את כל חלקה ב“תשעת-הקבין” של דברים היתה אסתר-רבקה מוציאה יום-יום על בעלה אברהם-מאיר מלמד עד שעלה בידה לפתותו, שיעזוב את “העיר הנידחת,” שהוא שקוע בה, ויסע אל העיר שכל קרוביו העשירים יושבים שם, למצוא לו שם פרנסה בכבוד. עוברים ושבים מספרים לה, שדודה מצד בעלה כבר עבר את הגבול של גביר-עצום, ושגיסה, אחי בעלה, מחזיק בית משרפות יי"ש; ובני גיסה, אחד חוכר יערות ואחד מחזיק טחנה; וכן גם שאר הקרובים חיים ורואים את עולמם בחייהם. וכשהיתה שומעת את הבשורות הטובות האלה, היתה קמה עליו בטענות: “ראה, מלמד, בן בנו של מלמד! תולעת, ששקעה בשורש מרורים! אנשים היודעים עול אשה ובנים עושים ומצליחים. ורק אתה, הפסולת של המשפחה כולה, אתה השתקעת במלמדות. ומה איכפת לך אם בני-ביתך לבושים סחבות בחול ובשבת, ובתך כבר הגיעה לפרקה, ולמי תינשא אם לא לביהילפר* (*עוזר למלמד דרדקי) קבצן שכמותך.”
וכדברים האלה דברו אליו גם שכניו וגם כל מכיריו בין המלמדים; אפילו אלו שלא היה יכול לחשדם כנוגעים בדבר, שעומדים הם ומצפים עד שיצא מן העיר, כדי שיבנו מחורבנו ויאספו את תלמידיו אל תוך חדריהם.
“חומה נשגבה לאיש הזה,” היו מתמיהים ואומרים עליו. “דודים אדירים, אחים גבירים, קרובים עסקנים גדולים, שרבים הם המוצאים את פרנסתם על ידיהם, והוא יושב בחדר של ד' על ד', ושופך מררתו על תלמידיו.”
אבל על כל אלו הטענות היה אברהם-מאיר עונה תשובה קצרה ומכרעת: “איך עוזבים מקור ודאי בשביל דבר שבספק?”
והשומעים היו ממלאים את פיהם צחוק:
“כלום ראית מימיך מקור ודאי כזה? המלמדות היא מקור ודאי אצלו. ודאי הוא הדבר, שמלמד היית ומלמד תהיה כל ימיך.”
“מקור ודאי של צרות, שפלות וימי רעב, חפץ הוא לאמור!” מלגלג עליו אחד המלמדים.
“אל תפרסם את הדבר,” לוחש לו מלמד אחר באזניו, “שמא יוודע ל’בעלי-הבתים' שלך, שהמלמדות היא מקור הודאי וישליכו חס-ושלום את חנויותיהם וסחורתם ויבואו כולם להחזיק במלמדות.”
אבל הוא לא ישים לבו כלל ללגלוגיהם והיתוליהם. הוא זוכר עוד, כמה יגע ועמל עד שמצא לו את המקור הזה. הוא יודע, שמאותו הרגע, שיעזוב את המלמדות ועד שימצא שם פרנסה בריווח, יהיה בין-כך מחוסר פרנסה לגמרי.
מחוסר פרנסה! הלא נורא הוא הדבר למי שיש לו אשה ובנים!
הוא זוכר עוד את הימים, שהיה בהם מחוסר-פרנסה. ואף על פי שכבר עברו שנים רבות מן העת ההיא, מרגיש הוא עוד גם עתה את צער הימים ההם.
זה היה בעת שהודיע לו חותנו פתאום, שאינו יכול לתת לו עוד מזונות על שולחנו. הוא היה אז אומלל ואובד. כמי שקרהו אסון פתאומי. ואמנם האסון לא היה פתאומי. באמת היה כל ימיו דואג ומצטער על הדבר הזה. הוא זוכר עוד את יום-החופה שלו, אז בכה מאד בשעת אמירת על חטא, מפני שלבו ניבא לו דבר רע, מפני שירא את החיים.
איכה יוכל אדם כמוני לשאת עליו עול אשה ובנים? היה לבו נוקפו. הוא הלך אל תחת החופה עצב, כמעט שלא לרצונו. החיים העליזים שתיכף אחר החתונה, הפנים המאירות, שהראו לו אז הכול בבית חותנו, באו והמתיקו מעט את המרירות. הוא הסיח את דעתו במתכוון מדאגתו. לפי שעה פסק לו החותן מזונות, ולא היתנה מראש על זמן קצוב; אולי יתן לו תמיד מזונות על שולחנו… על כל-פנים לא ימנע את עצמו ממנו, עד שימציא לו איזה מעשה ומשלח יד.
אבל הנה פתאום הודיע לו חותנו דבר מר. וכאילו התכוון לדבר, הודיע לו זאת בו ביום שנודע לו, שאסתר-רבקה הרתה שנית: “עוד מעט ואני אב אומלל לשני בנים.”
ומעט כסף נדוניה אמנם היה עוד בידו, אבל מה יועיל לו הכסף? במספר ירחים יכלהו עד גמירא, ואחרי כן מה יעשה?
ואז עלה על לבבו לאחוז במלמדות, מפני שהיא מין פרנסה שכולה ריווח. על-כל-פנים היזק לא יהיה לך בה לעולם.
הוא קינא אז מאד בבנימין מלמד, אחד ממכיריו, שבא בברית נישואים בעונה אחת עמו, וזה כבר קנה לו מקום נכבד במלמדות. לחמו בטוח, פרנסתו נאמנה. צריך הוא רק אחת לששה חדשים להתגנות קצת, להראות הכנעה. לטפל בבעלי-הבתים שלו. נניח, שלא נעים כל כך הדבר לשמוע טענות מההדיוטים שבאבות ואותם החסרונות שהאם מונה בך ומתנה עמך תנאים. אבל הן צער עובר הוא. על-כל-פנים שווה הצער במנוחת הנפש, שבאה לך אחר כך ו“זמן” של ששה ירחים מלאים. ובפרט כשאתה יודע, שבעלי-הבתים באים בטענות ומתאוננים רק מפני שכן נוהג הדבר, כדי שלא תעלה המלמדות כל כך בנקל למלמד, או כדי שלא יחשוב המלמד, שהוא, האב, הדיוט גמור ואינו יודע להבחין ולמצוא חסרונות.
“וכי מה איכפת לי באמת אם הלז יכול להתראות כלמדן וידען גדול ולרכוש לעצמו קצת כבוד על ידי, אחרי שבעיקר הדבר אינו נוגע כלל לפרנסה?”
הוא נתן אל לבו להחזיק במלמדות. ולא בנקל עלה לו הדבר. המלמדים קמו עליו לשרפו בהבל פיהם.
“משיג גבול,” צווחו עליו, “המעטים הם המלמדים הגוועים ברעב, ואתה בא להוסיף עליהם?”
אבל הוא נלחם ויצא מנצח. מקום נכבד נתבצר לו במלמדות. תלמידים הוא מוצא תמיד בנקל. ואף אמנם יקרה לפעמים ששנים או שלושה מן האבות יקפחו לו את שכרו או יפחתו ממה שקצבו. אבל הן בשביל זה הוא לוקח לו תמיד שנים או שלושה תלמידים יתרים.
בגדי-מלכות אינו לובש; מרודפי תענוגים לא היה מעולם, אבל לחם לאכול ובגד לכסות את בשרו יש לו, ברוך השם. ליותר מזה אין שיעור קצוב וכלום מת אדם וחצי תאותו בידו?
ועכשו, כשעלתה בידו לבצר לו מעמד איתן כזה, הם מפתים אותו, שיעזוב פתאום את הכול, וילך לבקש ספק של הצלחה. הגונה של עשרה, של עשרים רו"כ ולפעמים עוד יותר. “אם יש אולי מסחרים יותר מוצלחים,” הוא טוען, “אבל יותר בטוחים ויותר מצויים ממלמדות הרי אינם על-כל-פנים.”
והוא יודע אמנם, שכל מה שמספרים לו על אודות קרוביו העשירים הוא אמת. והא ראיה, הוא מקבל מהם לפעמים תמיכה וגמירא שאין אדם נזכר בקרוביו אלא או מתוך רוב עוני או מתוך רוב עושר. ואפשר הדבר, שיעשו עמו חסד ויתנו לו איזו פרנסה, אבל סוף-כל-סוף הוא רק אפשרות.
ואולם בימים האחרונים התחילו הם בעצמם לצערו במכתביו. ביחוד מוכיחהו אחיו, ממש מתקוטט בו, על שהשתקע במלמדות הבזויה ואינו רוצה בשום אופן להחלץ ממנה.
“יכול אתה למצוא אצל כל אחד מאתנו פרנסה בריוח,” כתב לו גיסו במכתבו האחרון.
ואז לא יכול עוד לעמוד בפני טענות אשתו ולגלוגי מכיריו, והחליט בדעתו לנסוע.
והוא נסע ובא לשם.
ובימים הראשונים לא יכול לכתוב לאשתו שום ידיעה מרוב התפעלות, ורק אחרי שעברו מספר שבועות והוא שלח לה כסף מרווחיו הראשונים, כתב לה בפרוטרוט מכל אשר מצא שם.
והוא כתב לה, שהדוד הזקן – פה אין מכירים אותו בשם דוד’יל חנצ’ס, כמו שהיה נקרא אצלנו (כך הוא מעיר לאשתו במכתבו), אך בשם דוד רומברג – שהדוד הזקן הוא חשוב גדול אצל הגראף, וכל חמישה עשר כפריו של הגראף עם כל הנחלאות שבתוכם נשכרים על ידו. והא המוציא והמביא, הוא “כל-בו” אצל הגראף. ואומרים עליו, שהוא הרוויח ומרוויח אצלו ממון קורח; אבל כמה שאומרים, הוא מרוויח עוד יותר, בלי עין-הרע. שני בניו של הדוד חוכרים את השדות שבכפרים, והם בעצמם אינם חורשים וזורעים את השדות על חשבונם, רק משכירים אותם לשלשת חתניו של הדוד, והם לפעמים עובדים, לפעמים משכירים את האדמה לאחרים, בתנאי שלא ידחו משם את קרוביהם, היושבים בכפרים ההם ומפקחים על עבודת האיכרים או מנהלים ספרי-החשבון.
“שלמה אחי,” הוא כותב לה, "הוא כעין רואה-החשבון אצל הגראף, שחייב תמיד כסף להדוד הזקן, והוא כפוף תחתיו, מפני שתמיד צריך הוא לכסף, ותמיד ממציא לו הדוד הזקן את צרכו.
ברקי וזנביל, שני גיסי, הזוכרת את אותם? הם קונים תמיד את תבואות השדה הללו, אף-על-פי שאין להם כסף מזומן. אבל קונים הם בהקפה ומוכרים ומחלקים ביניהם את הריווח, ואין להם כל דאגה ופחד משום ‘שמא יקדמנו’. שיודעים הם ברי, שלאחר לא ימכרו את התבואות, מפני שהחכרנים יראים את הדוד הזקן ואת בניו, שמא ידיחו אותם מן החכירה לשנה הבאה.
בנימין ננס, בלי ספק זוכרת את השלומיאל הזה, הוא סרסור קבוע בין ברקי וזנביל, קוני התבואות, ובין החכרנים; וגם הוא בטוח שלא יתנו סרסרותו לאחר, והרי הוא טרוד קצת רק באותם הימים, שהתבואות נמכרות, וכל השנה הוא יושב לו בבית-המדרש ואומר ‘חוק’.
אפילו גדיל, בן-בנו של שלמה-ברוך אחי הדוד הזקן – אפילו גדיל זה מוצא פרנסתו בריווח במה שפתח לו חנות. הוא לוקח סחורה בהקפה על-פי בטחונו של הדוד, שניענע עליו בראשו לפני החנוונים הסיטונים וכל בני המשפחה קונים אצלו ואינם מדקדקים עמו כל-כך על המקח, וכלום צריך הוא יותר?
ואחי מנדיל, הלא ידעת מכבר, שהוא מחזיק שם בית-משרפות יי“ש, ששייך להגראף, ושני בניו, אחד חוכר יערות של הגראף ואחד יושב בטחנה שלו.”
גם כתב לה, שלכאורה ועל פי “מושכל ראשון” הוא משער, שטוב מאד היה לו לעשות פה מעמד של מלמדות, אחר שלכל אחד מן הקרובים יש, בלי עין-הרע, בנים מכל המינים. המה בוודאי לא יתנו את בניהם לאחר, אם יהיה להם מלמד משלהם. והרי אין לך מעמד יותר בטוח! אבל אחיו הם עקשנים גדולים. “הם אומרים, שזילא להם מילתא (*אין זה לפי כבודם) להיות להם אח מלמד. הם חפצים דוקא, שאהיה רואה חשבון בטחנה. היודע אני, אם אצלח למלאכה הזאת? אף-על-פי שבנעורי הייתי בעל-חשבון גדול. אפילו ערך מחומש ושורש מעוקב ידעתי, וזהו דבר שהוא למעלה מבינת נשים. אבל בכל זה לבי נוקפני, שמא יש אצלם בזמן הזה כללים אחרים שאינני יודע אותם”?
“אבל מה אעשה,” גמר את מכתבו, “ואני אחד והם הרבים, כולם עקשנים, וחוץ לזה הם אינם בעלי נסיון, מפני שהם תמיד שקועים במסחרם, ולפיכך אינם יודעים להבדיל בין פרנסה לפרנסה.”
ובפעם השניה כתב, שעד שעבר החודש הראשון לא האמין בעצמו, שהוא מרוויח באמת ממון שלא מן המלמדות, אבל כשעבר החודש וקיבל ארבעים רובל, הרי הוא רואה בעליל, שהוא מרוויח ושירוויח בכל חודש וחודש סכום מלא כזה. אך יחד עם זה התאונן במכתבו, שלפעמים מצערתו דאגה באופן נורא. הוא רואה עתה, שכל הקרובים העשירים תלויים רק בדוד הזקן, והדוד תלוי בגראף, והגראף אמנם הוא בעל מליונים, וכמה שהוא מבזבז ומפזר לרוח, עוד יתרים בכל זאת הרווחים שלו על ההוצאות. אבל בכל זאת… מי יודע.
ומי לקח ערבון לחייו של הגראף? הכי המוות הוא דבר בלתי מצוי?
ומי יודע אם לא יצחק לפעמים בקוביא באותם המקומות, שאומרים עליו, שהוא רגיל לצחק, ויפסיד בבת אחת את כל מיליוניו, ואז… יפול חס ושלום הדוד, ויפלו אחריו בניו וחתניו, ויפלו אחריהם כל הקרובים ובתוכם גם הוא, אברהם מאיר, מי שהיה מלמד.
ואחר כך כתב שלבו נוקפו מפני שהוא רואה, שאינו מצליח כל כך לעבודתו. פעמים הוא מוצא “חסר” בקופה, ופעמים “יתר”. אבל אחיו הצעיר מכסה על הדברים, שלא יתפרסמו, וממלא בכל פעם את החסר משלו.
והוא מתייעץ עם אשתו, אם לא טוב יותר, שיסע הביתה. ואגב הוא מבקשה בין כך ובין כך, שתודיע לו, אצל מי לומדים עכשיו כל תלמידיו.
ואז הגיע מכתב מזוגתו, והיא מזהירה אותו, שלא ישוב לביתו; וגם מנחמת אותו, שסוף כל סוף ירגיל את עצמו לדבר ויהיה הכל כשר וישר, ושכל אלו הדברים, שהוא דואג ומצטער עליהם הם עניינים טפלים, שאין כדאי גם לחשוב בהם. העיקר הוא שידע, כי ארבעים רובל לחודש שלא מן המלמדות היא משכורת הגונה.
ואחר כך כותב הוא, שעתה רואים גם אחיו, שהוא אינו מוכשר למלאכתו, ובמקצת הם מודים שהמלמדות היתה יותר טובה ויותר בטוחה למענו.
וסוף כל סוף לא יכול הוציא את שנתו. ובאחד הימים זכתה אסתר-רבקה לקבל אורח חשוב הביתה.
אברהם-מאיר שב הביתה. הוא הזדרז וכיוון את שיבתו לימי “בין הזמנים”.
אסתר-רבקה הכינה את עצמה לקטטות לשעבר, וחיכתה רק שיעבור היום הראשון לביאתו, ואחר כך כשלא יהיה עוד אורח תתנפל על “מלמד בן-בנו של מלמד” זה, שלא ידע לשמור פרנסה של ארבעים רובל לחודש. אבל בערב לחש לה באזניה, שהוא הביא עמו שלש מאות רובל, שקיבל אצלם קצת על חשבון פיוס וקצת על חשבון הוצאות הדרך.
ואז שככה חמתה ונתפייסה לו.
ומפני אותו הטעם בעצמו מצא לו אברהם-מאיר תלמידים חדשים בנקל, מפני שיצא עליו הקול, שהביא “מטמון” בידו, והאבות מבעלי-החנויות קיוו לקנות את לבו ולקחת אצלו כסף בהלוואה.
אבל תקוותם לא באה. אסתר-רבקה לקחה את הכסף תחת ידה. היא גמרה בדעתה לפתוח חנות בביתה. רואה אסתר-רבקה, שאין לה עוד לבטוח בבעלה המלמד; צריכה היא בעצמה לדאוג על הדבר ולחלץ אותו מן המלמדות, אם לא בשבילו אבל בשביל הריאה שלו, ההולכת ומתמסמסת, ובשביל כבוד בתה שהגיעה לפרקה.
ואברהם-מאיר אמנם לא מצא כל סיבה למחות בדבר. הלא חנות זו, שהיא חפצה לפתוח, לא תעכב בידו מלהיות מלמד. אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך – על כל כעין זה כבר הסכים גם החכם מכל אדם.
ועל כל השאלות, שהקיפוהו בהן מכיריו בקלויז על אודות קרוביו ועל הסיבה, אשר בעבורה עזב את מקומו ושב אל המלמדות, הוא עונה תשובה אחת קצרה:
“זוהי כל הצלחתם של קרובי, שהם עשירים, ברוך השם, ושקועים תמיד במסחרם, ואין להם פנאי לחשוב הרבה. אבל אילו היה להם פנאי לחשוב, כמו שיש, למשל, למלמד, מיד היו עוזבים גם הם את מקומם הארעי והלכו להם לבקש פרנסות קבועות, שאינן תלויות במקרה.”
והשנים היו כתיקונן. גם אסתר-רבקה גם אברהם-מאיר, זו בחנותה זה במלמדות, הצליחו ויעשו חיל. עתה גם אברהם-מאיר מסכים לדעת אשתו, שיכול הוא למשוך ידו לגמרי מן המלמדות, מפני שחנותו נותנת ברוך השם פרנסה בריווח, אלא שאינו מוצא כל סיבה צודקת לזה: “וכי מה איכפת לי אם ארוויח עוד ק”ן רובל לשנה? סוף כל סוף אלה הק“ן רובל טובים הם בזה, שהם קבועים ואינם תלויים במקרה.”
כה עברו שנים מספר. חנותה של אסתר-רבקה היא עתה כמעט כאחת החנויות הגדולות. בתה נתארסה לאיש ולא למלמד, שמפני זה היתה יראה ופוחדת תמיד. מעמדו של אברהם-מאיר במלמדות הוא גם כן טוב. אברהם-מאיר הוא שמח ומאושר בחלקו. אך על דבר אחד יש שהוא עצב: הוא אינו מקבל מכתבים מקרוביו!
“סימן לא טוב הוא.”
וכשהוא מתעמק בדבר, הוא איננו מתפלא כלל. הלא הוא ידע מראש שכך תהיה אחרית הדבר. כל הצלחתם היתה ארעית, דבר שתלוי במקרה.
“המקרה לא יתמיד,” זהו כלל גדול.
אך באחת לבו נוקפו: “כשהייתי צריך להם הייתי כותב להם וגם נסעתי למקומם פעם אחת; עכשיו שהם אולי צריכים לי, אני מתעלם מהם, מעצמי ובשרי.”
והוא גמר בדעתו, לכשירחיב ה' את גבולו, “יעשה נסיעה” אליהם.
והרחבת הגבול באה. אחד מאבות תלמידיו, שמטה ידו ולא יכול לשלם שכר לימוד, הבטיח לו להבא לשלם בבת אחת ואברהם מאיר לא הוציא את התלמיד מחדרו, משום שעל כל פנים טוב ספק חוב מוודאי של לא כלום. “אם אחזיק בו עוד, אולי סוף סוף ישלם כמה שישלם, ואם אוציאהו, יחזיק בו אחר, ולי בוודאי לא ישלם עוד.” וכה עברו שלשה זמנים ובסוף הזמן השלישי קרה מקרה לא-רגיל בין האבות: הלז שילם לאברהם-מאיר בבת אחת ארבעים וחמשה רובל!
אסתר-רבקה לא ידעה על אודות ה“מטמון” ההוא שבא לידי בעלה בהיסח הדעת, ולפיכך לא מחאה בידו, כשהגיד לה שהוא חפץ לנסוע לקרוביו. “יסע לו,” החליטה בדעתה, “בכל אופן לא יאבד בביתו כלום. ושם, מי יודע? אפשר שירוויח בנסיעתו.”
ואברהם-מאיר נסע ובא לעיר קרוביו, וכמעט פג לבו מהשתוממות.
הגרף כבר מת, כמו שניבא על זה מראש, אבל הדוד הזקן עזב אותו עוד לפני מותו. בנו של הדוד הזקן הוא עתה “כל-וכל” אצל נסיך אחד, שקנה כפרים סמוך לעיר, כמו שהיה הדוד הזקן אצל הגרף. אחיו אינם מחזיקים עוד לא את הטחנה ולא את היערות ובית-משרפות היין-שרף; אך ממציאים הם צמר אל אחד מבעלי בתי-החרושת הגדולים, והנה בטוחים גם עתה, כמו אז, שלא יקנה פה אדם אחר את הצמר שבכפרים, מפני שאחיו הצעיר מצא חן בעיני אותו הפבריקאנט, והבטיח לו, שמשום אדם לא יקנה את צמר המקום רק ממנו.
והכל כמנהגו נוהג: החנווני על חנותו, הסרסור בסרסרותו – כולם מרוויחים כסף רב, ומוציאים גם עתה יותר ממה שהם מרוויחים, והכול בזכות איזה מקרה, בזכות איזו נשיאות-חן בעיני איזה בן-אדם, שהיום חי ומחר מת.
אין ספק בדבר, שימות גם הפבריקאנט, כמו שמת הגרף. וגם הנסיך לא יאריך ימים. הכול אומרים שהוא שטוף בזימה רחמנא-ליצלן, ומצחק נבהל בקוביא…
ואברהם-מאיר ישב שם כמה שישב, ואחר-כך שב אל ביתו, ומרוב התרגשות בשעת הפרידה לא שם לב למה שתקע לו אחיו הצעיר בידו.
בדרך הוציא את הצרור ומצא שם עשרים-וחמישה רובל.
ואז גדלה השתוממותו עוד יותר: “איך זה יכולים בני אדם הללו להשתקע לכל ימי חייהם בפרנסות ארעיות, שיסודתן רק מקרה, ועוד מוצאים עוז בלבבם לבזבז סכומים גדולים: והמה תמיד שמחים, בטוחים… כאילו סמוכים הם על דבר של קבע.”
וגם בפעם הזאת לא יכול לבאר לעצמו את בטחונם ומנוחת נפשם של בני אדם הללו, בלתי אם באשר שקועים הם יותר מדי במסחרם, ולפיכך אין להם פנאי לחשוב בדבר.
אבל בוא וראה כמה גדולים חסדיו של הקב"ה – אמר אל לבו לעת ערב, כשירד מן העגלה וקרב את הבאר ליטול ידיו ולהתפלל מנחה – כמה מרובים חסדיו עם בני אדם הללו, שהוא מכין להם בכל פעם סמך ארעי חדש, בטרם פסק הראשון.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.