לשאלת העבודה העברית בכל מקום. – בא-כוח הפרוליטאריון היהודי ברוסיה מתחיל לחזור בתשובה. – ועדיין לא שבו מטעותם. – הונאת-דברים והעמדת-פנים לכאן ולכאן. – הענין כהווייתו ותוצאה קצרה
ימים על שנים עמדו באי-כוח ה“בּונד” הרשמיים על דעתם: מה מעמד-הפרוליטאריון של כל עם אין לו אויב אלא אחד – הסדר הקאפיטאליסטי ושלטון-הבורז’ואזיה – אף הפרוליטאריון היהודי כך; ומה לפרוליטאריון הרוסי, למשל, אין אמצעי מלחמה אלא אלה האמורים בפרוגראמה של ס.-ד., אף לפרוליטאריון היהודי אין אלא האמצעים ההם. כל הגורע או כל המוסיף, הרי הוא מן ואפיקורס ואין לו חלק ונחלה בעולם הסוציאליזמוס המדעי.
באו אליהם אנשים, שהסתכלו במציאות היהודית בעיני-בשר ולא בעיני הדוֹגמה, והורו להם על כל אי-הנורמאליות שבמצב הפורליטאריון היהודי בתור יהודי; הורו להם על מיני עובדות כמקצוע האריגה בביאליסטוק, שבמשך עשר שנים, עם העברת המקצוע למעלה יותר עליונה במובן התעשייתי, נדחו ממנו כל הפועלים היהודים; הורו להם על כל ההבדלים, שמקורם בהתפתחות ההיסטורית, ושלפיכך הרי צריכות גם המלחמה, גם השאיפה, גם הדרך של ההמון היהודי הפועל להיות אחרות… באו אליהם הציונים-הפרוליטאריים מכל הסוגים והגוונים והוכיחום על דרכם, הוכיחו, הורו, הביאו אּתּם מספרים, טבלאות, עוּבדות-ברזל – אבל האינטליגנטים של ה“בּונד” לא נעו ולא זעו. הן מצבם במפלגה דרש להאפיל על כל הסתירות, לטשטש אותן, ודי היה להם, שבדיסקוסיות בערי האוניברסיטאות בשויצאריה היו הם המנצחים, וכל הראשים השטחיים האמינו להם, כי הכל הוא חלק ופשוט, כי “ככל הגויים בית-ישראל”, כי “מאי נפקא מינה להיות פרוליטארי ברוסיה או בטריטוריה מיוחדה?", כי כל הגורמים הכלכליים שיש אצל הגויים יש גם אצלנו, כי אסור לעשות “הפרשים לאומיים”, כי אסור לשכוח את הפשט הפשוט של “פרוליטארי כל הארצות” וכו', כי אסור להימשך אחרי “הפאנטסיות השובינסטיות” של הס.-ס., “פועלי-ציון” ויתר הבורז’ואים הפעוטים למיניהם…
ואולם לא לעולם חוסן-הדוגמה. לא לעולם העיוָרון המוחלט, המכוּון, וההבטה כלפי חוץ: מה יאמרו במפלגה השליטה… לאט-לאט התחילו הטובים והנאמנים בבונדאים לראות, כי אי-הנורמאליות של המצב הכלכלי של היהודים משפיע לרעה, כמעט עד כדי ביטול עיקרי, על תנועת הפועלים היהודית בכלל… בשעת רעידת האדמה, כשהקרקע משתמטת מתחת כפות-הרגליִם, אין מי שיחָלץ חושים להילחם בכל מה שעומד כנגד כצר… מעמד הפרוליטאריון היהודי אולי צריך מקודם להחזיק מעמד – ומלחמתו בעד המעמד הזה – אולי היא היא מלחמת-המעמד שלו…
והנה לפני זמן-מה הייתה מועצה של באי-כוח ה“בּונד”, שהוציאה ריזולוציה כזו:
“המועצה מוצאה, שבין הגורמים, שהשפיעו באיזו מקצועות להדיח מהם את הפועלים היהודים או לבלי להניח להם שיכּנסו לתוכם – עוּבדות הנראות יחד עם הנטיה הכללית של הפרוליטאריון היהודי לחדור לתוך התעשיה הגדולה – שבין אותם הגורמים תופסים מקום נכבד: מה שהבורז’ואזיה שואפת להחליף אם הפועלים בעלי-ההכרה במחוסרי-הכרה, שבנדון זה התבלט הדבר בכל מקום בהחלפת הפועלים היהודים באינם יהודים, וכמו כן זו המסורה שנשתרשה אצל חלקים אחדים של הפרוליטאריון, ושבעלי הבתים מפתחים ומגדלים אותה, כי יש מקצועות ידועים בתעשיה השייכים להם ורק להם, ובפני פועלי לאום אחד הם חוסמים את הדרך או מגבילים את כניסתם לתוכם”?
ואל הריזולוציה הזאת מקדיש יעקב לשצ’ינסקי מאמר חשוב מאד ב“ראזסביט”, גליון 44, בשם “הודאה מאוחרת”.
הכותב אינו מתעכב הרבה על צורת הריזולוציה ומבטאיה: “איזו מקצועות” וכדומה, “המעידה כי באותה הסיבה, שלכאורה היא נושאת דגלו של אידיאל מעולה, עוד לא למדו, בכל זאת, לדבר בשפה פשוטה, נאמנה וגלויה”; כלומר, בלי אחיזת עיני עצמם ועיני אחרים… הוא ניגש ישר אל תכנה. האופטימיסטים המושבעים שלנו במקצוע הכלכלה היהודית מודים, איפוא, סוף-סוף, שבין כל הגורמים להדחת הפועלים היהודים מן התעשיה תופסים שנים מקום נכבד, והם: שאיפת הבורז’ואזיה להשתמש בפועלים מחוסרי-הכרה ומסורת-הפרוליטאריון, או של “חלקים אחדים ממנו”, לחשוב מקצועות ידועים לנחלת-אבות, שאין לזרים חלק בה. והוא אומר:
“שהבורז’ואזיה שואפת לבוא במשא-ומתן רק עם פועלים מחוסרי-הכרה ומוכנה ומזומנה תמיד, בשעת-הכושר ואף לא בשעת-הכושר, להיפטר מאלמנטים בעלי שכל ודעת – זוהי אמת כל-כך אלפא-ביתית, עד שאין גם שום צורך לחזור עליה. ברם, מפני מה מתבלטת השאיפה הזאת “בכל מקום” בהחלפת הפועלים היהודים באינם יהודים – חזיון זה, רואים אותו עדיין עומד ואומר: דרשוני. הרי אין מי שיפקפק בדבר, שהפועלים היהודים הבאים ללונדון או לפאריס הנם פחות בעלי-הכרה מהפועלים המקומיים, ומה שחושב ביותר בשביל נותן-העבודה – פחות מוכשרים להסתדרות ולמלחמה מסודרה בעד אינטרסיהם המעמדיים. הקווים השליליים הללו של הפועל העברי, והחיוביים מנוקדת-ההשקפה של הבורז’ואזיה, ידועים בוודאי גם לפבריקאנטים האנגליים, גם לצרפתיים. ואף על פי כן, עוד מעולם לא שמענו, שאלה האחרונים יחליפו את הפועלים המקומיים בגרים היהודים החלשים ומחוסרי-ההכרה. יתר על כן, הרי אין מי שיחליט, כי הפועלים הפבריקאים הפולנים, ביחוד בכרכים, הנם פחות בעלי-הכרה מהפועלים היהודים – ובמה, איפוא, תתבאר העובדה, שהפבריקאנטים היהודים, בעת שפתחו פבריקאות מיכניות להכנת בגדים, הזמינו פועלים פולנים עירונים והשיבו אחור את פני הפועלים היהודים, בעוד שדווקא במקצוע זה הראו הראשונים זה לא כבר בגלוי ריבולוציוניות יתירה?”
הכותב עומד עוד על עובדה אחת. הנדידה היהודית מן העיירות הקטנות למרכזים הגדולים, בפרט לווארשה, כמעט שאינה פחותה מנדידת יושבי הכפרים לערים. ובכל זאת, לא יעלה על דעתם של הפבריקאנטים בפולים המדינה, בין יהודים ובין אינם-יהודים, להחליף את הפועלים האזרחים העירונים, שצרכי-החיים שלהם והכרתם המעמדית גבוהים, בידי ההמונים היהודים החרובים, יוצאי העיירות הקטנות, שדרישותיהם מן החיים הנן מינימאליות והכרתם עוד פחותה מזה, הנכונים לעבוד ארבע-עשרה שעות במעת-לעת ולהיות לעבדי עולם?
מה שנוגע לנימוק השני של הריזולוציה, ל“מסורת של חלקים אחדים מן הפרוליטאריון לחשוב מקצועות ידועים בתעשיה שייכים להם ורק להם”, שואל לשצ’ינסקי: מה המה אותם “המקצועות הידועים?” למי הם “ידועים?” עד הנה היה נחשב לדבר ידוע, שהפועלים הנכרים חושבים למונופולין שלהם את מכונת-האריגה המיכנית, ואולם הנה התחילו בווארשה להכין בגדים במכונה מיכנית, ו“נודע”, שהפועלים הנוצרים חושבים גם את החדשה הזאת, שלא ידעו ממנה לא הם ולא אבותיהם, למונופולין שלהם ודורשים, שהיהודים ישארו בעלי-מלאכה גם במקצוע זה. שמע מינה, שכאן אינו ענין של “מקצועות ידועים”, שבהם החזיקו הגויים מאז ומעולם, בעוד שבמקצועות אחרים יש מקום גם ליהודי, אלא הדבר תלוי, בעיקר, במדרגת המקצוע ובמצב-התפתחותו. הפועלים האזרחים אומרים ליהודי בכל מקצועות-העבודה: עד פה תבוא ולא תוסיף! ואמנם כך הוא בנוהג שבעולם: גם הפועלים האמריקנים חוסמים את הדרך בפני הבאי מסין, וכך נוהגים גם הפועלים האוסטרליים, בחשבם את שוק-העבודה של ארצם ל“פריבילגיה” שלהם – ולמה יהיו פועלי רוסיה ופולין אחרים בנדון זה? מי שלו הכוח – לו גם הדעה. הפרוליטאריון אינו כלל קוסמופוליטי, כמו שחשבו באותם הימים הטובים, אינו כלל נגד ארץ-מולדתו ונגד תרבותו הלאומית, כי אם רק נלחם הוא בעד הממשלה בארץ ובתרבות. ומי שאינו דומה בכוחו לכל חברי-המשפחה אינו יכול להיות חבר שווה לכל במשפחה. הפרוליטאריון היהודי, אם רוצה הוא בחיים, עליו – ביחד עם כל שדרות-העם – ליצור כלכלה לאומית לו לעצמו, ששם תהא לו אפשרות-העבודה הגמורה. זוהי התעודה ההיסטורית שלו.
ולעת-עתה? מה לעשות לעת-עתה? מה לעשות? על השאלה הזאת עונה יעקב לשצ’ינסקי בשורות אחדות.
“שהעבודה היהודית תעבור לצורה יותר גבוהה ומפותחת של התעשיה – בזה מעוניין רוב גדול של עמנו; ולרוב הזה יש כוח ריאלי גדול, הכוח של הקונה והמשתמש בפרודוקטי התעשיה”.
במלים אחרות: האינסטינקט הלאומי של כל יהודי צריך להורות לו, שבבואו לקנות איזה דבר, יבכר להשתמש דוקא במה שנעשה על ידי יהודים. זה יכול להשפיע על הפבריקאנטים ונותני-העבודה…
וכמדומני, שמתוצאה אחרונה זו יכולים אנו ללמוד איזה דבר גם בארץ-ישראל בנוגע לשאלת העבודה העברית אשר אתנו פה בארץ. הרגש הלאומי שלנו אינו צריך לרחף לעולם ועד בעב העננים, הערפל וההפשט. הוא צריך לרדת ארצה. התבצרותה של העבודה העברית דורשת קנאות גדולה. מי שאינו משגיח בזה, גם אם יהודי יפה הוא בכל המובנים – לצרינו הוא, אויבנו בנפש.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.