יללת הרוח תעורר תמיד עצב בלבנו, גם אם לא נרבה מחשבות לדעת אולי נישאת בכנפיו אנחה יוצאת מלב עני גווע בהביטו אל עולליו, או מלב אם עת כי יגזלו בנה יחידה מבין זרועותיה ויקריבוהו למולך אשר יאכל בשר בחירי העם וישתה דמם למען הכין ממשלתו בארץ, או נהמת כל רוח נאנחה מכובד הפגעים, ממשא משפטי בני האדם, מתורת הורים ומורים ומאהבת בני האדם איש לרעהו, כן גם הנסיך ש. כאשר התחלחלה אהובתו עת אשר הרבה לנשקנה ולחבקנה בכל כוחו, כי עלה פתאום קול קורע לב מבעד החלון, לא הרבה מחשבות ויען ויאמר לה: הלוא אך יללת הרוח היא – וישב לחבקנה בזרועותיו, אולם נתבונן נא לראות מאין בא הרוח הזה אשר הביא קול קורע לב בכנפיו? –

לא האמינו כל היהודים יושבי ב. הקרובה לפראג כי שרה בת הרב דיברה ותקם דבריה, ומי זה יאמין לה בראותו את עיניה המפיקות חן, עלומים, תום ושלום, כי היא תבחר למאוס בכל תענוגי החיים, לשבת אלמנה שוממה בביתה באין איש, בלי שמחה וחמדת החיים? אמנם רבה השמחה במעונה חמש שנים, אמנם לא רבים רוו נחת מכוס החיים בכל ימי חייהם כאשר רוותה היא נחת וששון בראותה את אישה בחיר אביה ובחיר לבה, אחרי כי בחור מעם היה ורב גבורתו בתורה, עיר לעיר הביעה וגם מעל לגבול ארץ בהמן נזכר שמו לתהילה, וכבר זכה להשיב לשואליו דבר בדת ודין והוא עודנו בן שמונה עשרה שנה, וכבר כלו עיני רבים מיחל ליום אשר יבוא השדכן וידבר אל לבם להביא האוצר הנחמד הזה אל ביתם. וכבר הביטו עינים שחורות תחת מצח לבן וזך אחריו בלכתו לבית התפילה, כי אמנם תורה מפוארה בכלי נחמד ונעים חזו בו כל רואיו, ומי מאושרה כהאשה אשר לה אמר: “לי את”? והאשה המאושרה ההיא היתה שרה, בת האשה, אשר גם היא היתה מאושרת לפנים כמוה, כי גם באביה הרב חזו לפני ארבעים שנה את אשר יחזו עתה בשאול אישה, וכל הנשים הבתולות הודו בפה מלא כי אין מאושרה משרה, אך גם זאת הודו (ודבר גדול הוא) כי אין מאושר כהאיש אשר לרגלו היתה שרה למאושרה, כי אמנם גם העינים אשר ירו חיצי איבה ומשטמה וקנאה, גם חולדה אשר חשבה את כל מאושרה בתבל לחומסת אשרה, ובעיניה לא זך גם השלג ביום השלג וגם במלאך ממרומי שחקים מצאה מגרעות, גם היא הכירה וידעה גם השמיעה כי לא ככל יתר הבנות היא שרה, כי אמנם זכות אבותיה גדולה מאד, אך היא בעצמה נעלה מעל כל זכות. ואיך לא תרבה השמחה בבית אשר בו התאחדו שני עמודי השלום כאלה? אבל הטוב לא יאריך ימים, חוק הוא בחיים, ואחרי כי הטוב לא פנה עורף לשאול – לכן פנו החיים לו עורף ותשאר שרה אלמנה ובתה יעל יתומה. ולא גבירים אדירים גם לא גדולי יחש, לא פרנסי הציבור אף לא רבנים יושבים על מדין אשר נשכלו מנשותיהם עצרו כוח להסיר בגדי אלמנותה מעליה, היא גזרה אומר: לנצח אשב גלמודה עד כי יחביאני האל בסתר כנפיו ויראני שנית באור פני שאול עת אשר עטרתו על ראשו תבריק ופניו יאירו מזיו השכינה. לא האמינו כל מבקשי קרבתה, כי לא תסור מדבריה, כי מאנו להאמין, גם התנחמו לאמר: עוד יבוא יום אשר יבוא קץ לאנחותינו. כי אמנם לא רק בבתי מחול ומשחקים תישמע אנחת תוחלת נכזבה; אנחה כזאת תעלה לפעמים מאחרי התנור בבית – המדרש ובעשן התנור תכלה, גלי הנהר ישאו אתם אנחה אחרי ה“תשליך”, ומי יודע אם בין דמעות המתוודה ב“על חטא” לא תתבולל גם אנחה כזאת? רק כי כל האנחות כמו אלה תעלינה בתוהו ועד אזני האשה אשר בשלה באו לא תגענה, ומי יודע אם חזק כה לב שרה הטוב והחפץ להיטיב לכל ולשמח הכל לוא הגיעו עד אוזניה אנחות כמו אלה? מי יודע אם לא נקטה נפשה לאמר: למה זה ארע לאיש לא הרע לי? אבל אזניה לא הקשיבו אנחה ובכך חזק לבה מצור והאנחות ספו-תמו על יד, ובהתבוננה ליעל בתה, אשר מלאו לה בעת ההיא שש שנים, כי עלתה כפורחת, לחייה כשושנים ועיניה כשתי אבני-חן נוצצות באש שחורה, שיניה כפנינים ושפתיה כאלמוג, תום על פניה ויראת-אלוהים על לשונה, ­­­­– אז לא ידעה עוד שכול ואלמון, כי ידעה נאמנה כי עיני שאול אישה תצפינה מבעד חרכי שמים אליהם, ואם היא לא תעצור כוח לראות אותו, האם בעבור זה תמרר חייה? הן בעודו בחיים חיתו הסתתרה היא בחביון הידיעה ותבט שעות רבות בפניו ותאסוף אליה רוחה לבל תפריעהו רגע מהגיונו והוא לא ידע, לכן עתה כן יעשה גם לה, כי הוא אליה ישגיח, אליה יתבונן והיא לא תשורנו.

בת עשר שנים היתה יעל וכבר יצא לה שם בעיר ובערים סביבותיה ביפיה בחכמתה, בטוב לבה, גם בכשרונה ללמוד שפות, אף גם בזמרה ושיר, בכל זאת לא מנעה שרה את החפץ הזה מבתה, באמרה כי כל אלה יוסיפו לוית חן לנערה תמה וצנועה, ומי יודע אנה יובילוה רגליה אחרי אישה אם לא לפראג הבירה – ובני עירה אף כי לדבריה נפקחו עיניהם לראות כי נקלים בחורי העיר בעיניה ולא אחד בהם ישוה לה, כי על כן עיניה למרחוק תצפינה, לערים גדולות וגם לעיר הבירה תדאה ברוחה, ועל דבר כזה יסור ייסרו בני העיר ב. וג. וד. וכל יתר הערים הקטנות בשבט פיהם בלי חמלה, אבל על אישה כשרה אשר היא בת הרב הצדיק ואלמנת עילוי וצדיק והיא אף היא לא שטה ממעגלי התום והצניעות אף כאצבע, לא יעיז איש לדבר און. ובכן נשתקע הדבר ויעל למדה שפות ושיר וזמרה ותעשה חיל בלימודיה, ולרגל הלימודים ארחה גם כפעם בפעם לחברה את נערות אשר לא מבני ישראל, כי גם המורים אשר מפיהם הקשיבה לקח לא מבני ישראל היו, וכה התגלגל הדבר עד כי היום ותעש שרה מעשה אשר לא ייעשה, דבר אשר לא נשמע כמוהו בין בני ישראל בכל ארצות מושבותם, כי היא נתנה את בתה ללכת אל בתי תיאטרותיהם, לשמוע בשירי דופי אשר ישירו שם ולהקשיב לדברי נבלה אשר פיהם מלא ולראות במחול-משחקים אשר ראשיתו קלות-ראש ותוכו נבלה ואחריתו זימה, ואל מקום כזה נתנה שרה את יעל בתה ללכת! נורא הדבר הזה! ובפעם הזאת לא הועילו לה אף זכות אבותיה ואישה ותהי להיפך כי את הצדיקים האלה זכרו ויוסיפו לתת בה דופי, הן לו עשתה כזאת בת סנדלר, או טבח, או בורסקי, כי אז החרשנו, או אולי לא החרשנו ונביא אותה במשפט, אבל כי בת הרב ואשת שאול העילוי, אשה צנועה וכשרה עד כה, תהפך פתאום למשטה ¹ את בתה מדרך הצניעות, דבר כזה לא נשמע מיום הווסד הארץ, ולא קטנה היתה הדאגה בלב פרנסי העיר, כי קצרה ידם מעשות שפטים באשה, כי לשלוח בה יד לא נועזו ולוא גם הרבתה לפשוע, הן עוד זכרון אביה ואמה עוד חי בקרב העיר, ומי יודע אם לא יטה ההמון אחריה ויצא מזה קלקול לכל העדה ושם שמיים יתחלל, ובימים ההם עוד חששו בני ישראל לחילול השם.

אבל קשה מכל מדת דין קשה ומשפטים אשר ייעשו על ידי השופטים, הוא דין ההמון בחרצו איש לשבט, הפרנסים פחדו פן יקום ההמון נגדם ויעמוד לימין הנשפטה אם יאמרו להגיש את שרה למשפט; ובלי ספק לא שגו הפרנסים במשפטם, ובאמת כן היתה לוא שלחו המה את ידם בה, אבל אחרי כי לא הביאוה במשפט, התעורר ההמון לעשות משפטים בהחוטאת גם בהפרנסים ברוח פיהם ויאמרו לאמר בעיר, כי על עוון כזה לא עת החשות היא, ומי יודע אם לא תשא כל העדה את העוון? מי יודע אם לא המתים בשנה הזאת אך בעקב העוון הזה מתו, ומי ימנה מספר להמתים בשנה הבאה, ובנות ישראל תראינה גדר הצניעות דחויה ותפרוצנה דרך ותעבורנה ביד רמה. כאלה וכאלה נדברו בעיר, ודרך ההמון לא הלא מודעת: הוא מלא רחמים לנשפט בעוונו, ואם יראה נושא עונש ינוד לו ויאשים את שופטיו ואת חטאיו לא יזכור, ואם בעיניו יראה איש העושה דבר אשר שלא כדת, אז ישחית רחמיו וישפטנו גם במשפט-מות מבלי השיב אל לב לחקור ולדרוש אם שורש דבר נמצא בו. הרבה ההמון לדבר בשרה ולתת בה ובבתה דופי מבלי אשר העלה על לבו לחשוב אולי נאלצה שרה לעשות כזאת;אולי הפצירה בה בתה ולא יכלה למרות פיה, אולי תבכה גם נפשה במסתרים ותנחם מכל אשר עשתה לבתה;– כל אלה לא עלו על לב ההמון, אשר המה ויתגעש מיום ליום, וגם עד אזני שרה, אשר הסכינו לשמוע אך תהילה וברכה. הגיעו דברי חרפות ונאצות ויביטו אחריה בבואה לבית-התפילה ויניעו ראש אחריה בצאתה, אם באמת כן היה או דמיון שרה הגדיל על הדבר – זאת לא נדע. אך לה צר המקום לשבת בעיר אחרי אשר אזניה הקשיבו קול דבורה המגדת אשר בקול גדול אמרה בבית-התפילה: אמנם צדקה מאד כי נשאה עיניה אל עיר-הבירה, כי שם יימצאו משומדים די והותיר, ובעירנו לא יתן אף המקבר את בנו לבתה, ואם לא תמהר ללכת אל עיר-הבירה אז שיבה תזרק ביעל וגואל לא יימצא לה. – וכל הנשים שרקו בשפתותיהן ותניענה ראשיהן ודבורה הוסיפה לדבר על התיאטראות ועל השיר והמחולות ותרם רגליה ותאחז בשולי מעילה ותכוף ראשה אל שוקה כמו תכין פעמיה לצאת במחול, וכל הנשים שחקו בקול ועל עפעפי שרה כיסתה צלמות ותברח כמורדפת על צואר, וכחיצים שנונים רדפו דברי המלעגת ושחוק הנשים אחריה, וכטובעת במצולות אחזה במלה אחת כמו בה תוושע: “לעיר הבירה, לעיר הבירה!” – דובבו שפתיה וכמו עיפה נפשה לרודפים פרצה אל ביתה, ובלהות- צלמות אפפוה: בתה יושבת אל העוגב ואיש צעיר לימים, חסון כארז, ופניו יעידו בו כי ממרום עם הארץ הוא, ישב לא רחוק ממנה ויחדיו ישיחו.

– אמי! – קראה יעל ברוצה לקראתה – הנה הנסיך ש., בן אדון העיר והארץ סביבה, שמע כי קנאים יפגעו בנו ויבוא הנה לנחמנו ולהבטיחנו כי לא יתן אותנו למוט, אבל מה לך כי נפלו פניך? – שאלה יעל בראותה כי הוד פני אמה נהפכו למשחית.

– אין דבר, בתי, ובלי ספק השמעת בתי להאדון כי אין כל חפץ לנו בעזרה כי איש לא ירע לנו ולא ירדפנו ובתוך עמנו אנחנו יושבות ולא תאונה אלינו כל רעה.–

הנסיך השתומם לשמוע כאלה ויאמר: אם כן שגיתי, או היהודי הנבזה אשר יבוא לפעמים לביתי התל בי לאמר, כי אתן הסירותן דתכן ועל כן ירדפו אתכן כל בני היער –

– שקר ענה בנו האיש! – קראה האשה במר נפשה – נבלה עשה, שלם לבנו עם עמנו ודתנו וכל צרה לא באתנו, ושוא בעיני תשועת איש. –

הנסיך הביט בפני הנערה וגם הנערה הביטה בו, אך כל אלה לא ראתה שרה אשר לבה כים נרגש, ובגשת הנסיך אליה ובאמרו כי אם תמצא בו חפץ, כי אז תשלח אחריו לקרוא לו, לא הודתה לו ותשנה בדבריה כי אין כל חפץ לה בעזרת איש, ובצאתו לא שאלה את בתה דבר כי אם אמרה לה: בתי, הכיני הכל לדרך כי מחר או ביום השלישי נשים לדרך פעמינו.–

– ואנה פנינו מועדות? –

– לפראג – ענתה האשה, והדבר מצא חן מאד בעיני בתה. ותמכור ביתה ונחלת אבותיה בעיר מולדתה ותשכור לה בית בפראג, אבל לא בתוך מושבות יתר היהודים, ואף כי לא ניתן הרישיון אז ליהודי לגור מעל לגבול עיר-יוסף, בכל זאת לא כהו בה על הדבר, ויעל החלה לבקר את בית-הספר לשיר וזמרה, וכאשר מלו לה שמונה-עשרה שנה באה העת אשר תשמיע קולה בקהל הנאספים. רבות נלחמו הבת ורעיה ורעותיה עם האם ויוכיחו לה כי כבוד מאד מעלה תעטר יעל את כל קהל עדת בני ישראל בצאת לה שם גדול על פני תבל וגם ידה תמצא להיטיב לישראל ולעמוד לימינו נגד שוטניו וצורריו הרבים, ורבות נלחמה שרה עם נפשה אם לתת את בתה ללכת בדרך אשר התיצבה עליו או לאמר לה: “עד פה תבואי”, הן עת-דודים הגיע לה ואיך תתן אותה לשטות מדרך כל בנות ישראל. אבל המלחמות האלה לא ימים רבים ארכו, כי עוזר ומליץ נאמן קם ליד יעל, המליץ הזה הוא אשר נחה אותה בדרך מאז, היא אהבת אם, והוא השבית בלב שרה כל מלחמה ושאון, ויעל השמיעה קולה בקהל ותמצא חן, ותתרועע עם מרום בני עם הארץ ותטב לאחיה ומדרכי הדת עוד לא סרה ימין ושמאל – כזאת העידה היא בעצמה עליה וכן הבטיחה לעשות בימים הבאים, והאם בטחה בה ותתננה גם לנסוע לאיטליה בלוית עלמה משרתת, ובכל מכתביה הוסיפה הבטחות כאלה, וגם כאשר שלחה לה מכתבי-עת מאיטליה שבהם יפארו וירוממו את שמה למעלה ראש וישימו כבוד תהילתה, גם אז עוד הוסיפה לכתוב ולהבטיח, אבל כפי אשר הרבו מכתבי-העתים להזכיר בשנה כן החלו מכתביה ללכת הלוך וחסור, בתחילה באו כמעט יום יום ואחרי כן שבוע בשבוע, וארחי כן פעם בחודש, והאם ניחמה את נפשה כי בתה לא תמצא עת לה לכתוב מעבודה קשה בלימודים, הן לא בלי עמל תהיה למשוררת נעלה על כל המשוררות אשר שמן יצא בארץ, אבל כאשר חדלו מכתביה וירחים רבים עברו וכל שמועה לא באה, אז לא יכלה עוד להבליג על מגינת לבה וכמעט למרות חפצה התפרצו מפיה המלים: אף לא מכתב אחד, לוא חפצה כי אז לקחה מועד! – הרעיון הזה המר לה מאד. כי בתה שכחה אותה ועוד הרבה יותר מרה עליה נפשה על כי חדלה מהבטיח אותה כי תחזיק בדתה. בצר לה, כאשר נדדה שנתה מעיניה וחלומות רעים ביעתוה, נוחם ומכשול לב עינו והציקו לה, ואביה ואישה נחרו בה בחלום ובהקיץ, ובאין אוהב ורע ישבה גלמודה בנפש סוערה כל היום, בכתה רב בכי תמיד, ומה גם ביום הכיפורים בשבתה בבית-התפילה ומקרי חייה עברו מול עיני לבה לאחד אחד, אז דמתה כי כל יצוריה וכל עצמותיה ושארה ודמה יכלו בדמעות, וחלום נורא בא אחרי הסערה אשר סערה בנפש-לא-נוחמה זאת ותרא את בתה נשבעה לאמונה אחרת וקול מסתר רעם ירעם: את עוונה תשאי! את הפרת ברית עמך! – והקול הוא קול אישה ואביה הוא אשר יועידוה למשפט. ותדור נדר בחלום ללכת לבקש את בתה ולהפר את בריתה החדשה ולהשיבה אל עמה ומולדתה, וכן עשתה למחרת יום הכיפורים, ותסע מעיר לעיר עד אשר מצאה עקבות בתה, גם הבית אשר בה חביון עוזה נודע לה.

מה המו רגשותיה, מה פחד לבה ויהלום כהלום פעם בגשתה מרחוק אל הבית! מעודה לא חשה רגש כזה: מכאיב כמדקרות חרב ובכל זאת נעים הוא מאד, היא תחוש כי ברק חנית חדר ללבה ובכל זאת תמאן בעד כל כופר להוציאו משם, יכאיב ויתן נעימות, אבל בעמדה לפני הפתח שינו רגשותיה פתאום את פניהן ², מבוכה באה בלבה ולא ידעה מה לעשות. האם תפרוץ אל הבית, ומי יודע, אולי לא תכירנה בתה ואז… אז תשוב על עקבותיה? ונדרה?.. שומר הפתח אשר התבונן בה רגעים אחדים ניגש אליה ויאמר: פה לא ינתן לאיש לבקש נדבות, גשי הלאה! – כל דמי לבה צפו אל עיניה וכמעט חשבה לנפול, אבל חגרה שארית כוחה ותאמר בשפת עלגים (כי אך מלים אחדות למדה בשפות שונות כאשר שמעה תמיד את בתה מדברת בהן) לראות את המשוררת –

– בבית השיר, כאשר תמצא ידך לשלם שכר המקום, תראי אותה – ענה שומר-הפתח בלעג, וכמו רוח עצה באה בלבה פתאום ותשם ידה בצלחתה ותוציא שקל-זהב ותתנהו לשומר, אשר השתומם מאד ויהפכהו על כף ידו מצד אל צד לראות אם לא נחושת-קלל נעשה, וכאשר נוכח כי אמנם זהב טהור הוא – אז נפתח פיו ויבן פתאום לדבר אשכנזית והאשה אשר בתחילה מאן לתתה לבקש נדבות היתה לגבירה ונכבדה בעיניו וישאל לשמה למען יודיע להגבירה. עתה באה שנית במבוכה כי איך תקרא בשמה ואולי לא טוב הדבר בעיני בתה ואולי תקצןף עלה על עשותה זאת, ומי יודע אם לא תשיב בחרפה פניה? – אך לא! כזאת לא תעשה בתה, היא יראת-אלוהים ובת נאמנה ואוהבת אותה כמאז. אך האם תוכל להראות לכל כי אמה לא בין עשירי-עם הסכינה לכת ואף דבר נכוחה לא תדע? – ואחרי אשר הרבתה מחשבות ענתה כי כל חפצה אך לראות את הגבירה ואם תוכל לראות אותה ממרחק, מבלי אשר תראה היא אותה, אז ייטב הדבר בעיניה מאד, ואחרי אשר הבטיחה לתת בלילה פי שנים מאשר נתנה כעת, הבטיח לה השומר להביאנה אל המסדרון אשר בו תוכל לשבת בטח ולהתבונן בהגבירה ככל אשר תאוה נפשה.

ובלילה ההוא ישבה שרה זמן כביר במסדרון ותחכה ולבה קפץ ונתר ממקומו בלי הפוגות עד אשר ראתה את בתה, ואז – – – השמיע גם הרוח את יללתו. ולמחרת היום ההוא הוציאו אשה נטבעה מהבריכה אשר מאחורי הארמון, וליד רב העיר בא מכתב בלי שם ובו אלף כסף שבו ישמיע כותב המכתב כי האשה הנטבעת היא בת צדיקים ובעלי תורה ואביה היה הרבה בעיר ב. ועל כן יקברוה בכבוד גדול בקברות ישראל, ואשה גדולה מעולפת שחורים בכתה בבית-התפילה בקול קורע לב עד כי כל הנאספים הרבו לבכות, והמשוררת בעלת השם נעלמה מני אז ועקבותיה לא נודעו. אך שנה בשנה בא מכתהעם אלף כסף להרב למען עניי העיר. ואשה מעולפת שחורים באה שנה בשנה ביום הכיפורים לבית-התפילה בעיר פראג ותרבה לבכות מכל האנשים הבוכות ³ואיש לא ידע מי היא, וממחרת יום-כיפורים אחד משו מנהר המולדאו אשה יפה כלבנה מעולפת שחורים ורבים אמרו כי היא היתה אהובת הנסיך ש.