למִשבּצת-היסורים והפּרפּורים של המוני-ישראל על קיומם וכבודם נוספה חוליה חדשה: קביעת הגיטו לסטודנטים יהודים במכללות פולין. וכאשר תשקף הטיפה הזעירה את הים הרחב, כן תשקף החוליה הנוספת הזאת את ההתלבטות הגורלית של העם בדורנו, - דור של הפחתת ערך חיי-האדם ומשקל ערכי-הרוח והמוסר,של הפגת קסם הקידמה האנושית וסתימת-הגולל על הישגי-דורות חברתיים ותרבותיים.
אם פקפֵּק עוד מישהו באמִתוּתה של התמונה ב“תחיית-המתים”, הרי באה מציאות-החיים ומטפחת על פניו ומצביעה על “הכֶּתם הצהב” אשר התגלגל מאפלת גיטאות ימי-הביניים, כאילו התקפל ונעלם בתקופות הנאורות להתקדמות המין האנושי, - ושוב הזדקר לעינינו בגילויי-סיוטיו המחרידים והשפלים ביותר.
אשר ראה במו עיניו על שערי האוניברסיטה בוארשה את השלטים הצִפעוניים “מָות ליוּדֶה-קוֹמוּנה” ואת הרבצת המלקות לאנשי-מדע מפורסמים עקב יחסם ההוגן למוכים; אשר ראה סטודנטים פולנים – ולא רק פולנים, - הרצים כמטורפים, מזוינים במקלות ואקדוחים ופורעים ביהודים, מפוצצים חלונות וראשים בעיר ובעיירה, מוכרים דגים ברחובות לֶמבֶּרג ומעמידים משמרות כדי “להתחרות” במוכרת ובתגרן היהודי העלוב וכו'; אשר נזכר במקומה של האינטליגנציה בהשתערות הפְראוּת הגדולה בגרמניה ועוקב אחר תפקידו של הנוער הסטודנטי בגל-הזוועה והמשיסה המציף את כל ישובי פולין היהודית, את כל שטחי החיים ושִכבות-החברה שבעם, - זה יוָכח, כי דוקא בתקופת השכלול הגבוה ביותר של אמצעי-הייצור ושיטות-המדע קמה לתחייה וחרגה ביתר שאת ממדבר-הדורות עֶרוַת-החיה שבאדם. כי אכן, רוח-היצירה שבאדם, הפך לרועֵץ לאדם גופא; ההישגים הפכו למקור תלאות, רעב ודיכוי מחפיר; ההתקדמות העמיקה והחריפה את הסתירָתיות של החברה המושתת על יסודות של משק ויחסי-חברה פרועים.
“הכתם הצהוב” המאיים להשתלט, הוא תעודת-קלון מובהקת לרודים ולשולטים במשטר העבדות וההתנוונות האנושית ולדורות הצעירים, המתעתדים מחר, מחרתיים, לרשת את מקומם בחברה ובמדינה.
ניסו להשקיף על הפרשה זו של האנטישמיות הסטודנטית אשר אינה יורדת מהפרק בשנים האחרונות משפופרת מעמדית. הסבירו, שלמעלה מ-90 אחוזים של הסטודנטים-הפורעים הם בני בעלי-אחוזות עשירים, פקידות גבוהה ובורגנות עירונית עשירה. ברם, לאמיתו של דבר, ככל שאלה חברתית מובהקת, כך גם בעיית האנטישמיות הזדונית של הסטודנטים והמשכילים הפולנים, מחלקת את חברת-הרוב לא בכיוון אופקי, כלומר לפי קו-המעמדות, אלא בכיוון ניצב, כלומר מחלקת את המעמדות עצמם. השאלה היא עמוקה ונוקבת עד התהום ברצינותה. זה לא רק עניין של “התחרות”. האינטליגנציה היהודית כמעט שאינה קיימת כבר בדיעבד ברמת “מתחרה”. השאלה נוגעת באָשיות-הגורל הישראלי בתפוצות.
זו ועוד.
אף ההתבוללות לא עזרה. כיום דוחה ופולטת אותנו החברה מתוכה. ולא עמד בפרץ אף שפע הדם, הכשרונות והכוחות שמשכילי-ישראל השחילו לתוך חברת-הרוב (די להזכיר בזה רק את התנועה הפראנקיסטית בפולין אשר גמרה, כידוע, בשְמַד והקימה לעם הפולני את טובי הוגיו, בוני ארצו ומִשקו ולוחמי-חירותו; רבים מצאצאי התנועה הזאת, עסקני-מדינה, סופרים ומלומדים מכשירים זה מזמן את הקרקע ל“גיטו” כללי ליהודי פולין). זו תורה וזה שכרה!
אולם יחד עם “תחיית המתים” הנידונה, מסתלקת גם שארית-האשליות של האינטליגנט היהודי בתפוצות בדבר יכולתו האישית לעלות לגדולה על חשבון הינָתקוֹ והפקרתוֹ את המוני-העם. ומתבהרת גם לעיניו בפשטותה ואכזריותה אמת-הציונות מאז, כי עצם קיומנו, יצירתנו והתפתחותנו טבועה ברצון-החיים ובהכרח-החיים שלנו שאינו תלוי בלימוד זכות מן החוץ ובסנגוריה שאוּלה.
והיה עוד גילוי אחד בפרשה זו, - מצידה השני, מצד תגובתם “הם”: הסטודנטים הפולנים המתקדמים, אשר נפגעו בכבודם, החליטו לשבת על “הספסלים המיוחדים” יחד עם הסטודנטים היהודים; מלומדים ומשכילים בודדים מחו, פרסמו מכתבים גלויים בעיתונים, התנגדו ל“גיטו” החדש… באוניברסיטאות. אבל כל כמה שלא יהא מהמעודֵד והמנחֵם בגילוי זה, אין להתעלם, כמובן, מההכרה הברורה והצלולה, כי לא זהו הפתרון ולא בשטח זה הוא נמצא. הפתרון הוא רק בנו, “בתחיית-המתים” היסודית, השורשית, הקרקעית שלנו, בתחיית החיים שלנו.
היה זמן והאינטליגנציה עִצבה את רוח העם, שמשה שופר לכל רעיון משחרר, שִׁותָה דמות למדינה. כעת המדינה היא היא “המייצרת” בדמותה וצלמה את האינטליגנציה שלה, היא המרכזת ומכוונת את חינוך הנוער וההמונים “שלה”. ועתה, צא ולמד, כמה גלגולים עברו על המדינה עצמה ועל מושגי-המדינה?
כתוצאת המלחמה העולמית קמה שורה שלמה של מדינות חדשות לעמים שהשיגו את עצמאותם: פולין, רומניה, ליטא וכו'. וגרם הזמן, שמדינות אלו נכנסו למעגל התפתחותן והתחרותן עם המעצמות הישנות בתקופה מאוחרת ובמסיבות של החרפת הסתירות בעולם והעמקת המשבר.
ואף זה מסימני הזמן: המדינות הצעירות הללו, שזה עתה נשתחררו מעול זרים, הפכו למדכאים, מחניקים ורומסים ברגל גאוה את המוני-ישראל החיים בתוכן.
בראשית המאה שחלפה רווחה ההנחה, כי המדינה היא ה“שומר-לילה” של האזרח, מבלי שיהיה לה כל זכות ורשות להתערב ולקבע את סדרי-החיים הפנימיים של החברה (הליברליות).
הֶגֶל לימד, כי המדינה היא “התגלמות השכל האנושי, הסדר והחוקיות ההיסטורית”.
הסוציאליזם הסביר, כי המדינה היא דרגה ידועה בהתפתחות החברה, “פרי השתלטות החברה, המעמדות השולטים בתוכה על סתירות המעמדיוּת גופא” (אֶנגלס: ראשית המשפחה, הרכוש הפרטי והמדינה. 1894, עמ' 178).
המושגים וההשגות הללו הולכים ומשתכחים ונדחקים לעינינו ממש. המדינה הפשיסטית המושלמת ו“הַסריסָה” מסתייגת מהחברה והיחיד, מדעת-הציבור ומהדעת בכלל, היא רודה ומתעללת בהם ויונקת את לְשַד-עמים ולאומים, אוצרות-דורות, מנצלת ומדכאת את הרוח האנושי החי תוך כדי הסתמכות על מנגנון צבאי מרוכז ועל צללי-האופל שהיא קוסמת אותך מתהומות-הנשייה. דוֹק ותמצא, - שאף זה, - היחס לישראל, - הוא אחד מסימני הזמן המובהקים ביותר, מגילויי-הזוועה, השכל והכשלון של דורנו.
ומשונה הוא הדור, דור “תחיית המתים” בגלגולו המחריד והמזעזע ביותר. המִדבּר ההיסטורי הגיח מקבָריו, הסתער על החיים ועל הכבוד, על הרכוש המוסרי והחברתי של דורות. לעומת “תחיית-מתים” זו עלינו לייצג את תחיית-החיים האמיתית שלנו, ההולמת את כבודנו והחותרת לפתרון הבעייה ביסודה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.