אש פושטת באופק / א"ש שטיין
© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
(מתוך “מאסף ישראל” 1958 – בעשור לעצמאות ישראל)
הסופה השתוללה מבעוד יום. פסי עננים שסועים, חשוכים, כעדרים בהולים, התשוטטו בלא הרף בשמים לבושי קדור. והרוח יללה בזעף, נישאה בעוז ממרחבי מרחקי הים המעורפל, הגועש, המסוער, המקציף, דהרה על פני דיונות החול המסולסלות, סחפה גרפה עמה תמרות אבק דליל, כמבקשת לערטל את הגבעות, לחשוף מערומיהן, לסרוק את בשרן… צינה מרה עמדה ביקום. ותוגה גדולה.
עם ערב גברה סערת החול ויללתה החריפה ונחתכה בנפש, כוכבים בודדים, יתומים, נשקפו מעל, עד מהרה ירדה אפילה מעובה, כבדה על השכונה, צנפה את הבתים הזעירים, והרוח הזועמת עורמת גלי חול בתלים מתגבהים, מתולתלים, ליד פתחיהם, מכסה את השבילים, הגינות, חודרת לתוך הגדרות החיות, צולפת בקירות, בחלונות המוגפים, מרקדת אימים…
בלב החולות, בעמדה, שני אנשים, כשני צללים. האחד ניצב בפתח, מכורבל במעילו, כובע הגרב לראשו, רובהו לכתפיו, עיניו פקוחות למחצה, ואך אוזניו קשובות, דרוכות, בחלל החשוך. הסער הומה, גלי החול מתנפצים אל העמדה, הקבורה כמעט כולה בדיונות – ובפנים: ספסלי קרשים חשופים, שקי חול, כד מים.
לא הרחק מכאן, בשכונה, הבית, ביתו הזעיר, הרעייה והילדה הרכה, בתו בכורתו אהובת נפשו. ודאי כבר ישנות הן – מהרהר הוא. לפני זמן מועט נכנס הוא, הותיק, לדוּר בשכונה זו, בלב החולות, נטע את הגדר החיה סביב לביתו, שתל את הפרחים והירקות אשר החול ודאי כיסה אותם היום וחינקם. האם לא נשא שנים בלבו את חלום חלקת האדמה הקטנה, הגינה הזעירה העוטרת את ביתו? בסדקי הזמן מאז שובו מעבודתו בעיר, בדרך עקלתון, באוטובוס גדוש הנוסעים, במתיחות ובסכנות של ימי המערכה, ועד לצאתו לשמירת הלילה, הוא טיפל בגינה זעירה זו, בהטמנת החַמרָה החומה בערוגות ובזיבול ובהשקאה… ועתה הכול, הבית והגינה והשכונה עוטים אפילה, כמופקרים לסופה ההומה באכזריות חימה… תוגה ועצב ובדידות, ואף–על–פי–כן, שלווה בלב, שלווה כנועה, מאופקת, כהשלמה עם גורל שאין מנוס ממנו, עם חובה הנובעת ממעמקים, כיסורים שבאהבה.
– השמעתה את היריות? – עולה באוזניו קולו של חברו לשמירה בעמדה ותולשו מהרהוריו.
מטח של יריות רובים ומכונות–יריה פרץ מאי–שם, נתפזר, כרדוף בהלה, בצלילים חדים, לוהטים, חטופים – ונדם.
– מכיוון יפו באה האש – עונה הוא לאחר הפסקה קלה. אך הם לא יעברו… לא יפרצו…
– ואנו בעורף – מעיר הראשון – כקבורים בחולות האלה… והסופה תולשת, צולפת.
– מה עורף ומה חזית? – נענה חברו על דרך השאלה. כולנו כמוקפים. והים קרוב… שם בהישג היד, מעבר לדיונות… אל הים מבקשים הם לזרוק את כולנו…
גם שם, בתחום שלטונו של בכור הצוררים, בקשו להכריתנו, כליל, הלא תמול שלשום היה הדבר…
שאגה אדירה של הרוח שחלפה ביעף, עקרה תלי תלים של חול, הטילה אותם בעמדה ונתגלגלה למרחקים, החרישה את דבריו. הם עמדו דמומים נלחצים אל עמודי העץ החשופים, הקרים.
ושוב ירדה הדממה. עינים נעצמות מליאות, מתכנסים בתוך העמדה, הצרה, האפילה, האוזניים קשובות והלבבות נפעמים… הידים לופתות את קתות הרובים, מה מתרחש בשעה זו בגבולות יפו, בבתים, בעמדות? ואך הוא, העולה החדש מגיא העקידה, שאת הארץ טרם ידע ואת דרכיה טרם למד, הידיעה שרבים, כמותו, עומדים עתה, בלילה זה, בעמדות, מפעימה את לבו בתשוקת קרב והכרעה.
בפתע עולה באוזניו נעימה רפוייה. חברו בעמדה מזמר לנפשו:
כְּבָר הַלַיִל יָרַד וְעָטַף אֶת הָהָר
וְהַתַּן מְיַלֵל בַּגַנִים;
בַּמֹשְׁעוֹל הַתָּלוּל, הַמוֹבִיל אֶל הַכְּפָר,
שׁוּב צוֹעֶדֶת כִּתַּת חַבְּלָנִים.
הַתַּרְמִיל עַל גַבֵּנוּ כָּבֵד בְּמִטְעָן
הַדֶרֶךְ קָשָׁה וְסַלְעִית.
עוֹד שְׁלוֹשָׁה קִילוֹמֶטֶר, מַעְלֶש, יַהּ חַבְּלָן,
וְאֲזַי יְדַבֵּר דִינָמִיט…
אימתי שר הוא את הזמר הזה? כן, בסוף הקיץ היה הדבר, ולו נדמה, ששנים חלפו מני אז. בין הפרדסים במושבה הירוקה, הטלולה, הוקם המחנה. מחנה ארעי למתנדבים, ותיקים, מטופלים במשפחות, מיוגעי חיים ורעננים תמיד. מפקדים צעירים מאמנים אותם. והוא, שמימיו לא טעמו של צבא, עושה תרגילים, משתלב בסדרי משמעת, זוחל מתחת לגדר, עורך מסעות לילה, זורק רימונים למטרה, יורה… אוירה זו של התנדבות וחברות וסערת נעורים ושלמות נפש וחדווה פנימית אופפת גם אותו. מה חביבה עליו מיטת–השינה הדלה אשר בצריף, ומה רב האושר בשעות הנופש המועטות, הבשומות, התלולות, ודומה עליו, שוב היה לצעיר ומשאת נפש לו והוא עומד במבחן… זה מקרוב הוא נכנס לדור בשכונה, בביתו החדש, שלו, שבו באה לעולם בתו, בכורתו, בעיצומם של ימי מסה, והוא עוד לא היה סיפק בידו לשמוח בה כהלכה ולהעניק לה אהבת–אב. ואך במכתביו אל הוריו, בנכר, הנתונים עתה בצפרני הטורף הוא מערה חיבתו וגעגועיו, בית הורתו, ממנו עקר והמתגלף עתה, באפילה, לעיניו במלוא בהירותו, ודומה עליו, שהוא שומע בלבו את שוועתו האילמת ממרחקים…
***
החורף חלף עבר והמלחמה סערה וגברה, רווייה חרדות ותקוות, מתפתלת בכאבים ובדמים, כובשת את הגוף והנפש, וכל אחד נתון בחזית ונושם את כל פרפוריה וקולט את כל גניחותיה, ואך בקצות האפקים מתבהרים השמים והים מצטחק, מתחנחן, במשובה רעננה, ובנות רוח קלילות מלטפות, מעודדות, מנחמות… השקדיות נתלבלבו מצחירות וזכות, הכלניות יורקות בהרים ומציצים היקינטונים בעיני תום, נובט ירק שדות, רך וענוג, והעולם אחוז צפייה וחדווה עצורה כלפני לידה…
עם שחר אץ אוטו, גדוש מתנדבים, לשמירה על הכפר הכבוש אשר בשפילה.
בכבדות נושף הוא במשעולי חולות, מטפס במעלה גבעות, גומא מרחקים, עובר על פני ישובים זנוחים, חפירות, גדרות תיל, בתים הרוסים, חלולים, פצועי גוף ונקובי–עינים, קדימה, קדימה, אל היעד האלמוני.
הכפר רבוץ על גבעות, פושט בין פרדסים, בקתות חימר ומתבנים ודירים ולולים – חומים כאדמת החמרה, דומה עוד חמים, עוד שעה קלה קודם פיכו כאן חיים כמלפני דורות, והנה נקטעו כמו בפתע, נעקרו, נרמסו… הכל מפולש ומפוזר ופרוץ והרוס. כאחרי רעידת אדמה. חמור עזוב נוער. כלב יתום מכונס במאורה, ופגרים. עוד עשנים גגות הקש ותימרות כבדות, מתאבכות לאטן אל השמים התכולים וגיצים מפרפרים בחובן… ושלווה מוזרה, כבדה, אטומה, על גבול החיים והמוות, פרושה סביב, רוויית סודות.
לפני שעות מספר כבש צה"ל את הכפר, ועתה ממשיך הוא מסעו אחר האוייב הנסוג. מראש הגבעה נשקפים מרחבי המישור הזרוע. שדות מצפים לקציר, עזובים מאדם. אי–שם נערך עתה קרב. הדים עמומים של יריות נחתכות בשלווה המתוחה ונבלעות בה. והשמש זורעת אור–נדבות, מתחייכת בין הבוסתנים, בעיני הפרחים, זוהרת בשדות המישור, מתנוצצת בעצי הזית הכסופים במדרונות.
בכפר כבר נקבעו עמדות השמירה והתצפית והפיקוד והשירותים. המתנדבים, שהופקדו על החזקתו, פושטים בבתים, ברחובות. מהם ותיקים בארץ, מהם עולים חדשים, אך תמול שלשום באו מארצות ההגירה, ואימת הגיטאות בעיניהם, והצד השווה שבהם, שתחושה של אחד שחדר לבית אויבו, מבקש נפשו, והוא להוט לגלות את מסתוריו וצפונותיו ומזימותיו – מתפעמת בהם…
וייצר השלל, כמובן. מחפשים ומחטטים ונוברים. ורטט הסקרנות. סמוך על ידך התגורר הערבי – וכה רחוק היה. יש מבקש “אוצרות” ו“מזכרות”… ויש המבקש להשמיד ולעקור כל שריד. ויש אחוז תמיהה ומבוכה ואין ידו נוגעת בחרם.
השנים, מן העמדה, מהלכים זה ליד זה. העינים בולעות את המראה של הכפר הריק מאדם, כבית קברות, כמחפשים עקבות חיים, כמבקשים לקלוט קולות שנדמו.
– האם לא נתחבאו פה, ברוב ערמתם, והם אורבים לנו באיבת נקם מיואש? – שואל האחד, העולה החדש.
– הם ברחו, ברחו כולם, על טפם ובקרם. מנוסת אלהים… זוועה – ממלמל חברו.
– הה, וכי יודעים אתם זוועה מה פירושה? – מעיר הוא ואש ניצתת בעיניו. אני חייתי את הזוועה, את האימה, בעיניה הסתכלתי יומם ולילה, בגיטו, ביער, אכזריות הפלדה הקרה, המרוטה, האטומה בעיניה… זו לא היתה מלחמה. ולא פרעות. ולא כיבוש. ולא נקם. זו היתה הזוועה שהגיחה מתהומות האפילה והטומאה, זוועת השטן שאפפה את היהודי מכל צד ועבר, יומם ולילה, סגרה עליו סביב, סביב… היא, הזוועה, עטתה עלינו עוד לפני שכילתה אותנו, לא ביום אחד ולא בשעה אחת… מותנו נתמשך, נתמשך…
האישים בעיניו נתלהטו בזעם אפל. אחר כך שלף מידו קופסת גפרורים. הסתכל בה שעה קלה. כמהסס. עמדו ליד חורבה של בקתת מגורים נטושה, עלובה, פצועה. ערימות זבל מיובש בחמה. וקש. וזרדים פזורים. גללים ונוצות. הוא הצית גפרור והדליק בסדקי הקיר… האש האירה, גברה, פשטה בלהבה בהירה, ואחזה בחומר היבש, פיצחה אותו, לאיטה, להבותיה עלו… כצוחקת בקול…
עתה עמד וחייך. כנהנה. ולידו רעהו, מהורהר. נאלם. לאחר שעה קלה שאל, באומץ רב, כשואל לתומו:
– ולמה לך הדבר הזה? האם סבור אתה שהם ישובו?
הוא שותק.
השמש זרחה במלא עוזה ואורה וחומה. הכפר רבוץ, כנוע, בין הפרדסים, כמאזין להמולת החיים החדשים שפרצו לתוכו, באון נעורים, בעוז, בקול ענות גבורה.
–…להבות רדפו אחרינו – המשיך כמדבר אל עצמו. בעיירה, בדרכי הפליטות, ביערות, בכפרים… והבית עולה באש, הקן, האם על ציפוריה… דבר לא שרד. והם צחקו, לאידנו, שמחו. לעיני מקפצות הלהבות… הנה הן, כלהבות האלה, הפושטות לשונות עשן ואש מכלה מן הגבעה הזאת אל השמים הזכים… גם הם, בשפלה, יראו אותן… וירפוף לבבם… להבות הזעם והייאוש והטירוף והנקם הסוערים בתוכי… אחת האש. טומאה וקדושה בה… ידעתי. ומן האפר נצמח שוב, מחדש…
השמש זרחה. הדים רחוקים של יריות אבדו בשלוות החלל הזוהר. הבקתה דלקה בשלהבותיה… איבריה נתפוררו, נתפזרו כמפולת אש.
הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת–בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין
הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ–שָׁם וְקִבַּצְתִּי
אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל–אַדְמָתָם..
(יחזקאל ל"ז)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.