יום טוב היה היום ההוא לחיימ’קה הנער. הוא הפיק הסכמה מאביו להכניסו אל הגימנזיון. אמו כבר הסכימה על הדבר; העיכוב היה רק מצד אביו, אשר היה מוחה בדבר, וטענו ונימוקו עמו: “תשוקתו של חיימ’קה אינה תשוקה כשרה, תשוקת הדעת, אלא מין תאווה גרידא, מין קליפה, רחמנא-ליצלן! אלמלא שהיתה זאת קליפה, לא היה משתוקק ומפציר במידה מרובה כל כך. הלא דבר ידוע, שהקטנים אינם תאבים לדברים טובים ומועילים; יצר לב האדם רע מנעוריו, מעידה התורה הקדושה”.
על חיימ’קה היה איפוא להפציר בשתיקה, לבקש בלי תשוקה, וכן גם עשה. הוא רק התגעגע והתעגם. ואמו, בראותה, כי חיימ’קה ממעט בשיחה, אוכל שלא לתיאבון, ויושב לו תמיד בדד בפינה, התחילה לחקור אחרי הדבר. ולפניה גילה הנער את לבבו. “אל הגימנזיון… חפץ אני ללמוד בגימנזיון” ענה בדמע.
ותחמול עליו האם ותמלץ עליו באזני אביו.
ובין כה נגלה לאביו הסוד, שאהרון-שלמה שקולניק, מלמד שמרננים אחריו בעיר וחושדים אותו ב“מינות”, ושחיימ’קה היה אחד מתלמידיו – שאהרן-שלמה זה לימד את חיימ’קה בחשאי שפת רוסיה ו“אריתמטיקה” וכל אותם ה“שטותים,” שלומדים בגימנזיון, עד כדי להיכנס אל המחלקה השניה.
בדיעבד נהנה קצת מן הדבר, ולא כעס על אהרן-שלמה, אף על פי שלא היה נמנע מהתלונן עליו בשבתות בשעת קריאת התורה באזני שכניו שבקלויז, שאהרן-שלמה מלמד עושה מלאכת ה' רמיה, שהוא מפטם את תלמידיו ב“שבע חכמות” ולא ב“תורה”. אבל התלוננות זו לא באה לגנותו של המלמד, אלא לשבחו של התלמיד. חפץ היה האב, שידעו גם שכניו, כי חיימ’קה שלו בקי גם ב“שבע חכמות”.
ובשמאל דוחה וימין מקרבת הסכים האב על הדבר. חיימ’קה עמד על המבחן, וייכנס בשעה טובה אל המחלקה השניה בגימנזיון.
אבל גם את הלימודים העבריים לא עזב הנער לגמרי. אביו שכר לו מלמד, ודוקא אותו אהרן-שלמה העושה מלאכת ה' רמיה, שיבוא אל ביתו ללמדו מעט משנה ומעט אגדה. “רב לא יהיה עוד, הטעים האב את הדבר באנחה, שקשה היה להכיר אם היא מאונסת או מתוך הלב, אל יהיה לפחות בור מכל וכל. ידע לפחות פרק משניות בשבילי ובשביל אמו”.
ובלימוד האגדה חשק חיימ’קה בעצמו. הוא היה מחבב מאד את האגדות עוד בהיותו תלמיד בחדרו של אהרון-שלמה.
חיימ’קה כבר ידע את הילל הענו, את ר' חנינא בן דוסא, את נחום איש גם זר ועוד כאלה, אשר היה הוגה בהם תמיד, וכמעט שידע אותם בצורתם ובתמונתם. את הילל ראה תמיד בתמונת זקן קצר-קומה, צוחק תמיד, הולך בצדי רשות הרבים, לבל יהי למכשול לעוברים, או יושב בין תלמידיו הגבוהים ממנו ולומד עמם ביחד.
את ר' חנינא בן דוסא היה רואה תמיד עטוף בטלית, על לחייו הקמוטות שני קווים כהים ועמוקים יורדים מעיניו מפני ריבוי הדמעות, שהוא שופך על צרות חבריו.
את ר' שמעון בן יוחאי לא אהב כל כך. הוא היה ירא מפניו. הוא היה רואה אותו בחלומותיו כזקן קפדן, צנום-לחיים, ריסים ארוכים וסבוכים יורדים ומכסים את עיניו; וכשהוא מגביה את ריסיו, כל מה שהוא נותן עיניו בו הריהו נעשה גל של עצמות.
גם את ר' מאיר לא אהב אהבה רבה: אותו ראה בחזון לבו כרבי גדול וארכן, יושב על כסא רם, והתלמידים על הארץ. וכשהוא מגביה את עיניו, נופלת אימה על כל התלמידים. טרפה! אסור! טמא! – נזרק תמיד מתוך פיו.
אבל את ברוריה, דביתהו דר' מאיר, אהב מאד. זאת היא אשה צנועה וטובה, היה לבו של חיימ’קה דורש בשבחה, לבעלה היו שכנים רעים, שציערוהו לפעמים כדרך השכן הרע, והוא קפץ והתעטף בטליתו, והתחיל מתפלל שימותו. אלמלא היא היו השכנים מתים, ובניהם היו נשארים יתומים. ועצתה היא באמת עצה מחוכמת, מעין “זה נהנה וזה לא חסר”. ביקש רחמים עליהם, שיחזרו בתשובה ולא יצערו אותך שוב. אילו היה ר' מאיר שומע תמיד בקול אשתו, אז היו כל הרשעים נהפכים לצדיקים גמורים.
חיימ’קה אהב מאד את סיפורי האגדה, אבל גם את לימודי הגימנזיון היה אוהב. הלימודים קלים, והשעורים קטנים. על רגל אחת הוא משננם ויודע אותם על בוריים. והעיקר הוא, שאין פירושים על הספרים הללו. לא פירוש רש“י ולא “אור החיים”. ומכיון שאין שם פירוש רש”י, אין גם “שפתי חכמים,” ואין שם חידודים של “כלומר,” וכדומה. הכול כתוב ומבואר. ואת הכול אתה צריך להבין כמו שכתוב.
חיימ’קה זוכה לציונים טובים. כל מוריו אוהבים אותו.
יש אשר התלמידים משטים בו, מכנים אותו בחשאי “זשיד”. או יש אשר בשעת ההפסקה, הוא וחבריו עומדים בחצר בית-הספר, ופתאום הוא שומע קול לוחש באזניו: “חיים זשידאק”. כל הנערים צוחקים בפה מלא. אבל גם הוא צוחק עמהם. הוא צוחק ומתפלא על חריצותו של הלוחש, שעלתה בידו ללחוש ולהיחבא בין המצחקים בתוך כדי לחישה, עד שלא תדע, מי הוא זה. אבל בעיקרו של דבר, הוא לא ידע, מה זה בא להשמיעהו? “כלום אינני יודע שאני יהודי?”
אחד מן התלמידים, אשר התהלך עמו ברעות ואחווה, גילה את אזנו, כי “זשיד” הוא כינוי לגנאי לבן ישראל. וגם הוסיף משלו, שאין רוחו נוחה מן הגאיונים האלה המגנים את היהודים.
“אני,” חותם הוא את דבריו בנדיבות גלויה, “איני קוראם זשידים, כי אם יעבריים.”
“אבל מה הוא מושגה של המלה ‘זשיד’”, שואל חיימ’קה את חברו.
“זשיד הוא… הוא שם לגנאי”.
“לגנאי? מדוע?”
“כי כן הוא,” עונה חברו בקוצר רוח ובלעג כבוש לתמימותו של הפתי הקטן הזה.
חיימ’קה לא יכול להסתפק בתשובת חברו. ובשובו הביתה, נכנס עם אמו בדברים ושאל את פיה מהו זשיד.
“ראה זה” השיבה האם, “גימנזיסט בעל כפתורים נוצצים, ואינו יודע ומבין עוד מלה קלה כזאת, שאפילו השפחות יודעות. אך לשוא נפזר עליך כסף, לחינם כל הטורח. מי לא יודע? זשיד הוא יהודי”.
חיימ’קה נכלם מדברי אמו. הוא בדק במוחו את דבריה, ומצאם צודקים במקצת, אבל לא בכללם. “כלום אינני יודע שזשיד הוא יהודי?” המליץ על נפשו בלבבו, “אך חפץ אני לדעת מה הוא מושג המלה, איזה גנאי יש במלה זו?”
הוא חושב לפעמים בדבר, בשכבו על משכבו בלילות, ומבקש פתרון לשאלתו.
“זשיד ויהודי קרובים במבטא”, הוא הולך ומפלפל, “הסלאוים קוראים ליהודי זשיד, מפני שקשה עליהם מבטא זה”. וסמך מצא להשערתו בבית-הספר: כמעט כל הנערים שאינם יהודים מתקשים במבטא ואין מוחם הולם את הדבר שה“יו”ד" האשכנזית תתחשב כאות מורגשת.
ואותה האות בעצמה נקראת בשפת צרפת באמת כמו זש'.
פשוט, קשה להם לבטא את המלה כתיקונה, כמו שפטרא המסיק את התנורים בשבתות החורף, קורא את אביו בשם לחמן, ובשום אופן אינו יכול לבטא נחמן.
הוא אינו יכול לעצור משחוק, בזכרו, איך יתעללו הנערים בפטרא זה, בהבטיחם לו פת לחם-חלה בתנאי שיוציא מפיו “ולמלשינים”.
כמה מגוחך הדבר, כשהוא מתחיל “ושלמלני” “ולנמשל”…לא. הוא לא יבטא. מעולם לא הרוויח עוד את פת-החלה.
“וכן צריך הדבר להיות גם במלת זשיד.” יהודי “זשיד,” הוא מנסה לבטא, לחקות ולהשמיע לאזניו את אשר הוא מוציא מפיהו, ומוצא את הדבר באמת מגוחך ומעורר צחוק.
אבל אם כן, הוא מוסיף להשתומם, הלא מלה זו היא גנאי למי שאומרה, למי שקשה עליו לבטא מלה קלה כזאת ולא ליהודים. והעילגים הללו עוד ילעגו לנו.
ובתוך כך הוא נזכר, שגם פטרא, כשהוא עמל ומתקשה לבטא “ולמשנילל,” יצחק יחד עם הנערים, ודומה שהוא נהנה מאד מצחקו.
מי יודע, חקר חיימ’קה, אולי גם פטרא לעג למלה זו, שהוא אינו יכול לבטאה.
ואולם לאט לאט הסכין אל הדבר לדרוש את הכינוי “זשיד” לגנאי, אחרי שסוף כל סוף הכל הולך אחרי כוונת הלב; והוא כבר ידע והרגיש בדבר, שהנערים יכנוהו בשם זה שלא לכבודו.
ובבית-הספר פנימה הולך חיימ’קה ומוסיף חיל.
דבר אחד היה אשר משך את לב חיימ’קה. בהגיע שעת לקח “אמונה ודת,” יצאו כל התלמידים העברים, והוא בתוכם. אמנם יש לו כבר מושג ידוע ב“אמונה ודת”: יודע הוא שאמונת הנוצרים לחוד ואמונת היהודים לחוד. התלמידים היהודים יצאו, מפני ששם יטיפו עכשיו לאמונה שאינה להם. אבל בכל זאת הוא נכסף מאד לדעת, מה לומדים שם בפרוטרוט בשעה זו? הן רק לדעת, לשמוע.
בשובבות-נערים הוא מוצא לו תחבולה. הוא נדחק בין התלמידים הנוצרים ונשאר פנימה, כמו לאונסו; ואז בחר לו איזו פינה, שלא ימשוך על עצמו עיני רואים. והוא שומע. ואמנם לא כל הדברים, שהוא שומע, ברורים לו ומובנים דיים. אך על פי סגולתם של נערי ה“חדר,” להבין דבר מתוך חצי דבר, הוא משיג את שמועתו באיזו השגה שטחית: סליחה… מחילה… אל פודה ומציל… מעביר על מידותיו…
ממש, כאותם הדברים, שהוא יודע מכבר, שהוא לומד שם מתוך האגדה. צר לו שלקח זה לא ארך יותר.
ומאז התחיל נכנס בדברים עם חבריו מן התלמידים הנוצרים על מה ששמע, והם מבארים לו את הענינים ביתר ביאור.
“אלהינו סלחן” יאמרו לו אלה, “לא כאלהיכם”.
“לא כאלהינו, אתם אומרים,” קרא חיימ’קה נעלב “אבל הן אלהינו סלחן ומחלן!”
“שקר הדבר” עונה לו אחד התלמידים, “אלהיכם אל קנא, גם היהודים קנאים. לא יסלחו, לא יוותרו. אפילו כשאתה קונה אצלם פנקסים ועטים לא יוותרו על פרוטה אחת”.
“היהודים לא יסלחו? הלא בכל לילה, כשאנו עולים על משכבנו לישון, אנו אומרים: הריני מוחל לכל מי שהכעיס אותי.”
“אולי אתם אומרים כן בלילות על משכבותיכם, אבל ביום ברחוב אינכם כן. גם כל קדושיכם היו קנאים, שאל את פי הכהן ויגד לך”.
פגוע מקנאה ועלבון, הוא מספר לחבריו על אודות ברוריה דביתהו דר' מאיר ומטעים להם את הדברים, איך האשה הזאת ביקשה רחמים על שונאיה שיחזרו בתשובה… הנערים מקשיבים לסיפורו, אף על פי שהוא מגמגם כפעם בפעם ומחפש אחרי מלים להביע את רעיוניו. וכאשר גמר את סיפורו, קרא אחד הנערים: בלי ספק ברוריה זאת נוצרית היתה.
“ברוריה נוצרית?! אבל הן הילל…”
“גילל?!” מפסיק הלז את דבריו “גילל הוא בוודאי נוצרי. הלא שמעתי את הכהן מספר דברים טובים בשמו”.
“אך הילל הוא יהודי. באמונתי, שהוא יהודי”.
“יהודה הנוכל שלכם, גילל הוא שלנו”.
חיימ’קה התעבר מאד בשובבים הללו, החפצים לגזול את הילל שלו ממנו. אך יותר שהתקצף, יותר עמדו על דעתם, שגם גילל וגם האשה הלזו, שלא יוכלו לקרוא בשמה בלי גימגום, נוצרים הם ורק היהודים מייחסים להם כל קדוש וכל קודש, כי זה דרכם לגנוב, לרמות, לקחת מן המוכן בידי אחרים.
חיימ’קה ראה לטוב לפניו לחדול מריב, אשר לא יצא ממנו מנצח, כי המה הרבים. אך שמר עברתו בלבו.
באחד הימים בשעת ההפסקה, ראה חיימ’קה, והנה חבר נערים קמים על נער נוצרי אחד ומכים אותו, על אשר התאונן עליהם באזני המפקח. לבו התחמץ בקרבו, ויקרב אליהם ויקרא:
“נוצרים. איך זה שכחתם תורת הסליחה והוויתור? הן אם חטא הנער או לא, אתם בוודאי תחטאו, כי תחת לסלוח תרימו יד על רעכם”.
רבים מן הנערים נכלמו והתחילו מתפרדים. הנער המכה הרים את עיניו אל חיימ’קה בתודה גלויה, אך בו ברגע קרא אחד מן החבורה:
“זשיד – והוא כהן מטיף מוסר”.
צחוק פרוע התפרץ מפי הנערים. “זשיד!” התחילו קצתם לקרוא, ואחרים מלאו אחריהם.
“חיים זשיד,” לא נמנע גם הנער המוכה מקרוא.
"זשידינוק, ריזשונוק פורוסונוק (יהודון, צהבהבון, חזירון) התחיל אחד הנערים משורר בהעווית פנים משונה ובריקוד על רגל אחת, והצחוק הולך וגדל. חיימ’קה נכלם וייכנס אל תוך בית-הספר.
מאז והלאה נמנע מבוא עמם בסיכסוכים ואונאת-דברים. הוא ראה שהם בזים לו ושונאים אותו, וילמד גם הוא לשנאם ולבוז להם. ואך מרחוק, בהיותו בודד ונבדל מהם, בכל עת שהיה רואה אחד התלמידים עושה חמס לשני, נזכר בלקח ששמע אז מפי הכהן, והחליט בלבו: “לא, הם רק לומדים את התורה ההיא בבית-הספר, אבל בחוץ ישכחוה, כאילו לא שלהם היא. המה רעים וחטאים, המה בני בליעל.”
ובהיותו חושב ככה, חש איזו הנאה משונה ומעוררת. דומה לרגשי נקם.
יש אמנם אשר עלה פתאום על לבו זכר ברוריה ותורתה: “יתמו חטאים כתיב” ואז היה ערכו נופל בעיני עצמו. הוא הכיר בנפשו שאינו חומל ומרחם על החוטאים כדביתהו דר' מאיר. אדרבה, הוא שמח במקצת, שהם רעים, בני-בליעל, ואינם שומרים את תורתם.
אבל במקרים כאלה היה די לו להיזכר באחד מעלבוניו, אשר הסבו לו השובבים הללו, וכבר היה צדיק בעיניו: “תינח, שכניו של ר' מאיר. הם דבר אחר לגמרי. והא ראיה, שהם עשו תשובה. אבל הללו, אסור לרחם עליהם”.
לפעמים היה מבקש קירבת התלמידים העברים שבמחלקתו. חפץ היה לשפוך לפניהם שיחו, להגיד להם, כי הנערים הללו רעים וחטאים. אבל התלמידים העברים מתרחקים ממנו ומתרועעים עם השובבים הללו. אמנם יש אשר גם בהם ילעיבו הנערים הרעים ויכנום בשם “זשידים,” אבל התלמידים ההם, כנראה, סלחנים הם יותר ממנו, מעבירים על מידותיהם, שומעים את עלבונם ושותקים. “הם זוכרים היטב תורת הלל וברוריה”.
כה הסכין חיימ’קה אל מצבו, להיות גלמוד בין ההמון העלז, תלמידי הגימנזיון; הוא התנחם רק בבחנו מרחוק את תעלוליהם, והתנקם בהם במצאו שכולם רעים וחטאים.
אבל נקמתו זאת לא היתה שלמה. הוא ראה בבית הוריו מעשים בכל יום שהסכין אליהם מכבר, ושלא עוררו בקרבו מחאות מפני תדירותם. אבל עכשיו, בעת שהוא מוציא את גזר-דינו על הנערים ההם, הוא נזכר במעשים שבבית הוריו, והוא מוכרח להודות, שהם אינם מתנהגים על-פי תורת הילל וברוריה. ככה הוא שומע לפעמים את אמו מקללת ומבזה את השפחות, לפרקים סוטרת את לחייהן באופן מגונה. ולבבו יתחמץ בו: כלום מותר לעשות כן? הוא ראה דמעות נושרות מעיני השפחות הנעלבות, ובלבו תיוולד שאלה שאין עליה תשובה: ומה אם השפחות אינן יודעות לקרוא קריאת-שמע על מיטותיהן, ואינן אומרות: “הרינו מוחל לכל מי שהכעיס אותי?”
הוא ראה את אביו בחנותו מניע בחריצות את כף המאזנים; והוא יודע מכבר סוד זה של תנועת המאזנים מהו. הוא רואה שאביו נותן בהקפה ומקבל משכון, ואינו נזהר להשיבו לא ביום ולא בלילה. הוא יודע, שאביו נכשל לפרקים בעוון של רבית. יש שהוא נותן, ויש שהוא לוקח. בין כך ובין כך יש איסור לאו בדבר. הוא רואה לפרקים בלילות החורף מתאספים רעים ומכירים בבית הוריו ומשחקים בקוביה.
“האנשים הללו פסולין לעדות ולשבועה. הגם אביו בכלל?”
ופעם אחת בחשבו הרבה על הדבר, וכשנתמלא לבו שאלות ומחאות, נזרקה מחאה אחת מתוך פיו בפני אביו… האב נעלב במקצת וכיפר את עלבונו בסטירת לחי ובתוכחה גלויה לאם: “זה בשלך. את הרעשת עולמות להכניסו לגימנזיון. הנה לך תורת הגימנזיון. מלמדים אותו שם לבזות אב ואם!”
והדברים האחרונים הרעישו את לב הנער מאד: “נראה, שגם אביו מודה לדברי הנער השובב הלז, שכל זה הוא תורתם, תורת הגימנזיון, והילל הוא גילל וברוריה לא שלנו.”
הוא החליט בדעתו לשאול פשר דבר מפי מלמדו, אהרן-שלמה. הוא יברר לו את כל זאת. צריך הוא לברר לו, הלא מלמדו הוא.
והוא מגלה את כל לבו לפני מלמדו, ובקול רועד ונפסק לרגעים הוא מגביה את ראשו מול אהרן-שלמה, תוחב בו שתי עיניו הבוערות ומחכה לתשובה.
אהרן-שלמה לא עמד בפני תלמידו. מראש חפץ לדחות אותו בקש, אבל המבטים החדים והתמימים המכוונים אליו והמכריחים להשיב, הגידו לו ברור, שלא יצלח בידו להרגיעהו בדחיה בעלמא.
הוא הוציא את משקפיו מתוך תיקם, והתחיל מצחצחם, כאילו חפץ הוא לדבר מתוכם.
והוא מצחצח ומצחצח, ובתוך כך מחפש במוחו איזו תשובה לתלמידו. הוא לא הסכין להניח את תלמידו בספק.
והמבטים דוקרים וצועקים: “תשובה!” והוא מצחצח ומצחצח… ושותק.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.