(לזכר א. לוינסקי)
לא אזכור עוד מפי מי שמעתי את הדברים, ואולם שמעתים. כמובן, הגיד אותם אחד “המבינים” מאותם שכך עשירים אנחנו בהם, ברוך השם, והדברים היו מכונים כלפי א. לוינסקי, ודוקא אחרי שסיים לקרוא את אחד מפיליטוניו היותר משובחים, שהיה זה מדפיס אז ב“המליץ”, וגם זה מובן, כי האיש המגיד הוסיף גם איזה “ע” או איזה “בע” ועקם קצת את חוטמו ושרבב קצת את לשונו ועשה איזוה תנועה משונה, והכל בכדי לבטא את רגש כל הבוז שלו, שהוא, האיש העמוק, מרגיש לרותם האנשים הקלים והשטחיים, שאין להם בעולמם אלא “רק”, השיחה הקלה,. ע, הלא לווינסקי זה כולו סוף-סוף אינו אלא “רק” פיליטוניסטן!
הדבר הזה היה לפני עשרים שנה בערך. ואולם מני אז לא נשתנו הדברים הרבה. אדרבה, נתפתחו ונשתלשלו יותר. המלה “פיליטוניסטן” היתה בינתים לשם גנאי פשוט, מין שם נרדף עם בור, גונב סוסים, פוחז, מזייף שטרות, וכדומה מן הקומפלימנטים הסופר עברי מחלק לפעמים לחברו, כשאינו חי עמו על פי מקרה בשלום גמור. אחרי שכבר הגיד לו, כי גנב וגזל ועשה שבע תועבות ושמונה שערוריות ולא למד מעודו שום דבר, הוא מוסיף אחר כך דרך אגב גם את ההוספה הקטנה: ע, סוף-סוף הלא הוא “רק” פליטוניסטן! – וכבר הגיעו הדברים לידי כך, שבשעה שתיאודור הרצל לא מצא חן בעיני איזה איש, משום שלא היה סיפק בידו לתת לו את הטשרטר במשך כ"ד שעות, ענה זה ואמר: הלא הוא “רק” פליטוניסטן! –
ובכל זה: בשורה אחת של “היכל בורבון” אנו מוצאים עמקות של חיים ידועה, שפט נכון, חוש בשביל הממשיות, רגש חי וכו' וכו' יותר משנמצא אצל עשרים סופרים גם יחד מן המעמיקים!
האנשים האלה אינם יכולים להבין, כי הפיליטון הוא רק צורת שירה חדשה, וכי מתוך הפיליטון מדבר אלינו, קודם לכל, משורר, אלא שהשורות הקצרות של ימבות בנות ארבע רגלים אינן מקבילות לפי טעמו ולכן ברא לו צורה חדשה, ולא עוד אלא שההיקף שלו גדול אלפי פעמים יותר מזה של חבריו, מפני שאין לך כמעט שום מקצוע, שלא הכניס הפיליטון אותי בזמן האחרון לתוך תחומיו. גם המאמר הראשי וגם המאמר המדעי וגם הפילוסופי – את כולם, כלם כבר בלע עתה הפיליטון. בנוגע אל המאמר הפילוסופי די לנו לזכור את אחד העם. האם היו “הילקוטים הקטנים” פיליטונים, אם לא? ואולם גם אם נגביל את הפיליטון עד לגבוליו העיקריים, עד למקצוע השירי שלו, הלא עוד נמצא בו רב והותר. האנשים האלה אינם מבינים כי הקלות היא רק למראית עין, וכי באמת נושא ונותן אותו הפיליטוניסטן על הענינים היותר כבדים; הפיליטוניסטן הוא אותו הסופר, שיש לו הכשרון המיוחד, לדבר בקלות על כל ענין כבד . כשתזרוק את הקליפה, תמצא אצלו על פי רוב תוך, שהיה ראוי לספר שלם אשר העמקן י כתוב
אותו. ידיעותיו של אותו הפיליטוניסטן מרובות ושונות מאד, ויש לו הכשרון המיוחד, להסתגל במהירות נמרצה אל כל ענין ואל כל מאורע, ולא שאותו הענין ואותו המאורע ישיו לו לנושאים, אלא שיהיו לו ליתרות, שעליהן יתלה את דעותיו והשקפותיו הערוכות בלבו מתמול שלשום.
והללו באים ואומרים: “רק” פיליטוניסטן! לא היה לווינסקי שום דבר, אלא היה “רק” פיליטוניסטן!
וזוכר אני – לפני שש עשרה או לפני שבע עשרה שנים היה הדבר –: אני ראיתי איזה פיליטון כתוב ביד לווינסקי. את לווינסקי לא ידעתי עוד בימים ההם פנים אל פנים. בפיליטון ההוא דיבר ארוכות וקצרות על ענינים שונים. הזכיר את גן העיר ואת הקונצרט, את הנערה על הבמה, שזמרה: טארא- בום-ריא וכו'.
אין זה כי אם איש הרודף אחרי תענוגות החיים.
אבל לא, אותי אחי לא תונה! יודע אני את המשפחה הזאת, כמו שאני יודע את עצמי~ גם אני בעצמי נחשב קצת לאחד מחבריה.
ומיד אחרי זה הכרתי את לווינסקי פנים אל פנים.
ואמנם לא שגיתי… ראיתי איש כבד ראש ולמרות כל הצחוק הנעים המרחף תמיד על שפתיו, איש הוגה וחושב וחוקר, איש, אשר איזה יתוש לא נראה מנקר תמיד בלבו, והוא מבקש ודורש ושואל, ואינו יודע בעצמו מה – ועל כל זה מלמעלה פרוש הצחוק… יודע אני את המשפחה הזאת!
ובערב אותו היום נזדמנו שנינו לפונדק אחד. בעל הבית ובעלת הבית שמחו מאוד לקראת שנינו. והלא הדבר פשוט: הן לווינסקי בעצמו הוא “לץ”, אני בעצמי הנני גם כן קצת “לץ”, ואם אנחנו פה שנינו יחד, לא כל שכן שנבדח את דעתם של כל האורחים. ואולם החשבון היה חשבון מוטעה, “הלצים” דברו – על פי רוב רק דברו איש אל אחיו – כל אותו ערב בכובד ראש.
שש עשרה או שבע עשרה שנה ידעתי כי לווינסקי, פעמים אין מספר נזדמנו יחדו, שעות שלמות דברנו יחדו, ואולם פלא הוא:אינני זוכר אף פעם אחת, שלווינסקי ישמיעני איזה דבר הלצה או איזו מלה של בדיחות – והוא הן היה “המתלוצץ הגדול”!
הן זה הוא הפיליטוניסטן! – חשבתי בלבי. וגם זה פלא: הסופר הזה כתב עברית משובשת, את הדקדוק העברי לא ידע, את הטכניקה של הכתיבה לא הכיר, את הבניה ואת הגזרה לא הבין – ובכל זה היה לו סגנונו שלו המיוחד, אותו הסגנון הנפלא, אשר יכולים היינו להכירו מתוך אלפי סגנונים אחרים. אין לך דבר, שיוכל להראות לך יותר, עד כמה היה לווינסקי סופר בעל כרחו, סופר מתוך הכרח פנימי!
ועל הסופר הזה אומרים אנו בקיצור: “רק” פיליטוניסטן!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.