באספת הנבחרים, ה' תשרי תש"ד ­ 4.10.1943

הועד הלאומי דיבר בשם הישוב כולו, ואולי לא רק בשם הישוב בלבד, כשהכריז מיד לאחר פסק-הדין נגד סירקין ורייכלין¹ כי “המשפט לא התנהל נגד שני הנידונים בלבד, שהקטיגוריה יותר משטיפּלה בהוכחת אשמתם טיפלה בהטלת דופי בישוב היהודי ומוסדותיו, במאמצנו² המלחמתי”.

עוד ב- 12 לאבגוסט, מיד לאחר משפּט שני החיילים האנגליים האריס וסטונר, ששימש כפתיחה למשפּט סירקין ורייכלין, הגישה הסוכנות היהודית דרך הנציב העליון לממשלת הוד מלכותו בלונדון קובלנה על העלילות האנטישמיות שנשמעו באותו המשפט ע“י הסניגור של שני החיילים האנגלים. הסוכנות קבעה שהשמצה זו של הסניגור היא חלק מניסיון מכוּון, הנעשה ע”י חוג אנטישמי בארץ, להבאיש את מאמץ המלחמה היהודי, להטיל דופי בסוכנות היהודית ולנבּל את שמם של החיילים היהודים בקרב חבריהם הבריטים וחיילים מאומות אחרות ע“י הפצת עלילות-זדון בדבר נאמנותם המלחמתית, ושכל זה אינו אלא שלב חדש ב”תעמולת לחישה" רחבה נגד היהודים ונגד הסוכנות היהודית, המתנהלת בארץ זה זמן לא-מועט.

במשפטם של רייכלין וסירקין נמשכה ההסתה הזאת, אם-כי בתחומים קצת מוצרים, אבל אָפיה הכללי של ההשמצה לא נשתנה. בעצם היו כאן כאילו שני משפּטים: אחד נגד שני יהודים בודדים; השני ­ – נגד היהודים בכללם. ואם-כי בעיקר עלינו להוקיע את הזדון, הכזב והמזימה של המשפט השני, יש להגיד קודם-כל, מתוך חובת אמת, מלה אחת למשפטם של רייכלין וסירקין. אגיד זאת בפשטות גמורה ובכל הכבוד הראוי לבית-דין צבאי: זה היה עיווּת-דין.

פסק-הדין לא היה מנומק. שופטים צבאיים אינם מחויבים להסביר את השיקולים העובדתיים והמשפטיים המדריכים אותם במסקנותיהם. משום-כך אין לנו אפשרות להעריך ולבקר את הנימוקים של השופטים, ואין לנו אלא מה ששמענו מפי עדי הקטיגוריה והסניגוריה. ומומחים משפּטיים בארץ הזאת, גם יהודים וגם אנגלים, אמרו לנו, שעם גמר שמיעת עדי הקטיגוריה היה ברור שהאשמה נגד סירקין ורייכלין לא הוּכחה. לא הוּכח אפילו שנעשה איזה פשע שהוא בכלל. איש לא ראה אף כדור אחד, אף רובה אחד מובא לארץ. לאחר שמיעת עדי הסניגוריה הוברר ללא ספק, שסירקין חף-מפשע בהחלט וההאשמה נגד רייכלין נשארה כמקודם ללא כל הוכחה.

*

אי-אפשר לאדם בלתי-משוחד לייחס איזה משקל של אמת לשלושת עדי-הקטיגוריה: שנים הם חיילים, אמנם אריים ונוצרים, אשר ברחו מהצבא הבריטי, הפרו שבועת אמונים למלכם ולארצם, עסקו בארץ עם ערבים בהברחת חשיש, מכרו לערבים צמיגים וכדורים גנובים מהצבא, גנבו כסף במלון בחיפה, עשו נסיון שוד בחיפה; אחד מהם עסק גם בשוד וגנבה באנגליה. העד השלישי ­– ידידה משותפת של שני גבורי-חיל אלה, אשר בעודה ילדה בהולנד נמסרה לבית-ספר לעבריינים צעירים, וכאן בארץ עסקה באחת הפרנסות הקדומות ביותר, ואשר קיבלה משני החיילים לא רק אתננים אלא גם חלק מרווחיהם הפליליים. ושלושת העדים האלה של הקטיגוריה הודו שהם שיקרו כמה פעמים במשפט זה, הם סתרו את עדות עצמם שנתנו בהזדמנויות שונות, וכל אחד מהם סתר עדות חברו; ורק לאחר שיחות בבית-המאסר, לאחר סידור “משפט לנסיון” בבית-הסוהר –­ ולא ידוע מי השתתף ב“משפּט” זה בבית-הסוהר מלבד שני החיילים האלה, –­ הגיעו באיזה אורח-פלאים לידי יישוב כל הסתירות שבינם לבין עצמם ושבין אחד למשנהו, ובעדויות שנמסרו בבית-המשפט גופו נעשו כל התיקונים הדרושים, הנותנים תוקף מלא לטענות הקטיגוריה.

אידך גיסא היו עדויות של אזרחים ארצישראליים, אשר שום אדם בלתי משוחד אינו יכול להטיל ספק בנאמנותם ובהגינותם: העדות של הגב' רוזמן, ארגמן, חייקין ואחרים –­ כולם ידועים בתור אנשים ישרים, שהקטיגוריה לא יכלה למצוא אף רבב אחד בהתנהגותם ואופיים, ועדותם היתה פשוטה וגלויה, טבועה בחותם האמת, והקטיגוריה לא הצליחה בשום פנים לערער את עדותם.

וגם זאת: הובא למשפט המומחה הלבנוני לכתב יד; ואי-אפשר להבין מדוע ממשלת ארץ-ישראל לא יכלה למצוא מומחה בארץ עצמה. אבל גם המומחה שהובא מלבנון הביע רק סברה, שהכתב דומה לכתבו של סירקין. יתכן מאד ­– אמר –­ שהוא דומה לכתבו של סירקין, והדגיש שאינו יכול להגיד זאת בוַדאוּת גמורה ולהישבע על כך. ונגד סברה זו נשמעה חוות-דעת ברורה של שלושה מומחים אחרים, מתוך הארץ גופא, בתוכם מומחה של המשטרה, שהכתב-יד הנידון אינו דומה לכתב-ידו של סירקין. אולם במומחה המשטרה נמצא פסול: הוא יהודי ­– ויהודי, לדעת הקטיגור, אינו חופשי להעיד עדות-אמת במשפט שכזה.

נוסף לכל זאת יש יסוד רציני להניח, שהיתה במשפט פבריקציה של הוכחות לטובת הקטיגוריה. במשפט שני החיילים האריים הודיע הסניגור, מייג’ור ורדין, שאחד הקליינטים שלו ­– נדמה לי הריס ­– הכיר בהיותו במאסר את תמונתו של יו“ר הנהלת הסוכנות; הראו לו 17 או 18 תמונות שונות, והוא הכיר באחת מהן את תמונתו של יו”ר הנהלת הסוכנות כאדם שראה בבית-קפה בחיפה בחברת מנהיג חוג קוני נשק. עלילה אוילית זוּ אינה ראויה אפילו לשאט-נפש, אולם היא אומרת דרשני, כי היא מעוררת שאלה חמורה: מי הכניס תמונה זו לשורת התמונות אשר הראו להאריס? – ­ וַדאי לא שני החיילים. זאת יכול היה לעשות רק אחד הפקידים של הבולשת. ומי הצביע ואמר להאריס: תכיר תמונה זו, זוהי תמונת יו"ר הנהלת הסוכנות? והאם היה פקיד חרוץ זה יחידי או היו לו עוזרים?

יש עוד שני דברים תמוהים: שני החיילים האריים הם עריקים –­ הם ברחו מהצבא כשעוד המלחמה נמשכת, ומשום-מה לא נתבעו במשפט בעוון בריחתם מן הצבא. הדבר השני: העדה השלישית של הקטיגוריה, השגל של שני החיילים, קיבלה הבטחה חגיגית ופומבית מאת הקטיגור, בשם ממשלת ארץ-ישראל שהיא אינה נתבעת למשפט ולא תיתבע למשפט. מהו פשר שני הדברים האלה?…

אני יודע שבמשפט המתוקן ביותר יתכן משגה. בתי-המשפט באנגליה ידועים, לא רק באנגליה אלא בעולם כולו, בהגינות המופתית של שופטיהם ובסדרים המשוכללים והישרים של הנהלת המשפט, אבל גם שם יתכן משגה משפּטי. אולם כל הנסיבות במשפט זה נותנות מקום לחשוב, שכאן היה משהו יותר חמוּר ממשגה משפטי בלבד. בהכנת משפט זה והנהלתו קרו כמה דברים מתמיהים, שלדעת מומחים קשה מאד ליישב אותם עם הנימוס המשפטי באנגליה.

שופטים צבאיים אינם מחויבים לשכנע את הציבור בצדקת משפטם, ואין לנו משום-כך כל אפשרות לדון פה על הדבר הזה מתוך הגינות מספיקה כלפי השופטים, כלפי הנאשמים וכלפי האמת. אולם דלתי הבירור עוד לא ננעלו, ויעָשה כל צעד אפשרי להבהיר עד כמה שאפשר את הפרשה התמוהה הזאת.

*

באחד הימים האחרונים שלפני גמר המשפט הודיע היו“ר, שאין זה משפט פוליטי, ובהתאם להודעה זו ניטלה האפשרות מהסניגוריה להבהיר שורה של שֹטנות, שהוכנסו למשפט על-ידי הקטיגור נגד גופים ציבוריים בארץ: נגד ארגון “הפועל”, נגד הסתדרות העובדים³ וגופים אחרים. אולם בא-כוח ההאשמה, מיג’ור בכסטר, כנראה לא שמע הערת היו”ר, והמשיך בהתקפות מדיניות ללא הפרעה. ובסוף המשפט מילאו קטרוגים והתקפות מדיניים את כל טענותיו של הקטיגור, אשר נתרוקנו לגמרי מכל תוכן משפטי.

למען האמת יש להעיר, כי לא הקטיגור במשפט זה היה המתחיל בהתקפה הפוליטית, אלא הסניגור של שני החיילים האריים, במשפט שקדם למשפטם של שני היהודים, אבן אין אנו בטוחים אם הסניגור היה היוזם הראשון של הקטיגוריה הזאת.

משפטי נשק היו לא מעטים בארץ הזאת. אין זה סוד שגנבת נשק ורכישתו היו נפוצות בכל ארצות המזרח גם במלחמה הקודמת, ועוד יותר במלחמה הזאת. גונבים נשק ביד רחבה בסוריה, בעיראק, במצרים, בעבר-הירדן ובארץ-ישראל המערבית. הכסף בישובים הערביים מצוי עכשיו בשפע וכל מי שיכול, מנסה לרכוש נשק ­– אם לצורך עצמו ואם לצרכי מסחר. ביחוד נפוצה גנבת נשק בדרום הארץ, במחוז עזה ובאר-שבע, ולא רק נשק קל. לפני כמה חדשים תפס קצין אנגלי בסביבות עזה, לגמרי בדרך-מקרה, תותח אנטי-אוירי שנגנב על-ידי ערבים. לפני כמה חדשים נתפסה סירה ערבית עם כמות עצומה של נשק; אבל אף פעם לא שמענו על פרסומים ושידורים ע“י השלטונות בענינים אלה. להיפך –­ נעשה הכל למען טשטש והסתר את העובדה הזאת. אתן כאן רק דוגמא אחת או שתים: כחדשיים לפני המשפט של סירקין ורייכלין הועמד חייל אנגלי למשפט על גנבו נשק מחבריו ומכרו אותו לערבים. החייל קיבל עונש חמוּר ­– 12 שנות מאסר. עתונאי רצה למסור ידיעה זו לעתונו והלך לצנזור הצבאי ומסר לו, שהחייל פלוני נידון על גנבת נשק מחבריו ומכירתו לערבי. הצנזור מחק המלה “לערבי” וכתב “לציבילי”. במשפט זה גופא, כשהסניגור של סירקין שאל את אחד מעדי הקטיגוריה, את גיבור-החיל האריס, אם הוא מכר כדורים ורובים לערבים –­ התערב מיד הקטיגור ומחה נגד השאלה, ודרש מהיו”ר לא להרשות שאלות אלו “מתוך טעמי בטחון”, ודרישתו נתמלאה. אולם כאשר העמידו שני יהודים לדין בענין כזה נקטו השלטונות במאמצים מיוחדים שהדיון במשפט יקבל פרסום עולמי, וסוכנות אחת של הממשלה ­– אם אינני טועה, לשכת הפרסום של הממשלה –­ הזמינה ימים אחדים לפני המשפט באופן מיוחד באי-כוח של עתונים אמריקאיים שהיו במצרים, ודוקא אותם, שיבואו למשפט מעניין העומד להתקיים בירושלים. והקצין שלימד זכות על החיילים הנאשמים –­ וטוב שאופיצר מגן על חיים גם אם נכשלו באיזה חטא ­– לקח על עצמו את השליחות ­– אם מתוך התנדבות ויזמה פרטית, ואם מתוך יזמה של מישהו אחר –­ לקטרג על העם היהודי ולהשליך שיקוצים במיוחד על החיילים היהודיים.

והדבר משונה. היינו צריכים לחכות כמעט שלוש שנים עד למשפט זה, כדי שנזכה לשמוע בפומבי מפי קצין בריטי, שיש חיילים יהודיים במזרח התיכון. היו מערכות בצרפת, במצרים בלוֹב, ביון, בכרתים, בקירינאיקה, בתוניס, בסיציליה –­ ובכולן השתתפו חיילים יהודים ויחידות צבאיות יהודיות מארץ-ישראל. אולם אף פעם לא שמענו על הדבר הזה ממקור צבאי רשמי. בהודעות רשמיות נזכרו רק חיילים “פלשתינאים”. לגבי המלחמה, לגבי אבידות –­ בין בנפלם בשבי ובין בהיפצעם או בנפלם חלל בשדה המערכה –­ היו רק “פלשתינאים”, ורק במשפט זה הוכרז –­ לא על ידנו, אלא ע"י נציק מוסמך של הצבא בארץ –­ שיש חיילים יהודים, שיש יחידות יהודיות. לא רק הוכרז, גם הוזמנו עתונאים אמריקאים לשמוע ידיעה זו ולשדר אותה בקולי-קולות לאמריקה. מה קרה? היה צורך לנבּל שם החיילים היהודיים, ולגבי ניבול אין פלשתינאים אלא יהודים. הסניגור כביכול היה צריך להכריז, שאמנם חיילים יהודים עשו גם דבר-מה טוב במלחמה כל זמן שהיתה צפויה סכנה של מחנות-הסגר, אולם מיד לאחר הניצחון באל-עלמין הסיחו החיילים היהודים את לבם מהמלחמה ועסקו בענינים אחרים, המהוים סכנה למאמץ המלחמה.

אמנם לא הכל שוּדר לחוץ-לארץ. יש שהצנזורה התערבה והפריעה. כשהמומחה של הקטיגור לעברית ולאמת –­ סרג’נט קילי –­ נכשל באוֹפן פומבי בתשע בחינות שסודרו לו, ונתגלה שאינו מבין כראוי שיחה עברית, וגם כשאומרים לו איזה דבר באנגלית, אינו זוכר מה שאמרו לו, ­– והעתונאים רצו לשדר גם ידיעה זו לחוץ-לארץ –­ התערבה הצנזורה, וכפי שמסרו עתונאי חוץ, לא הורשו להודיע על כשלון קילי לעתוניהם בחוץ-לארץ.

מה פשר הקטרוגים ואמצעי הקטרוג האלה?

*

בפסק-הדין שניתן נגד סירקין ורייכלין יש פסוק אחד, –­ ותהיה דעתנו מה שתהיה על פסק-הדין ועל הנהלת המשפט כולו –­ שאי-אפשר לשום יהודי לא להזדהות אתו בכל לב. פסוק זה אומר: “נדרָש מכל אחד ואחד מאמץ למען הבטיח נצחון ושלום". פסוק זה אין להרהר אחריו ויש לקבלו כצורתו. אם השופטים סברו משום-מה שסירקין ורייכלין, שניהם יחד או כל אחד לעצמו, או מישהו אחר אינם נאמנים למאמץ המלחמה, או עשו משהו הפוגע במאמץ המלחמה, הרי לא רק שיש להבין ולהעריך את התמרמרותם, אלא יש גם להשתתף בה בלי סייג ותנאי. כל זמן שלא מוגר שלטון הדמים של היטלר, כל זמן שהסכנה הנאצית לא נעקרה מן השורש –­ אין דבר ראוי למאמץ גדול ודחוף כמאמץ לעזור למלחמה ולניצחון.

אולם כל מה שאנו יודעים על הכנת המשפט הזה, על דרכי הקטיגוריה, על הנסיבות שבהן סודר המשפט ועל כל מה שקדם לו, אינו מניח כל ספק בדבר שכאן לא היתה שום דאגה למאמץ המלחמה ולא שמירה על מאמץ המלחמה. שני היהודים הנאשמים –­ סירקין התנדב לצי, ורייכלין עבד באמונה במשטרה ובצבא, וגם הקטיגורים והשופטים לא הכחישו זאת. והישוב היהודי כולו ­– מאמץ המלחמה יקר לו לא פחות מאשר למקטרגים.

משפט זה מהתחלתו ועד סופו ­– עד כמה שכוּון ע"י מוסדות ההאשמה ­– לא היה אלא הפגנה והסתה אנטישמית. אנו רגילים לכך בכל ימי גלותנו. גבלס ותלמידיו לא חידשו הרבה. כל העלילות כבר נשמעו לא אחת –­ ולאחר שנתבדו, נשמעו שוב. האנטישמיות היתה מאז ומעולם מעורבת משני דברים –­ רֶשע ובערוּת, והיתה ניזונה מהחולשה והשוני של העם היהודי. לא רק יהודים סבלו מרשע אנושי והיו קרבנות של בערוּת, אולם הם סבלו יותר מאחרים, מפני שהיו חלשים יותר, ויחד עם זאת סירבו להיכנע לתקיפים, ובעקשנות יחידה במינה החזיקו באמונתם, בקדשיהם, ביִחודם הלאומי. הם גם סבלו יותר מאחרים מבערות ­– מפני שהיו יותר מאחרים שונים מהרוב, והשוני הזה עמד בעינו גם כשהיו מובדלים מאחרים בגיטו, וגם כשהיו מעורבים עם אחרים לאחר האמנסיפּציה.

וגם במשפט זה ראינו לא מעט רשע ולא מעט בערוּת. אולם כאן היה משהו יותר מסתם הסתה אנטישמית. הקטרוגים במשפט זה והקטרוגים שקדמו למשפט זה ע"י סיר רונלד סטורס⁴ ואחרים נעשו במטרה פוליטית ועל רקע פוליטי מסויים: המטרה היא להציל מדיניות אנטי-ציונית נפסדת, מדיניות “הספר הלבן”, שמלכתחילה היתה נטולה כל הצדקה מוסרית ופוליטית, אלא שכמה מהמדינאים הבריטיים היו סבורים שיש צורך תכסיסי בתקופת המלחמה במדיניות זו במזרח התיכון. מהלך המלחמה עד עכשיו במזרח התיכון –­ והמיפנה שחל במלחמה בשנה החולפת פירושו למעשה סיום המערכה במזרח הקרוב מתוך ניצחון –­ הוכיח שגם החשבון התכסיסי היה מוטעה וכוזב ביסודו, ולא נתן כלל וכלל את התוצאות אשר התכסיסנים המדיניים קיווּ לו. עכשיו מחפשים נימוקים חדשים לקיים מדיניות רקובה המתפוררת מתוכה –­ ולשם-כך יש צורך לסלף את דמות הישוב היהודי ומעמדו במלחמה ולסלף את דמות היחסים שבין יהודי ארץ-ישראל ובין אנגליה ובעלות בריתה. יש צורך להשניא את היהודים על אנגליה ואמריקה, וגם להשניא את אנגליה על היהודים. שונאינו ומתנגדינו מפחדים שמא תחודש המדיניות הציונית שהעם האנגלי התחייב עליה בארץ זו, ובמידה שהכרחיותו המוסרית והפוליטית של חידוש המדיניות הציונית גוברת והולכת – והיא גוברת והולכת ­– בה במידה גוברת והולכת השיטנה נגד יהודי ארץ-ישראל, וכל האמצעים כשרים “במלחמת-מצוה” זו.

לא הדאגה למאמץ המלחמה ­– אלא הדאגה לקיום “הספר הלבן” ומדיניות אנטי-יהודית לאחר המלחמה היתה המניע העיקרי והראשי בשיטנה זו ­– ומשום כך יש להניח, שהשיטנה טרם נסתיימה ולא תסתיים כל כך מהר.

*

המלחמה הגיעה גם למזרח התיכון, היא נתקרבה למצרים ולעיראק –­ שתי ארצות בעלות-ברית של אנגליה, בעלות-ברית פוליטיות וצבאיות; היא קרבה גם לארץ-ישראל ולסוריה ולכל המזרח התיכון, ו“הספר הלבן” לא קנה אף לב ערבי אחד. האהדה להיטלר נשארה בעינה.

צבאות הפאשיסטים הגיעו למצרים ­– מצרים נשארה ניטרלית. עיראק אמנם שלפה את החרב מנדנה, אבל לא נגד היטלר. בעצם זו לא היתה חרב, אלא סכין שניסו לתחוב בגבה של אנגליה. כשרשיד-עלי נוצח, ברח המופתי לברלין, ועד היום הוא נמצא בגרמניה הנאצית לא כשבוי מלחמה, כמאות יהודי ארץ-ישראל, אלא כבעל-בריתו של היטלר, ואנשי המופתי בארץ ובמקומות אחרים רוכשים להם נשק, וגם אם הצנזור הצבאי הופך אותם ל“ציבילים”, הם נשארים ערבים… אם בזמן האחרון נחלשה בכמה ארצות-ערב ההתלהבות להיטלר ולנאציזם ומתחילים ­– בכל אופן מן השפה ולחוץ –­ לשיר שירי תהילה לדימוקרטיה, אין זה בגלל “הספר הלבן” ממאי 1939, אלא בגלל הנצחונות של המחנה השמיני במאי 1943. הפרת-האמונים ליהודים לא הביאה כל שכר, והשיטה של “נוחות אדמיניסטרטיבית” הכזיבה במזרח התיכון, כאשר הכזיבה באירופה.

הסגרת היהודים בארץ-ישראל לא קירבה את לבבות העיראקים והסורים, המצרים והפלשתינאים לשלטון האנגלי, ולא עוד אלא שהגבּירה את החשדנות לגבי אנגליה. הם ראו ב“ספר הלבן” אות שאין לסמוך על דיבור אנגלי ועל התחייבות אנגלית. במזרח התיכון נמצא רק אלמנט אחד שעמד עם אנגליה בנאמנות ובפועל ממש במלחמה –­ הישוב היהודי בארץ.

היהודים כולם ראו במדיניות “הספר הלבן”, כרבים מטובי האנגלים, מכה אכזרית ולא הוגנת שניתנה להם על ידי ממשלה של עם גדול. היהודים לא נכנעו. הם היו מוכנים להתנגדות נואשת, וגם גילו התנגדות זו לפני המלחמה. אולם כשפּרצה המלחמה הודיעו מיד, בלי היסוסים, ובלב שלם, שמקומם במלחמה לצדה של אנגליה, וכל מה שיש בכוחם המעט לתת למלחמה –­ באנשים, בחומר וברוח –­ יתנו בנפש חפצה ושלֵמה. כי ההתנגדות ל“ספר הלבן” לא היתה אף פעם התנגדות לאנגלי, והמלחמה שאנגליה הכריזה בשלושה לספטמבר 1939 על גרמניה הנאצית ­– העם היהודי ראה אותה כמלחמה שלו.

*

בהתקפה האנטישמית שניתכה על ראשנו בנאומו של הסניגור במשפט שני החיילים – ­ החלק המכוער והבזוי ביותר היתה העלילה על החיילים היהודים הנלחמים במזרח התיכון. כל עוד ­– אמר הג’נטלמן הזה הלבוש עצמו מדי צבא –­ היתה צפויה ליהודים סכנה של מחנות ריכוז נאציים בארץ, עשו החיילים היהודים דברים ראויים לשבח, אולם מיד לאחר שהחזית נסוגה מעל שערי הארץ, נתנו דעתם לדברים אחרים והפכו למזיקים למאמץ הצבאי. נאום זה, שאפשר ללא ספק להעמידו בשורה אחת עם הפּרוטוקולים של “זקני ציון”, מגלה שמחברו הצבאי בקי הרבה יותר בספרות האנטישמית והנאצית מאשר בתולדות המלחמה במזרח התיכון ובמאמץ המלחמתי של יהודי ארץ-ישראל. לא בשעת סכנת פלישה, אלא כאשר המלחמה היתה רחוקה לא רק מארץ-ישראל, אלא מכל ארצות המזרח התיכון ומאגן הים התיכון, כבר היו חיילים יהודים ארץ-ישראליים משתתפים במערכה של צרפת.

ביום פרוץ המלחמה הוכרזה בארץ על-ידי הסוכנות היהודית הרשמה כללית של מתנדבים לשירות. במשך ימים אחדים נענו כשמונים אלף גברים וחמישים אלף נשים, מבני 18 ועד בני 50. בדצמבר 1939, זמן רב לפני כניסת איטליה למלחמה, הציעה הסוכנות היהודית בלונדון דיביזיה יהודית לחזית המערב. כל הצעותינו נדחו על-ידי ממשלת צ’מברלין בלונדון ושלטונות “הספר הלבן” בארץ.

אנחנו ידענו את חשיבות ה“שיפּינג-ספּייס” במלחמה הזאת והצענו לממשלה בלונדון ובירושלים לנצל את האפשרויות המשקיות של הישוב בארץ. היינו נכונים לספּק הרבה מיצרכי-צבא מתוך הארץ למען חסוך אניות לחזיתות אחרות. כל זה לא ידוע לסניגור הפטריוטי, כל זה לא שודר אף פעם לאמריקה. ורק העלילה הבזויה שחיילים יהודים מארץ-ישראל אינם מעונינים במלחמה כשאין עליהם פחד מחנות ריכוז לעצמם ­– שודרה לאמריקה ונשמעה במנוחה במעמד של שלושה קצינים היושבים על מדין. איש מהם לא קם להעיר ­– ואולי לא שמעו על כך אף פעם –­ שחיילים יהודים לחמו לפני אל-עלמיין ואחרי אל-עלמיין, מאז שפרצה המלחמה במזרח התיכון ועד היום הזה, ובמסירותם לתפקידם המלחמתי אינם נופלים מחיילים אנגלים ואמריקנים ואבסטרלים ואחרים שלקחו יחד עמם חלק במערכות אלו.

*

מהלך המלחמה במזרח התיכון הוקיע את כזב מדיניותו של “הספר הלבן”, כי נתברר פּרדוֹכּס משונה: הנהנים מ“הספר הלבן” לא עזרו למלחמה –­ והתומכים היחידים היו רק הקרבנות שלו. ומשום כך היה הכרח לסלף את המציאות במזרח הקרוב, ולסלף אותה בשני כיווּנים שונים המתנגדים זה לזה. מצד אחד יש צורך להעלים מדעת הקהל בעולם, ובראש וראשונה מדעת הקהל באנגליה ובאמריקה, שארצות ערב לא סייעו למלחמה, ושבתוכן חזקה השפעת הכוחות הפּרוֹ-נאציים, שהתפללו לנצחונו של היטלר, והיו מוכנים (ומוכנים גם עכשיו ­– לאשרנו בלי כל תקוה בשבילם) להצטרף למחנה הנאצים, אם רק יתברר שהיטלר עומד לנצח. וסוכני “הספר הלבן” מתארים את עמי ערב כעוזרים הנאמנים ביותר של אנגליה והאומות המאוחדות. אמנם ראש ממשלת עיראק הכריז לאחר הניצחון הבריטי באפריקה הצפונית מלחמה על גרמניה. כל זה טוב. אבל מאז נעשתה הכרזה זו לא שמענו על מלחמתם של צבאות עיראק, לא שמענו שנשלחו כוחות צבא עיראקיים לאיזו חזית שהיא. על כל זה עוברים בשתיקה מכוּונת, כמו שמשתיקים את העובדה המכרעת שמכל בני הברית של אנגליה במזרח התיכון לא נשלחה אף פלוגה אחת כדי לעזור לצבא האנגלי או האמריקני.

*

אולם סילופים אלה בלבד אינם מספיקים. יש צורך להשמיץ את היהודים, להטיל דופי בחיילים היהודים, יש צורך להסתיר את יהדותם כשהם נלחמים ונופלים בקרב, אבל יש צורך להוקיע את יהדותם ולהכריז עליה ברמקולים בינלאומיים כשמישהו בא להטיל עליהם שיקוצים.

המשטינים אינם מסתפקים בהבאשת מאמץ המלחמה שלנו בלבד ­– אמצעי זה בלבד אינו כל כך בטוח. סוף-סוף העובדות יענו את כחשם בפניהם, באשר תרומת המשק היהודי והמדע היהודי בארץ ותרומת החומר האנושי שלנו בארץ –­ התגייסות בנינו ובנותינו לאלפיהם לשירותי הצבא בים, באויר וביבשה –­ הם הזמה חיה של עלילות-שוא אלו, ולכן יש צורך באמצעים נוספים: סיפורי-זוועה הנמסרים מפה לאוזן לכל שוטר בריטי ולכל קצין בריטי, לא רק בארץ, אלא בכל המזרח התיכון, על מרד יהודי, על הגנה יהודית, על טירור יהודי המתחולל בישוב היהודי.

אין לי כל אשליה שהוקעת עלילות אלו בלבד תפסיק את השיטנה הזאת, כי השיטנה נעשית לשם מטרה פוליטית מסויימת, והיא לא תיפסק עד אשר לא תוכרע השאלה המדינית בארץ. וגם בזאת אין כל חידוש. אנחנו זוכרים עוד מה שקרה במלחמה הקודמת; גם אז היתה כאן כנופיה אנטי-שמית ואנטי-ציונית, אשר עשתה הכל כדי לערער את המדיניות המוצהרת של ממשלת הוד מלכותו. אולם כאשר אמרתי: כל פעולה והשפעה אנטישמית מורכבת משתים –­ מרשעוּת ובערוּת. את הרשעים לא נתקן, אבל הנכשלים מחוסר ידיעה ­– למענם יש צורך להסביר את הדברים כהוויתם.

*

אתחיל מ“הגנה”. גם כאן אומר בפשטות: יש הגנה לישראל.

לא הגנה שכירה, לא הגנה כפויה, לא הגנה מן החוץ, אלא הגנה עצמית, מתנדבת של בני ישראל ובנות ישראל לשמור על שלום הישוב. וכל אחד מהנמצאים באולם זה, וכל אחד אשר בחר בנמצאים באולם זה, עומד בכל לבו ונפשו מאחורי הגנה עצמית זו. היינו מתביישים להרים ראש ולא היינו ראויים לשליחות שהוטלה עלינו מטעם העם היהודי ומטעם ההיסטוריה היהודית, אילו ישוב זה לא היה מוכן ומוכשר להגן על עצמו.

ימי ההגנה כימי הישוב. מי היו ראשוני ההגנה בארץ? יהושע שטמפר –­ צעיר יהודי מהונגריה, בן להורים עשירים, אשר ברח מביתו בלי פרוטה, התגלגל לאיזמיר, משם בא ברגל לארץ, והיה יחד עם סלומון ויהודים אחרים מירושלים למייסד פתח-תקוה. הוא עם ידידו יהודה ראב וה“צעיר” אברהם שפירא, היו מראשוני ההגנה. בעקבותם הלכו אבשלום גיסין וחבריו שנפלו במאי 1921 על הגנת פתח-תקוה. בראשון-לציון ואחר כך בחדרה היה לולק פיינברג מהראשונים.

בדור הראשון, בדור המייסדים של ראשון-לציון, גדרה, זכרון, ראש-פינה היו בכל נקודה מגינים מקומיים. ארגון ארצי להגנה הוקם רק עם ראשית העליה העובדת. העליה השניה הרימה דגל העבודה העברית והשמירה העברית ונוסד “השומר”. איני יודע אם הממשלה התורכית נתנה לו גושפנקה רשמית. היתה לי הזכות לעבוד בסג’רה בימים ההם ובגלל מצב הבטחון הפרוע הייתי צריך לצאת לחרוש בשדה עם רובה על השכם. אני זוכר שיהושוע חנקין, ברשותו של מנהל החוה מר אליהו קראוזה, הביא לנו רובים מחיפה. אינני יודע אם רובים אלה נרכשו ברשותה של הממשלה התורכית, איש מאיתנו לא התענין בכך. “השומר" לא רק ששמר והגן על הישוב –­ ושילם על כך בחיי מיטב חבריו –­ אלא גם עמל לרכוש ידידות הערבים, וגם הצליח בכך לעתים תכופות. בכל אופן הצליח לנטוע בלב הערבים כבוד ליהודי היודע להגן על עצמו.

כשבאו האנגלים הנה, במלחמה האחרונה, לאחר הצהרת בלפור, החליטו בחורים אלה של “השומר”, אשר הנשק לשמירה היה בּבת עיניהם, לפרק את ארגונם. סבורים היו שעכשיו אין עוד צורך בהגנה יהודית; נכנס לארץ שלטון נאור, אירופּי, ידידותי אשר הכיר בזכות העם היהודי על מולדתו והתחייב לסייע להקמת הבית הלאומי. אולם מיד הכירו שטעו במשהו. באו ימי תל-חי בחורף 1920, אחר-כך הפרעות הראשונות בירושלים (בחודש אפריל 1920) והפרעות במאי 1921, וצעירי ישראל וצעירותיו הכירו שוב בצורך להגן בעצמם על הישוב, ומאז ועד היום לא פסקה הגנה עצמית בארץ.

ואני רואה לי כחובה –­ וחובה שנותנת לי גם סיפוק רב ­– לציין, שלא רק צעירינו ולא רק הישוב כולו אלא נמצאו בארץ גם שלושה שופטים בריטיים בבית המשפט העליון אשר הכירו בצורך של הגנה עצמית יהודית, יותר מזה ­– בחובה של הגנה עצמית וצדקתה.

בשנים לנובמבר 1921 סודרה הפגנה ערבית, כרגיל על ידי המופתי, ו-200 ערבים התקבצו בבאב-אל-סלסלה, ופרצו את שורות השוטרים על מנת לעשות שַמוֹת ברחוב היהודי, ואז באו לקראתם ארבעים בחורים יהודים עם פצצות ביד והשתמשו בהן באופן יעיל, ונהרגו אחדים מהתוקפים. שלושה מבחורים אלה הובאו למשפט, וקיבלו עונשים חמוּרים ­– 6, 10 ו-11 שנים עבודת פרך. ערערנו על פסק-הדין, והענין הובא למשפט העליון.

שלושת חברי המשפט העליון, שלשתם אריים, נוצריים, אנגלים, אמרו בפסק-הדין: “הפצצות נזרקו מצד היהודים בשעה שההמון פרץ את שרשרת השוטרים וזריקת הפצצות מנעה את התנפלות ההמון. מעשי היהודים לא היו אי-חוקיים, כי עמדו להגן על עצמם נגד הערבים. היהודים לא יכלו לעמוד בחיבוק ידים ולא לעשות כלום. להיפך, חובת היהודים היתה להגן על משפּחותיהם ועל עצמם בשעה שהמשטרה לא יכלה לעשות כלום מפני שהיתה קטנה במספר ומשום שהיה עליה לעצור בעד ההמון הערבי. היהודים הגנו על עצמם מפני הערבים, ולא עשו שום פשע ולכן גם מי שנמצא בקבוצה של היהודים, לא עשה שום דבר בלתי חוקי. אנו מחליטים על כן לבטל את העונש שהוטל על שלושת הנאשמים האלה ולהוציאם לחפשי”.

אנחנו יודעים מה קרה ליהודים באותם המקומות המעטים שלא היתה שם הגנה, בחברון ובצפת.

*

במשפּט סירקין-רייכלין שאל הקטיגור, הקצין בכסטר, את אחד העדים, גולדה מאירסון, כשהיא דיברה על ההגנה: "כלום לא ידוע לך, כי יש לכם שלושים אלף נוטרים יהודים שקיבלו נשק ותחמושת מאת הממשלה?” המיג’ור בכסטר הוא מומחה גדול לעניני היהודים, והוא יודע כל נאום שיהודי נשא בארץ במשך כל השנים, אבל אינו יודע כנראה מה שקצין משפטי בארץ זו היה צריך לדעת, שבישובים היהודים יש רק2,592 נוטרים יהודים בשירות אקטיבי המקבלים שכר, להגנת הישובים היהודים. אמנם יש עוד כ-17,700 (לא 30 אלף!) שוטרים מיוחדים, מהם כ-15 אלף בישובים החקלאיים וכ-2,800 בערים, אולם בשביל כולם ­– לרבות הנוטרים בשירות האקטיבי –­ יש פחות מ-7,000 רובים; וגם רובים אלה אפשר לקחת מהם בכל רגע על פי קפּריזה פקידותית.

המדיניות של הסוכנות היהודית היא להבטיח הגנה יהודית מספיקה לכל ישוב יהודי באישור הממשלה, בנשקה, באימונה ובפיקוחה העליון. במקצת הצלחנו בכך, ואנחנו מוקירים גם המעט שהממשלה עשתה בנידון זה. אולם לצערנו לא נעשה אף פעם הדבר במידה מספיקה, וּודאי שאין המידה מספיקה עכשיו, כשנערכת הסתה גלויה, אשר גם אם אינה מכוּונת הריהי עלולה להביא לידי חידוש התקפות טירוריסטיות ערביות; ואין גם עכשיו להתעלם מהסכנות הצפויות לבטחון הישוב היהודי מ“הספר הלבן”. לפי “הספר הלבן” צריכים בעתיד הקרוב למסור את השלטון בארץ לרוב הערבי; ואם שלטון בריטי מ-1920 ועד היום לא הצליח להגן עלינו ­– ויש להניח שהוא רצה בכך –­ כלום יעלה על הדעת שהיהודים יבטחו במופתי וחבריו? בימי המהומות משנות 1936/39 נרצחו בארץ על ידי טירוריסטים ערבים לא רק יהודים. מספר הערבים שנפלו בידי כנופיות המופתי היה לא קטן ממספר היהודים שנרצחו. ויהודי ארץ-ישראל אינם יכולים לשכוח –­ כאשר מיהרו לשכוח אחרים ­– את גורל האשורים בעיראק, גם לא הפרעות בבגדאד ביוני 1940, שבהן נרצחו למעלה מחמש מאות יהודים. וכל אדם הגון ונבון אי-אפשר שלא יבין מה שהבינו שלושת השופטים במשפט העליון, שבתנאי ארץ-ישראל אין הישוב סומך אלא על הגנה העומדת ברשותו שלו, התלויה רק בו –­ כלומר על הגנה עצמית. אפילו כוח הגנה יהודי, שתלוי באחרים, אינו מסוגל תמיד להגן על ישוב נתקף. אתן רק דוגמא אחת: באפריל 1920, בפוגרום הראשון בירושלים, היו גדודים יהודים בארץ. היתה לי הזכות להיות בימים ההם חייל בגדוד יהודי. הייתי עוד במדי-צבא כשפּרצו הפרעות בירושלים. הצבא היהודי לא נשלח להגנת יהודי ירושלים. הוא לא יכול ללכת מעצמו (וגם צבא אחר לא נשלח להגנה), והפוגרום נמשך שלושה ימים! כל זמן שאין בטחון לחיי יהודי –­ יש הכרח בהגנה עצמית, ואין יהודי יכול ורשאי לוותר על זכותו להגן על עצמו, כשם שאינו יכול לוותר על זכות הקיום והחיים שהיטלר שולל ממנו באירופה ­– גם כששלילה זו נעשית לגמרי באופן “חוקי”.

הדבר המייחד את טבח היהודים עכשיו מכל שורות הטבח שנערכו מאז ועד היום הוא לא רק הכמות המחרידה, אלא העובדה שזו הפעם הראשונה שנערך טבח ביהודים לא על ידי המון פרוע בעזרת הממשלות, כאשר זה נעשה ברוסיה הצארית ובארצות אחרות, או בלעדיה, אלא הפעם נערך טבח מאורגן ושיטתי על ידי הממשלה, על ידי המדינה, בכוח החוק, על ידי פקידים מיוחדים, על ידי מוסדות ממשלתיים. מבחינת “החוק” השמדת היהודים היא בתכלית “הליגליות”. אולם ליגליות זו סותמת הגולל על מיליוני יהודים –­ ואפילו יהודים סבורים שיש להם זכות קיום, והם מורדים ב“חוק” של היטלר. יהודים אלה מעיזים לחשוב שחוק קיומם קוֹדֵם, ובקובעת כוס התרעלה ששתינו בשנות זוועה אלה היתה גם טיפּת ניחומים אחת ­– התקוממות השריד המעט בגיטאות בנשק ביד נגד החוק הנאצי, נגד חוק השמדת היהודים. היהודי לא יוותר על זכות קיומו, לא יוותר על זכות הגנתו, לא יוותר גם על זכותו למולדת.

*

אנחנו גאים לא רק על ההגנה העצמית שלנו מאז היות הישוב ועד היום –­ אלא אנחנו גאים גם על טוהר הנשק היהודי. בכל ששים השנה ומעלה של התישבותנו המחודשת לא היה אף מקרה אחד של התקפות יהודים על אחרים. אפילו במהומות 1936/39, שבהם נעשו על ידי יהודים במקרים אחדים מעשי נקמה –­ בניגוד לדעת הרוב הגדול של הישוב ובניגוד לכל המוסדות של הישוב –­ היו מעשים בודדים אלה רק תגובה להתקפת-דמים ממושכת.

מאז היות הישוב לא היה בארץ אף מקרה אחד של התקפה יהודית על ישוב ערבי! נדמה שאין התישבות בעולם –­ בימים העתיקים ובימים החדשים –­ שהיוּ יכולים להתפאר בדבר זה. מפעל ההתישבות שלנו הוא טהור מכל פגיעה בתושבים שמצאנו במולדת לאחר שחזרנו אליה. אף פעם לא השתמשו היהודים לרעה בנשקם. הם ידעו לשמור על טוהר נשקם גם כשהועמדו בפני פּרובוקציה קשה וממושכת, כמו בשנים 1936/1939.

מסופקני אם איזה היסטוריון של התישבות יכול להגיד זאת בנוגע להתישבות לא יהודית באיזה מקום שהוא. אנחנו גאים על טוהר הנשק שלנו לא פחות משאנו גאים על הבחורים ועל הבחורות שלנו היודעים לאחוז בנשק לשם הגנה עצמית.

הישוב היהודי בארץ לא נרתע מטירור ערבי –­ הוא לא ירָתע גם ממשטינים ומקטרגים. הישוב לא נגרר אחרי פּרובוקציה ולא הכתּים את נשקו ­– הוא ישמור גם להבא על טהרת נשקו ועל צדקת הגנתו. זהו ישוב חלוצי שבא לחדש מולדת ופניו לעבודה, לבנין, ליצירה ולשלום. מאלה לא יזוז. כשיתָּקף ­– יעמוד על נפשו, אבל אף פעם לא יוותר על חזון השלום, הצדק, האחוה.

*

תורת היהודים הכריזה שהאדם – כל אדם ­– נברא בצלם אלוהים. תורת היהודים ציותה “ואהבת לרעך כמוך”; נביאי היהודים בישֹרו חזון אחרית הימים של שלום בין-לאומי וצדק חברתי. על “חטאים” אלה אנו לוקים עכשיו מידי הנאצים. אנו מודים ב“אשמתנו” זו –­ ונעמוד בה. הצו של “לא תרצח” טבוע בדמנו יותר מאשר הוא טבוע בדם של איזה עם נוצרי או מוסלמי בעולם. קדושת האדם וקדושת החיים היא מורשתנו הלאומית. היהודים ישתמשו בכוח להגנת החיים ולהגנת קדשי-החיים והם רוצים להיות חזקים למען יוכלו לעמוד בהגנה זו. אבל אין הם מאמינים בכוח הגס שאין עמו צדק, והם בטוחים שמלחמת עולם זו תוכיח זאת.

וישוב יהודי זה בארץ, החותר לגַלם בחייו, ביצירתו, בנוער שגידל, בצורת החיים החדשה שהוא מטפח, את ערכי המוסר שהטיפו להם נביאי ישראל, –­ ישוב זה רוצים משֹטינינו להציגו בפני אנגליה ואמריקה כישוב אשר בו שולט הטירור.

*

לפי דברי המקטרגים יוצא שהישוב היהודי כולו כאילו נחלק לשתי קבוצות ­– קבוצה קטנה שלטת, המטילה אימה, הנוהגת בטירור, וקבוצה שניה ­– קבוצת הרוב הגדול, המציית מתוך פחד ועושה כל מה שעושה, לא מתוך רצונו החופשי אלא מתוך כפיה; שלושים אלף הבחורות והבחורים התנדבו לצבא ולשאר השירותים רק מתוך כפיה. גם אלא שלא הלכו לצבא – לא הלכו מתוך כפיה. היהודי הבא להעיד במשפט ­– מעיד או נמנע להעיד מתוך פחד.

במשפט סירקין ורייכלין שאל מישהו את אחד העדים: מה זה עסקם של מוסדות יהודיים לקרוא לגיוס, האין ממשלה בארץ? עליכם לעשות מה שהממשלה אומרת לכם – ולא על מוסדות יהודים לדאוג לענינים כמו גיוס. והקטיגור קרא כרוזים טירוריסטיים מבלי לברר מאין ומי קיבל אותם: ללמד שהטירור שולט בישוב.

אין זה מפתיע אותנו ביותר כששונאינו מטילים עלינו אשמות שהן ההיפך הגמור מהוויתנו האמיתית. אין בכך כל חידוש. לפני אלפיים ומאה שנה נאשמנו על ידי סופר אלילי יווני שהיהודים זהו עם אטאיסטי; וטעם האשמה היה ברור: כל העמים יש להם אֵלים, שאפשר לראותם ולמששם ביד, אלילי עץ ואבן; אצל היהודים אין שום דבר ממשי, אין פסל ומסכה, ואין תמונה ואין ציור. האין זה מוכיח שזהו עם ללא אֵל? ואם עכשיו רואים שלכל העמים יש ממשלות ומשטרה ובתי-משפט ובתי-סוהר, ומטילים מסים וגובים בכוח, ואצל היהודים אין ממשלה וכל אבזריה, ואף-על-פי-כן חייהם מסודרים על פי רצונם וברשותם הם, ומוציאים צו-גיוס ואלפים מתגייסים, קוראים לתרומות –­ ותורמים עשרות ומאות אלפים לירות; מכריזים על מחאה ­– וכל הישוב מוחה; האין זאת שיש כאן איזה שלטון טירוריסטי מיסתורי הכופה רצונו על הציבור באמצעים מטילי אימה?

אנחנו יודעים שאין תקנה לאלה היודעים את האמת ומתכוונים למרוד בה. אבל יש גם מעלילים מתוך בערוּת, ולהם יש להגיד: יש ארגון לעם היהודי, ויש משמעת בעם היהודי ­– בלי כפיה ובלי הטלת אימים, אלא מתוך ליכוד מוסרי, מתוך זיקה חפשית של בני עם אחד. ולא רק בארץ –­ גם בגולה. גם בגולה לא היו היהודים כל אלפיים השנה רק אבק פורח. אלולא היו מהַוים חטיבה מלוכדת –­ לא היה נשאר זכר מהם. וכך היו נפטרים מהחטא הגדול ביותר ששונאינו רואים בנו –­ חטא קיומנו. אולם העם חונן ברצון קיום אדיר ושמר על קיומו בתנאים הגרועים ביותר, ואחד מאמצעי הקיום שלו היה –­ ליכוד פנימי, משמעת פנימית ועזרה הדדית. בניגוד לרצון רבים ותקיפים הוסיפו היהודים להתקיים מפני שהיו להם מכשירי-ארגון וליכוד שעמים אחרים לא ידעו דוגמתם ­– מכשירים שתכנם וכוחם היה מוסרי בלבד. והיו להם תקנות חובה שנשתמרו בלי כפיה חמרית, וגם היו להם מסים שנגבו בלי שופטים ושוטרים. היו גם עבירות על התקנות והיו גם סוררים ומורים. גם אצל האומות התקיפות לא כולם שומרים את החוקים. האריס וסטונר אינם כל-כך שומרי חוק, אם-כי הם נתונים במסגרת של מדינה ושלטון וצבא בריטי. גם אצל היהודים היו מפִירי החוק היהודי, חוק הסולידריות היהודית, חוק החברוּת הישראלית. אבל היתה וישנה אצלנו עזרה וזיקה הדדית שאין מָשלה בשום אומה שבעולם. כל זה מתקיים בלי מדינה ובלי כפיה ובלי שלטון, אלא מתוך יניקה של רצון קיום ושותפות גורל. מתוך עקשנות וכשרון חיים קיימנו מסגרת לאומית, לא שלמה, לא תקינה ­– כי לא היתה לנו מסגרת ממלכתית ועצמאות, אבל קיימנו מינימום של תחליף הכרחי ובכוחות מוסריים בלבד שדלינו מתוך נבכי נשמתנו, ואין תימה שזר לא יבין זאת.

ואם בגולה כך, בארץ-ישראל על אחת כמה וכמה, כי כאן בנינו את המשתית החמרית לקיומנו העצמאי. אחד הקצינים של המשפּט הצבאי השתומם על צַוי-הגיוס של המוסדות היהודיים. לדעתו כל זה הוא ענינה של ממשלת ארץ-ישראל בלבד, ועלינו לעשות מה שהיא תורֶה אותנו. יתכן שקציני משפט אלה לא קראו אף פעם את המסמך המשפטי העליון המונח ביסוד המשטר הארץ-ישראלי, הנקרא בשם “מנדט ארץ-ישראלי”. מהקריאה במיסמך היו אולי מתבררים להם כמה דברים שלא היו ידועים להם כנראה בשעת המשפט: אין אנחנו, יהודי ארץ-ישראל, אזרחים בריטיים, וממשלת ארץ-ישראל לגבינו אינה כממשלה באנגליה לגבי האזרחים האנגלים. זוהי ממשלה מנדטורית, ז"א ממשלה זמנית לשם תפקיד מסוים, והתפקיד הראשי הוא –­ סיוע להקמת הבית-הלאומי. היהודים בארץ הם בביתם הלאומי, ויש כאן נציגות של העם היהודי כולו, כמבורר בסעיף הרביעי של המנדט, ושמה סוכנות יהודית. וליהודי ארץ-ישראל יש מעמד משפטי אחר מאשר ליהודים בכל העולם. יהודי אנגלי, גם כשהוא יהודי נאמן לעמו, הוא אזרח אנגלי, ולאזרח יש לא רק זכויות אלא גם חובות, ובאנגליה יש שויון אזרחי בזכויות ובחובות. ודין אזרח יהודי כדין אזרח נוצרי: יהודי באנגליה הוא יהודי אנגלי, והחוקים והמדיניות באנגליה נקבעים על-ידי כל האזרחים האנגלים. והוא הדין בנוגע ליהודי אמריקה. אולם היהודים בארץ-ישראל, גם אלה שבאו הנה מאנגליה ומרוסיה ומאמריקה אינם יהודים אנגליים ולא יהודים רוסיים ולא יהודים אמריקניים –­ אלא יהודים בלבד, או יהודים יהודיים. אין ליהודי ארץ-ישראל שום כפיפה ממלכתית לשום מדינה ולשום אומה לא-יהודית. הם נתונים לשלטון החוקים הנובעים מהמנדט. אבל זיקתם היא לעם היהודי. אנחנו כאן התחלה של האומה היהודית במולדתה, מה שקוראים בז’רגון המשפטי “הבית הלאומי היהודי”. אנחנו התחלה של העם היהודי העצמאי. מה שאנחנו עושים כאן, אנחנו עושים לעצמנו, כלומר לעם היהודי, כמו האנגלים לעם האנגלי, והרוסים לעם הרוסי, ודרכנו לאנושות היא דרך העם היהודי ­– כמו דרכם של אנגלים, אמריקנים ורוסים.

*

עוד טרם זכינו –­ ואנחנו בטוחים שנזכה לכך –­ לעצמאות ממלכתית, אבל אנו מקיימים את עצמאותנו בלבנו, וגם לב יהודי הוא משהו. אנו מקיימים עצמאות בתרבותנו, בכלכלתנו ובארגוננו, והיהודי בארץ כפוף באופן מוסרי לעמו – במסגרות שהעם יצר לפי שעה ­– סוכנות יהודית, ועד לאומי. וַדאי יש גם בקרב היהודים פורצי גדר וגם מעשי אלָמות. בקרב אנגלים, רוסים ואמריקנים אין כלל המין הזה –­ כי בארצותיהם הפושעים נאסרים בבתי-סוהר. אבל אין אולי קיבוץ אנושי בעולם הכפוף לשלטון מוסרי כקיבוץ היהודי. עדות לכך ההתנדבות שלנו למלחמה ולבנין הארץ. הישוב העברי הקטן תרם השנה למעלה ממליון לא“י לצרכים לאומיים וציבוריים שונים, ועשו זאת לא מתוך כפיה וטירור. היו מצד מישהו נסיונות של טירור לשם סחיטת כספים ולא הועילו. מתוך פחד אין נותנים כסף. היהודים אינם כל כך פחדנים. והיתה גם התנדבות לצבא מתוך רצון חפשי, ורק על פי צו המוסדות, צו שמאחוריו יש רק סנקציה מוסרית-ציבורית שהציבור מטיל על עצמו. שום עם בעולם לא נתן במלחמה זו אחוז כזה של מתנדבים מתוך רצון חפשי כאשר נתן הישוב הקטן הזה. ראיתי בעיני את המאמץ המלחמתי באנגליה ולעולם לא תדהה בלבי ההערצה למאמץ ולגבורה –­ הפיסית והמוסרית ­– שראיתי בחמשת חדשי שהותי באנגליה, ממאי ועד ספטמבר 1940, שהיו אולי החדשים השחורים ביותר במלחמה זו, ואנגליה עמדה אז לבדה במערכה. ראיתי גם משהו באמריקה, ואני קורא בעתונים על הנעשה ברוסיה. אין אנו יכולים להשתחוות לענקים אלה –­ בכמות. חצי מליון אינו יכול לעשות מה שעושה עם של 180 מיליון או של 130 מיליון או אפילו עם של 47 מיליון. אבל באופן יחסי אחוז המתנדבים היה גדול בתוכנו מאשר בארצות אלו. באנגליה, ברוסיה ובאמריקה גויסו החיילים בכוח ממשלתי. איני מגנה אצלם את ה”כפיה". להיפך, זוהי כפיה ממלכתית. זוהי “כפיה” שעם בריא רוצה בה. לצערנו אין לנו כפיה ממלכתית, ומי שאינו רוצה להישמע למוסד לאומי ­– אינו נשמע. אבל רק מעטים אינם נשמעים; לצו הגיוס שלנו נענו 30 אלף איש. הם לא התגייסו מתוך פחד ­– הם צייתו למוסדות הלאומיים, באשר אלה הם מוסדותיהם, באשר רצון המוסדות ורצונם הם זה היינו הך. הם התגייסו לא מפני שהם נתיני הממשלה ­– הם אינם נתיני אנגליה ואין להם שום זכות של נתין בריטי. הם אינם שֹכירים אנגלים ­– אין לאנגליה די כסף לקנות את דם בנינו, אם כי אני יודע גודל עושרה של אנגליה. הם נתגייסו כיהודים בלבד. הם שליחי העם היהודי. הם חיילי העם היהודי, אם כי הם כפופים למפקדה בריטית. הם לוחמים את מלחמת העם היהודי, ומשום כך הם נאמנים לאומות המאוחדות. גם האנגלים לוחמים את מלחמת עמם. גם הרוסים נלחמים את מלחמת עמם. האנגלים והרוסים לא היו נלחמים אלמלא היו נפגעים ואלמלא היו מסתכנים אינטרסי עמם וארצם ודוקא משום כך חשובה מלחמתם. ודוקא משום כך היא מלחמת האנושות. גם החיילים היהודים נלחמים מפני שעמם נפגע ונסתכן ­– ועמם חלק של האנושות. אינטרס אנושי הוא אינטרס שנוגע לכל אדם באשר הוא אדם. אנחנו חלק מן האנושות כאנגלים וכרוסים. אמנם לא באותה הכמות ולא באותו הכוח, אבל מסירות ונאמנות אינן נמדדות בכמות. מלחמת כל עם מתמזגת הפעם במלחמת האנושות. בחורינו נאמנים למלחמה הזאת לא פחות מאשר כל בן עם אחר. שום שיקוץ ודופי, אפילו של קצין בריטי, לא ירתיע שום בחור יהודי ובחורה יהודית מהשתתפות במאמץ המלחמתי.

*

משֹטינינו רוצים להשניא עלינו את האנגלים ואת הצבא האנגלי, כי זוהי דרך להשניא אותנו על האנגלים ועל האמריקנים. בחורינו ובחורותינו לא יגָררו אחרי הפּרוֹבוקציה הזאת. שלושים אלף המתנדבים שלנו לא יראו את הקטיגורים וקציני המשפּט הזורקים רפש על העם היהודי. לעיניהם ­– מיליונים של בני העם האנגלי והאמריקאי והרוסי ועמים אחרים הלוחמים מלחמת האנושות. אִתּם הם הזדהו עד עכשיו, ואִתּם יזדהו גם להבא.

הסכנה מארץ-ישראל סרה וחלפה. המלחמה בשבילנו לא סרה ולא חלפה ולא פסקה. אמנם הנצחון מתקרב, הוא וַדאִי. הוא נראה באופק. אבל עוד נהרות דם ישָפכו עד הנצחון הסופי. הדרך לנצחון היא לא קלה, לא זוֹלה ולא מהירה. זוהי דרך רצופה דם ודמעות, סבל ומצוקה. ויחד נלך בדרך זו. לבבות אמותינו חרדים לגורל בניהן. גם לחיילים אנגלים, אמריקנים ורוסים יש אמהות, ואֵם תזדהה עם אֵם, בן לוחם יזדהה עם בן לוחם, –­ אחד הוא הגורל. האמת הטראגית, הגדולה, האנושית –­ היא בעמים הלוחמים, העמלים. ­– אִתם יחד נעמוד ונלָחם ונעמול. לא הקצינים המשטינים האלה, ולא ידידיהם בפקידות, אלא מיליוני החיילים והעובדים נושאים את האמת של אנגליה ושל אמריקה ושל רוסיה, אִתּם אנחנו משתתפים במלחמה.

*

איש אינו יודע כמה תימשך המלחמה. עוד מאמצים רבים ידָרשו למען הגיע לנצחון ולא יעָדר במאמץ זה מקומנו. האנגלים אינם נלחמים בשביל העם היהודי. ואני אומר זאת לא לגנותם. גם האנגלים וגם הרוסים לא נכנסו למלחמה בכדי להגן על היהודים. ואינני מגנה אותם על כך. הם נכנסו בכדי להגן על עצמם. גם אנחנו לא נכנסנו בכדי להגן על האינטרסים של מישהו אחר, אלא להגן על העם היהודי. ומשום כך אנחנו נלחמים בנאמנות ונלחמים מלחמת האנושות, כאנגלים, כרוסים, כאמריקנים.

רוצים לסכסך אותנו ע"י פּרובוקציה. לא ניגרר אחריה. אמנם, לא קל כל-כך לעמוד בפניה. נקל לתאר לעצמנו מה החיילים והחיילות שלנו מרגישים בחולות המדבר, ביַמים ובאיים, רחוקים ומנותקים מהארץ, כשמגיעה אליהם הידיעה על הרפש הזה שזורקים עלינו כאן באזני כל העולם, ומה שמתרחש בנפשם. אבל יש עובדה יותר חמורה ומכרעת. העובדה המכרעת של הדור הזה, ואולי גם של הדורות הבאים, היא המלחמה עד חרמה בשלטון הדמים והעריצות של הנאצים. שלטון מנואץ זה יפול, אבל עדיין לא נפל. המלחמה נמשכת, והמלחמה היא מלחמתנו. אזננו ואזנם תשמע אנקת האנושות המתבוססת בדמה וזעקת אחינו הנשמדים בפולין. לזעקה זו ניענה. נתמיד כמקודם בסולידריות המלאה עם כל המיליונים הלוחמים באשר הם –­ אבל כיהודים, בשם העם היהודי, למען העם היהודי.

*

ולבסוף, על הלעג הארסי שלוחשים לכל שוטר בריטי ולכל איש-צבא בריטי, ושרמז ממנו נשמע גם במשפט: היהודים בארץ זו הם שונאיך, הם שונאי אנגליה, הם מתכוננים למרוד, הם עומדים להילחם באנגליה.

אין לנו שום דבר להסתיר. התנגדנו ונתנגד במלוא יכולתנו למדיניות הנפסדת של “הספר הלבן”. אבל רק אויבי אנגליה ומסלפי דמותה יזַהוּ את “הספר הלבן” עם אנגליה. אל נעשה אנחנו את הסילוף הזה ואל ניתן את עצמנו להיגרר אחרי הפּרובוקציה הזאת. היה באנגליה לא רק מלקולם מקדונלד, –­ היה גם יאשיהו וג’ווּד; אנגליה איננה רק צ’מברלין, –­ היה גם בלפור. אנחנו הכרנו בארץ לא רק את הקצין בכּסטר. הכרנו בארץ גם קצינים בריטיים אחרים אשר בחורינו היו מוכנים לבוא אתם באֵש ובצמים, ואולי יזכו עוד פעם לפעול אתם יחד והם יזכו לפעול אתנו. אנחנו יודעים שטובי העם האנגלי ­– מראשי הכנסיה, מראשי תנועת הפועלים, מגדולי המדינאים ­– התנגדו למדיניות הנפסדת הזאת, ואנחנו יודעים להפריד בין “הספר הלבן” ובין אנגליה. ידענו גם להפריד בין סכסוך מקומי ובין סכסוך עולמי, בין קל ובין חמוּר, ובעודנו מתנגדים ל“ספר הלבן” הזדהינו עם אנגליה הלוחמת. כל עוד נמשכת המלחמה ­– העיקר הוא נצחון. אם כי אנו יודעים ­– ולא נשכח זאת ­ –שהנצחון הזה הוא לא נצחוננו, ובהשמדת היטלר אין עם ישראל נגאָל עדיין –­ אבל ידענו כי בלי הנצחון הזה אין לנו תקומה. וכל הלחשים על מרד יהודי נגד אנגליה אינם אלא שיטנה אוילית. נעשה לאַל את “הספר הלבן” ונתגונן בפני כל התקפה, אבל דבר הציונוּת ­– הקמת מולדת לעם היהודי ­– לא נבצע בכוח. הדבר לא ניתן לביצוע בדרך הכוח ­– מולדת יוצרים ולא כובשים. נעמוד כחומה חיה על מלא זכויותינו. לא השטנות, לא הפחדות, אף לא התקפות לא יזיזו אותנו כמלוא הנימה מהחזון התקומה המלאה והשלֵמה. אם הם יודעים משהו מתולדות עמנו, אם הם עמדו במשהו על דרכנו ואופינו ורצוננו ­– היו צריכים לדעת שאין היהודי נרתע בנקל – ­ ויהי הקושי העומד לפניו אשר יהיה. בפני התקפה, גזילת-זכות והתנקשות –­ נתגונן. אולם את דבר גאולתנו נבצע בכשרון המעשה שלנו ובהכרחיות הטבועה במפעל תקומתנו, הכרחיות יהודית ואנושית כללית. שום קיטרוג ושיטנה לא יפילו רוחנו. אנחנו בטוחים בעתידנו בארץ. אנחנו בונים אמונתנו על שלושה אלה: על מצוקת העם, על שממת הארץ, על יכולתנו היוצרת. בכוחנו לבנות את השממה הזאת. ולכל שלושה אלה נִלוה עוד דבר אחד: אמונתנו במצפון האנושי. יותר מעם אחר בעולם נפגענו וסבלנו, אנחנו היהודים, מרֶשע אנושי. אבל אולי יותר מכל עם בעולם אנחנו מאמינים במצפון האנושי.

לא היינו מתקיימים בלי האמונה הזאת, והאמונה לא הכזיבה גם בימים השחורים ביותר. יש מצפון אנושי בעולם. הדרך אליו לא תמיד קלה, והמשֹטינים רוצים לחסום לנו את הדרך אליו באנגליה ובאמריקה. זוהי הכוונה והמטרה של העלילות והמשפטים. נבקיע את חומת האיבה ונחתור למצפון האנושי של אנגליה, של אמריקה, של רוסיה ושל עמים אחרים. דברנו יקום, כי הוא צודק, מעשי, מוכרח.