מבית-ההבראה ע"ש מֶדֶם למרפאת קופת-חולים

המולה עומדת בנמל יפו ותנועה רבה שוקקת בו. בגלילי הים המקציפים מתחככות אניות – והסירות הטעונות תיבות פרי זוחלות קרבות אליהן, כנמלים. חריקת המנופים נבלעת בהמיית הגלים. והמגדלור – כצופה מרום פסגתו על עורקי החיים הרוטטים, הפועמים, שחגורת מרחבי תכול מתנוצץ עוטפתו.

אי שם, באחד הבניינים אשר באיזור הנמל ההומה, דחוקה המרפאה.

בכוננות מתמדת חיה היא. מתיחות העבודה בנמל כרוכה, לא אחת, בחבלות גוף הנגרמות לעובדים, עובדי הנמל, הסירות והאניות. האחות האחראית ריבה ברנשטיין עומדת כאן על משמרתה להחיש עזרה ראשונה. שנים רבות מתמידה היא בתפקידה זה.

אין הים זר לה, לאשה בהירת השער ותכולת העין. ילידת קרמניץ, קהילה בדרומה של פולין שנחתמה בתולדות ישראל משנות ת“ח ות”ט, דרך אישי הקבלה (ר' מרדכי יפה בעל ה“לבושים”), ההשכלה (הריב"ל) והעמידה אלפי חלוצים ומגינים רבים. מן העיירה הוליכה דרכה של ריבה אל בית ההבראה והמוסד החינוכי הנודע בפולין על שם מנהיג ה“בונד” וו. מאֶדאֶם. כאן שימשה היא אחות והכירה לדעת רבים מראשי הציבור היהודי. ומכאן נלקחת לחברת אניות הולנדית שהעבירה רבבות מהגרים מפולין (ובכללם יהודים רבים) אל ארצות שמעבר לים, ושימשה אחות סעד המלווה את המשלוחים. 66 פעמים חוצה היא את קו המשווה. אכן, רבות חוויותיה בלבב ימים.

ושלוש שנים רצופות, מ- 1935 עד סוף 1938, עד סמוך לפרוץ המלחמה, משמשת היא בתפקידה זה באניה “פולוניה” – בקו קונסטאנצה–חיפה. אלא שהפעם מלווה היא אלפי עולים וחלוצים. ומה רבים ועזים הזכרונות והחוויות – אוצר שלם! הרי תמונה אחת ובה ריבה, על סיפון האניה “פולוניה” המפליגה לארץ-ישראל, ולידה המחנך הדגול יאנוש קורצ’אק. בעיני רוח נראה אותו, יחד עם טורי ילדי היהודים ליד מגרש השילוח (“אומשלאגספּלאץ") בוארשה. פרנסי הקהילה באים לחלצו מגירוש והוא עונה: “הניחו לי ללכת עמם, האין רואים אתם איך ילדינו הולכים לקראת המוות?” ועמם נספה.

וכל השנים הללו עומדת היא, כמובן, בקשר עם מחלקת העליה של הסוכנות היהודית ועם קופת חולים – ללא ידיעת חברת האניות המעסיקה אותה. ואין ערוך לעזרה, להסברה ולהדרכה שהיא מושיטה לאמהות ולילדים. 52 פעמים היא ביקרה בתקופה זו בארץ-ישראל. 52 משלוחי עולים ליוותה.

עם פרוץ המלחמה והיא מנותקת בוארשה. ושוב נחלצת היא, כאחות, לעבודת הסעד בנסיבות המאויימות של הפלישה הנאצית. ילדי טיפוחיה מהמוסד על שם מאֶדאֶם–על מיתרסי הגיטו העולה באש. יומם וליל שוקדת היא ברובע היהודי של וארשה על הושטת עזרה לנפגעי ולחולים, לחסרי הישע ולעקורים ולפליטים הרבים, המגורשים מערי השדה (מגורשי זבונשין!) ואשר שוכנו בעיקר בבתי הכנסת. מראות הימים ההם נספגו בנשמתה לעד.

והנה מצאה שמה בין שאר שמות של עסקנים ופעילים, שקיבלו – במאמציה של הסוכנות היהודית – היתר כניסה לארץ-ישראל, סרטיפיקט לעליה – והוא פתח הצלה וחיים. מאיטליה נשלחת התעודה אליה, אל האחות מ“פולוניה” – והיא ממהרת עלות.

הפעם חוזרת היא בריגשה עמוקה, לצמיתות, לארץ, למקצועה, שהוא שליחות חייה ונשמת אפה. זה כי"ז שנים רצופות משמשת היא אחות קופת-חולים – תחילתה בקבוצות עמק-הירדן, אחר כך בעפולה, טבריה, כפר יהושע – וזה שנים בנמל יפו.

והיא גם ה“אם” של עולי קרמניץ בישראל. נוצרת זכרה של עיר הולדתה באזכרות השנתיות לגיטו שנכרת, בסיוע לקליטתם של העולים, בעזרה הדדית, בקירות לבבות. ומסירות הנפש, סגולת הבית הישן שנחרב, משקיעה היא בעבודתה במולדת, כאשר פעלה כל חייה במשך שנים למען ילדי עובדים, מהגרים ומוכי גורל.

רבים העובדים, יהודים וערבים, בנמל: סווארים, ספנים, סבלים וכיוצא בהם. אחת לשבוע מזדמן למקום הרופא המקיים פיקוח סניטארי היגייני על תנאי העבודה. אך יום יום עומדת היא, האחות ריבה, על המשמר, מגישה עזרה בכל מקרה של פציעה או תאונה, ממיינת את הנפגעים, מדריכה אותם ומכוונתם להמשך הטיפול. כחוט השני עובר הקו האחד בדרך חייה: אחות רחמניה.

העומד בתחומו של הנמל אינו יכול שלא להשתאות על התמורה העצומה שנתחוללה בו ובזכרונותיו עולים ימות תרצ“ו, כאשר העיר הזאת היתה מרכז הסתה ואיבה ונמלה הושבת ונסגר, ולעיני רוחו מתגלים הסבלים העומסים שקי מלט וחוצים את הגלים הסוערים – הסבלים שפרצו את המצור הערבי ופתחו שעריו של נמל תל-אביב. “הים הוא גם כן לחם” – חרוז זה הוא עתה מציאות חיה – אך הים הוא גם עצמאות וגם בטחון. קשר וגשר עם התפוצה. ובתוך המציאות החדשה של נמל תל-אביב – יפו המאוחד, חיה ופועלת ועומדת על משמרתה תמיד, אחות הנמל, ריבה ברנשטיין.