ושובו למקומכם הראשון, כי אין בכם חפץ לממלכת כהנים וגוי קדוש, וגם אבותינו לפנים, בהיותם באמת “ממלכת כהנים וגוי קדוש” בודאי לא עסקו בדברים גסים כאלה, רק צריך לכונן בכסף החלוקה או בנדבות אחרות, בית-ספר גבוה לאומי בירושלים, ביפו או בחברון, ללמוד בו כל שבעים הלשון ושבע החכמות בשפת “הדוברים החדשים” שבירושלים, כי אם “בית-הספר ביפו שקול כנגד מאה קולוניות”, הלא בית-ספר גבוה לאומי כזה שקול כנגד אלף קולוניות, ולמען תשיגו את האידיאל האמתי

כָּל הָעָם מִן הַיּוֹגְבִים עַד הֹנְּשִׂיאִים

כֻּלָּם יִהְיוּ סוֹפְרִים וּבְנֵי הַנְּבִיאִים,

חֲרִישָׁם יַעַזְבוּ עוֹבְדֵי הָאֲדָמָה…

חָרָשׁ וּמַסְגֵּר מִן הַחֲנֻיוֹת יֵצֵאוּ,

יִלְבְּשׁוּ אַדְרוֹת שֵׂעָר וְיִתְנַבֵּאוּ,

… יִשְׁבַּת מֵאֶרֶץ גַּרְזֶן וּמַקֶּבֶת,

כָּל כְּלֵי יוֹצֵר שָׂרֹף יִשָׂרְפוּ בַּשָּׁבֶת…

וְעָטוּ מְגִּלּוֹת כֻּלָם וּבְמָתְנֵיהֶם קְסָתוֹת…

אִישׁ וָאִישׁ יֹאמַר: לֹא אַחֲרֹשׁ, לֹא אָדוֹשׁ,

כִּי בֶּן “מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים אֲנִי וְגוֹי קָדוֹשׁ”.

(כל שירי יל“ג ח”ג 162–163).

ה' לוינסקי בדרך הלוכו מלמד לנו גם פרק בהלכות פוליטיקה. “האנגלים והאשכנזים הקולוניזאטורים המנוסים וכו‘, וידם רב להם לקנות ארצות בכסף ובשטר ופשוט “במשיכה”, המה ראשית מעשיהם בבואם לארץ חדשה ליסד בתי-ספר, ומבתים ההם תצא להם קולוניזציון (באיזה מובן?) ישרה ומסודרת, ואנחנו וכו’ החלונו את ישובנו דוקא מן העבודה”. היקש זה תמוה מאד. האנגלים אחרי שכבשו את מצרים או ארץ אחרת וקנו אותה כבר בחזקה ובמשיכה ובחפצם למוץ את מסחרה ומשלח-ידה, או שתהיה הארץ הזאת חומה לארצותיהם האחרות, ושתהיה הארץ הזו ארץ אנגלית ממש, חלק ממדינתה לגמרי, הם מושיבים שם “קולוניות אנגליות” (לא שיעבדו שם האנגלים את האדמה, אך שיסחרו את הארץ לארכה ולרחבה), מפיצים שם את לשונם, סדריהם, משפטיהם וכו' ומיסדים בה בתי-ספר, להפוך את המון העם הזר לבני ממשלתם. אבל אנחנו אין אנו כובשים לנו את הארץ, ואין לנו עסק עם יושביה מעם אחר ללמדם עברית וליסד בעדם בתי-ספר, וכל ביאת אחינו שמה לא היתה אלא להוציא לחם מן הארץ.

“אתמול חפצנו להיות עם הספר, והיום – “עם אכרים”, רק (?) אכרים”. כן הוא, אבל רק במקצת. אתמול דמינו, כי רק על הספר נחיה, והיום, בראותנו כי אי-אפשר לעם כלו לחיות רק על הספר, הננו חפצים שיהיה חלק גדול מעמנו אכרים, כמו שנהוג בכל העמים.

“את אידיאלינו נקח מן המוכן מן העמים וכו‘, ובראותנו אצלם “שאלת הפועלים” וכו’, בראנו גם אנו לעצמנו שאלה כזו וכו', וכי ישנם ענינים אחרים נכבדים מאד, צרכים אחרים נחוצים מאד, ושאלות אחרות מלבד שאלת הפועלים – מי ישים לבו לזה?” אבל באמת שאלת הפועלים אצל העמים נוגעת בשאלת העבודה והשכר, ומתפשטת על כל מיני הפועלים שבעולם, לתקן את מצב כלם תקון עיקרי; ושאלת הפועלים בארץ-הקדש אינה נוגעת כלל בשאלת העבודה והשכר ומתפשטת אך על יחידים, פועלים מפרט אחד, פועלי עבודת-האדמה, ולא להוציאם מכלל עובדים עניים, אך להצילם מרעב מצוי מזמן לזמן ועם זה גם להרחיב את ישוב הארץ, משאת נפש כל חובבי-ציון. הנה בארץ החביבה לנו ביותר, ואשר אנו רוצים להרבות מספר עובדיה, לא על-ידי שיצטרכו תמיד למתנת בשר-ודם, כי אם שיוכלו להתפרנס בתמידות ולהיות גם קשורים אל הארץ החביבה לנו – נמצאו איזו עשרות עובדים חרוצים, אשר זמן רב בשנה אין להם עבודה והם תלוים באויר; ובהיות מספרם בכלל לא רב, ובחפצנו להרחיב את ישוב הארץ, ועם זה – לכונן קולוניות על-ידי בקיאים בעבודה, לא כהקולוניות הראשונות שבאו להן בלתי בקיאים, ובשביל כך רבו ההוצאות עליהן וארך זמן שכלולן, על כן אומרים אנו ליסד דבר אשר יועיל ויצלח מכל הצדדים: גם העובדים העניים לא יהיו תלויים באויר, גם הישוב יתרחב, וגם העבודה עצמה תצלח יותר, ומה זה ענין לשאלת הפועלים שבאירופה? ואיזו הם הצרכים האחרים הנחוצים יותר? איני חושב שידמה ה' לוינסקי, כי אחת מהם היא “התזמרה” הקדושה שיסדו הצעירים ב“ראשון-לציון”, ואשר לכלה נאה וחסודה זו הקדישו מאמרי תהלה והתפעלות במכתב-עתי “הצבי” במשך איזו שבועות, כאילו לא היה העולם כדאי כיום שנתן בו שיר השירים זה, והנעימו זמירות ושירים ארגו “לשם יחוד התזמרה” (לשון “הצבי” ממש). אבל בלי ספק הצרכים האחרים הנחוצים יותר הם צרכי בית-הספר ביפו, לדעת ה' לוינסקי. אם בית-הספר שקול כנגד מאה קולוניות, הלא צרכי קולוניה אחת של הפועלים מה הם לעומת דבר השקול כנגד מאה קולוניות? אך לא אכחד, כי אם היו שואלים אותי: מה נחוץ יותר, אם שידעו בני הסוחרים שביפו את “המדרגות והשרשים, המנוחה והתנועה, קוסמוגרפיה” וכו', או שימצא הפועל העני לחמו תמיד על-ידי עבודתו ועם זה יתוסף אכר אחד בארץ-הקדש? – הייתי עונה: דרך-ארץ קדמה לתורה, וכל-שכן לקוסמוגרפיה, ואני לא אצטער כלל אם ישכרו סוחרי יפו בכספם מורים לבניהם ללמדם תורת הקוסמוגרפיה, האלגיברה, והמכונות הנופחות. ומה שנוגע לבני האכרים והפועלים - הנני אומר גלוי, כי הייתי יותר שבע-רצון, אם היו בני האכרים יודעי ספר פשוטים, לקרוא ולכתוב בשפת-עבר וערב ולדעת דברי-ימי-ישראל ויסודי החשבון וכאלה, מאשר הם יודעים “כח הדוחה של הקיטורים עם המטריאולוגיה וגיאוגרפיה של חינא ויאפאן”, אשר הידיעות ההן וכיוצא בזה לפי תכנית בית-הספר יגיסו בלי ספק את לבם לבלי היות עוד אכרים כאבותיהם. ובעת הזאת, אשר מספר אכרינו מעט מאד וכל כברת ארץ באה לנו בעמל ויסורים אין קץ, טוב היה אם “תחת האבות יהיו הבנים”, ולא שתסוב נחלה, אחרי תום הדור, כגלגל החוזר בעולם. בכל הכרתנו, כי כל בני העם שוים, ואין מקום בו למפלגות, הנה תועלת הישוב משאת נפשנו דורשת, כי לפחות במשך שני-שלשה דורות,עד שיתחזק הישוב ויתרחב, וירבו בארץ-הקדש עובדי-האדמה במספר הגון, תהיה בארץ-הקדש מפלגת אכרים יהודים קבועה, אשר “הנכנס יכנס והיוצא אל יצא”, והבנים יהיו ממלאים מקום אבותיהם, ולא יהיו לאינזשינירים, אגרונומים, מורים. תחת לבלבל את מוחות בני-הנעורים בהקולוניות ולהטות לבם מעבודת-האדמה בארץ-הקדש, נתנחם, כי משלש מאות ושלשים ושלשה תלמידים ותלמידות בבית-הספר ביפו רק שבעה מהם בני אכרים, ובלי ספק מן האכרים “המיוחסים”, העשירים, שעבודתם נעשית על-ידי אחרים, והם בהקולוניות ורואים חלומות בפאריז, כי האכרים העניים, שהם רובא דרובא, אין בכחם להחזיק את בניהם בעיר ולשכור להם מזון ודירה.

“האם בפרוטות נפתור את שאלת הפועלים?” – שואל ה' לוינסקי, אבל עוד יותר יקשה: האם בפרוטות נפתור את שאלת הישוב? ואם כן עלינו להסתלק לגמרי ממעשינו. אבל הכל יודעים, כי טוב מעט מאפס, וגם בדבר שלא עלינו ולנו לגמור אותו אין אנו בני-חורין להבטל ממנו. הצעד הראשון נעשה, וגם הוא נעשה בפרוטות, ואם לא הפרוטות לא היו עתה לא “גדרה” ולא “וואדי חאנין”, לא “פתח-תקוה” ולא “חדרה”. אך אם אי-אפשר לפתור את שאלת הישוב, לא לבד בפרוטות, כי אם גם בשקלים שלמים, הנה שאלת הפועלים בארץ-הקדש אפשר לפתור בפרוטות וכל-שכן בשקלים, כי סוף-סוף מספר הפועלים הנמצאים עתה בארץ-הקדש עולים לאיזו עשרות, ואותם אפשר לעזור ולשכלל “אם לא נקפוץ ידנו מאחינו האביונים”. ובמה גרועים הפועלים משכבר מן הקולוניסטים אשר גם לעזרתם אנו באים בפרוטות? ואם אמנם אין אנו יכולים לעשות גדולות בפרוטות, הנה ראוי לנו לקרוא: “תחת הנחשׁת הביאו כסף” ולא להציע, כה' לוינסקי, לבלי תת בעד הפועלים מאומה, באמרו: “עשרים פועלים מה הם? טפה מן הים. בשוב ה' את שבות עמו כאשר נקוה ומספר האכרים העברים ימנה לאלפים (האמנם נחדל מהיות “ממלכת כהנים וגוי קדוש” להיות “עם אכרים?”) מה הם עשרים המשפחות ההן? מה שאין כן לוּ הקדשנו את כחתינו אלה לטובת בית-הספר”. אבל בשוב ה' את שבות עמו כאשר נקוה, ובא לציון גואל צדק, אז גם “בחורינו חזיונות יראו” “וגם על העבדים ועל השפחות ישפוך ה' את רוחו”, ולמה לנו בית-ספר ביפו? ומה הם שלש מאות ושלשים ושלשה תלמידים ותלמידות שבימינו לעומת כל העבדים והשפחות שיהיו אז חוזים ומליצים, ולא בשפת “הדוברים” שבארץ-הקדש, אבל בשפת-עבר נכונה! לעומת זה עשרים משפחות פועלים הם כמאה נפשות, הצריכות ללחם לפחות שתי פעמים בכל יום, וליעץ להן לחכות עד שיבוא לציון גואל ויתן לכלן שדות וכרמים – היא עצה שאינה הוגנת. מלבד זה, הלא נוספו כעשרים אכרים בארץ אבותינו, ומספר כזה, בטרם יבוא לציון גואל, בעוד מספר האכרים עולה אך למאות, יש לו איזו חשיבות.

,הפועלים העברים סוף-סוף ימצאו להם גואלים, וכבר, כנודע, נמצא הנדיב הידוע מצד האחד וחברת יק“א מצד השני יתמכו בידיהם” הנדיב באמת יסד בעד הפועלים את הקולוניה “מתולה”, ועל זאת יברכוהו כל חובבי-ציון. אבל הוא לא הבטיח לשכלל את כל הפועלים שבארץ-הקדש, גם אין לנו צדקה לדרוש כזאת מידו, כי סוף-סוף לא הוא “הרה את העם הזה ולא הוא ילדו”, ואין לנו התחייבות עליו. אנו נספר לדור חסדו ונדבותיו, כי השפיע על הישוב הקדוש לנו אוצרות זהב, אבל האם נוכל אנו, “רבבות אלפי ישראל”, להטיל את כל משא הישוב עליו האחד? ה' לוינסקי רואה, כי גם אחרי שנשתכללו כששים פועלים ב“מתולה” על-ידי הנדיב עוד נשארו פועלים גם בעד “קוסטיני”, ועוד יותר נשארו שלא נמצא בעדם מקום לא ב“מתולה” ולא ב“קוסטיני”. ומה שנוגע לחברת “יק”א" – מי הגיד לו, כי נכונה היא לפשט את פעולתה על פני רוחב ארץ-הקדש? לעת-עתה נתנה תמיכה רק לשתי קולוניות, והתמיכה ההיא אינה מספקת לשכלל לא את זו ולא את זו, ושוב הבטחות לעתיד לא שמענו מפי החברה ההיא. אמת הוא, שאם היתה החברה ההיא, העשירה במאד, נכונה לנטות את פעולתה על ארץ-הקדש, אז היו יכולים כל חובבי-ציון בכל מקום שהם לישון על מטותיהם ולומר שירה, מבלי לתת במשך עשרות שנים אפילו פרוטה אחת לא בעד הפועלים, לא בעד הקולוניסטים, ואולי גם לא בעד בית-הספר;

אבל לעת-עתה נודע רק זה, כי מגמת פני החברה לנטות פעולתה על רחבי ארץ רוסיה, להפיץ בקרב בני-ישראל יושביה את המלאכה, וכפי האפשרות גם את עבודת-האדמה.

“בית-הספר ביפו הוא כעת המקום האחד והמיוחד בכל כדור הארץ אשר בו שפת עבר חיה, שפת עבר מדוברת, שפת עבר הגבירה והשלטת”. הנני מגלה את צערי ברבים, כי גם הדבר הזה לא ישמח את לבי. אילו הייתי יודע, כי מדברים שם שפת -עבר הייתי משתתף עם ה' לוינסקי בשמחתו; אבל כמדומה לי, ודבר זה הוא בעיני כמעט למעלה מכל ספק, כי בבית-הספר אין מדברים בשפת-עבר, רק בשפת “הדוברים” שבארץ-הקדש, שפה שאינה אפילו זשארגון, רק בדותא של איש אחד הרוצה לקנות לו שֵם על-ידי המצאות משונות, שנתקבלה אצל יחידים שלא למדו שפת-עבר במקורותיה רק מפי מכתב-עתי ואיזו ספרים, שפה שבכללה אינה חדשה, וכבר שדברו בה בני הנשים הנכריות בימי נחמיה, אך הוא, נחמיה, היה איש כביר כח לב, ויגרש את השפה ההיא מקרבנו עם ממציאה יחד, ואחרי שנשתכחה במשך אלפי שנים חזרו עתה “הדוברים” בארץ-הקדש ויסדוה. הא לכם דוגמא מן השפה היפה ההיא:

אל “התערוכה”, לשלחן שישבו אוהבי “קִדְמָה”, “ארידים”, “וְסִיְרוּ גּוּפִיפִים” קטנים “בסבל ואֵפֶד” והיו “מִתְעַנְגִים ברצינות נוּקדנית” על “הרעיון הגאוני” של “העתונות”, “והַמַטְעֶמֶת המֵזִינָה” הַכְנֵס הִכְנִיסָה בקרבם “רַעֲנַנוּת”, והיו “לא הולכים” אחר “בַּנַלוּת החיים” שעל “הארץ המִסְכֵּנָה” שהיא “גְרִירָה, אָהּ” – בוא באו שלשה “חרמים” “לומר להם בסימן טוב” ולקחו “חֲנֻכִּיָה של זהב”. “הַטַקְסָן” “עשה צעקה”, והם – “תְּפוּ תְּפוּ על זה”, אז בוא באו אנשים מן “התַּזְמֵרָה” ו“מבית ספר הַמַלְכִּי” “ומקְשָטִים” בידיהם, ובלא “טְקָסִים”, אבל “באָמַנוּת” מלבבת הובילו אותם “בדרך רשמי” אל “סעדת” הפחה ובפקודתו עשו להם הַשְכָּבָה ואמרו להם בסימן טוב. “זה לא-הצלחה לְגַמְרָה”¹.

האמנם נשמח לקראת הזשארגון ה“אשדודי” הזה, הנתון לפנינו באותיות עבריות בשפת-עבר חדשה, לבשתנו ולבֹשת פליטת סופרינו הרואים תהפוכות והוללות כאלה ושותקים?

ואני, שאינני חרד לכבוד האשדודים, מוצא בבית-הספר ביפו דברים טובים אחרים, שהרי לומדים שם ידיעות שהן נחוצות בכלל, וביחוד מפני שלומדים שם היטב גם שפת-עבר, היינו שפת כתבי-הקדש והמשנה, ושני הדברים הטובים האלה לבדם דים שיתנו בני-ישראל את נדבותיהם לטובת בית-הספר ההוא. אין לך קבוץ מתוקן באדם ובישראל, שלא יהיה שם בית-ספר, ועם הספר חייב ביותר להחזיק בידי בית-הספר ביפו, שהוא לעת-עתה ראשית הישוב הכללי ומרכז המושבות שביהודה, ובני עמנו מרגישים את החובה הזו ונותנים נדבותיהם לבית-הספר בנפש חפצה, אבל הם מרגישים גם כן, כי עוד יותר גדולה חובתם להפועלים האומללים ולהרחבת עבודת-האדמה בארץ-הקדש, ובצדק הם נותנים יותר בעד הפועלים מאשר לבית-הספר, “והנח להם לישראל – אם אין נביאים הם בני נביאים הם”.