הַזָּמִיר / ה. אנדרסן, תרגם מאנגלית דוד פרישמן
הלא ידעת אם שמעת כי מלך בארץ סין והוא איש סיני, וכל האנשים אשר מסביב לו גם הם אנשים סינים. אכן זה שנים רבות מאד מאז היו הדברים האלה ועד עתה, כי על כן טוב אשר תשמע אותם בעוד מועד, פן רבו הימים ונשכָּחו. והארמון אשר ישב בו המלך הוא הארמון היפה מכל הארמונות אשר על פני האדמה. כֻּלוֹ עשוי פּוֹרצילאַנה מבית ומחוץ, והיא יקרה מכל יקר, ורק קלה מאד להשָבר, אשר לא יוכל איש לנגוע אליה ואשר יזָהר מאד כל איש בלכתו. והגן אשר מאחרי הארמון מלא פרחים נפלאים, ואל הנפלאים מכּלם קשורים פעמוני כסף אשר ישמיעו קולם יומם ולילה ולא יחדלו, למען עורר את לב העובר, ולא יעבור איש לתֻמו ואל הפרחים לא ישים לב. הכל עשוי בגן המלך בחכמה גדולה, והגן גדול מאד לארכו ולרחבו ולא ידע גם הגנן את אחריתו. והיה בהרחיק איש ללכת בו, ובא אל תוך יער נחמד אשר לו עצים רמים ונחלים עמוקים; והיער מגיע עד הים הגדול אשר עינו כעין התכלת, ואניות גדולות עוברות על פני הים ובאות עד המקום אשר שם העצים, והעצים פורשים את ענפיהם הגדולים על פני האניות, ובתוך הענפים האלה יושב אחד זמיר, והוא נותן שירו בלילה, והשיר נפלא ועָרֵב ולוקח את לב כל שומע מאין כמוהו. והיה גם הַדַּוָּג הנדכּא אשר לבו הולך רק אחרי סחרו ומשלח ידו, והוא בעברו בלילה על פני המים להשליך את רשתו ואת קול השיר ישמע, וחדל גם הוא מרשתו ושבת ממלאכתו והקשיב בכל לבו וקרא: “אֵל אלהים גדולים, מה ערב הקול הזה!” ואולם אחרי כן ישוב והתעורר על מלאכתו ואת הצפור ישכח ולא יזכור עוד. אכן בלילה השני בזַמר הזמיר שנית והדוג יבוא עד המקום ההוא, ושנה גם הוא וקרא: “אֵל אלהים גדולים, מה ערב ומה מתוק הקול הזה!”
ומכל ארצות האדמה באים יום יום אנשים נוסעים אל עיר המלך, והם משתּאים ליפיה וליפי הארמון וליפי הגן, ואולם בשמעם את קול הזמיר וענו כלם ואמרו: “הלא זה הנבחר מכל הסגֻלות האלה!”
והנוסעים אחרי שובם לארצותיהם וסִפְּרוּ את נפלאות הזמיר, והחכמים הסופרים יקומו וכתבו ספרים על העיר ועל הארמון ועל הגן, וגם את הזמיר לא ישכחו, וכתבו עליו את מבחר הפרקים, והסופרים אשר יד ושם להם גם בשיר ובמליצה וקמו גם הם וכתבו את מבחר שיריהם על הזמיר אשר ביער אשר על יד הים הגדול.
והספרים מָעתּקים אל לשון כל עם ועם, ויהי היום ואחד הספרים ההם הגיע גם עד המלך אשר בארץ סין. והמלך יושב על כסא זהב וקורא מעל הספר, הלֹך וקרֹא הלֹך וקרֹא, והוא מניד בראשו כפעם בפעם, כי שמח לבו לקרוא את כל הדברים הטובים הכתובים על יפי העיר ועל יפי הארמון ועל יפי הגן, אבל בעוד רגע והוא קורא את הדברים לאמר: “ואולם הזמיר הוא הנבחר מכל הסגֻלות האלה!”
“מה זאת?” קרא המלך – “הזמיר? ואני לא שמעתי את שִמעוֹ בלתי היום! היש צפּוֹר כזאת במדינות מלכותי ואף כי בגני הקרוב אלי? אכן לא ידעתי! ודבר אשר כזה אין איש יודע ושומע בלתי עתה מתוך הספרים!”
אז קרא את השר היושב ראשונה במלכותו, והוא איש גדול ונכבד מאד, אשר בגשת אליו איש שפל ממנו ונועז להחל דַבּר אליו או לשאל אותו דבר, ולא ענה אותו השר קטנה או גדולה, בלתי אם הפטיר בשפתיו את האות “פְּ!” והאות “פְּ!” הלא כמוה כאין.
“הנה יש אשר אומרים כי יושב בתוכנו עוף נפלא מאד אשר יקָרא לו זמיר!” אמר המלך אל השר – “הנה הם אומרים כי הוא הנבחר מכל הסגֻלות אשר במדינות מלכותי הרבּוֹת! מדוע זה לא הגדתם לי דבר עד היום הזה?”
“לא שמעתי את השם הזה בלתי היום!” ענה השר – “עוד לא נעשָׂה לו יקר להיות מֻצג לפני איש בחצר המלכות!”
“אכן זאת שאֵלתי אשר יוּבא אלי היום בערב ושָר לפני!” הוסיף המלך על דבריו הראשונים – “כל יושבי האדמה יודעים את אשר לי ואני לא אדע!”
“לא שמעתי את השם הזה בלתי היום!” ענה השר – “ואולם אנכי אבקשנו, אנכי אמצאֶנוּ!”
אכן אֵי המקום כי שם ימצאֶנוּ? – אז יעלה השר בכל המעלות אשר לארמון ואחרי כן יֵרד, ואת כל האולמים והיציעות יעבור ואחרי כן ישוב, ואת פי כל איש ישאל ואין יודע, כי לא שָׁמע איש את שֵׁמע הזמיר עד היום הזה; והשר הנה זה שב אל המלך ויגד לו כי רק משל הוא אשר בדאו הסופרים מלבם, כי לא היה זמיר אשר כזה. – “אין אדוני המלך יודע עד כמה בודאים אנשים סופרים כאלה דברים מלבם! הלא רק משלים ומליצות הם כותבים בספרים, וכל אלה לְהָטים ומעשי כשפים!”
“אבל הספר אשר קראתי”, ענה המלך, “הלא מאת מלך יַפּוֹנִיָה האדיר הוא שלוח אלי, ולכן לא יכזב. אכן אחת דברתי: חשקה נפשי לשמוע את קול הזמיר! היום בערב יוּבא אלי הזמיר! רק חסד ויקר אני אומר לעשות לזמיר! והיה אם לא תביאוהו אלי וצויתי לרמוס ברגלים את כל שרי מלכותי על הבטן אחרי אָכלם בערב!”
“טסינג פּי!” ענה השר ויקם ויעל שנית בכל המעלות אשר לארמון ואחרי כן ירד, ואת כל האולמים והיציעות עבר ואחרי כן שב, וכל השרים אשר בחצר המלך הלכו עמו ויחפשו גם הם, כי לא היה בהם איש אשר חשקה נפשו כי ירמסוהו ברגלים על הבטן אחרי אָכלו בערב. ויהי כל איש שֹׁאל ועונה על אֹדות הזמיר, אשר כל יושבי פני האדמה יודעים אותו מלבד השרים אשר בחצר המלך.
אז מצאו באחרונה נערה קטנה ועניה מן השפחות אשר בבית המבשלות, והנערה אמרה: “בשם אלהים! הלא יודעת אנכי את הזמיר הזה היטב! אכן מה עָרב קולו! ואני מדי עֶרב בערב ינָתנו לי שרידי מַפּלי מזון להביא אותם לאמי העניה והחולָה ואכלה גם היא, והיא יושבת מזה והלאה על שפת הים, והיה בשובי כפעם בפעם ואני עיֵפה ויגֵעה ואשב בתוך היער ואנפש, אז אשמע את קול הזמיר בזמרו. ובשמעי את קול הזמיר ומלאו עיני דמעות, ואני יושבת וחולמת בהקיץ ויש אשר אחשוב כי רק אמי נשקה לי מנשיקות פיה!”
“שפחה קטנה!” אמר השר היושב ראשונה במלכות – “הנה אנכי מצוה ונתנו לשפחה הקטנה משמרת בבית-המבשלים וגם ינתן לה לראות את פני המלך מדי אָכלוֹ, רק תָּבֵא נא השפחה הקטנה אותנו אל הזמיר, כי נעשה לו יקר להיות קרוא היום אל המלך!”
אז קמו כלם וילכו ויבואו היערה עד המקום אשר שם יזמר הזמיר כפעם בפעם, ושרי המלך הלכו כמעט כולם. הם עודם בדרך והנה פרה גוֹעָה בקול גדול.
“שִמעו!” קרא אחד מן הסגנים – “הנה פה הזמיר לפנינו! אכן אמת נכון הדבר, גדוֹל הכֹּח אשר נטע אלהים בתוֹך בהמה קטנה אשר כזאת! ואני זאת אשר אֹמר לכם כי גם שמֹע שמעתי את הקול הזה ימים רבים!”
“לא כן, אדוני!” קראה השפחה הקטנה – “הלא זאת פרה אשר תגעה בקול! ואנחנו הנה עוד רחוקים אנחנו מן המקום!”
הם עודם הולכים והנה קול צפרדעים מקרקרות מתוך הבִּצָּה.
“מה מתוק ומה ערב!” קרא הכהן נושא האפוד אשר בחצר המלך הסיני – “הנה שמעתי הפעם את קול הזמיר! הלא קולו כקול הפעמונים אשר במקדש!”
“לא כן, אדוני, רק קול צפרדעים אתה שומע!” ענתה השפחה הקטנה – “ואולם עוד מעט ובאנו עד המקום אשר הוא שם!”
עודה מדבּרת והנה קול הזמיר נשמע.
“הנה הוא!” קראה הנערה הקטנה – “שמעו, שמעו, ושם הנה הוא יושב!” ובדבּרה ותור באצבעה על עוף קטן אשר מראהו שֵׂיבה והוא יושב בין הענפים.
“האמנם?” קרא השר היושב ראשונה במלכות – “ואני מעודי לא האמנתי כי ככה יהיה מראהו! מה דל ומה תמים הוא! אין זאת כי נבעת מאד בראותו את כל השרים הרבים והגדולים האלה ועל כן הפך שערו ויהי לשיבה!”
“זמיר קטן!” קראה הנערה הקטנה בקול גדול – “הנה אדוננו מלכנו הגדול שֹׁאֵל מעמך כי תשמיעהו את קולך!”
“אמצא חן בעיני אדוני!” ענה הזמיר, ואחרי כן נתן קולו ויזמר ויהי למשיב כל נפש.
“רק הנה כקול פעמוני זכוכית הקול הזה!” אמר השר היושב ראשונה במלכות – “ואתם שאו עיניכם וּראוּ נא את כל אשר הוא עושה בגרונו הקטן! אכן נפלאת היא בעיני כי לא שמעתיו לפנים אף פעם אֶחת! ואני הנה ידעתי כי יצליח מאד בחצר המלכות!”
“העוד לי לזמר שנית באזני המלך?” שאל הזמיר, כי האמין אשר היה גם המלך בין הבאים.
“אדוני הזמיר הקטן והנחמד!” אמר השר היושב ראשונה במלכות – “יתבשר נא אדני הזמיר כי קרוא הוא היום אל המלך אל המשתה אשר יעשה בערב, והיה לאדוני הזמיר כבוד ויקר לזמר את זמירותיו באזני מלכנו הגדול והעצום!”
“אבל יתר שאת ויתר עז לקולי כי ישָׁמע מבּין עצי היער!” ענה הזמיר, ואולם בשמעו כי כן שאל המלך, וילך עמהם גם הוא.
וארמון המלך עדה עדי תפארת על כל קצותיו, ויהי הקירות והרצפה העשוים פורצילאנה מזהירים ונוצצים באור פני אלפי מנורות זהב, ופרחים היפים מכל פרחי הגן הובאו אל תוך היציעות, הם הפרחים אשר פעמוניהם יתנו קול גדול, ותהי מרוצה גדולה בתוך האולמים ותגדל הרוח הנושבת, והפעמונים נתנו קול באין מעצור, אשר לא ישמע איש את רעהו בדבּרו.
ובתוך האולם אשר שם המלך יושב עשוי כֵּן זהב קטן, אשר יושם עליו הזמיר בזמרו, וכל השרים והסגנים והחורים התקבצו ויבואו אל האולם, ואת השפחה הקטנה נתנו גם היא להיות נצבת מאחרי הדלת, ולה קראו עתה שם תפארת לאמר: גברת המבשלות אשר למלך, וכל השרים והסגנים והחורים לבושים את בגדי החמודות, וכלם הביטו אל העוף הקטן אשר מראהו שיבה ואשר המלך חפץ ביקרו.
והזמיר נתן את קולו ויזמר – ותֵּראינה הדמעות בעיני המלך. אז התאמץ הזמיר וייטיב לזמר שבעתים מבראשונה, וכל העם שומעים את הקולות ולבם נשפך בם כמים, והמלך יושב ושומע ומתעדן ומתענג, ואחרי כן הואיל לצוות אשר ילבישו את הזמיר נעל זהב על צואריו, והיה לו לאות יְקָר וגדולה, ואולם הזמיר ברך את המלך בשלום וימאן לקבל, כי אמר אשר שכרוֹ לפניו.
“הנה דמעות ראיתי בעיני המלך, והיו לי הן לשכר אשר אין עוד כמוהו! כח נפלא נתן אלהים לדמעה היוצאת מעין מלך וכל יקר לא ישוה בה! אלהים הוא היודע כי לקחתי שבעתים ככל משכרתי!” ואחרי כן הוסיף לזמר בקולו הערב אשר קסמים באוצרותיו.
“אכן זה דרך איש משכיל לשאת חן וחסד מלפני בעליו!” אמרו הגברות אשר מסביב, ואחרי כן קמו קמו ותקחנה להן מים ותּמלאנה בהם פיהן, למען אשר תוכלנה לפעפע במו פיהן בדבּרן, והיו גם הן לזמירות. וגם המשרתים והאמהות אשר בחצר המלך הואילו להגיד כי מצא הזמיר חן בעיניהם, והדבר הזה לא קטן ממנו, כי המשרתים והאמהות הן הם אשר יקשו לשאל ממנו שבעתים מכל איש. אכן אמת נכון הדבר, הצליח הזמיר מאד בכל אשר פָּנָה!
אז נשמע דבר המלך, אשר יוּשם משכּן לזמיר בחצר המלכות וכלוּב יבּנה לו, וגם חֻפשה תנתן לו להתהלך לשוח בחוץ פעמים ביום ואחת בלילה, ושנים עשר משרתים ינתנו לו אשר ילָווּ אליו בכל אשר ילך, והם מחזיקים תמיד בקצה החבל אשר יקשרו ברגלו האחת. אכן אמת היא, לא ידע הזמיר תענֻגות רבות בנפשו בהעַשוֹת לו ככה בצאתו לשוח!
ואנשי העיר למגדול ועד קטן לא דבּרו דבר בלתי אם בַּזמיר, ויהי הזמיר שיחתם כל היום, והיה בפגוש איש את רעהו בחוץ ובהתאסף עדת אנשים יחדו, ואמר האחד “זמיר”! והשני ענה “זמוֹר!” והשלישי “חמוֹר!” כי היה כל העם משגע ממשמע אזנם.
וגם היו אַחד עשר איש מן היוגבים אשר בעיר, והם קראו לבניהם הנולדים להם איש איש בשם “זמיר”, ואולם לא היה בהם אף אחד אשר נתן לו אלהים קול זמרה.
ויהי היום ויוּבא לפני המלך צרוֹר גדול, ועליו כתוב: “הזמיר!”
“הנה פה ספר חדש על הזמיר אשר לנו!” אמר המלך; ואולם לא היה ספר בתוך הצרור, כי אם ארגז, ובתוך הארגז מעשה צעצועים מלאכת חושב, עשוי בתבנית זמיר אשר עשה אותו חרש אָמן, והוא דומה אל הזמיר החי בּכּל, ורק מִשבּצת אבנים יקרות לו מן הקצה אל הקצה, אבני שׂהם הן ואבני ברקת וספירים. והיה במתוֹח את מיתרי העוף העשוי הזה, ונתן את קולו כרגע והשמיע את אחד השירים אשר שר הזמיר החי, ובתתו את קולו והניע גם את זנבוֹ כה וכה והוא נוצץ מרב זהב ומרב כסף. ועל צוארי כלי העוף הזה מצאו לוח קטן ועליו כתוב: “הזמיר השלוח מאת מלך יפוֹניה כמוהו כאין לעמת הזמיר אשר למלך סין!”
“מה נחמד הזמיר הזה!” קראו כלם, והאיש המביא את המנחה הזאת ונקרא לו כרגע שם תפארת לאמר: " נשׂיא-רֹאש-מביאֵי-זמיר-המלך!"
“עתה יזמרו נא השנים כאחד!” קראו יועצי המלך – “אכן רק נפלאות תשמענה אזנינו בכֵפל שיר אשר כזה!”
אז לא היה דרך לנטות, ויזמרו השנים יחדו, ואולם חיל לא עשו, כי שר הזמיר החי על פי דרכו והזמיר העשוי שר על פי גלגליו אשר בבטנו. “אכן לא בו החטאת!” אמר שר המשוררים אשר משרי המלך – “הן הוא שומר את תפקידו במדה ובמשקל מאין כמוהו, והוא כּלוֹ על פי תורתי יזמר!” ובכן נחרץ, אשר יזמר העוף העשוי הזה לבדו. – והעוף העשוי נתן את קולו בזמירות לבדו, ויצליח מאד, ולא נמנע גם הוא מכבוד ככל אשר נתנו לפניו לזמיר החי; ועוד יתרה לו כי גם מראהו נאוה, והוא נוצץ כנזמים וכצמידים.
והזמיר העשוי שר את שירו האחד ולא חדל וישר אותו שלשים ושלש פעמים ולא נלאָה, וכל האנשים אשר מסביב גם הם לא נלאו ויהיו נכונים לשמוע עוד, ואולם המלך אמר אשר בא מועד גם לזמיר החי כי יזמר אף הוא – – אך איה איפה הזמיר החי? אמנם לא ראה איש ולא התבונן, כי התעופף הזמיר החי ויעל דרך החלון הפתוח וישב אל עציו הרעננים אשר ביער.
“מה זאת?” קרא המלך כי לא מצא הדבר חן בעיניו, וכל השרים והסגנים והחֹרים גם הם זעמוּ את הזמיר ויתאַנו לו ויאמרו עליו: רק אין רוח אמונים בקרבו כי משיב הוא רעה תחת טובה, ותהי רק זאת נחמתם לאמר: “הן נותר לנו רעהו הטוב ממנו לפליטה!”, ורעהו זה הטוב ממנו הנותר להם לפליטה שר לפניהם את שירו עוד הפעם, היא פעם השלשים וארבע, ועוד לא נלאו משמוע, כי לא ידעו עוד את השיר ההוא לכל חלקיו, כי כבד מהם השיר ההוא מאד מאד. ושׂר-המשוררים הלל את העוף העשוי וינשאהו על כל אשׁר היה לפניו, ועוד הגדיל, כי אמר: עולה העוף הזה בערכו גם על הזמיר החי, ולא רק בבגדיו הנחמדים ובאבניו היקרות ייף ממנו בלתי גם בכל אשר בקרבו.
“כי הנה אתם רֹאים היום, אדוני וגבירותי ואדוני המלך בראש כלם! לוּ יבוא איש לנבּא עתידות הזמיר החי ולהגיד מראש את אשר יביא לפנינו, ולא יוכל, ואולם לא כן הזמיר העשוי, כי נכון הוא לפנינו בכּל וכל איש וכל אשה יודעים אשר כזאת וכזאת תהיה ואשר כזה וכזה יקום. הן יכול נוכל לחַשב אותו בחשבון, לפתוח את סגור בטנו ולהורות את אשר חשב בו עושהו, כי מעשה ידי אדם הוא אשר עשה אותו בחשבונות, ואת גלגליו נוכל להביט ואת סדריהם ואת משפט האָחזם איש באחיו, למען דעת מראש את כל קול אשר ישמיעו!”
“אכן רק כמחשבותיך מחשבותינו!” ענו כלם, וּשאֵלת שר-המשוררים נתּנה לו אשר שאל להראות את העוף גם לעיני כל יושבי העיר ביום השבת הבא, למען דעת כל העם מן הקצה אל הקצה את נפלאותיו ולמען שָמֹע את קולו. “ישמע נא גם העם אשר בחוץ את שירו!” אמר המלך – והעם אשר בחוץ שמע את שירו, ויתענגו ויתהוללו ויהיו כשכּוֹרים מרב שתת תֵּי, כי זה משפט הסינים, ויהי איש לרעהו קורא: “אִי!” ומרים את אצבעו למעלה ומניד בראשו, כי זה משפט הסינים. ורק הדוָגים העניים אשר שמעו את זמרת הזמיר החי אמרו: “אכן יפה קול העוף הזה גם הוא, ואף יש דמות לשירו ולשיר הזמיר החי, ואולם דבר יחסר לו – ואני לא אדע מה הוא!”
והזמיר החי הָגלה מן הארץ ומן המדינות אשר למלך, ויהי נדח ממולדתו.
והעוף העשוי יושב בחצר המלך, ויעשו לו כר משי ויושיבוהו על יד המטה אשר המלך שוכב עליה, וכל מנחה וכל שי אשר הובילו לו בזהב ובאבנים יקרות כל אלה נתונים מסביב לו, וגם נעשה לו יקר וגדולה והוא קרוא בשם תפארת לאמר: “נשיא-רֹאש-משוֹררי-חדר-משכּב-המלך!”, והמעלה אשר עלה בה היא מעלת יועץ בעל המחלקה אשר משמֹאל, כי יש יתרון בעיני המלך הסיני לצד השמאלי מן הצד הימני, עקב אשר שם הלב, ולב מלך גם הוא משמאלו.
ושר המשוררים כתב עשרים וחמשה ספרים גדולים וחדשים על הצפור העשויה, והספרים גדולים מכל מדה ומלאים תורה עמֻקה מני ים ומליהם מלים סיניות הקשות מכל, ואולם כל העם מסביב אמרו אשר קראו את הספרים ההם וגם הבינו אותם, ולא יאָמר עוד עליהם: רק פתאים הם, ולא ירמסו אותם על הבטן.
ככה עברו ימי שנה אחת. והמלך והשרים וכל האנשים הסינים ידעו את כל קול וכל הגה היוצא מפי העוף העשוי, וידעו גם בטרם ישמעו, ואולם רק על כן חמדו את העוף הזה שבעתים מבראשונה. ויהי כל העם מרנן ומזמר עם העוף יחדו, והנערים אשר בחוץ מרננים ומזמרים: “בַּג-בַּג-בַּג! כְּלָה-כְּלָה-כְּלָה!” והמלך מרנן ומזמר גם הוא. אכן רק עת פלאוֹת היתה העת הזאת!
ואולם הנה בא יום, והמלך שוכב על משכבו בערב והעוף מזמר את מבחר זמרתו באזניו והיה לו למשיב נפש, והנה פתאם קול בקרב העוף בבטנו כקול שבר. פצפץ! אכן נִתּק בתוך העוף דבר מה! ואחרי כן: בְּרְרְרְרְ! כקול גלגלים רבים בהתגלגלם בִּן-רגע, ואחרי כן חדלה הזמרה כליל.
והמלך התעורר כרגע וירד מעל המטה ויצו ויקראו מהר לרופאו – אבל מה יושיע זה? ואחרי כן הבהילו את האָמן העושה מורי-שעות ויבוא גם הוא, וישאל היטב וירבה לחקור ויתאמץ לדרוש, ואחרי כן מצאה ידו להשיב את העוף לאיתנו כמעט, ואולם אחת אמר, כי לא יגש איש אל העוף בלתי אם בהיותו נזהר ונשמר מאד לנפשו, כי היתדות אשר בו נשחתו מרב ימים ולא תצלחנה עוד היטב למלאכה, ויתדות חדשות לא יוכל איש לעשותן בלתי אם בהשחיתו את קול הזמרה. ובכן ויהי אֵבל גדול לכל יושב הארץ! רק אחת בשנה נתנו את העוף להשמיע את שירו, וגם בזאת יָדעו כי את נפשו הם קובעים. ואולם שר המשוררים קם על רגליו וישא משא באזני כל השומעים ויאמר להם: עוד העוף טוב כבראשונה – ויֵדע כל העם מקצה כי עוד העוף טוב כבראשונה.
ויהי מקץ חמש שנים ואבל גדול באמת היה לכל יושבי ארץ סין.
וכל יושבי ארץ סין אוהבים את מלכם בלבם, כי נאמנים היו לו מאז, והמלך הנה חלה את חליו פתאם, ויֻגד עליו כי לא יחיה עוד ממחלתו, וכל העם שמע ויתאבל. אז יקום העם ובחר לו מלך חדש תחת הראשון אשר ימות, ויהי העם עומדים בתוך הרחוב אשר לפני ארמון המלך וישאלו את השר היושב ראשונה במלכות לשלום המלך.
“פְּ!” ענה השר היושב ראשונה במלכות וינד בראשו.
והמלך שוכב על מטתו הגדולה והנחמדה, והוא קר כקרח ופניו הלבינו, וכל השרים אשר בחצר הפנימית חשבו כי מת המלך, והם נחפזים ונדחפים לבוא לתת גֹדל למלך החדש. והמשרתים ראו וימהרו גם הם, ויבואו וידברו בדבר הזה, והאמהות באו גם הן ותּאָספנה ותעשינה משתּה תי. ובכל האולמים ובכל היציעות יריעות פרושות על פני הקרקע לבלתי ישָמע קול אדם בלכתו, ותהי בכל הארמון דממה גדולה ונוראה מאד!
ואולם המלך עוד טרם ימות, ורק פניו הלבינו מאד ועצמותיו קפאוּ כלן, והוא שוכב על המטה הנחמדה עם המרבדים היקרים ועם רמוני הזהב, והאֶשנב אשר בגג פתוח, והירח בשמים מאִיר לארץ ויאֶר את פני המלך ואת פני העוף העשוי.
והמלך האֻמלל כמעט עוד נשמה באפו מבלי יכול להשיב רוח, ויש אשר חשב כי ירבץ דבר על לוח לבו להיות לו למעמסה. אז פקח את עיניו ויבט וירא והנה זה יושב המות על לוח לבו והוא אשר היה לו למעמסה. והמות לקח את כתר הזהב אשר למלך וישימהו בראשו הוא, ובידו האחת לקח את שרביט המלך ובידו השנית לקח את דגלו הנחמד. והמלך ראה והנה ראשי קדקד שונים נשקפים אליו מבּין מפלשי המרבדים, ויש מן הראשים אשר פנים נזעמים ורעים להם ויש מן הראשים אשר פניהם מפיקים שלום ונחת. והראשים האלה לא היו בלתי אם מעשים מן המעשים אשר עשה המלך בכל ימי חייו, הם המעשים הרעים והטובים גם יחד, ובבוא המות לשבת על לוח לבו ויבואו עמו גם הם והם נשקפים אליו.
“הזוכר אתה אותי?” יקראו המעשים איש אחרי אחיו – “הזוכר אתה אותי?” ואחרי כן ירבו לספר באזניו את כל אשר נעשה ולא יחדלו עד בלתי היות הזֵעה על עור מצחו.
“אכן לא ידעתי זאת מעולם!” הָגָה המלך בשפתיו – “הוי זמרה זמרה! הבו לי זמרה! הביאו לי את התף הסיני הגדול!” קרא המלך – “ולא אשמע עוד את אשר ידבּרו אלי!”
ואולם הראשים לא שמו יד לפה ולא חדלו, והמות עוד יושב ושומע, ולכל אשר ישמע יניד בראשו והיה כאיש סיני.
“הוי זָמרה, זמרה!”, צעק המלך – “תן קולך בשיר, אתה עוף הזהב, תן קולך בשיר! הן מנחה נתתי לך את כל חמודותי ואת כל סגֻלוֹתי, וגם את נעל הזהב אשר לי הובלתי לך שי ועדית אותה על צואריך, הוי שירה לי, זמרה לי!”
ואולם עוף הזהב העומד על הכּן לא נתן קולו בשיר וידום, כי אין איש אשר ימתח את מיתרי גלגליו, והעוף הזה לא יתן קול בלתי אם כּמתוֹח איש את מיתריו בראשונה. והמות עודנו יושב על מטת המלך ומביט אליו בחרכּי עיניו הגדולים והריקים, ומסביב דממה גדולה ונוראה מאד!
ופתאם והנה קול ערב מאין כמוהו נשמע מן החוץ על יד החלון. והקול קול הזמיר הקטן והחי היושב על ענף עץ אשר על יד החלון בחוץ.
כי שמע הזמיר הקטן והחי את כל הרעה אשר מצאה את מלכו, ולא יכול להתאפק, וימהר מארץ גלותו ויבוא עד הלום, לנחם את המלך מיגונו ולתת תקוה בלבו.
וכאשר הוסיף הזמיר לזמר בקולו הנפלא, כן רפו פני צלמי הבלהות וכן שב הדם לפַכּוֹת בעורקי בשר המלך, והמות גם הוא הקשיב וישמע ויאמר: “שירה לנו עוד, אתה הזמיר הקטן, שירה לנו עוד, אתה הזמיר הנחמד!”
“אמצא נא חן בעיניך ונתת לי בראשונה את שרביט המלך הנחמד והיקר ואת הדגל היפה והנהדר ואת הכתר העשוי זהב!”
והמות השיב את השרביט ואת הדגל ואת הכתר אשר גזל, וישיבם איש איש תחת שיר אשר שמע מפי הזמיר, והזמיר טרם ייעף וטרם ייגע בזַמרו. אז ישורר על נעימות חצר-המות, אשר שם שושנים לבנות תפרחנה ואשר עץ הסוּרִינְגָה יציץ שם ונתן את ריחו, והעשב אשר על פני האדמה רטוב מדמעות המתאבלים על המתים – וכשמוע המות את כל זאת, ותערוג נפשו פתאם ותּכל אל גנוֹ הנחמד ההוא, ויקם ויתעופף, ויהי כאֵד קיטור לבן וקר בצאתו את פני החדר בעד החלון.
“חן חן לך זמירי הטוב, זמירי הנחמד והיקר!” אמר המלך – “אותך ידעתי היטב! הן אותך גרשׁתי מן הארץ ומכל מדינות מלכותי, ואתה לא השיבות לי את כל הרעה אשר גמלתי אותך, ועשית עמי את החסד לגרש בנעימות קולך את צלמי הבלהות אשר אפפוני ואת המות גרשת מעל לוח לבי! במה אוכל להשיב את גמולך?”
“הן גמלת את משכורתי זה אז!” ענה הזמיר – “כי זִמַרתי באזניך בפעם הראשונה ועיניך הורידו מים, חי אלהים אם אשכח לך את אלה! אכן הדמעות אשר בעיני מלך הן הסגֻלות אשר ישובבו את נפש המשורר מאין כמוהן! ועתה תן לעפעפיך שנה ותנומה לעיניך, והתחזקת ושַבתּ לאיתנך וחיית! הבה ואזמר עד תישן את שנתך!”
והזמיר נתן קולו בשיר – – והמלך נרדם ויישן ותּמתּק עליו שנתו מאד, ותהי שנתו ערֵבה ומתוקה!
וכאשר התעורר המלך וייקץ משנתו, והנה שמש הבקר זורח מן השמים, והוא בריא ואולם. ומן המשרתים הראים את פניו לא בא איש אל חדרו, כי אמרו כלם: מת המלך – ורק הזמיר עוד יושב על ענף העץ ולא חדל מזמר.
“הלא לעולם פה תשב!” אמר המלך – “ואת שיריך תשיר רק לעת תּאַוה נפשך, ואת עוף הזהב אכה ואפצפצהו לאלפי רסיסים!”
“אַל נא תעשה כדבר הזה!” ענה הזמיר – “את אשר מצאה ידו, אותה הן עשה, ועל כן יהיה נא עמך כאז וכעתה! ואני לא אוכל שבת בארמונך, ורק זאת תעשה ונתת אותי לבוא אליך בכל רגע אשר רוחי יצַוֵּני לבוא! אז אשב פה על הענף בערב על יד החלון ואזמר לפניך, למען שמח את לבך ולמען עוררך לחשוב מחשבות טהורות ונאמנות. והיה בבואי ואזמר לפניך על השלֵוִים והטובים ועל בני האדם אשר רעה וצרה מנת גורלם; ועל הרע אזמר ועל הטוב, אשר הם נסתרים ממך. הן מתעופף המשורר הקטן יום יום אל כל אשר ישאֵהוּ רוחו, ובא אל הדוג האמלל ואל האִכּר הנעזב ואל כל איש הרחוק ממך ומחצר מלכותך. ואני את לבך אהבתי שבעתים מכּתרך, ואולם יש אשר ידבק אל הכתר אשר בראש מלך כריח מקדש והיה גם הוא קדש. – ואבוא ואזמר באזניך! ואולם אחת אני שֹאֵל מעמך –”
“עד חצי המלכות ואעשנה!” קרא המלך ויעמוד, והוא לבוש את בגדי מלכותו אשר לבש בעצם ידו, ואת חרב הזהב אשר לו אִמץ אל לבו בדבּרו.
“אחת אני שואל מעמך! אַל נא תגד לאיש כי עוף כנף לך המגיד לך כל דבר וכל אשר קרה – ואתה האמן לי כי ככה ייטב הדבר שבעתים!”
ואחרי כן התעופף הזמיר ויֵּעָלם.
והמשרתים באו להביט אל המלך המת – – – אז עמדו וינועו וישתוממו, והמלך עומד לפניהם וקורא אליהם: “שלום!”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.