בפתח דברי לזכרו של משוררנו הגדול יעקב כהן ז"ל, סגן נשיא האקדמיה ללשון העברית, שהלך לעולמו לפני שבועות מעטים, אין אני פטור מהקדמה כל שהיא, הבאה לומר, כי אין בכוונתי לסקור את היקף יצירתו הרחבה והענפה, התופסת כּרכים מרובים והמכילה כמעט את כל סוגי היצירה הפיוטית, את כל מה שכּלול במושגים ליריקה, אפיקה ודראמה. כי אין בכוונתי למדוד את יצירתו באמת-מידה של ערכים והערכה. הביקורת העברית עסקה בשירתו של יעקב כהן החל מהכרקטריסטיקה הקולעת, שטבע לה ח. נ. ביאליק, ושהדיה לא נדמו במשך השנים הרבות; והיא, הביקורת העברית, בוודאי עוד תשוב לעסוק בניתוחו של פרק שירה גדול זה, לשבצו במקום הראוי לו בתולדות שירתנו ולשקלו במאזני צדק מבחינת ערכיו וסגולותיו המיוחדות. איני בא איפוא אלא להצביע על כמה נקודות יחוד במעמדו בספרותנו ולהבליט כמה נקודות אופייניות ביצירתו ובדמותו הרוחנית.
ראשית כל יש לומר, כי עם הסתלקותו של יעקב כהן הננו עומדים פנים אל פנים מול חזיון נדיר, לפני אקט של חתימה. אנו עדים בפועל לסיומה של מסכת “אבות” בשירה החדשה שלנו, ואנו כאילו חשים בממש את גמר הפרק המפואר הזה. יעקב כהן היה האחרון לדור אומרי שירת התחיה, ועמו כבה הכוכב האחרון של הפְּלֵיאָדָה המזהירה, שבראשה נגה אורו החזק של ח. נ. ביאליק. איני יודע, מי קבע את השם “שירת התחיה”, אפשר שהוא בא מפרופסור יוסף קלוזנר ז"ל. אנו — לא תמיד אנו אוהבים ולא תמיד אנו גורסים את ההגדרות “הפתקיות” הכוללניות, המודבקות ליצירה, אבל עיון בשירת הדור ההוא, על הדומה והשונה בכל אחד ממיצגיו הגדולים (ביאליק, טרשניחובסקי, כהן, שניאור, פיכמן, שמעוני ועוד) מעמיד אותנו על האמת הבלתי אמצעית, כי אכן נשאה שירה זו עמה את משך הזרע של התחיה הלאומית, והיא ביטאה אותה הן בעקיפין על-ידי הרחבת התחומים של חיי רגש, של תחושת טבע ונוף, של ראיית עולם ואדם, והן במישרים על ידי מרידה בגלות וקריאה לגאולה ולתקומה, היינו, על-ידי השירה “הלאומית” במובנה המצומצם. בשתי הבחינות האלה תפסה שירתו של יעקב פיכמן מקום חשוב ונכבד ביצירת אותו דור, באותה מסכת שירה גדולה, והיא שייכת למקורות השפע, שפרנסו אותו דור והמריצו אותו לחידוש פני חייו של עמנו.
בראש ספר שיריו של יעקב כהן עומד השיר “רחשי אביב”, שנכתב בתרנ“ט, היינו לפני ששים ושתים שנה. בתמימות של נעורים, אבל גם בתום כּנות של נעורים, הוא שר על “חידוש מעשי בראשית”, על “הלבבות שהעלו ניצה ובגיל וחשק פורחים”, והוא רוצה להיות שותף ל”נוגני היער“, “משוררי התחיה”. ובאותו שיר עצמו במקביל לזה הוא חולם על שדמות ציון, על “ילדות עם חדשה”, על האיכר העברי, “אשר יקצור, יאסוף ומלב מלא / ישיר שיר התחיה…”. איני חושב, שהמשורר התכוון לפּרוגראמות, או לסכימות אידיאולוגיות. זאת היתה הרגשתו, זאת היתה הרגשת דורו: התחיה, תחיית הלבבות בחיק הטבע ותחיית העם במולדת בעבודת האדמה. בשירו זה, העומד, כאמור, בראש יצירתו השירית, הצטרף יעקב כהן לשירת “אל הציפור” ו”בשדה" של ביאליק, לשירת התחיה.
בשאיפה להכיר משורר, להתחקות על שורשי נפשו, אין טוב מלהאזין להגדרות, שהוא מגדיר את עצמו. השירה הלירית היא בדרך כלל בחלקה הגדול מעין הערכה עצמית. יעקב כהן קורא את עצמו באחד משירי תקופתו הראשונה בשם “עלם בהיר”. איני יודע, אם מושפע השם מ“העלם בהיר העינים” שב“מגילת האש”. בשיר קל ביטוי זה, הקרוב כמעט לנוסח של שיר עממי, פותח לנו כהן אשנב לנפשו באותה תקופה, או לנפשו הפיוטית בכלל. בו מתגלית כל רוחו “המימוזית” של המשורר. הוא חפץ להשתעשע כילד קט, ללבלב כפרח קט, לרפרף כעוף קל, והנה באים אנשים רעים ומרעילים את חייו. רך הוא המשורר, וקשה לו לעמוד בפני העולם הגדול, בפני החיים הגדולים, והוא מוסיף: “אהבתי את בני האדם, — / עתה לא אוהב עוד אותם”. לידי שנאה, כמשורר אחר, אין הוא מגיע חלילה, זו היא מחוץ לטבעו. המשורר כואב את חילול עולמו וחילול קדשיו והוא מתבודד עם כינורו ועם שירו בעולם הטבע שכולו טוב. יסודות אלה: הרומנטיקה האידילית, העדינות הנפשית, הסלידה מפני המציאות, הבריחה אל השירה ואל היופי ומציאת הנחמה בהם, ההאזנה לקולות הטמירים של הטבע ושל היקום — אלה הם קווי היסוד של שירתו הלירית ושל תפיסת עולמו הפיוטית.
אולם ביסוד מבנה נפשו של המשורר מונח עוד קו סטרוקטורלי אחד, השולט בכל מערכי רוחו, הלוא הוא יסוד החזון, הוויזיה. זוהי סגולת יסוד במהותו הפיוטית של יעקב כהן. ה“עלם הבהיר” הפך להיות “עלם בהיר עינים”, היינו, חוזה, וההרגשה הזאת, הרגשת עצמו כחוזה, אינה מרפּה ממנו כל ימיו, והיא מגיעה עד סוף חייו ממש ועד רצונו האחרון בדבר הכתובת על מצבתו. ליצירה החזונית מוקדש רוב מרצו הפיוטי, החל מ“חזון התשבי” ועד “חזון אריאל” — שורה ארוכה של יצירות ויזיונריות. יסוד החזון וההגות החזונית ממלא גם את רוב יצירתו הדראמתית. וחזונו של המשורר נשען על שני עמודים: על הנצח של העם, על הרעיון המשיחי ועל הגאולה (חזון התשבי, עוף החול, מחזות שונים); והעמוד השני בהיכל חזונו הוא הנצחון על המוות, גאולת האדם ממוות ויסורים, הנצח וחיי הנצח. חזון האלמוות, אלמוות פשוטו כמשמעו, הוא גולת הכותרת של דמיונו החזוני, הוא ממלא את כל הגיגיו של המשורר. לנושא זה מוקדש גם הספר “חזון אריאל”, ששמו ותוכנו היו, כנראה, אחת החוויות האינטימיות ביותר שלו. בהקדמה לספר הזה הוא אומר על התגלותו של החוזה: “וראשית דברו היה חזון האלמוות, אשר הגה ושמר בלבו מאז נעוריו, והוא גם היה נשמת דבריו תמיד וראש ואחרית לכל חזונות רוחו”. רגש הכבוד האצילי המפותח של יעקב כהן ראה במוות עלבון והשפלה. בגאולה מן הסבל, בנצחון על המוות ובכיבוש הנצח ראה את “כבוד האדם”. אלה הן המלים האחרונות של “חזון אריאל”. חוקרי הספרות ודאי יבואו לחשוף את שורשי ההרגשה וההבעה החזונית של המשורר ויחפשו אותם במקרא, בניצשה, בחזונו של ביאליק, בספרות הפולנית הקלאסית. אנו אין לפנינו ברגע זה אלא הסטרוקטורה הנפשית הזאת כשהיא לעצמה, ששלטה ברוחו ודובבה את שפתיו מתוך אמונה וכנות ביעודו החזוני הפיוטי.
רכה וענוגה, עדינה ומעודנת היתה יצירתו של יעקב כהן. רק בעניין אחד היפך הוא להיות עז וקשה וחריף וזועם ושונא, הלוא היא הגלות. רגש הכבוד המפותח שבו התקומם בכל המרי נגד השפלות שבגלות, שבשעבוד. והוא שהביע בכל החריפות, כי: “הגלות לא רק עונש, כי גם עוון פלילי”. ולא למותר הוא להבליט במודגש את העובדה, שביצירתו חסר כל סנטימנט לעבר הקרוב בחיי המוני עמנו במזרח אירופה. אין אצלו שום נוסטאלגיה לעיירה ולהווי שלה, שום געגועים למסורת החיים האלה, כפי שהם מתגלים בחלק גדול של יצירת אותו דור. רוחו החזונית מרחפת על פני ההיסטוריה העברית הגדולה, זו הבאה מנבכי קדומים ומתחדשת כעוף החול ונושקת בשולי הנצח.
ביטוי עז ונמרץ הוא משווה גם לשירת התקומה שלו, כשהוא מגיע להיות פה ל“בריונים” ולשיר שיר מלחמה, שיר חרב נוקמת. שיר דם ואש: “בדם ואש נפלה יהודה / ובדם ואש יהודה תקום”, מלים שהיו לסיסמה ולקריאת עידוד לראשוני “השומר” בארצנו. שירת הבריונים של יעקב כהן הלהיבה מחנות של צעירים וחישלה את רוחם למאבק דמים אכזרי בעד חירות עמנו ותקומתו בארצו. מסורת יוונית עתיקה מספרת, כי כאשר נחלו הספּארטאנים מפּלות קשות במלחמתם נגד המסֵנים, ביקשו, על פי צו האל, עזרה מבני אתונה, והללו שלחו להם מורה חיגר, את המשורר טירטאיוֹס, שיהיה להם עזר בקרבות. עד מהרה נוכחו הספארטאנים התמהים, כי לא היה זה לעג מצד בני אתונה. המשורר הצליח להלהיב את שורות הלוחמים, לחזק את רוחם, עד שיצאה ספּארטה מנצחת במלחמתה. זה כוחה של שירה.
וכיצירתו השואפת לנאצל, להרמוני, ליפה, למעודן — כן היתה גם כל אישיותו. איש מידות, אציל הליכות, נקי דעת ונקי לשון, מתון ועצור, נזהר מכל ביטוי חריף ומכל פגיעה קשה בבני אדם. ואמת מידה זו של אצילות, של טהרה ועדינות נקט בה גם ביחסו ללשון העברית. הלשון העברית היתה אהבתו הגדולה, בה ראה את עקרון התחיה, ממנה לא סטה ולא נטה כל ימי חייו. לתחייתה של הלשון הקדיש את מיטב מרצו הציבורי, החל מ“עבריה”, מיסוד “הברית העברית העולמית”, מעבודתו ב“תרבות”, ואחרון אחרון — פעולתו המתמדת והמסורה בוועד הלשון ובאקדמיה ללשון העברית. הוא לא היה פוריסטן בלשון ולא שמרני, אבל תבע תמיד בהירות, נקיון, פשטות והגיוניות. כזה היה בתור עורך, וזאת היתה השפעתו המבורכת על סופרים צעירים. ברח מסלסולים ומחידושים ללא צורך. אופייני מבחינה זו הוא מאמרו האחרון “על לשון אחרון”, שפרסם בקובץ “דברי ספרות ומחקר”, שיצא לאור לכבוד נשיאנו יבל“א. אמונתו בלשון החיה ונכונותו לשירותה מוצאות אולי את ביטוין החותך ביותר בעובדה, שבבואו ארצה עשה מעשה נועז ביותר מבחינת המהות השירית והעביר את הריתמיקה של שיריו, שנכתבו בחו”ל, מהקריאה המלעילית להטעמה הנכונה, הנהוגה בלשוננו. וכאות לדאגתו ולחרדתו ללשון היא גם העובדה הנוגעת עד הלב, שבצוואתו האחרונה לא זכר אלא להזהיר על שמירת צורות לשוניות מסוימות בעזבונו הספרותי, שראה אותן נכונות יותר ומדויקות יותר מאלו הנהוגות בדיבור. יהי זכרו צרור בצרור חיי הנצח של היצירה העברית.
(דברים שנאמרו בישיבת המליאה של האקדמיה ללשון העברית ביום ט“ז בטבת תשכ”א)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.