לא אותי קראתם בקול רם הקורא לעשירי עמנו (“המליץ” שנה שעברה 50 №) להמעיט בכל מיני מותרות ולהתנהג בצדק וביושר עם הנוצרים, כי לא עשיר ולא סוחר אני; אבל חרפה שברה לבי לראות, כי הנכם כאבותיכם, אשר קראו תמיד “ועדיין לא שבנו מטעותנו, אשמנו מכל עם” וכו' והנכם בוטחים על תהו, באמרכם, כי כאשר נטיב את מעשינו “אז אויבינו ישלימו עמנו ושוטנינו ידמו, העם יושיט ידו לנו לחיות אתנו באהבה ואחוה, שלום ורעות כארח כל ארעא, גם ייטב גורלנו ויורם קרננו בכבוד בארץ מולדתנו, להמנות כיתר בניה הנאמנים ובשלום ושלוה נשב לבטח”.
אוי-אוי לעמנו ואוי לי אם אומר לכם: לשוא הֻכֵּיתם, מוסר לא לקחתם! גם אבותינו גזרו גזרות והטילו חרמות על כל מיני מותרות שבעולם, ההצל הצילו אותם הגזרות ההן מידי העמים אויביהם? גם אחינו במורוקה מסתתרים בהונם והנם הולכים בחוצות קריותיהם בלא מלבושי חמדה ויחפים; הירצו להם שכניהם בזאת?
או החושבים אתם, כי אם גם ישמע לכם העם הבזוז והשסוי, אשר בו כארבעה מיליון נפש אדם ורבבות מהם אינם חולים על שבר עמם, או אין להם עינים לראות את הנולד – הנה אז יצלח בידכם למותת בקרבו את רגש הפאר עד עולם? האם חקרתם לדעת, כי אם גם ילבש כל העם בגדי גולה במשך שלשים או חמשים שנה, הלא לא לנצח יתחמק, והיה אם אחרי הזמן הזה ישכח את צרותיו, כאשר שכחנו אנחנו כמעט קט את צרותינו כימי מלוך מלך אחד, אלכסנדר השני – אז יקומו עוד הפעם אויביו להביאו עד ככר לחם? הבאופן כזה תחיו בגוים?!
ומה יעשו עשירינו בכספם? הן אמנם ישמעו בקולכם והתהלכו בחוצות כאחד האדם, בלי לבושי מכלול, בלי מרכבות וסוסים דוהרים, ויקנו להם בכספם בתים כמו רמים וארמנות חמדה, והיה כל העובר עליהם מבני נכר וראה את התו על שער הבית כי ליהודי הוא, ובערה בו אש הקנאה, והעיר עליכם את חמת עם הארץ כאשר עד כה. ומה יעשו סוחרינו? האמנם יחדלו מהרחיב את מסחריהם, מלמלאות את חנויותיהם מכל מבחר הסחורות זהב וכסף ונחשת, תכלת וארגמן ומשי וכו' וכו', ואמר בן הנכר: “לקח יעקב את כל אשר לנו, ובגזלנו עשה את כל החיל הזה, ועתה הבה נתחכמה לו”…
אם כה וכה תדרשו מעמנו – הלא עלינו לחדול מקנות בתים ומעשות מסחר, ורק האיש העני, או אשר כספו מעט, יסחר בבלויי-סחבות, והאיש בעל-אוצרות יתן את כספו בבתי-ההלואה (באנקים) לחיות בנשך ולהיות עכבר השוכב על דנרים. הבאופן כזה תחיו בגוים אתם ובניכם? אוי-אוי לך ישראל!
אך גם עם כל זאת לא תרגיעו, עוד יהי מקום לקנאה להתגדר בה. אני, למשל, איש עני, אך מלאכתי נקיה ועל כן ידי לבנות ונקיות, אך סביבי נמצאים אזרחים העובדים בזעת-אפם ומאבדים את עמלם בזעת דגנים ובכל מיני משקה, והנה ידיהם מלוכלכות, פניהם שחורים ובגדיהם – בלויי-סחבות. האזרחים האלה יביטו יראו בי, הגר, ואמר איש אל אחיו: ראו נא את “היד הלבנה” הזאת, אנחנו עובדים בעמל-כפים ויגיעת-נפש ועוד לא מצאנו די לכסות מערומינו, והגר הזה בא והנה הוא מוצץ את דמנו ולא יאצל נפשו מכל טוב! התבואו, אתם, אלופי, להוכיח לו, כי גם בין האזרחים נמצאו ידים לבנות, וגם רבים מידי הגרים שחורות? הן מי כמוכם יודע, כי בימי המהומות בעירכם התנפלו הפראים כמעט ביחוד על העניים ועושי המלאכה מאחינו, ועל העשירים הגדולים, אשר באמת עוררו קנאת פראים, פסחו, לא נגעה בם ידם לרעה!
לא דכאתם עד היום הזה, אחי! לאלפים ורבבות הורגנו בימי מסעי-הצלב, בימי המות השחור, בשנות ת“ח ות”ט; לא עברו עלינו חמשים שנה בשלוה מיום נגלינו מעל אדמתנו, והנכם מרפאים את שבר עמנו על נקלה לאמר: “רחצו, הזכו מהונאת נכרי, תנו עפר על ראשכם ובלויי-סחבות על בשרכם, ושב ורפא לכם!” כי התעיתם בנפשותיכם שקר לאמר: “אזרחי אירופה אנחנו ככל הגוים”, ותשכחו כי זרים אנחנו פה ואין לנו חלק ונחלה באירופה, אשר עמיה נחשבו על משפחות האריים, ואנחנו הננו בני שם; כי גם בימי קדם באנו לאירופה שלא ברשות עמיה, אך ברשיון מלכיה, אשר ראו בנו סוחרים ויקרבו אותנו בשעת הנאתם ממנו; כי עתה התרחב המסחר באירופה ויכול הוא להתקיים בלעדינו, ועל כן באיבה יהדפונו כדבר אין חפץ בו.
אם באמת ובתמים דואגים אתם לאחרית עמכם, הלא תראו כי אירופה מתקוממה לנו ובכל כופר לא תרצו אל עמיה… אך נבואת חוזינו היא התקוה האחת אשר נשארה לנו, רק בהכיננו מקלט לנדחים בארץ אבותינו יש תקוה לאחריתנו… רב לנו להיות בעיני שוטנינו ומקטרגינו כאורחים לא-קרואים, אשר באמת אנחנו מסיגים את גבולם, כי טוּב הארץ אשר נשבע אנחנו יחסר לאזרחים, אשר להם הארץ, כנגדנו במספרנו. בעת אשר מצדנו אין לאל ידנו להשיב להם גמול כמכניסי-אורחים שלהם, בבואם לגור או להשתקע במקום מרכז שלנו, לו יהי גם מצער מאד.
אבותינו חטאו ואינם; הם אמרו בלב ולב בכל יום “בכל יום אחכה לו שיבוא”, בעת שלא חפצו להפרד מן הארצות אשר נולדו בהן, וכילדים חסרי-תבונה קוו כי יפול להם איזה גואל משמים לארץ, עני ורוכב על החמור, אשר מלכים יראוהו וקמו מפניו. הוא יבוא על חמורו אל היכלי מלכים, ואמר להם: “שלחו עמי ויעבדוני”, והם אפים ישתחוו לו ארץ וכו' וכו'. בתקוות כאלה יזבנו בחבוק-ידים ולא עשינו דבר לרוחתנו לישועתנו. הנהיה גם אנחנו… כאבותינו? אם כה נוָאל גם אנחנו, אז ידוע תדעו כי נמק בעונינו ובעון אבותינו… והיתה אחרית להכרית! התנועה הלאומית, אשר נולדה בין עמי אירופה זה עשרות שנים, תגיע עד קצה, ואז אוי-אוי לעם זר אשר יאבה להיות עם בפני עצמו בקרב שכניו, להיות להם כעצם בגרון, הגוי ההוא ימות בחרב או במים יעבור וזכרון לא יהיה לו עוד.
התנער ישראל מעפרך, אשר שמת אתה ואויביך עליך, והתאמץ להיות לך אחוזת נחלה ככל הגוים. אל תאמר, כי רחוק הדבר ממך, הן “אין לך דבר העומד בפני הרצון”. אם תאבה ותשמע – כי אז תוכל למצוא לך עצה ופדות. הן כל גואל לא יבוא לכם ממרחק, אם תשבו אתם בחבוק-ידים. דרשו רשיון מאת הממשלה, התאספו יחד, קבצו כסף למכביר, לא רק בתור נדבות, אך גם בתור קרן-קימת למסחר, המביאה פירות לבעליה, התיצבו לפני השולטן בהון רב וקנו ממנו שדות וכפרים, ואז אך אז יבוא לכם האדון אשר אתם מבקשים והמשיח אשר אתם מקוים עליו, אשר לא יעשה נסים ונפלאות (רמב"ם הלכות מלכים) וגם ימות כאחד האדם (פיה“מ להרמב”ם במשנת חלק), אבל יהיה כאחד ממלכי בית דוד הכשרים (ה' מלכים שם).
זאת עשו וחיו, אם יש בכם רגש הכבוד, הצריך להיות לכל אדם, וחפצים אתם להיות ככל האדם, לא להיות לחרפה ולקלסה, לבוז ולמשסה בפני כל שותה שכור ופרא-אדם מן האזרחים, לפחד לילה ויומם מבלי האמין בחיים; אם חפצים אתם כי יחיה ישראל ולא יהיה גורלו חרב ומים להאבידו עד תמו…
עורו והתעוררו פן תאחרו המועד…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.