(בּמוֹעצת ההסתדרוּת, כ“ב בּטבת תרפ”ה)
בּרצוֹני היה לדבּר לא על שכוּנת-העוֹבדים, כּי אם על עניני קרקע וקרן קימת. ואשר לויכּוּח על שכוֹנת-העוֹבדים היה אפשר, כּמדוּמה, להסתפּק בּזה, שיחוּלק בּין הצירים הפּנקס, אשר בּוֹ נכנס הדין-וחשבּוֹן של מוֹעצת ההסתדרוּת אֶשתקד. איני רוֹאה, כּי בּויכּוּחים העיוּניים היוֹם נתחדש משהוּ. אוּלם “למען האמת והשלוֹם”, כּאשר אמר וילקנסקי, אוֹמַר אף אני דבר-מה.
וּשאלה אחת קוֹדמת לבּירורּ. שאלה מוּסרית, בּעצם. האם מוּתר לי עכשיו, אחרי אשר שמעתי את דברי קפּלן פּה, לאמוֹר שעמדתוֹ היא בּעד בּתי-פּוֹעלים, אוֹ בּעד שכוּנת-פּוֹעלים בּתוֹך העיר, ולא בּעד שכוּנת-עוֹבדים? המוּתר לי לאמוֹר בּיחס לזַסלַבסקי2, מה ששמעתי מפּיו, כּי הוּא מסכּים לכך, שעוֹבד עירוֹני יכוֹל לקבּל בּקרבת העיר בּית וחצי דוּנם, אבל הוּא נגד שכוּנת-עוֹבדים, עם שטחים יוֹתר גדוֹלים למתישבים, עם פּרספּקטיבה של פּיתוּח משק עוֹמד בּרשוּת עצמוֹ? הייתי רוֹצה שהמוֹעצה תפתוֹר לי שאלה זוֹ, שאלת “הרשוּת המוּסרית” בּנידוֹן זה, יען כּי משוּם מה מקוּבל אצלנוּ, כּי להסבּיר קֳבָל ציבּוּר הפּוֹעלים חילוּקי-דעוֹת פּנימיים בּקרבּנוּ הרי זה דבר בּלתי-מהוּגן. כּל רצוֹני הוּא שנגיע בּשאלה זוֹ לעמדה אחת, ואני מקוה שנגיע, ואפשר שכּבר התקרבנוּ סוֹף סוֹף הרבּה לעמדה אחת בּשאלה זוֹ, אוּלם נגיע לעמדה מאַחדת לא מתוֹך כּך, שנתעלם ממציאוּתם של חילוּקי-דעוֹת, אשר תפקידם כּל כּך גדוֹל בּ“רפיוֹן” הפּעוּלה.
מסר כּאן יצחק וילקנסקי את ה“היסטוֹריה”. אוּלם עלי למלא אחריו. לשנינוּ “מקוֹרוֹת” שוֹנים להיסטוֹריוֹגרפיה. שאלת שכוּנת-העוֹבדים הוּצגה לפני שנתים, בּועידת ההסתדרוּת. גם שם היוּ ויכּוּחים. ושם הוּחלט הדבר. בּהחלטת-הועידה הלכנוּ לקוֹנגרס, ושם אוּשר תקציב של 20.000 לי“מ להקמת המפעל. חזרנוּ הבּיתה וחברינוּ לא היוּ מרוּצים ממילוּי שליחוּתנוּ. והימים – ימי חוֹסר-עבוֹדה, יציאה ודכּאוֹן. אף על פּי כן נתעוֹררוּ הלבבוֹת. בּתל-אביב התחילה תסיסה. מוֹעצת פּוֹעלי יפוֹ בּשיתוּף עם הוַעדה הארצית של הקרן הקימת הכריזה על מַגבּית מיוּחדת לשם קניית קרקע. גם מחוּגים אחרים רחשוּ חיבּה לדבר. בּאה גזירת ההנהלה הראשית והכריתה את המפעל בּאִבּוֹ. ההיסטוֹריה, איפוֹא, התחילה לא מן הישיבה האחרוֹנה של הדירקטוריוֹן, אשר הסכּימה לדבר בּ”פּרינציפּ“. בּמוֹעצת ההסתדרוּת אחר כּך חזרנוּ ודַנוּ על כּל השאלה להיקפה, ונשמעוּ שם הדעוֹת השוֹנות, אוּלם נתקבּלה – בּשנית – החלטה חיוּבית וּמחַייבת. וילקנסקי אוֹמר, שמשעה שנוֹדע לוֹ מהַרצפלד, כּי מחיר האדמה לא יעלה יוֹתר ממחיר אדמת-כּפר, שוּנה היחס. אוּלם אני זוֹכר יפה נסיעה אחת שלנוּ לפני שנה לתוּר את הקרקע, ואף אז ראינוּ אוֹתוֹ המקוֹם בּמחירים לא פּחוֹת נוֹחים. וּבכן, הטענה של 25 לי”מ הדוּנם אינה טענה. האדמה לא הוּזלה מאז בּארץ, והמקוֹם לא שוּנה. זוֹכר אני נימוּק אחר לגמרי, אשר עיכּב בּמשך חדשים רבּים. בּמשׂא-וּמתן רשמי שלנוּ עם ההנהלה הראשית של הקרן הקימת אמרוּ לנוּ: אם תשפּיעוּ בּקרן-היסוֹד כּי תמסוֹר לנוּ את מחצית הסכוּם המיוּעד לבנין השכוּנה ואם המתישבים יכניסוּ משלהם 3 אלפים לי“מ, נסכּים לרכּוֹש את הקרקע. גם בּמוֹעצת ההסתדרוּת התוַכּחנוּ על זאת. ואני הייתי בּין המסכּימים גם לתנאים אכזריים אלה, ואוּלם קרן- היסוֹד לא הסכּימה. ושוּב נדחָה הענין. מאשימים את ההסתדרוּת בּרשלנוּת. אף אני אוֹמר, כּי ההסתדרוּת לא פּעלה בּמידה שהיתה צריכה לפעוֹל, אוּלם המעט המסוּפּר כּאן מעיד כּי כּל פּעוּלה נפגשה בּמַעצוֹרים קשים. הנה העיד שפּרינצק כּי בּאחת הישיבוֹת האחרוֹנוֹת של הוער הפּוֹעל של ההסתדרוּת הגענוּ בּזה ל”איחוּד", וּמאז מתנהלת הפּעוּלה מצד שליחינוּ בּטמפּוֹ אחר. שׂמח אני לציין זאת. אוּלם היא הנוֹתנת. אילוּ היה “איחוּד” זה בּא לפני שנה היינוּ עוֹמדים כּיוֹם בּמצב אחר, והיה בּנוּ כּוֹח אחר לפגוֹש את המפריעים.
אין לי כּל “ענין” לעשׂות את חברַי למתנגדים, אדרבּא, יש לי כּל הענין לעשׂוֹת את המלחמה בּעד שכוּנת-העוֹבדים לנחלת כּוּלנוּ. אוּלם דוקא משוּם כּך צריך להשיב על הטענוֹת אשר נשמעוּ כּאן. קפּלן מדבּר על ריחוּק המקוֹם מן העיר, ועל מציאוּתם של כּמה פּוֹעלים הבּוֹחרים להם להסתדר בּתוֹך העיר. איני מפקפּק בּזה. ויבוֹרך זה, אשר ידאג לסידוּרם של אלה אשר אינם יכוֹלים אוֹ אינם רוֹצים להתרחק מתחוּמי העיר. וסיעת הפּוֹעלים בּעיריה היתה מיטיבה לעשוֹת אילוּ היתה היא פּוֹעלת בּמגַמה זו. אוּלם כּלוּם צריכה טענה זוֹ של “הירא ורך-הלבב” לדחוֹת את הגשמת מאוַייהם של מאוֹת ואוּלי של אלפים? כּלוּם צריכה היא לעכּב את גישוּם המפעל היִשוּבי, שהנהוּ הרבּה יוֹתר מאשר המצאת דירוֹת לפוֹעלים? וּמה ערכּה האמיתי של טענת-הריחוּק? עוֹד יש בּינינוּ זוֹכרים, כּי לפני שנה וּשנתים היתה אדמת “מַטרי” רחוֹקה מן הישוּב, ואנשים מיוּשבים לא נטוּ ללכת לשם. ותשאלוּ עכשיו על מחירי המגרשים והדירוֹת בּאוֹתה “מטרי”-תל-נוֹרדוֹי של היוֹם. כלוּם אין לראוֹת, כּי הריחוּק של שכוּנת-העוֹבדים הנהוּ ריחוּק מדוּמה, וכי הוּא הוֹלך וּפוֹחת מיוֹם ליוֹם, בּקפיצת-הדרך ממש? כּלוּם אין אנוּ חייבים להביא בּחשבּוֹן את המתהווה סביבנוּ, כּלוּם אין זוֹ חוֹבתה של הקרן הקימת, היכוֹלה לקנוֹת כּיוֹם בּתנאי-כּפר אדמה, אשר תהיה בּקרוֹב מאד לאדמת-עיר?
לתוֹך ויכּוּחינוּ נשתרבּבוּ כּמה שאלוֹת חשוּבוֹת בּיוֹתר, אשר אין מקוֹמן דוקא כּאן. כּל הכּבוֹד לכשרוֹנוֹתיו הסוֹציוֹלוֹגיים של וילקנסקי, אוּלם הייתי רוֹצה לדעת, אם החברים הקרוֹבים בּיוֹתר לדעוֹתיו מקבּלים גם את עמדתוֹ לענין העליה “המדוּמה”, ויסכּימוּ שכּדאי היה שלא להעלוֹת אנשים לארץ וּלהוֹציא את אמצעי העליה לגאוּלת הקרקע. שאלה זוֹ אֹו שאלת האֶכּסטנסיביוּת בּהתישבוּת וכוּ׳ ראוּיות הן כּשהן לעצמן לבירוּר יסוֹדי. אוּלם מדוּע הן צפוֹת דוקא בּקשר עם שאלת שכוּנת-העֹובדים ולא עם נַהלל א׳ אוֹ נהלל ב׳? תאמינוּ שגם לי לא זר הרצוֹן לראוֹת את גאוּלת הקרקע בּמרכּז הפּעוּלה הישוּבית, ואף על פּי כן נראה לי כּי לבוֹא על ידי כּך לביטוּל ערך העליה, הרי זה מאוֹתוֹ סוּג ההפרזוֹת, אשר אנשים מחוּננים בּינינוּ יש להם לפרקים חיבּה יתירה אליהן. סוֹפן של הפרזוֹת אֵלוּ להביא לידי שלילת הנקוּדה היסוֹדית, אשר ממנה יצאנוּ.
מעוֹדי יש לי דרך-ארץ בּפני מוּמחיוּת. אוּלם מאז היוּ לי דברים עם מוּמחים שוֹנים איני יכוֹל לקבּל את חַוַת-דעתם, בּענינים שאינם טכניים גרידא, וּבפרט בּעניני ישוּב וחיים, להלכה פּסוּקה. יש שאני שוֹמע נימוּקים חוֹתכים, נימוּקי-בּרזל, מפּי מוּמחי המדע, המשק, הקוּפּה, כּי “עניני המשק מחייבים”, כּי “עניני הקוּפּה אינם מַרשים”, וּכשאתה תוֹהה על קנקנם הנך נוֹכח, כּי מתחת לנימוּקים האלה מסתתר חוֹסר-רצוֹן, ניגוּד-ענין וכוּ'. נוֹכחתי כּמוֹ כן, כּי בּענינים ישוּביים וכלכּליים אין האמיתיוֹת בּבחינת אמיתיוֹת הנדסיוֹת, כּי יש ששני מוּמחים מתוַכּחים בּיניהם וּמבטלים זה דעתוֹ של זה כּשאר בּני-תמוּתה וּכשאנוּ רוֹאים ושוֹמעים זאת אנוּ אוֹמרים לעצמנוּ: יש עוֹד לבחוֹן את הדעוֹת הללוּ לאוֹר הצרכים החיוּניים של הציבּוּר. ואלה נתוּנים לשיקוּל-דעת ולהכרעה של הציבּוּר.
ושוּב לא מוּבנה לי טענת “חוֹסר התכנית”. אם תכנית פּירוּשה רעיוֹן וּמגמה, הרי ישנם כּאן בּבהירוּת מרוּבּה. הרעיוֹן הוּא שפּוֹעלי העיר רוֹצים לצאת מתחוּמי העיר, להתרכּז על אדמת הקרן הקימת, להקים את הסביבה שלהם וּלפַתח כּכל האפשר משק משלהם, חקלאי וחרָשתי, אם בּיחידוּת ואם בּקיבּוּצים, אם בּשטחים מצוּמצמים יוֹתר אוֹ רחבים יוֹתר, לפי התנאים וּלפי היכוֹלת. עיבּוּד התכנית המפוֹרטת, אוֹ יוֹתר נכוֹן, התכניוֹת המפוֹרטוֹת, הנהוּ ודאי ענין של מוּמחים ושל המתישבים. כּיצד אפשר לדרוֹש (וּממי?) תכניוֹת אֵלוּ כּל עוֹד לא נקנתה האדמה ולא נחקרוּ אפשרוּיוֹת המקוֹם המסוּים? אוֹמרים, התכנית לא עברה תחת שבט הבּיקוֹרת של מוּמחים. נוֹדה על האמת, כּלוּם נעשׂוּ שאר מפעלינוּ הישוּביים בּהסכּמתם של המוּמחים הרשמיים? כּלוּם סמכוּ בּשעתם המוּמחים את ידיהם על עין-גנים ועל דגניה? וּצאוּ וּראוּ מה נתקיים מתכניוֹתיהם המרוּבּות והשוֹנוֹת של המוּמחים מאוֹתם הימים, ודוקא עין-גנים וּדגניה – פּרי היצירה החברתית ה“המוֹנית” – הן שזכוּ להיוֹת גוֹרמים עצוּמים בּעבוֹדת ההתישבוּת. ואַל נא להוֹציא מזה, שאני מזלזל בּתכנית. תירָכש נא האדמה ותוּקצה לשכוּנת-העוֹבדים, ואז יבוֹאוּ וילקנסקי וּשאר מוּמחים להשתתף בּבירוּר התכניוֹת. אוּלם אַל נעשׂה כּמוֹ שאנוּ עֹושׂים היוֹם, אַל נַקדים את הויכּוּח על התכניוּת להבטחת אפשרוּת המפעל.
והטענה של כּפר ועיר. וילקנסקי אוֹמר לנוּ כּאן, כּי אי אפשר לדרוֹש בּבת אחת גם אדמה בּעמק וגם אדמה בּעיר. צריך לבחוֹר בּאחת. מדוּע? שיטה זוֹ של הפחדה על ידי אלטרנַטיבוֹת היתה לפנים מצליחה מאד בּ“דיסקוּסיוֹת”. אוּלם, מדוּע תידרש מאתנוּ הבּחירה הזאת, הנאמנוּת לאחת. ואגב לא כּפר ועיר, אלא כּפר וקרבת-עיר. הייתי מבין ניגוּד של מחירים, של זוֹל ושל יוֹקר. ניגוּד כּזה איננוּ כּאן. מַהי איפוֹא ההקבָּלה של עמק ושל קרבת-יפוֹ. איני חוֹשב כּי הקרן הקימת צריכה לוַתר על אחת מהן. הדבר תלוּי יוֹתר בּכשרוֹן המפעל, וּבנידוֹן זה אני מסכּים לגמרי לדברי אהרוֹנוֹביץ, מאשר בּהכרח הבּחירה. אוּלם אילוּ היינוּ בּאמת בּמצב של בּחירה: אם 10,000 דוּנם בּעמק אוֹ בּקרבת העיר, הייתי בּוֹחר, מבּלי לחשוֹש שיתנוּני לצוֹרר העמק, בּשניה. הייתי אוֹמר, כּי גאוּלת שטח כּזה כּיוֹם בּקרבת העיר הנהוּ מפעל יוֹתר גדוֹל, בּבחינה ישוּבית וציוּנית. משוּם שעמדה זוֹ מסוּגלת להישמט, משוּם שכּאן יש יוֹתר חסכוֹן הוֹן לאוּמי, יוֹתר תריס בּפני ספּקוּלציה, והעיקר משוּם שכּאן יש מפעל אשר יאָחז בּקרקע, ולוּ גם בּצוּרה בּלתי-שלמה, מספּר אנשים גדוֹל הרבּה יוֹתר.
זהוּ מרכּז השאלה של שכוּנת-העוֹבדים. האין אתם רוֹאים את הסכּנה של התהווּת המוֹן עם תלוּי בּאויר, תלוּש מכּל קרקע, חסר כּל סיכּוּי ליצירה משקית עצמית, לוּמפּנפּרוֹליטריאַט? האין לראוֹת כּי מציאוּת זוֹ עתידה להעביר קו חריף בּין הרוֹב הגדוֹל של הפּוֹעל העירוֹני וּבין המיעוּט הקטן של המתישבים החקלאים? כּי מציאוּת זו מסַכּנת לא רק את הנמצאים בּתוֹכה לבד, כּי אם היא עתידה לשנוֹת בּהחלט את כּל הלָך-רוּחה של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, את כּל אָפיה של ההתישבוּת.
שכוּנת-העוֹבדים אינה רק מפעל של הקָלָה, שעליו דיבּר קפּלן. זהוּ מפעל של התישבוּת עממית, חלקית, אטית, הַדְרָגָתית. ההתישבוּת אשר תבוֹא על ידי התאַחזוּת בּצפּרנים בּקרקע, על ידי פּיתוּח תעשׂיה, קטנה וקיבּוּצית, ואשר תפתח אפקים למאוֹת ולאלפים. את זאת אין העמק כּיוֹם יכוֹל לתת לנוּ. וּשכוּנת-העוֹבדים פּוֹתחת לכך פּתחים. ואי-ההבנה והדחיוֹת התמידיוֹת מצד הקרן הקימה מוֹכיחוֹת רק עד כּמה לקוּיה שם ההבנה לתפקידה של הקרן הקימת, בּתוֹר “המכשיר של הפּוֹליטיקה הקרקעית של ההסתדרוּת הציוֹנית”, לעניני ההתישבוּת החיוּניים של הכּוֹחוֹת הפּרוֹדוּקטיביים בּתוֹך העליה.
זַסלַבסקי שוֹאל אוֹתי, האוּמנם חוֹשב אני כּי התישבוּת זוֹ עתידה לשמש מַעבר להתאַחזוֹת בּקרקע. איני דוֹגל בּשם מוּמחיוּת, אוּלם עינים יש לי. וּכשאני יוֹצא מתל-אביב בּדרך לפתח-תקוה ורוֹאה את אשר הוֹלך וצץ בּכל הסביבה הזאת ורוֹאה איזה מרץ וחִיוּת משקיעים שם יהוּדים בּאדמת חוֹל חרֵבה, ורוֹאה איזה מאמצים מגלים שם כּדי להתפּרנס מחלקוֹת של שני דוּנמים ושל חמישה דוּנמים, וכל זה בּחוֹסר כּל תנאים, בּאין הכשרה, בּאין מים, בּאין סידוּר חברתי פּנימי, וּבאין עזרה מוּסרית מן החוּץ, ולמרוֹת כּל ההבדלים החברתיים השגוּרים – רוֹאה אני כּי כּאן פּוֹעל אוֹתוֹ יצר-הקרקע שבּקרבּנוּ, וכי ילדיהם של אלה יספּגוּ לקרבּם את העבוֹדה ואת הירק מתחילתם.
ואני שוֹאל את עצמי, כּלוּם יש בּתוֹך ציבּוּר הפּוֹעלים העירוֹני פּחוֹת צוֹרך, פּחוֹת כּמיהה, פּחוֹת כּוֹחוֹת? האם רתימת הכּוֹחוֹת של ציבּוּרנוּ בּמפעל זה, של ציבּוּר מחוּנך בּעבוֹדה ושל הסתדרוּת כּבּירה, לא תביא לידי תוֹצאוֹת חשוּבוֹת עוֹד הרבּה יוֹתר?
אוּלם נַניח שהרעיוֹן המשקי שאנוּ מכניסים בּשכוּנת-העוֹבדים לא יִצלח. נניח, כּדברי השוֹללים, כּי משק חקלאי בּתנאים כּאלה לא יתפּתח. וּבכן? האוּמנם נפסל על ידי כּך ענין השכוּנה? נניח שנרכּשוּ 10,000 דוּנם ונתאַחזוּ שם פּוֹעלים מקצוֹעיים ולא מקצוֹעיים, גַננים, טבּקנים, מגַדלי עוֹפוֹת וּדבוֹרים, מוֹרים וּפקידים. נניח, שטיפּוּסי המגרשים יהיו שוֹנים: דוּנם וּשנַים, חמישה ועשׂרה. נניח שבּאוֹפן כּזה יכיל השטח כּאלפּיִם משפּחה. ואם יתבּרר אחר כּך כּי אין בּידי המתישבים התלוּיים בּעבוֹדת חוּץ לעבּד את חלקוֹתיהם – אם המתישבים יהיוּ קיבּוּצים הלא ודאי יֵקַל להם הדבר – מה איפוֹא אזי הסכּנה לישוּב? הלא האדמה היא אדמת הקרן הקימת, וההתישבוּת – בּידי ציבּוּר פּוֹעלים. כּלוּם לא נוּכל לחַלק מחָדש את המגרשים וּלהכניס עוֹד אלפי משפּחוֹת? על כּל רצוֹני להבין את החברים העוֹינים כּל כּך את הרעיוֹן של משק חקלאי בּקרבת העיר, איני יכוֹל להבין מהוּ היסוֹד לזרוֹע בּמשך שנתים אי-אֵמון ורפיוֹן לגבּי מפעל שהוּחלט עליו זה פּעמַים.
וּלמעשׂה. הענין כּוּלוֹ נמצא בּמצב מסוּכּן למַדי. לפני חדשים אחדים, כּשראינוּ כּי השטחים בּקרבת העיר הוֹלכים ונשמטים, אמרנוּ לעצמנוּ: אם מקוֹם זה לא יגָאל על ידי הקרן הקימת, כּי אז אבדה תקוָתם של אלפי פּוֹעלים בּיפוֹ להכּוֹת שוֹרש. מאז ועד היוֹם הוּרע הדבר. בּחוּגי הקרן הקימת יֶשנה נטיה לחיוּב, אוּלם מצדדים שוֹנים בּאה הַסָגת-גבוּל. הסגת-גבוּל הדוֹחקת את רגלי הקרן הקימת ואת רגלי התישבוּת העוֹבדים. ואין כּאן סכּנה רק לשכוּנת-העוֹבדים לבד. המצב החדש הפּוֹרח בּארץ, ה“בּהלה” של חברוֹת וּקניוֹת פּרטיוֹת, מביא אתוֹ גזירה על התישבוּת העוֹבדים, גזירה לא פּחוֹת נוֹראה מאשר הגזירה על העליה.
איני בּא כּלל לזלזל בהתעוֹררוּת זוֹ שבּאה בּחוּגי המעמדוֹת הבּינוֹניים להסתדר לחברוֹת-התישבוּת וּלהיאָחז בּקרקע. חשיבוּתה של הציוֹנוּת כּלוּל בּזה שהיא בּאה להפוֹך אנשים בּלתי-פּרוֹבוּקטיביים לאנשי-עבוֹדה. ועד כּמה שבּהתעוֹררוּת זוֹ מתגלים חזיוֹנוֹת חיוּביים של כּמיהה לקרקע, לשם ישיבה עָלֶיהָ, לעָבדה וּלשָמרה, אנוּ מקַדמים אוֹתם בּברכה. וּבני-בְּרַק תוֹכיח. אוּלם אין להתעלם מכּל הקצף הזה של ניצוּל אדמת ארץ-ישׂראל לשם הפקעת-מחירים, של חילוּל דבר גאוּלת הקרקע על ידי עשׂייתה מעין וַלוּטה עוֹברת למַרבּה בּמחיר, אין להתעלם מזה, כּי עניניה האמיתיים של גאוּלת הארץ, כּבשׂת-הרש של התישבוּת אנשים אשר השקיעוּ את חייהם בּעבוֹדה, נדחקים מפּני המגמוֹת והתיאָבוֹן של בּעלי “התישבוּת” זוֹ.
אם המקוֹם המיוּעד לשכוּנת-העוֹבדים לא יִגָאֵל על ידי הקרן הקימת – תקוּפּחנה תקווֹתיהם של אלפי פּוֹעלי העיר. והשטחים בּעמק העוֹברים כּיוֹם לרשוּת חברוֹת פּרטיוֹת עוֹשקים את תקוַת ההתישבוּת מאלפי פּוֹעלי הכּפר, מכּל אנשי-העבוֹדה מחוּסרי האמצעים, התוֹלים את תקווֹתיהם בּאדמת הקרן הקימת. עוֹד יוֹתר, הם גם שוֹללים למַפרע את הפּרספּקטיבה של פּעוּלוֹת גדוֹלוֹת בּעתיד הקרוֹב מצד הקרן הקימת. שטחים פּנוּיים גדוֹלים אינם מרוּבּים בּארץ. הרבּה “עמקים” אין לנוּ. ואחרי אשר יגָמר עוֹד מספּר קניוֹת הגוּנוֹת, לא יעמדוּ יוֹתר לרשוּתנוּ שטחים רחבי-ידים. והקרן הקימת, אשר מָחלה על כּבוֹדה וּויתרה על זכוּתה, לגאוֹל את הקרקעוֹת הנמצאים בּלב העמק, בּמרכּז פּעוּלתה הישוּבית, תזכּה אוּלי בּקרוֹב להשתחרר מכּל התחייבוּיוֹתיה הכּספּיוֹת, ותשאף רוּח לרוָחה. אוּלם מַהי העבוֹדה הגדוֹלה הצפוּיה לה אחר-כּך? היא תצטרך לנוּד על קניוֹת פּעוּטוֹת, מפוּזרוֹת, בּתנאי קניה מסוּבּכים, ליצוֹר ישוּבים קטנים, מבוּדדים עם כּל המעלוֹת הכּלכּליוֹת והישוּביוֹת הכּרוּכוֹת בּהם. זוֹהי הפּרספּקטיבה אשר הנהלת הקרן הקימת מוֹבילה אליה.
הכּאב אינוֹ ניתן להירָפא. היתה אפשרוּת לאַחד בּידי הקרן הקימת שטח אחד גדוֹל מחיפה ועד בּית-שאָן. שוּם דבר לא היה עלוּל לעטוֹף בּזוֹהר כּזה את שם הקרן הקימת, להבליט את מקוֹמה בּכל המפעל הארץ-ישׂראלי, כּמעשׂה רב זה. את ההזדמנוּת הזאת, הראשוֹנה והיחידה בּדברי הישוּב, הוֹציאה הקרן הקימת מידיה. והאדמת הוֹלכת ונרכּשת על ידי חברוֹת אשר כּוֹחן הריאַלי הוּא כּאַין לעוּמת הקרן הקימת. אוּלם יש להם האוֹמץ והמעוּף החסר לאלה, אשר גוֹרל גאוּלת הקרקע נמסר לידיהם. ומה אוֹמר מצב זה לנוּ, למתישבי הקרן הקימת? מה יהא מצבה של נַהלל מחר, אם היא תהא מוּקפה לא מוֹשבי עוֹבדים ולא קבוּצוֹת, כּי אם מוֹשבוֹת של עבוֹדה שׂכירה, “אחוּזוֹת” ו“אַדמיניסטרטוֹרים”? וּמי יאמר לנוּ, מי יהיוּ הפּוֹעלים בּמוֹשבוֹת אלה? וּמה יהא דבר זה לגוּש-נוּריס, אם יוּקף שכוּנוֹת כּאֵלוּ? מה תהא התפּתחוּתוֹ הכּלכּלית והחקלאית של העמק אם הוּא יקָרע רצוּעוֹת רצוּעוֹת? האפשר יהיה שיתוּף מפעלים ישוּביים וחקלאיים בּין הנקוּדוֹת הסמוּכוֹת, אם משטרים חברתיים שוֹנים בּתכלית יבדילוּ בּיניהם? אנוּ תמכנוּ בּכל לבּנוּ וּבכל כּוֹחנוּ הציבּוּרי בּשעת-העליה של הקרן הקימת, בּשעת רכישת השטחים הראשוֹנים הגדוֹלים בּעמק, ועלינוּ החוֹבה לגלוֹת את המצב הנוֹכחי בּקרן הקימת: את הזלזוּל בּרעיוֹנוֹת המוּנחים בּיסוֹדה של הקרן הקימת, את אי-מילוּי תפקידה, את חוֹסר האוֹמץ והמעוּף, אשר בּלעדיו לא תיתָכן פּעוּלתנוּ ההתישבוּתית, את אטימת האוֹזן לצרכי ההתישבוּת של העוֹבדים בּארץ; את הויתוּר על עניניה ועל זכוּיוֹתיה לטוֹבת חברוֹת פּרטיוֹת.
אני תוֹמך בּהצעת בּן-גוּריוֹן לקרוֹא למוֹעצה מיוּחדת בּשאלוֹת אלוּ. מי שהוּא ראה בּזה דחיה. כּוָנתי לא להחמיץ את הענין, כּי אם להכין פּעוּלה מסוּדרת לשם כּך, לחקוֹר את מצב הענינים בּארץ וּבמוֹסדוֹת, וּלהציגם לפני הציבּוּר כאשר הם. ישָמעוּ הדברים בּין הפּוֹעלים, בּתוֹך הישוּב, בחוּץ-לארץ. יתבּרר, כּי הקרן הקימת אינה רק נחלת הדירקטוֹריוֹן, ואף הדירקטוֹריוֹן עצמוֹ אינוֹ חוֹמה בּצוּרה, אשר דעת-הקהל לא תפרוֹץ אליה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות