נפש… / שלמה שפאן
© כל הזכויות שמורות. מובא ברשות בעלי הזכויות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.
(אגדה)
האדם הצעיר הלך מורכן ראש, ובעיניו העמוקות נשקפו געגועים עזים מאד. הוא הלך והתקרב אל הגן.
היו צהרי קיץ. השמש שפך את זהבו למכביר, ויתגאה בלבו, כי אין דבר בכל העולם אשר יעמוד בפני שרב זהבו. דומם עמד הגן, כמו מתעלף בעדנת הצהרים, ובין צאליו הרוויים רעדו פתילי הפז של השמש. הפרחים התנוססו בכל צבעיהם העדינים, והיו מהם דומים לתינוקות ומהם דמו לנשים מפוארות, וריחם ריח בשמים דק ומשכר. עצים זקופים בעלי גזרה מחוטבת וצמרות גאיוניות התנועעו בתנועות רבות-חן, כמו ביקשו לגרות ולשבות לבבות ביופיָם המלא. ומבין צמרות העצים נשקפה התכלת, תכלת רוגעת ומזהיר. בעלי הכנף צפצפו בציבור וביחידות, וזמרתן הערבה נישאה בין בדי העצים הירוקים.
האדם הצעיר בא בשער הגן, ראשו מורכן ועיניו מלאות צער וגעגועים. הוא עמד רגע ומלבו פרצה אנחה ממושכת.
אחר נגש אל הספסל הראשון, סמוך למבוא, ויצנח עליו. האנחה באה אל תוך הגן, אולם לא אבדה בדממת הצהרים ובזמזום הצפרים, ולא טסה על כנפי הרוח הקליל לאפסי מרחקים. האנחה נישאה בתוך הגן חיה, מובדלת מכל הסובב, מבלי יכולת להתמזג עם הטבע העומד במלוא שגשוגו. היא נשארה גוש זר מעבר לתחום של צהרי-הקיץ בגן.
אז היתה מבוכה קטנה בגן, ואחריה קמה התרעמות קלה, והיא הולידה המולה דקה. מהו הדבר, המוליד בלבו של האדם אנחות, וקורא להן לצאת לאווירו של אותו עולם, אשר האנחות זרות לו?…
והתחיל הוויכוח.
הפרחים אמרו, כי ריחם הוא המשכר אותו ונוסך עליו רוח עיוועים ומביא מצוקת-תשוקה לתוך חזהו.
קרני השמש עליזי-הגאווה גזרו את לבב סוכת העצים הירוקה במשובת פזיזות, הרעידו את פזם על שיח נמוך, עומד נשען אל הגדר, והטיחו כלפי כל הגן:
רק זהבנו מביא חשק בלבו! והחמדה הזאת, אשר יחמוד את זהבנו, תציק לו ותעכר את רוחו.
הרוח הקליל, יליד מרחבי דרור רחוקים, חיווה את דעתו דרך אגב, כי הגעגועים אל המרחק ואל המרחבים הצרורים בכנפיו – הם-הם שבאו אל לבו של האדם וימלאוהו, ויצר לו.
והצללים אף הם זעו רגע, מבלי יכולת שלא להתערב בכל העניין הזה זזו ממקומם, כמו תרו אחרי מקום אחר נוח לרבצם, וילחשו על אוזן האדמה בלחש-קטיפה:
רק אנו הסיבונו בעקת לבו של האדם, אשר ירדוף תמיד אחרינו ולא ישיגֵנו.
גם הזמיר רצה לומר דבר: אולי שמרתי הערבה והענוגה היא המושכת לב האדם? אבל הוא לא יכול להפסיק את סלסול ה“קדושה” שלו, ובמקומו התערבה בשיחה חיפושית, אשר את לבה אכלה קנאה קשה כשאול, על כי החסירה אלהים מעלות טובות, היא כיסתה בכנפיה השחורות על גופה ובצניעות רבה, קימצה את שפתיה ואמרה בחנופה מתוקה ובכוונה לפגוע בעקיצה בכל יתר המשתתפים בשיחה:
רק קול הזמיר לבדו גרם לכליון-נפש האדם, ורק הוא בזמרתו הערבה הוליד את האנחה בלב האדם.
מן הצד עמד עץ זקן, רב-פארות ועב-צמרת, אשר מבעד לסבך ענפיו ועליו לא חדרה אף קרן-שמש אחת ולא חוט-כסף אחד של הסהר בלילה. זקן מאד היה העץ. בלילות לא יכול לישון ועליו הרחבים רעדו תמיד. העץ הזה היה לו לזרא כל הוויכוח הטפל של פרחחי הסבכים והבריות השונות, וישתק אותם במנוד ראש מתוך המיה ורוויה. הוא ידע את הסוד. מדי לילה בלילה בשעות המאוחרות ישבו תחתיו זוגות זוגות, והוא הקשיב לדיבוריהם ולהולם לבם. הוא ידע את מוצא האנחה. העץ הזקן הזה, אשר לא התעלס עוד באהבים עם קרני השמש ולא נתן להן להגיע עד מצבתו, השתיק את כל החבורה ואמר להם:
הנערה, אשר זה לילות אחדים ראיתי בלווית האדם הצעיר הזה, היא היא שהולידה את האנחה בלבו!
החבורה קיבלה בהכנעה את מרותו של הזקן ונשתתקה. אולם בסתר לבם עוד תססה מחאה על הזקן הזועף, אשר הרס את דמיונותיהם היפים וגזל מהם את האונאה העצמית.
היתה שתיקה. החום היה גדול, והשמש חשב כי כבר הכריע לעולמים את ממלכת הארץ. הגן התעלף בחרבוני הקיץ.
אולם מאורע האנחה לא יכול להשתכח. מחוסר עניין אחר שוב התחילה שיחה על דבר האיש ועל דבר אנחתו.
ופרפר בן-יומו, אשר נחפז למוץ צוף והבטיח לפרחו אהבת-עולמים, אהבת-נצח – עד אשר ישקע השמש – פרפר זה העמיד פני יצור נעלה, ובהתעכבו במעופו רגע אחד אמר:
כלום קלה הנערה יותר ממני ואווירית ופזיזה יותר ממני? כלום יפה תלבשתה מכנפי-הצבעונין שלי? ואם לא, על מה זה יֵאנח האדם ככה? רק אוויל הוא!
וקרן השמש, ברדפה אחרי הפרפר ובאחזה בקצה כנף הצבעונין שלו, אמרה:
כלום יכול זהב שערותיה של הנערה להתחרות בזהבי אני? רק טיפש הוא האדם!
והתכלת אשר הגיהה ממרומים אמרה בבטחון גדול:
לא, עיניה בודאי לא ידמו לזוהר הספיר שלי.ץ רק נואל הוא האדם!
לפנות ערב התחילו להתלקט זוגות מטיילים בתוך הגן. עיני האדם הצעיר הפיקו געגועים וכליון נפש. הוא הביט כל הזמן לצד המבוא, בלי לגרוע עין אף רגע אחד. הגן הכיר בציפייתו המתוחה של האדם, הכיר על-פי תנועתיו העצבניות, על-פי מבט עיניו
ולבסוף באה. הצעיר קם לקראתה, בצעדו בכבדות, כמו אחרי יגיעה רבה מאד. הוא נשק את ידה והוליך אותה אל ספסלו. הנערה סיפרה לו על המכשולים שהיו בדרכה, מקודם בבית ואחר-כך ברחוב, והוא סיפר לה על ישיבתו בגן במשך שעות ועל צפייתו המרגיזה, וחיבק את ידה.
ובמשך השיחה אמרה הנערה:
את כל נפשי נכונה אני לתת לך, את כל נפשי.
והגן זקף את אזניו לשמע המלה הזאת. צליל מוזר היה זה, מלה זרה ובלתי-מובנת: נפש!… הנה, מה שיש לה לנערה!
ועשב אחד לחש לחברו ברטט טמיר: נפש!… הפרחים התכנסו לתוך עצמם בסוד קדושה: נפש! הפרפר כבר היה יגע מפזיזות יומו השוקע והרהר על העולם הבא, והמלה “נפש” נראתה לו כמו בת-קול משם… הצללים נמסו והתחמקו. קרן שמש אחרונה עוד הבהבה על צמרות העצים, אך הלכה הלוך והחוור, והיא התעכבה רק רגע אחד, להרהר על פירוש המלה המוזרה “נפש”…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.