ידוע הדבר, שנשמת הצדיק הר“ר אהרון מקרלין ז”ל היתה נשמתו של שמאי, ולפיכך היה קפדן נורא, והיה עובד את הבורא בקפדנותו.
ופעמים רבות קרה, שישב הוא ז"ל ועיין בהאי פתקא (*בפתק הזה) שהגיש לו אחד המבקשים, ופתאום נשא את ריסיו הארוכים ונתן עיניו במבקש, ואז פרחה נשמתו של אותו המבקש, ממש “דא לדא נקשן” (*שיניו מנקשות זו לזו).
ופעמים הרים פשוט את ידו ותקע למבקש מכת-לחי גדולה ומשמיעה קול, והיה מצרף עוד למכה זו קללה נמרצה ובזויה בשפת “גויית,” ממש, כביכול, כאיזה שר או פקיד.
אבל המוכה היה אז שמח ומאושר, והיה נותן בעד זה “תיקון” גדול לחסידים בקלויז, מפני שידע שהקללה אינה קללה, רק צירופים והמתקת-דינים נפלאה בלשון שאין מלאכי מעלה נזקקין לה, והיה גונב בזה את דעת השטן. מכה זו אינה אלא על חשבון מירוק עוונות, שראה בו בלי ספק, ושאחר שהוכה יצא זכאי בדינו ובקשתו תתמלא.
פעם אחת היה קטרוג גדול רחמנא-ליצלן למעלה, ונתחייבו שונאי ישראל כליה, חס-ושלום, ואותו יום כל מי שנכנס לפני אותו צדיק יצא מוכה ומקולל.
אבל כל זה לא הועיל. הגזירה לא נתבטלה.
וכשראה הצדיק שהדבר הגיע לידי כך, עמד בתפילה והיתה לו עליית נשמה והרעיש עולמות.
אז הציעו לפניו שיבחר לו אחת משתי אלה: אם שידחה את קץ הגאולה ליובל שנים יותר, ואם שתצא גזירה, חס-ושלום, על יולדות ישראל שבשנה זו.
וכששמע אותו צדיק בדבר, עמד והכריז: “ומה אם אלף שלמה יאבדו על אות אחת שבתורה (*הכוונה למאמר בתלמוד ירושלמי (סנהדרין פרק ב‘, הלכה ו’): “שלמה ואלף כיוצא בו יהיו בטילין ודבר ממך (מן התורה) אינו בטל.”), על-אחת-כמה-וכמה יולדות של דור אחד ביובל שנים של עבודה כתיקונה. יולדות הן פרט והגאולה טובת הכלל. יאבדו פרטים רבים בעד כל כנסת ישראל.”
ועמד והסכים.
למחר התנפל לפני הצדיק חסיד אחד ממקורביו, שהיה כל ימיו חשוך-בנים, רחמנא-ליצלן, והרבה טרח בו אותו צדיק בעצמו, עד שזיכהו בזרע של קיימא והוליד בת, וגידלה והכניסה לחופה. עכשיו אותה הבת מקשה לילד, והיא מסוכנת.
מובן מאליו, שאותו צדיק עמד על דעתו ואמר: “כבר נגזרה גזירה.”
ואותו אב בוכה וצועק: “רבי, איני מניחך.” אבל הצדיק נתן בו עיניו ונפל עליו פחד, והלך לבית ושלח את הפלונית.
והפלונית היתה צעקנית גדולה, והיא התחילה צועקת ומתריסה כנגדו: “רבי, למה נתת לי בת, אם יודע היית שהיא לא תחיה? הלא על זרע של קיימא התחננתי.”
והוא ז"ל התרכך מעט, ומצא שהטענה צודקת, והבטיח לה שתלד הבת את ולדה, אבל אותה בעצמה אינו יכול להציל.
והבת ילדה בן זכר, אבל היא, היולדת, היתה מסוכנת… אחר יאוש.
ומזלה דהאי איתתא (*של אותה אשה) גרם, שאותו יום היה צריך הצדיק ר' אהרן לנסוע לחתנו האדמו"ר הר' אברהם יעקב, זכותו יגן עלינו, מסדיגורא.
והוא נסע, והאב גמר בדעתו לנסוע אחריו, ואולי יתבייש שם בפני חתנו ונכדיו ויטריח את עצמו לבטל את הגזירה – ונסע אחריו.
מי שראה פעם אחת את האברך הר“ר נחום-בר, חתנו של האדמו”ר מסדיגורא, כבר הכיר בו שדרך אחרת לגמרי לאותו הצדיק, ושהוא יהיה “פרי חדש.” וכך היה צריך להיות, אלמלא שקרה אותו המעשה.
וכשבא האב החסיד לסדיגורא ושמע שם את שבחו של האברך הר"ר נחום-בר, התיישב בדעתו ונכנס אצלו וסיפר לו את כל המאורע.
ומיד הרגיש אותו הצדיק בדבר.
והנה מי שלא שמע את יהושע’קה חזנו של האדמו“ר לא שמע עוד חזן אמיתי מעולם. נשמתו היתה ממדור ה”בכיה" שבהיכל ה“נגינה.” כל החזנים הללו, שאתה יודע אותם, דרכם לבכות על “כבקרת רועה עדרו,” על “קרוץ מחומר,” “ומפני חטאינו,” וכדומה מן המקומות; אבל יהושע’קה זה, כשהיה רוצה, היה מביא ליד בכיה גם כשהיה מזמר “עוזר דלים.” ופעם אחת התערבו בדבר והתחיל לזמר “איזהו מקומן,” וכשהגיע ל“שחיטתן בצפון וקיבול דמן בכלי שרת,” התחילו העם גועים כשוורים.
וכששמע הר"ר נחום-בר בדבר היולדת, קרא ליהושע’קה ואמר: “יהושע’קה, זמר לי מעט. זמר איזה ניגון עצב.”
ויהושע’קה התחיל מנגן “אודך כי עניתני.”
אבל הצדיק הצעיר צחק בפה קדשו ואמר:
“רבותא לבכות על ‘אודך כי עניתני’! שם הכל בוכין!”
והתחיל יהושע’קה מנגן “מעביר עוונות עמו.”
אבל הצדיק הניע בידו הקדושה: “כל החזנים מנגנים ‘מעביר עוונות עמו’.”
התחיל יהושע’קה לנגן “ותן בלבנו בינה.”
והצדיק צחק בפה מלא: “כל בינה-בינה תפסיה להאי. וכי אינך יודע, שיוסיף דעת יוסיף מכאוב? זמר במקום שאין הכל מזמרים, כמו למשל, ‘רבי ישמעאל אומר בשלוש עשרה מידות’.”
והתחיל יהושע’קה מזמר “רבי ישמעאל אומר,” והתחילו פתאום יוצאים מתוך פיו קולות ערבים, נעימים, שלא שמעה עוד אוזן בשר-ודם, ושיהושע’קה בעצמו התפלא אחרי כן מאין באו לו אותם הקולות הנפלאים. הוא סיפר אחר-כך בקלויז בין יחידי סגולה, שבאותו הרגע היה חש איתערותא דלעילא (*התעוררות מלמעלה, משמים) השפעה ממש, כמו שמשימין קולות בתוך פיו ואומרים לו “כזה ראה ונגן,” ושאילו היה חפץ אז לסגור את פיו ולידום, לא היה יכול לעשות את הדבר.
והוא היה מזמר ומזמר, ואותו הצדיק הצעיר הפשיל את ראשו הקדוש לאחריו, וכשהגיע יהושע’קה לכלל ופרט, התחילו יוצאים ניגונים, שיהושע’קה דחק את עצמו אחר כך לזכור אותם, ולא יכול בשום אופן לזכרם, ואותו הצדיק חזר כמה פעמים לאותם הדברים. ואחר כך השתתק יהושע’קה, והוא ז"ל התאנח ואמר:
“רבים אומרים, כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל אי אתה יכול להחזירו. ואני אומר: אין בכלל אלא מה שבפרט. רבונו-של-עולם, הושיעה לפרטים שלך, והכלל ממילא יוושע.”
באותו הרגע הרימה שם החולנית פתאום את ראשה, אחרי שכבר נתייאשו ממנה, וביקשה מעט מים לשתות, וביום השני קמה על רגליה.
ובאותה שעה נתבטלה הגזירה כלה מעל ישראל.
אבל באותה שעה נגזר על שניהם, על הרב ר' אהרן מקרלין ועל הצדיק הר"ר נחום-בר, שלא יאריכו ימים רבים – זה מפני שאינו ראוי עוד יותר לדורו, וזה מפני שאין דורו עדיין ראוי לו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות