כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים / שאול טשרניחובסקי

“וַאֲדֹנָי פָּקַד אֶת שָׁרָה”, אֶת שָׂרָה, אֶת סָבְתָא שֶׁלָּנוּ,

“וַיַּעַשׂ לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר” וְכִרְצוֹנוֹ:

כָּהוּ עֵינֶיהָ מֵרְאוֹת, עֵינַיִם טוֹבוֹת חֲבִיבוֹת.

שׁוּב לֹא הִסְתַּכְּלָה בִגְבוּל הָעֲרָבָה בְעַרְבֵי פְסָחִים,

לְעֵת צֵאת רוּחוֹת חֲמִימוֹת וּמַכּוֹת בָּהּ גַּלִּים יְרֻקִּים

רַחֲבֵי־פְלָגִים בְּנוּעָם מִקָּצֶה זֶה אֶל מִשְׁנֵהוּ.

שׁוּב לֹא הֵזִינָה עֵינֶיהָ בְּמֵי־הַלִּימַן, הַמִּתְגַּנְדֵּר

כְּלַפֵּי שָׁמַיִם וְחַמָּה בְּרִבְבוֹת קַשְׂקַשִּׂים שֶׁל כָּסֶף,

וְעִם תְּפִלַּת מִנְחָה וְנָמַס לְפַלְגֵּי חָלָב בִּקְעָרָה

רַחֲבַת שׁוּלַיִם מִלְּבֹא שֶׁפֶךְ הַדְּנִיפֶּר הַיָּמָה.

הָיְתָה יוֹשֶׁבֶת בַּגָּן וּפְקַעַת הַחוּטִים בַּטֶּנֶא,

וּבְאֶצְבְּעוֹתֶיהָ הַזְּרִיזוֹת אַרְבַּע מַחֲטֵי־זְרִידָה,

עוֹשָׂה גַרְבַּיִם שֶׁל נָשִׁים וּפוּזְמְקָאוֹת שֶׁל גָּבֶר.

כְּבָר לֹא מָשְׁלָה בַּכִּפָּה, נַעֲשֵׂית סַרְדָּנִית־זַרְדָּנִית

וּפוּזְמְקָנִית כְּאַחַת. יָשְׁבָה כְּנֶגֶד הַחַמָּה.

יָשְׁבָה יְשִׁיבָה קַפְּדָנִית וְעָשְׂתָה חֶשְׁבּוֹן עוֹלָמָהּ,

זָכְתָה סָבְתָא קַשִּׁישָׁה לִרְאוֹת בְּנֵי בָנִים – שִׁלֵּשִׁים.

זָכְתָה לְכָל אוֹתוֹ אֹשֶׁר שֶׁאֶפְשָׁר לְאִשָּׁה עִבְרִיָּה,

זָכְתָה לְבָנִים סִיטוֹנִים עוֹסְקִים בַּהֲוָיוֹת־הָעוֹלָם,

זָכְתָה לִנְכָדִים: פְּרַקְלִיטִים, דּוֹקְטוֹרִים וּמְהַנְדֵּסִים.

זָכְתָה לְנֶכְדָּה־סְטוּדֶנְטָה בְצִינוֹק פֶּטְרוּס־וּפַאוּלוּס ¹,

זָכְתָה לְנֶכֶד־סְטוּדֶנְט בְּחֶבְרַת בִּיל"וּ בְּחַרְקוֹב.

וּמִשֶׁלֹּא רָאֲתָה עוֹד הִתְחִילָה לַעֲרֹךְ קוּשְׁיוֹת,

שְׁאֵלָה אַחַת שֶׁפִּטְרָה הֲמוֹן שְׁאֵלוֹת וְקוּשְׁיוֹת לְלֹא־תֵרוּץ

הָיְתָה סָבְתָא מַקְשָׁה: – "אַמַּאי שָׂמוּ קוּשְׁיוֹת הַסֵּדֶר

לִשְׁאוֹל בְּפִי הַתִּינוֹקוֹת?" וְנֶהֱנִים הַגְּדוֹלִים הַחֲכָמִים.

"יֶלֶד שׁוֹאֵל קוּשְׁיוֹתָיו, הַקּוּשְׁיוֹת שֶׁשָּׂמוּ בְּפִיהוּ,

וַאֲשֶׁר גַּם פִּתְרוֹנָן מוּכָן וּמְזֻמָּן – חֲכָמִים!

וְאִלּוּ פָתְחוּ בִשְׁאֵלוֹת הַבּוֹגְרִים, וְאִלּוּ נִתְּנָה לָאֵלֶּה

רְשׁוּת לִשְׁאוֹל קוּשְׁיוֹת, מֶה הָיוּ מְשִׁיבִים?"

וְהָיְתָה לָהּ קוּשְׁיָא: מַדּוּעַ דִּבְּרָה הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה

כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים, וְדַוְקָא לְסֵדֶר הַפֶּסַח?

כְּלוּם אִי אֶפְשָׁר לַבָּנִים לִשְׁאוֹל בְּיֶתֶר הַחַגִּים:

מָה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְכָל הַמִּשְׁפָּטִים שֶׁצִּוָּה…

כְּלוּם לֹא הָיְתָה אֲמִירָה זוֹ יָפָה וְדַוְקָא בְּשָׁבוּעוֹת?"

“כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים” – וְכֻלָּם הָיוּ לְסָבְתָא.

בָּנִים אַרְבָּעָה שֶׁלָּהּ, מְסֻבִּים עִמָּהּ לַשֻּׁלְחָן,

חָכָם – שִׁמְעוֹן בְּכוֹרָהּ, רָשָׁע – נֶכְדָהּ הַפְּרַקְלִיט,

תָּם – הַסְּטוּדֶנְט הַבִּלוּיִ“י, וְ”שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ " – אָנֹכִי,

קְטֹן נְכָדֶיהָ, חֲבִיבָהּ, שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה לִּשְׁאוֹל;

וְכָל הָעוֹלָם הַגָּדוֹל עֲדַיִן לוֹ שְׁאֵלָה אַחַת,

וְתֵרוּץ וְתֵרוּץ לוֹ מְשִּׁיבוֹת עֵינַיִם, יָדַיִם וְאָזְנַיִם.

חָכָם – שִׁמְעוֹן בְּכוֹרָהּ. הוּא נֶחָמָתָהּ הָאַחַת,

צַדִּיק כָּל־הַמִּשְׁפָּחָה, הַמְכַסֶּה עַל כָּל פְּשָׁעֶיהָ.

תּוֹרָה קִבֵּל מִ“מְּלַמְּדִים”, מִיּוֹצְאֵי לִיטָא, אֲדוּקִים.

וַאֲשֶׁר קִבֵּל מִסָּבָא, הַמְּעַט מִן הַמְּעַט אֲשֶׁר קִבֵּל,

תּוֹכוֹ אָכַל, וְזָרַק קְלִפָּתוֹ הַיָּפָה – וָהָלְאָה.

גָּנַז סְפָרָיו שֶׁל סָבָא: רוּסִית, אִיטַלְקִית, צָרְפַתִּית.

דִּבֵּר אַךְ אוּקְרָאִינִית רְהוּטָה וְרוּסִית כָּל־צָרְכּוֹ,

בִּעֵר אֶת כַּרְכֵי הַ“בֵּיאוּר” וְיָשַׁב עַל סִפְרֵי יְרֵאִים,

תִּקֵּן פְּגַם אַבָּא הַמַּשְׂכִּיל וּפְגַם הַבָּנִים וְהַבָּנוֹת.

אֵין לוֹ בְעוֹלָמוֹ הַקָּטָן אַךְ תְּפִלָּה וּשְׁאֵלָה אֶחָת:

“מָה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים שֶׁצִּוָּה…” לְשִׂמְחַת לֵב סָבְתָא.

רָשָׁע – הַנֶּכֶד הַפְּרַקְלִיט, בְּשָׁעָה לֹא טוֹבָה נִתְמַחָה.

גְּזֵרָה רָדְפָה גְזֵרָה, אַחַת רָעָה מֵחֲבֶרְתָּהּ:

עִבְרִי אֵינוֹ מִתְמַנֶּה… פָּסוּל… אֵין בָּא וְאֵין יוֹצֵא…

הֵן לֹא פָגְעוּ בַּדּוֹקְטוֹר הַיּוֹשֵׁב בְּחֶרְסוֹן הַמַּעְטִירָה:

מֵילָא, לֹא הָיָה מֵרוֹפְאֵי הָעִירִיָּה, לֹא נִתְעַלָּה,

יָצָא לוֹ שֵׁם טוֹב, וְחוֹלָיו צוֹבְאִים עַל פִּתְחוֹ; הַפְּרַקְלִיט

קִפַּח אֶת פַּרְנָסָתוֹ, וְשׁוֹאֵל הוּא: מָה הָעֲבוֹדָה

וְהַמַּכְשֵׁלָה לָכֶם, וְלֹא לְשׁוּם אֻמָּה? וּלְפִיכָךְ

הוֹצִיא עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל, כָּפַר בָּעִקָּר… וְנִגְאָל,

סָבָא כִּי מֵת, וְאֵין אִישׁ לְהַקְהוֹת אֶת שִׁנָּיו הָרְעֵבוֹת,

אָחַז בְּהִלְכוֹת הַ“פַּסְחָא”, אֵין מַפְטִיר וְאֵין אֲפִיקוֹמָן.

נָשְׂאָה סָבְתָא בְּשָׂרָהּ בְּשִׁנֶּיהָ, אֶת שְׁמוֹ לֹא הִזְכִּירָה.

תָּם – הַסְּטוּדֶנְט. הַלָּה פָּקַח עֵינַיִם מְאִירוֹת וְקָלַט

אוֹרוֹת מִגַּנְזַכֵּי־בְרֵאשִׁית וְחָלַם חֲלוֹמוֹת בְּאַסְפַּמְיָא,

חָלַם עַל אָשְׁרָהּ שֶׁל רוּסְיָה, וְלִבּוֹ לֵב תְּמִימִים מִתְרַחֵב,

עַד שֶׁנֵּעוֹר וְהֵקִיץ לְרַעַם־פִּתְאֹם, כִּי רָעַם,

רַעַם יֶלִסָבֶטְגְּרַד וְהֵדָיו בְּסוּפוֹת בַּנֶּגֶב.

הֵקִיץ וְשָׁאַל, מַה־זֹּאת? – וּבְיָד חֲזָקָה הוֹצִיאוּהוּ

מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים וְהִפְלִיג לָאָרֶץ.

הִשְׁחִיר בַּשֶּׁמֶשׁ וְחַמְסִין, צָמָא לְמַיִם וְקָדַח,

יִבֵּשׁ בְּמֹחַ עַצְמוֹתָיו אֶת בִּצַּת “חֲדֵרָה” עַד נָפַח

נַפְשׁוֹ בְאַחַד הַלֵּילוֹת וּבְחֹם קַדַּחַת מַמְאִירָה.

בַּיִת לֹא הִסְפִּיק לוֹ לִבְנוֹת וְאִשָּׁה לֹא נָשָׂא, וְלֹא נִשְׁאַר

צִיּוּן לוֹ תַּחַת צִלְלֵיהֶם הַצּוֹנְנִים שֶׁל אֶבְקָלִיפְּטֵי

עִיר הַכֹּהֲנִים בָּעָם – “חֲדֵרָה” צְבִי תִפְאַרְתֵּנוּ.

וַאֲנִי – “שֶׁאֵינֶנּוּ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל”, אָנֹכִי,

“אַתְּ פְּתַח לוֹ”… וּפוֹתַחַת פִּיהָ סָבְתָא בְחָכְמָה,

בְּאַגָּדוֹת, בְּדִבְרֵי־חֲכָמִים וְשִׂיחוֹת מִקֶּדֶם,

שְׁלַל “צְאֶינָה וּרְאֶינָה”, עַל גְּבוּרוֹת בְּנֵי יַעֲקֹב בְּמִצְרָיִם,

יוֹסֵף, יְהוּדָה וְנַפְתָּלִי… אֵיךְ שֶׁהֶחֱרִיבוּ רוֹמָאִים

בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְהָיוּ סְנוּנִיּוֹת מְבִיאוֹת הַמַּיִם

וְהָעַכָּבִישִׁים – עֵץ יָבֵשׁ, אֵלֶּה לְבָעֵר וְאֵלֶּה לְכַבּוֹתָם.

עַל חֲתֻנּוֹת עַלִּיזוֹת לִכְבוֹדָן שֶׁל סָבְתוֹת צְעִירוֹת,

מַעֲשֶׂה בְּשֵׁדִים, בְּרוּחוֹת וּמִינֵי גִּלְגּוּלִים מְשֻׁנִּים,

וַאֲשֶׁר עָבַר עַל סָבָא בִּדְּרָכִים שׁוֹמְמוֹת מֵאָדָם,

עַל יְצִיאַת מִצְרַיִם בְּנִסִּים וְנִפְלָאוֹת גְּדוֹלִים.

וְכָכָה יוֹשֶׁבֶת הַזְּקֵנָה טְרוּדָה בְמַעֲשֵׂי־זְרִידָה,

מוֹנָה מִסְפַּר לוּלָאוֹת וּשְׁקוּעָה בְזִכְרוֹנוֹתֶיהָ,

עוֹשָׂה בַצֶּמֶר בַּחֹרֶף, וּבְצֶמֶר־גֶּפֶן בַּקַּיִץ,

בְּפִיל דְ־אֶקוֹס וּפִיל דֶּה־פֶּרְס כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה.

יָשְׁבָה חוֹלֶמֶת חֲלוֹמוֹת אַחֲרוֹנִים לִימוֹת חַיֶּיהָ.

עוֹבְרִים לְנֶגֶד עֵינֶיהָ, לֹא־רוֹאוֹת, בְּהֶתְאֵם לַתְּקוּפָה,

לִימוֹת הַשָּׁנָה בָּאָרֶץ: אֲשֶׁר לַקַּיִץ – בַּקָּיִץ,

אֲשֶׁר לַחֹרֶף – בַּחֹרֶף, וַאֲשֶׁר לָאָבִיב – בָּאָבִיב.

יָמִים נוֹרָאִים עִם אֱלוּל, וּבְנִיסָן – סֵדֶר הַפֶּסַח.

וְאַךְ הַשְּׁאֵלָה הָאַחַת עוֹמֶדֶת בְּעֵינָהּ כְּקֹדֶם:

כְּלוּם עוֹד יָבוֹא הַיּוֹם, וְשׁוּב יִתְאַסְּפוּ כְּמִלְּפָנִים

בְּנֵי הַבַּיִת בְּיַחַד מְסֻבִּים לַשֻּׁלְחָן הָאֶחָד,

כָּל הַבָּנִים – כֻּלָּמוֹ – מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ.

כֻּלָּם: מִגְּדוֹת הַדְּנִיפֶּר, וְאוֹדֵיסָה הָעִיר הַהוֹלֵלָה,

וּמִיַּעֲרוֹת סִבִּיר וְאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל הָרְחוֹקָה.

וְאוּלַי…שָׁם, בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, נִפְתַּח שׁוּב הַ“הַגָּדָה”,

בְּאַהֲבָה, מִקְרָא קֹדֶשׁ… “זֵכֶר לִיצִיאַת אֶבְרוֹפָּה”.

תל־אביב, 11.4.43