(בועידת מפא“י, חשון תרצ”ג)

בימים ההם – ימי חקירת המאורעות ע"י ועדת שאו הרגשנו כולנו שוב כמה בודדים אנחנו ובאיזו בדידות עלינו ללחום את מלחמתנו, הרגשה זו של בדידות קננה בלבנו דוקא מפני שהיה לנו אז ענין עם ממשלת הפועלים באנגליה. הרגשנו שאפילו לגבי ממשלת הפועלים, זו שהיתה צריכה לכאורה להבין את תפיסתנו היסודית – לא יכולנו כמעט להתגבר על הקושיים שבהסברה. הוכרחנו אז להתווכח עם הממשלת הפועלים על דברים שהיו לנו ברורים בתכלית הברירות. ובאותם הימים צריכים היינו להתגבר על הזעזועים הקשים אשר עבור על הישוב, ואנחנו, צבור הפועלים וכל הישוב, על אף כל המאורעות של הימים ההם ועל אף כל הרגשותינו – עברנו כאילו בנקל לסדר יום העבודה. הוספנו לעבוד את עבודתנו בתוך אטמוספירה סגרירית זו, כדי לשמור על יסודות הבנין.

היה אז מצב מיוחד במינו. שלושה גורמים הבליטו את עמדת בארץ: מצד אחד האנגלים – הכובדים, השליטים באימפריה גדולה עולמית, ידועים בהיסטוריה כעם כובש; מצד שני הערבים – רוב בנינו ורוב מנינו של ישוב הארץ בימים ההם, ידועים כעם מושרש בקרקע, כעם מעבד את אדמתו וגם כעם של אבירי מדבר ולוחמים, ולצד השנים האלה – מיעוט קטן יהודי באר. והנה האנגלים – הכובשים, השליטים, בוני האימפריות – אמרו, שהם מלאי פחד בפני מהומות, בפני ההתקוממות המאיימת, כביכול, על א"י, והם מוכרחים להתאים את שיטות פעולתם לסכנות האלה האורבות להם. והערבים אמרו, שהם מלאי פחד מפני השתלטות היהודים, הבאים בכוח עצום להשתלט עליהם, הלחניק אותם ולגרש אותם אל המדבר או הימה. ולעומתם – היהודים, הידועים בכל העולם כעם מוג-לב, כעם של פחדנים, ולא עוד אלא שהיה כאן מיעוט קטן של עם מוג-לב זה, פחדן ידוע בהיסטוריה, והמיעוט הקטן לא נתפעל מכל נוסחאות “הפחד” האלה, והוא החליט – על אף הזעזועים, על אף הקושיים ועף אף כל המאורעות האלה אשר ניתכו עליו – לעבור לסדר יום העבודה ולהלחם מלחמת הסברה.

יסוד ראשון לנו לכל פעולה פוליטית – שיבינו אותנו. לי נדמה לפעמים שאנחנו, היהודים, אמנם מדברים בינינו לבין עצמנו די והותר – אבל במשך הדורות, דורות של חיים מסוגרים, נעשתה השפה שלנו לשפה פנימית, דוגמת שפה משפחתית מסוגרת שאינה מובנת לשומע מן החוץ. הרינו מדברים בשפתנו ומבינים לא רק את המובן הפשוט של המלה, אלא גם את האסוציאציה שזו מעלה על הלב, אבל זר מן החוץ לא יבין את הדבר כראוי, ברם אמרנו: אף על פי כן אנחנו עוברים לסדר יום העבודה ולשמירת יסודות מפעלנו.

עכשיו, כשאנחנו מתכנסים לועידה השניה, לא די לנו שנגיד כי עמדתנו בימים ההם היתה נכונה. לא די שאנחנו נגיד, כי יסודות הבנין נשמרו וכי עכשיו, בפתיחת הויעדה השניה של המפלגה, אנו נמצאים שוב לפני עליה כלכלית של הישוב, ואנו עומדים שוב בפני עליה חדשה שתוסיף לנו, על מחנות הנוער העברי העובד בארץ, אלפים של חברים וחברות. כדאי לנו כמו כן שננסה כאן לסכם סיכום רחב יותר את תוצאות השיטה הפוליטית שבה נקטה המפלגה, ונשאל את עצמנו: מהו סך-הכל של שיטת הפעולה הזאת. אתם יודעים היטב, כמה לעגו לשיטת פעולתנו הפוליטית. אמרו לנו שזאת היא העז של לילינבלום במהדורה חדשה. אמרו שאנחנו מכנים בשם פוליטיקה את הדאגה לכל כביש וכביש בא"י, לכל עבודה צבורית קטנה, לכל הקלה קלה לתעשיה ולחקלאות העברית בארץ, שאנחנו עוסקים בדברים של מה-בכך, שאין אנו מבינים את הפרוקלמציות הגדולות ואין אנו מבינים את הפרוגרמות הסופיות. בקיצור: אין אנו יודעים מה זאת פוליטיקה, ותחת שיטה פוליטית אנו בוחרים לנו שיטה שאין בכוחה לקיים את זה שאנחנו באים לקיים בארץ.

ומה היא באמת השיטה הפוליטית שלנו? אנסה להסביר אותה בהשואה לעבודת החקלאות. תפקיד הפועלה הפוליטית להגשמת א"י עברית דומה במידה רבה לתפקיד החקלאי המטפל בצמח ובתבואות השדה. מה שהוא עושה תלוי בעצם בכוחות שהם מחוץ לשליטתו, בכוחות חיים ובכוחות טבע ההולכים וגדלים על-פי חוקים משלהם. העיקר תלוי בקרקע ובאוצרותיה, במלחים וביסודות הפריה הצפונים בהחיקה, ברטיבות, בשמש, בכמות הגשם ובמועדו. ומה שהחקלאי עושה – זהו בעצם רק יצירת תנאים, שימוש מתוך הבנה בפרוצסים של החיים, בכל הכלים אשר המסורת והנסיון וגם המדע שמים בידיו. והחקלאי ודאי שאינו מאמין בקפיצת הדרך. הוא אינו מאמין, שאם יצא לשדה ויקריא ריזולוציות – יתקדם הגידול במהירות יתירה. הוא לא יאמין, שאם יביא לתבואתו דקלרציות מזהירות ואפילו אם יגדיר את המטרה הסופית של שדהו בתכלית הדיוק – תבטיח לו ההגדרה המדויקת הזו את היבול הטוב ביותר.

את התפקיד הזה, שהוא אולי צנוע מאד ומצומצם מאד, אבל הוא תפקיד רציני ואחראי; שהוא צנוע ומצומצם לעומת הכוחות הטבעיים, אבל אחראי ורציני לגבי פעולת האדם – את התפקיד הזה, שהחקלאי ממלא יום יום אגב טיפול בגידוליו, אנחנו ממלאים בפעולה הפוליטית שלנו בבנין א"י העברית, החברה העובדת, הבית הלאומי – תהא ההגדרה איזו שתהיה.

כאשר התפרסמה בשנת 1917 ההצהרה הבריטית ע“ד אי”י – היתה זו במידה רבה מאד הצהרה תלויה באויר, הצהרה שהיתה רק מעין אבנס לעתיד של פעולה והגשמה. היא נתנה תבנית שאנחנו היינו צריכים למלאות אותה תוכן, ואם להסתכל בעובדות, הרי במציאות היה אז בא"י ישוב עברי בן 50,000 או 55,000 נפש, ישוב אשר כל המשברים והגלים של המלחמה עברו עליו, ישוב אשר – מבחינת שדרות רחבות למדי של חוגי החלוקה – נמצא בפרוצס של התנוונות מתמדת. וכשיצאה ההצהרה, כלומר כשהונח היסוד למשטר הפוליטי החדש, היה פירושה – כתובת אנונימית על שם העם היהודי המפוזר בעולם. ואני חושב שבמשך 15 השנים האלה רשמנו אותיות רבות מאד בכתובת הזאת. אולי חסרים עוד הרחוב והמספר או תבת הדואר, אולי גם יותר, אולי חסרים עוד הרבה מאד שמות, כי הרי זאת היא כתובת בעלת שמות ארוכים, – אבל אותיות רבות הוספנו מדי שנה בשנה לכתובת הזאת.

אם נסכם את העובדות האלה בהשואה למצב שנמצאנו בו ברגע שהונח היסוד לשיטה הפוליטית הקיימת, נהיה חייבים לציין שורה של גורמים חדשים שצמחו לנו במשך התקופה זאת. גורם אחד, למשל, הוא זה, שבשלש הערים הגדולות בא“י – ירושלים, יפו-תל-אביב בתורת קומפלכס אחד, וחיפה – יש לנו היום עמדה חזקה למדי – ודוקא עמדה בעבודה, שכן אין אני תולה את הכל במספרים מופשטים. צריך גם לעשות ניתוח של המספר הסטאטיסטי: עמדתנו מתבטאת בירושלים וביפו-תל-אביב ברוב תושבים יהודים, ובחיפה ביותר משליש. ויש להוסיף הדגשה לחיפה (ומפרץ חיפה), שהיא נעשית היום לאחד המרכזים החשובים להתפתחות עירוינת ולגידול עירוני. כדאי גם להכיר עוד דבר שני. אתם יודעים, שלהצהרת בלפור בשנת 1917 קדם הסכם צרפתי-אנגלי, הידוע בתורת הסכם סייקס-פיקו. אותו הסכם מסר את החלק הצפוני של א”י לצרפת והניח את החלק הדרומי למי שיבוא ויקח לו, והוא רק צוין בתורת תחום להשפעה בריטית, לאמר תחום אשר בריטניה הגדולה יחסה לו בשנים האלה חשיבות גדולה – זהו אותו האזור אשר אנחנו קוראים אותו כיום האזור של העמק העברי. נוסף עליו מפרץ-חיפה וחיפה העיר, ונוספו עליו גם מרכזי הגליל. כשאנחנו רואים היום את הגשמתן של כמה וכמה תכניות, את הנחת צנורות הנפט באזור הזה ואת התכנית לבנין מסילת בגדד-חיפה דרך האזור הזה – אנחנו מבינים היטב את תכנית ההסכם של סייקס-פיקו. אבל אנחנו גם מציינים את העובדה, שהאזור הזה הוא היום אזור של התיישבות עובדת לאכר היהודי. בידי העובד היהודי נמצאים המחרשה והשדה באזור הזה, ואין כוח בעולם ואין סערה בעולם שיוכלו לשרש בנקל צבור של אכרים עובדים, צבור של פועלים הנמצאים על אדמתם.

אין צורך כאן אלא לציין את העובדה, כי אזור החוף קיבל במשך השנים האחרונות את חשיבותו המיוחדת ע“י התפתחות ענף המטעים, ענף תפוחי-הזהב. די לי כמו כן אם אציין, כי במידה שיש התחלות של חרושת מודרנית בא”י, התחלות שהן חשובות לגבי סיפוק הצרכים של אוכלוסי הארץ – גם אלה מתרכזות בידי יהודים. ואיני רוצה שנשכח שיש לנו העיר תל-אביב, זו שע“י תעשיתה ופעולת הבנין שבה היא מפרנסת יום יום ובמשך כל השנה מספר פועלים עברים הקרוב מאד למספר כל הפועלים היהודים הנמצא כעת באזור המטעים. כדאי גם לציין – דבר שהזכירו כאן אגב אורחא, אבל אני מיחס לו חשיבות רבה מאד – שבמשך השנים האלה התחילה החקלאות היהודית מספקת את צרכי הישוב היהודי. נתגשם חזון שעוד לפני 10 שנים היה נראה בעיני כדמיון: שהעובד מבשק החקלאי היהודי יוכל לספק ולשלוח את תוצרתו יום יום לשווקים היהודיים העירוניים, ושתוצרתו תקלט יום יום בעיר היהודית. ולא רק זו. אני חושב שתוצרת המשק העברי פרצה לה דרך אל מעבר לשוק העביר. לא מקרה הוא הדבר, שאותן המלים העבריות השגורות אצל הפקידות האנגלית בארץ – השלישית שבהן, אחרי “שלום” ו”חלוץ", זוהי המלה “תנובה”. אף בחוגים האלה יודעים את ערך התוצרת העברית. אני מונה את הדבר בין ההישגים החשובים שהתפתחו לאט לאט ומצטרפים היום לסיכום שלנו.

לסיכום זה אני מצרף גם את שני הזכיונות החשובים שבהם העבודה העברית אינה מונופולית, אבל היא תופסת עמדה חשובה בהגשמת המפעלים. אלה הם מפעל החשמל, אשר הגיע בתקופה זו לסיומו, ומפעל יום המלח. ואני רוצה להוסיף לחשבון הזה–מבלי שאחשוב כי הבאתי אותו לידי גמר–את עצם הקיום של מחנות הנוער העובד בא“י, מחנות שאני מוצא אותם לאו דוקא בכינוסים ספורטיביים, אלא בכל מקום ומקום שפועלי א”י מתאספים, הללו משמשים בשבילי ערובה חיה לאותה הרוח שיצרה את כל הערכים שלנו.

היום, 15 שנה אחרי ההצהרה ו-12 שנה אחרי הקמת האדמיניסטרציה האזרחית בא"י, סיכום העובדות האלה היא מציאות אשר שום פוליטיקה בעולם לא תוכל לעתיד להתעלם ממנה. אין זו עוד כתובת אנונימית, אלא מציאות שכל פוליטיקה בריטית – אילו באה היום מחדש לשקול את דעתה ולברר את דרכה בא”י – היתה צריכה לקבל כעובדות החיים שאין להרהר אחריהן. יהיה המכריע והשוקל מי שיהיה – הוא יצטרך להביא בחשבון שבעמק היד העברית העובדת היא המחזיקה את המחרשה, שבירושלים וביפו ובחיפה צבור העובדים המודרני הוא הצבור העברי ההולך וגדל, וכי כן הדבר בתעשיה ובזכיונות ובחקלאות ובאזור המטעים.

אותו הדין חל גם על עמדת הפוליטיקה הערבית בא“י. כל הקושי שהיא ארץ עניה, למד הפועל הערבי לדעת רמת חיים וצרכי חיים ודרכי פעולה שהפועל המצרי במצרים העשירה עוד לא למד אותם, שהפועל הסורי עוד לא למד אותם, שהפועל העיראקי עוד לא למד אותם. עבודתנו בארץ הזאת היא המלמדת את הערבי לשאוב מים מעמקי אדמת א”י, והמים בא“י זהו ההפרש בין עוני ובין חיי אמידות; עבודתנו היא המלמדת את הערבי בכל מקום – היום בנשר ומחר בין ספני חיפה ומחרתים בין הנהגים; בסביבות המושבות שלנו, בסביבות כרכור ובסביבות יבנאל ועד לדרום – כיצד עובד יכול להרויח את לחמו ע”י עבודה ולחיות כחיי כבוד ולא חיי כלב, להתפתח ולעלות ולא להתנוון, ליצור דרכי עבודה וצורות עבודה הגורמות לו עליה. הפועל והאכר הערבי בא“י למדו דבר-מה במשך שנת עבודתנו בא”י. הענינים האלה עוברים יום יום ע“י אלפי צנורות, עוברים וחודרים לחיי ההמון הערבי – והמון זה הוא היום אחר בצורתו ותבניתו מאשר לפני 15 שנה. ובפרוצס הזה – לא עפ”י תכנית ולא עפ“י עיקרון, אלא ע”י מציאותנו בארץ ודרכי עבודתנו בארץ –אנחנו הולכים לאט לאט לקראת עתיד המוכרח להסתיים בחיי שלום ובחייה הבנה בין שני העמים העובדים בא"י.

אני בטוח שב-15 השנים הקרובות יחולו ימי הכרעה חשובים לעתיד מפעלנו, גם ימי הכרעה פוליטית לכל הארץ הזאת. העולם מסביבנו איננו עומד, ואנחנו עדים כיום לפרוצס מהיר מאד של התפתחות מסביבנו ושל תסיסה רבה בכל הארצות השכנות. כל אחד מאתנו עשה בחדשים האחרונים את החשבון, זה שתחילתו יציאת עיראק לחיי חופש מדיני והתפוררות המנדטים מאותו הטיפוס שא“י שייכת לו. כל אחד עושה את החשבון כי ישנם סכויים לכך, שגם על סוריה יעבור פרוצס דומה לזה – אם בזמן קרוב ואם בזמן רחוק ביותר. אמנם הפוליטיקה הצרפתית בסוריה רחוקה עוד כיום מלכת בדרך אנגליה בעיראק. אבל התעוררות הרוחנית בסוריה גדולה היא די הקנות לנו ודאות, שבמשך זמן רחוק יותר או פחות יתרחשו גם שם שנויים פוליטיים חשובים. שאלת שנוי המנדט מסוג א' תעמוד אז לבירור, א”י תשאר ארץ מנדט יחידה מסוג זה, ואני חושב שאין אנחנו יכולים להתעלם מן הדבר שבהתפתחות זו, בהתעוררות הפוליטית שמסביבנו, כלולה הכרעה רצינית מאוד לגבי מפעלנו. שהפוליטיקה הבריטית בודאי עושה את חשבונה ובמובן ידוע גם מחוייבת לעשות את חשבונה בהתאם להתפחות הגורמים בסביבת א"י. אבל לקראת ההכרעה הזאת אנחנו צריכים לצאת מועידתנו במשנה כוח במשנה מרץ – וגם במשנה אמונה בשיטת פעולתנו, בשיטת הבניה היום-יומית הזאת ובשיטת החרדה היום-יומית לכל צעד התקדמות, לכל תוספת של כוח ממשי, לכל תוספת של עבודה ולכל תוספת של אפשרויות עבודה.

חברים שקדמו לי הזכירו כאן כל מיני כוחות הרס המרימים את ראשם. ויתכן מאד שאנחנו עומדים היום שוב לפני נחשול של שסוי נגד הפועל העברי. יתכן שאנחנו עומדים באמת לפני ימים שבהם יקחו את מעט הסרטיפיקטים הניתנים לנו מדי חצי שנה ואשר הם ערובה לגידול כוחו של העובד העברי בארץ, ויפזרו אותם רק כדי להוציאם מידי הפועל העברי. יתכן שכוחות ההתפוררות בהסתדרות הציונית עוד יתגברו. יתכן שאנחנו עומדים היום על סף נחשול של ספסרות בא“י, של ספסרות בקרקעות וספסרות בבתים, נחשול שיוריד תהומה תריסרים ומאות של היהודים נאמנים, הבאים לא”י ונעשים קרבן בידי הספסרות הזאת. אבל יהיה העתיד מה שיהיה, ותהיינה הסכנות הכלולות בעתיד זה איזו שתהיינה – אנחנו צריכים לצאת מכאן חמושים בנדר התמידי שלנו: שאנחנו לא נחדל מהיות החומה החיה של הבית הלאומי העברי בא"י. לא שומרי החומה: נשאיר את זה לאחרים. לא לוחמי החומה, כי אנחנו החומה עצמה, כל אחד מאתנו הוא לבנה אחת חיה בחומה. אני חושב שכאן טמון כוחנו. בצבורנו ישנה ההרגשה שכל אחד מאתנו הוא אולי יחיד קטן, מלא חולשות פנימיות וחברו מצבי-רוח וספקות, אבל אנחנו כולנו החומה החיה, החומה אשר שמרה בעבר ותשמור גם בעתיד על מפעלנו.