אודה ולא אבוש, כי מיום שקראתי ספר “שיבת ציון” ירד כבודם של רבני הדור בעיני מאד. “לא נוּכל” (" non possumus ") הנאמר בשׂפה ברורה ויוצא מלב טהור חביב עלי הרבה יותר מדברים המשתמעים לתרי אַפּי, שאי בכוחם אלא להעיד על בעליהם, כי יחסר להם העוז המוסרי לשׂאת ביד רמה את הדגל המסור להם ושמירתו עליהם.
בגליציא קרה לפני זמן מה המקרה הזה: חברת חו“צ שם, שמרכזה בעיר טַרנוב, בחרה לה לגזבר את אחד מעשירי העיר הזאת, איש חסיד, והוא קבּל עליו המשׂרה. לאחר ימים נודע הדבר לאותו “הרב הקדוש” שהעשיר הזה נשמע לו, וגזר עליו במכתב, שיתפּטר ממשמרתו ויודיע גָלוי במכ”ע “מחזיקי הדת” כי דבר אין לו עם החֶברה. העשיר עשׂה כמצות קדוֹשו, וחו“צ נבוֹכו. מה עשׂו? השׂיגו העתק ממכתבו של הרב “הקנאי” ופרסמוהו בדפוס, כדי לגלות קלונו ברבים, ולעומתו פרסמו מכתב מרב אחר ידוע בגליציא, הנותן צדק לפעלה של החברה ו”הכשר" על חבת ציון בכלל, באותו הנוסח הידוע לנו מתוך הספר הנזכר. וכשקראתי שני אלה המכתבים זה אחר זה, הרגשתי בלבי, כי, למרות רצוני, מכבּד אני את הראשון, המתקומם נגד בעלי בריתי, יותר מן השני, המתפּשר עמהם. הראשון הגיד בפה מלא, כי מתנגד הוא למעשׂי החברה מפני שני טעמים: מפני שקבּוּץ ממון לישוב החדש יכול לגרום היזק לקופת החלוקה, ומפני שהשמועה עוברת, כי יש מן הקולוניסטים שאינם מדקדקים במצוות; והשני הצהיל פניו אל החברה ודבּר דברים טובים ו“מתוקים” על הישוב החדש, אלא שבתוך הדברים הבליע בנעימה, כי הדבר מובן מאליו, שמעשׂי החברה לא יזיקו לקופת החלוקה ושהקולוניסטים העתידים להתישב בא“י על ידה יהיו מדקדקים במצוות ככל יראי ה' שבגליציא… והאמת דורשת להוסיף, כי חברינו חו”צ שם לא הראו אף הם אומץ רוח במדה יתירה, ותחת להודות לדברי הראשון ולאמר “אעפ”כ", הרכינו בראשם לדברי השני ואמרו “אמן”…
ואולם היו ימים גם לי שמצַפּה הייתי ישועה בעזרת הרבנים. רב אחד ראיתי עולה על הבמה ומטיף לשלום ואחוה. בשם חבת-ציון בדברים היוצאים מן הלב ונקיים מכל “התחכּמות”, – והאמנתי שעוד חברים הרבה לו, אלא שלא הגיע עוד זמנם להגָלוֹת1. מן הפרט דנתי על הכלל, שאין הרבנוּת מקבּרת בהכרח את הרגש הלאומי הפשוט, ה“חִלוֹני”, ואפשר לו לרב להיות תמים באמונתו ומסור לתורתו בכל נפשו, מבלי שימנעהו זה מלהרגיש עצמו בתוך חוג לאומי יותר רחב, המקיף את האומה כולה ומאַחד כל כתּותיה בעבודה אחת למטרה אחת.
אבל במשך הזמן הביאוני מקרים שונים לידי הכרה, כי “הפרט” הזה לא היה אלא אחד מאותם החזיונות הבודדים הנראים במהלך החיים ההיסטוריים, שקשה מאד למצוא את הקשר בינם ובין השאר ולהבין סבּתם ואופן הוָיתם, ועל כן אין דנים מהם גזרה שוה…
ביחוד הוברר לי הדבר הזה עתה, בקראי את ספרו של הרב ז“ל שיצא באלו הימים2. הספר הקטן הזה, אם נפשטהו לפי ערכּו הספרותי וההגיוני, נמצא אולי, כי צדק בן המחבר, הגאב”ד דוואלקאוויסק, העומד בפתח הספר ומבקש “סליחה ממעלת נשמת אדוני אבי”, על כי לא הקדים להוציא את החבּוּרים שהשאיר אחריו “במשׂא ומתן של הלכה אשר להם משפט הבכוֹרה”, ותחת “כל אבני קודש הללו הנתונים בבית גנזיו”, הוכרח, מפני “המצב הממוני”, להוציא ראשונה ספר כזה. “אשר לא לכבוֹד גדוּלת תורתו” הוא. כי אמנם, סגנון הספר הזה וסדוּר ענינו ומהלך רעיוניו אינם מעידים על כשרון ספרותי ובקיאות בדרך הרצאת דברים עיוניים לפי קשר המחשבות והשתלשלותן זו מזו. יש שהוא מדלג מענין לענין בלי קשר נאות, פותח בזה ומסיים בזה, מתחיל בשאלה ואינו משלים תשובתה, כופל ומשלש רעיון אחד במקומות שונים שלא לצורך, מאריך במקום שראוי לקצר, וכדומה. ומן הצד הזה אולי באמת יותר נאה היה “לכבוד גדולת תורתו” להוציא ראשונה את פלפוליו בהלכה, שמהם אין דורשים לא סגנון ספרותי ולא קשר טבעי וסדר הגיוני, ומה דלדידן הוה מומא לדיהו לא הוה מומא. אבל מי שיקרא את הספר הזה, כמוני, רק בכוָנה להכיר ולהבין מתוכו את נפש המחַבּר, הוא, כמדומה לי, יסכים לדעתי, כי חייבים אנו להודות ל“המצב הממוני” של הרב המו“ל, אשר הביאהו לזכּוֹתנו ראשונה במַחבּרת הקטנה הזאת וגם להוסיף בראשיתה (בודאי בשביל שלא יטעו לדון מקטנותו של הספר על המחַבּר) תולדות מר אביו ולשלב בהן איזו ממכתביו ודבריו ששמע מפיו, המשלימים לפעמים מה שחסר בגוף המַחבּרת להבנת השקפותיו של הרב ז”ל והלך רוחו.
מתוך המַחבּרת הזאת אנו למדים, כי ר' מרדכי עליאשברג היה “לאומי” אולי יותר ממה שהאמין הוא בעצמו. חֵפץ הקיום הלאומי – או בלשונו: “הכוח הפנימי להעמדת הלאום” (ע' 39) – הוא בעיניו הסבּה הראשונה לחזיונות תולדתנו, המונחת ביסוד כל חיינו ההיסטוריים ומניעה את העם לעשׂות מעשׂים ולקבּוע לו מנהגים הנאותים לקיומו, “אם בכוָנה אם גם שלא בכוָנה " (ע' 60). ועל כן גם בשאלות חיינו בהוה הוא מביט תמיד אל היסוד הלאומי הזה ואין לו אלא קריטוריוֹן אחד לשפּוֹט על פיו כל תקון וכל שנוי: עד כמה הוא מועיל או מזיק לקיום האומה ואחדותה. בכל תקופות הגלות הארוכה רואה הוא רק המשך החיים הלאומיים, שלא נפסקו בהפּסק החיים המדיניים, כי אם שנו צורתן לפי השתנות התנאים החיצוניים. “הכוח הפנימי להעמדת הלאום”, שבהיות ישׂראל שרויים על אדמתם התרכּז באהבת הארץ הלאומית, אשר בני העם מסרו נפשם עליה והגינו על חירותה בגבוּרה נפלאה, – הכוח הזה עצמו ברא אחרי כן, כשגָלו ישׂראל, מרכז לאומי אחר, “ארץ-חיים רוחנית”, שגם עליה נלחם העם “ברוח גבוּרה כאריות”, “הרגו איש את אחיו ואת רעהו”, “וגם את פי המורים לא שאלו אם כתורה עשׂו אם אין " (ע' 60). כי לא החֵפץ לקיים מצוה דתית הביאם לידי כך, כי אם חֵפץ הקיום הלאומי. “את נשותיהם ואת בניהם ובנותיהם הקטנים שחטו כאֵילים וכבשׂים בלי חמלה, למען לא יפלו שבי ביד אויב ויבּדלו מקהל ישׂראל ונוספו על שונאינו (ע' 38). – והשאיפה הפנימית הזאת לקיום האומה היא שהולידה ג”כ מנהגים שונים, שבהשקפה ראשונה נראים כמתנגדים גם להשׂכל הבריא וגם להתועלת הפרטית של אישי העם וגם למצות הדת, כמו למשל, נשׂואי קטנים וקטנות, דבר שאין הדעת סובלתו ואין הדת מסכּימה לו והוא “מַרבה עניוּת ישׂראל לאין תכלית”. אבל הקיום הלאומי דרש כן מאבותינו, “להרבות זרע ישׂראל בכל מאמצי כוח”. “בשנות רעה, אם היו ממתינים לאיש עד יגדל ויתבּשל כוחו ושׂכלו, האם היה נאות ברצון נפשו להעמיד עוֹל רחיים על צוארו בעוד הוא עומד בכל יום בפחד?” (ע' 39). ועל כן דחה “הכוח המעמיד” שבלב האומה את טובת הפרט מפני קיום הכלל, והאבות העמיסו עוֹל חיי המשפחה על ילדיהם הקטנים “ולא שאלו את פי הרבנים אם מוּתר לישׂא אשה קודם שיִטע כרם ויבנה בית” (ע' 38). גם “מה שמנעו מבניהם למודי חול”, לא היתה הסבּה האמתּית לזה שׂנאתם את הדעת והיוֹתה נחשבת בעיניהם כצרת הדת; אדרבא “ידע ישׂראל כי אם חסר לנו מידיעת העולם הרי אנחנו כבעלי מומים”; אלא שהקיום הלאומי דרש גם את הקרבן הזה מאבותינו, שיעשׂו את בניהם ל”בעלי מומים”. “כי אִלולי היו מלמדים את בניהם כל חכמה ומדע, אז אחרי כן, כאשר היו מוצאים הדלת סגורה בעדם ליהנות מפרי חכמתם, היו עומדים בנסיון גדול להאביד הצלחות גדולות. היחזק לבם?” (ע' 40).
מתוך העיקר הזה יצאה לו להרב גם השקפה אוֹריגינלית על הרבּנוּת ותעודתה. חפץ הקיום הלאומי התרכּז בגולה ב“הארץ הרוחנית”, בחבּת התורה, והחבּה הזאת הולידה את הרבנות, לא להספקת הצורך המעשׂי, הדתי, להורות הוראה, כי אם לרגלי צורך יותר גדול, לאומי: להיות כעין “סימבּוֹל” חי של חבּת העם לארצו הרוחנית ולשׂאת דגלה בתוכו ביד רמה. ועל כן, בזמן שגדולה היתה חבּת העם אל התורה, גדל בעיניו גם ערך הרבנות וכל קהלה השתדלה שיהיה רב גדול שוכן כבוד בתוכה, אע“פ שלצרכיה המעשׂיים, לדון ולהורות, היתה יכולה להסתפּק גם בקטן ממנו. ולהפך, כשאנו רואים בזמן הזה, כי ירד כבוד הרבנות “ומעטות הן הקהלות החשובות אשר יאבו לפאר עדתם באיש מצוין וגדול בתורה שיהיה אלוּף לראשם”, אלא מסתפקים על הרוב במורי-הוראה ודיינים פשוטים, – אין זה אלא מפני שחבּת התורה בלב העם ירדה הרבה מעלות אחורנית; הצורך הלאומי, לרומם כבוד ארצו הרוחנית, אינו מורגש עוד לעם, ולא נשאר אלא הצורך הפרטי, המעשׂי, לדעת את האסור והמוּתר ע”פ הדת; הרבנים אינם עוד איפוא בעיני העם נושׂאי הדגל הלאומי, כי אם בעלי מלאכה דתית, ועל כן אינו מתכּבּד עוד בכבוֹדם ואינו מחַזר אחר אנשים גדולים למלאכה זו, שיכולה להעשׂות גם ע"י קטנים. זה הכלל: “בהתרוממות התורה תרום הרבנות נושׂאת דגלה לעומתה, וברדתה ושפלותה תרד גם הרבנות ותשפל לעומתה” (ע' XIV ).
על פי השקפה זו, מובן הדבר, כי הרבנות האמּתית, נושׂאת דגל האומה, אינה יכולה למחוֹל על כבודה ולהכּנע מפני מי שיהיה. הרבנים האמתּיים הם, לדעת הרב, ראשי-העם הטבעיים, מגיני ארצו הרוחנית, וכל הפרנסים והמנהיגים מחויבים להיות כפופים להם, ולא להפך, כמו שבאמת היה הדבר נוהג לפנים, בזמן שהרבנות הלאומית היתה קיימת. וכשפנתה חברת “מַרבּי השׂכלה” בארצנו אל הרבנים בבקשה שיעמדו לימינה, כתב הרב ז“ל לבנו: “מה תגיד לקול הקריאה של חברת מַרבּי השׂכלה הקוראים לרבני ישׂראל להתאחד עמהם? זכרון לדור ראשון, כאשר היה ועד ארבע ארצות… אבל, בני, חלוּק גדול בדבר. ששם ישבו גדולי הדור בראש והם קבּלו וחלקו מכבוֹדם להגבירים להתאחד עמהם… וגם היו הגבירים וַעד הפועל והמקיים אשר יצא מהרבנים… וכאן הוא ההפך, שהגבירים קוראים להרבנים להתאחד עמהם, שהם ישבו בראש והרבנים יהיו לכלי חפץ בידם להוציא לפעולתם את חפצם ומַאוים. ראה נא, בני, שאינם קוראים להרבנים רק בשפל קול הקריאה, ותראה תוצאותם, כי לא ישׂימו לב לדברי הרבנים אם לא ימצאו חן בעיניהם” (ע' XV ). וכל ערכם של הדברים האלה ותכוּנת נפש אומרם נכּיר רק אז, כאשר נזכור, כי אמנם היו רבנים גדולים אשר נמצאו להם, ל”האריות" שבעיר הבירה, להגָרר אחריהם ולהיות כלי תשמישם…
ומצד אחר היה הדבר פשוט בעיני הרב, שהרבנות הזאת, שבּה התגשמה הארץ הרוחנית של העם הנודד, יש לה הזכות, או יותר נכון – החובה, לשמור על אחדוּת העם והנהגת כל בניו בדרך-חיים אחת – דרך התורה. וכמו שראשי כל עם ועם עונשים את החוטא לארץ מולדתו, כן הרבנים רשאים וחייבים להטיל עונשים על כל החוטא לארץ הרוחנית שלנו לכוֹף כל בני העם שישארו נאמנים לכל פקוּדיה. הרבה פרקים מספרו הקדיש הרב ללמד “זכות” על מנדלסזון, אשר אמר לשלול את הכוח הזה מאת הרבנים ולהניח משפט עוברי עברה לאלהים לבדו, ונראה מתוך דבריו, כי חשב זאת לו, למנדלסזון, לחטאה גדולה. ואנחנו הלא ידענו מדבריו ומעשׂיו בעניני חבת-ציון, כי קנאי נלהב לא היה הרב וכי סבל באהבה וחמלה את החפשים בעניני הדת וגם השתתף עמהם בעבודת הכלל. לא קנאת הדת דבּרה איפוא כאן מתוך גרונו, כי אם עוד הפעם דאגת הקיום הלאומי: אחדות האומה נחוצה לקיומה; הקנין הלאומי המאַחד את העם בגולה הוא – התורה. ראשי התורה הם איפוא ראשי העם, ואחריות קיומו ואחדותו – עליהם. וכשהם שהקריבו בני העם על מזבח הקיום הלאומי את הצלחת בניהם ובנותיהם, כך עליהם להקריב על המזבח הזה גם את חירותם האישית, וההכנעה לפני הרבנים לא תהיה להם כסימן לשפלוּת הרוח וקנאה חשכה, כי אם להפך – הן הן גבוּרותיו של עם מפוזר ומפורד, שאין לו בעולמו אלא הארץ הרוחנית הזאת, ולה הוא מקריב כל נפשו וכל חפציו האישיים…
כך היה צריך להיות, לפי דעתו. ואולם עיניו פקוחות לראות עם זה גם את המציאות כמו שהיא. רואה הוא, כי סר כוח הרבנים מעליהם, כי גם הרבנות עצמה – אותה הרבנות האמתּית – איננה עוד במציאות ואין לה תקוה לשוב לקדמוּתה, בהיות מקורה, חבּת התורה, הולך ויבש, ונמצא קיום העם בסכנה ואין לו על מה שיסמוך. אבל הוא רואה כמו כן, כי חפץ הקיום עודנו במציאות ולא ינום ולא יישן. הארץ הרוחנית, שבּה התבצר עמנו אלפי שנה, אינה מַספקת עוד עתה, והנה התחיל העם לשוב ולזכור – בהכרח, מחפצו להתקיים – את ארצו הגשמית, ונולד רעיון חבת ציון. ומיד שכח הרב את חפצו לענוש קשה את “החוטאים” בכוח רבנותו, ויהיה לאחד מחובבי ציון היותר נאמנים ויכרות ברית את החוטאים, לבנות עמהם יחד את בית ישׂראל. ובזה לא נטה מדרכו ולא שנה את דעתו הראשונה במאומה. כי כאז כן עתה רק רעיון אחד יחַיהו ודאגה אחת לו: קיום האומה ואחדותה; אלא שהאמצעים עתה אחרים, מפני שהמצב אחר הוא. “כל חוֹזק ותוקף לאומי לא יחָשב כמו האחדות; האומה היותר חזקה, בהתפרדה לרסיסים, החלקים מבטלים אלו את אלו ואפס כוחם… הבּריח התיכון אשר בכוחו לחַבּר את לבות בני ישׂראל היא מצוָה אחת כוללת ומשתתפת וישוב ארץ ישׂראל שמה. המצוה הלזו בכוחה לקרב רחוקים ולאַחד את הקרעים אשר בבית ישׂראל. המשׂכּילים והיראים צמודים יהלכו, אין בה לא פירוד הדעות ולא שנוי השקפות שיהיו חוצצים בזה” (ע' 31). ובמכתבו לאחד מגדולי הרבנים, בחפצו לקנות גם את לבו לחבת ציון ולהוכיח לו שאין רע במה ש“המשׂכּילים” משתתפי בדבר, הוא אומר: "וכמו שבצרפת כל חלוקי הדעות במדיניות לא תביא פירוד הלבבות במקום הנוגע לקיום כל הלאום, ושם יעבדו כאגודה אחת, כן גם אצלנו בני ישׂראל במקום הנוגע לענין ארץ ישׂראל, מרכז תקות האומה כל הימים, בטלו כל חלוקי דעות " (ע' XXIX ). תמֵה אני אם נשמעו באיזה זמן דברים כאלה יוצאים מפי רב בישׂראל. והרי לנו בזה עדוּת ברורה, כי “קיום כל הלאום” הוא הוא הנקודה המרכזית בכל השקפותיו של הרב ובכל מַאוויי לבו, כן בשעה שדרש בשבח האחדות עם המשׂכּילים וכן גם בשעה שנצטער על שאין בידו לכפתם על העמוד ולהלקותם על כל חטאותיהם…
ומשעה שבא הרב לידי הכּרה, כי ישוב ארץ ישׂראל הוא הדבר הדרוש עתה לחפץ קיום העם ואחדותו, היה הישוב הזה נשמת חייו ויהגה בו יומם ולילה. אבל גם פה היתה המטרה העיקרית לנגד עיניו תמיד ולא שכח אף רגע – כמו שקרה לשאר חו“צ – מפני מה הישוב הזה יקר לו כל-כך. על כן לא נסחב אחר זרם ה”מעשׂים" עם השאון והבּהלה שבאו לרגלם, בזכרו תמיד, כי המעשׂים האלה עם כל שאונם והמונם אינם כלום בערך אל רוחק המטרה וקושי השׂגתה, וכי כל עיקר תכלית מעשׂינו צריך להיות רק – לפַנות הדרך לפני העם ולעורר לבו, שיחפוץ ויוכל לשוב לארץ אבותיו, איש איש בכוח עצמו, לא על ידי חברה של צדקה ופרוטותיה הדלות (ע' 45, 46). ועל כן צריך שנעשׂה מעשׂינו בזהירוּת ובמתינוּת, כי הכל לא לפי רוב המעשׂה, כי אם לפי טובו. ובמרירות לבו יתאונן על “בני הנעורים הרוצים לעשׂות קפיצת הדרך בכל פעולותיהם ויכולים לגרום רעה לכל השקפותינו לטובת ארצנו הקדושה ותקוָתנו לבית חיינו” (ע' 32); אף שׂמח הוא על הגזרה שגזרה מלכות תוגרמה לבל יתישבו בנ“י בא”י, כי “טובה גדולה הסב לנו ה' בכל אלה לטובת קיום הרעיון הגדול… ואלמלא העיכּובים הללו כבר היה נתבטל הענין מעצמו, ולא ע”י מתנגדיו, רק על ידי מחַבּביו בלהבות אש, אשר בגודל תשוקתם אבדו חשבון השכל הבריא " (ע' 49).
לא הרבה יש בעולם אנשים “שלמים”, שרעיון אחד מרכזי שולט בכל נפשם ואינם נרתעים לאחוריהם מפני שום תולדה מחויבת ממנו ומפני שום מעשׂה הנראה להם כתנאי מוכרח לתקומתו. אך ביחוד מעטים אנשים כאלה בתוך הלאומיים שלנו. כמעט כולם, בין שהם מן ה“יראים” ובין משאינם יראים, “חרדים” הם ורכּי לב ולא יעיזו ללכת אחר רעיונם עד לתולדותיו הקיצוניות, כי אם רק עד גבול ידוע, שגובלים להם הללו מימין והללו משׂמאל… בתוך מפלגה כזאת ראויים אנשים יוצאים מן הכלל, כרבי מרדכי עליאשברג, להִזָכר ולחזור ולהִזָכר תמיד.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.