א

קאפלאן ידידי יחידי!

סלח נא, רֵעַ יקר, כי אחרתי מִכְּתֹב אליך. בדבר נחוץ הנני עתה יום ולילה, אך מִלַּטְתִּי לי עתה רגעים אחדים לכתב לך, אך מה אכתֹּב לך, אם לא כי יום יום יעלה זכרונך על לוח לבי, באשמורות אהגה בך, הה! עד כי כמעט עגמה נפשי על רוב אהבתי אליך אשר תַּגֶּה רוחי בזכרי כי אינך אתי, הה, אינך! אך יקירי היֵה נא אך שלום ושֹמח וישֹמח לבי גם אני פֹּה. הודיעני נא יקירי השלום לך? הגדלה עליך עבודתך? האם יכבד עליך עוד היוקר שם? – – מה תעשה וּמה תחֹשֹב? הה אזכרה ואֶהֶמָיָה כי הערב הזה, לפני שנה, הלכנו שנינו פאהולאנקה ולעת הזאת כבר דשאו השדמות, העצים פִּתִּחוּ סמדר, וּביָשְבֵנוּ שם בּדד ביער ונפשי היתה אז מטוּמָאָה מאהבה נמבזה דברת אתה על לבי כמלאך אֵל.– – –

שלום לך מחמדי! שלום שלום! שלום עד בלי ירח! את הנשיקות אשר נשקתי את מכתבך הנני שולחן לך ברוח. –

מ’י’כ’ל

ב

נהרי נחלי צחצחות הִשְֹבִּיעַנִי מכתבך, אך רסיס רעל אחד שם את כל הנעימות האלה למר. בקראי מרירות נפשך ואת עִצְּבוֹנְךָ על מיכל היקר אשר דמית כי כל ישוּעָתָה אין לו. אך ברוך האלֹהים! זכרתי כי כבר הִגיע לידך מכתבִי המבשֹר לך את תשובת היקר ל“ב אל הרב, לאמור: אנֹכי אמרתי לתִתּו בין המורים הנדרשים אל גלילות וואלינא אך אם לא יחפוץ אדוני הִפָּרד ממני הנני מבטל רצוני מפני רצונו ואֶתֵּן לו מקום בין מורי ליטא ורייסין ועתה גם למיכל לחם! ולא לחם עצבים… השלום לך רוּח אַפִּי? אהה דאבה נפשי! אזכּרה ואהמָיָה את רוב העבודה העמוסה עליך משֹא לעֲיֵפָה. אשריך יקירי אשר אִוִּיתָ מעון לך בעיר המצער הזה, ואם עוד יהמה לבך אך אל ביתך ואל רעיך יהמה ואַל אל העיר הזאת. לוּ ידעת יקירי את הצלמָוֶת אשר יכסה על לב כל משֹכיל עתה. מקטנם ועד גדולם עוינים איש את אחיו. חלק לב כולם, איש את אחיהו יצודו למדחפות וכל גבר פורשֹ רשת הַדִּבָּה לפַעמי עמיתו. יום א' הייתי את שולמאן בבית טוגענדהאלד ויוציא הכסיל הזה את כל רוחו לפנינו כדרכו ויאמר לנו: נבעו עתה כל מצפוני המשכילים לפני והרִשעה אשר קִננה בלבבם! איש איש מהם כי יִגַּע בּיָדִי ידוֹ כחרב קרה תחליף את נפשי! נעתרות נשיקותיהם אשר ישקוני שפתים כי כחרבות המה אשר יחדרו אותי מראש ועד רגל, הה ידעתי את תרבות העקרבים האלה, את… כה דבר אלינו המשכיל הזה אשר השכיל הָרֵעַ מכולם, ועוד שלח כברק חִצֵּי לשונו להכּוֹת את הישר באדם את ל”ב על לא פשעו.– – –

גם אנֹכי אשר תרגלתי לזה מעת הבאתי נפשי בקהלם גם אנֹכי מרה עלי נפשי… אך אנֹכי ובית אבי לא נתערב אתם. – את שאלתך על דבר השטעללע? מתי? מהו ואיפה? צר לי כי לא אוכל עֲנוֹתךָ כעת דבר כי כל הדברים האלה חבושים בטמוּן עד בוא ליב מנדלשטאם לבאר את החזון, ולימי החנוכה בוא יבוא ולא יאחר, קצרה העת לשאֹל ע“ז כי המכתב דרש הוא להִשָּׁלח מהר, וגם זה הורוויץ האיש עוד לא ידע מאום על הדבר הזה. והוא כִלָּה לרִיק כוחו לדעת זאת והוא היה מתעטף ברעב עד כי אספו לו מסת-יד. – חל”ק, אם אך יאבה נכון לפניו מקום בזיטומיר כאשר כתב זייבערליע. – ל"ד ישוב לאיתנו.

מ’י’כ’ל

ג

לקול דברי מכתבך הקיצותי! הקיצותי משנת תרדמה. הה קאפלאן רעי! הה מחמל נפשי! מה זה תתרגז עלי כי לא כתבתי לך? אך מאהבתי אותך אך מחמלתי עליך לא כתבתי לך, מִיָדְעִי כי הֵרַךְ שדי לכך להָצר בצרת כל האדם בתבל, וּמה גם לצרת רעיך אשר חצי בשרך ונפשך המה. לו נפלו הבלי בנעימים חי נפשי כי כתבתי לך עד דַיֶּךָ, אך עתה מה אכתב לך כי הנני הולך קודר בלחץ יגוני ואסוני? כי נפוגותי ונדכֵּאתי תחת עקת מחלתי? כי לבי אשר יֵחִי למראה שמש מרפא, עתה לקול הסערה ההומה באזני ולמראה השלג אשר השליך קרחו בנפשי מת את כל תקותי יחד? וּמַה יִּכתֹּב לך שולמאן? הַאִוְתה נפשך שמוע קול כוס חרבות וּקְאַת מדבר זה אשר יהגה נכאים ייליל גם לאור השמש? הֲיִכתֹּב לך כי התגורר עד לכני יומים מבלי בית וגם… הה ארורים בני-האדם, ארורה התבל, ארור כל היקום! – וגם לחם לא היה לו להחיות בּשָֹרוֹ… הכאלה נִכְתֹּב לך? הכזה תבקש, קאפלאן, מאתנו? גם עתה גם לנצח לא כתבתי לך כאלה אך הפצרת בי ואֶפָּת. אך הִנָּחם נא יקירי! מהולל ה' כי מצא שולמאן עתה חַיַּת ידו ולא יחסר מאומה. גם אני יקירי אשר תקוֹתי צרורות על כנפי השמש עפו באו אִתָּה אל לבי ואשוב וָאֶחי!

וּמה זה יקירי מה זה יוליכך דמיונך שולל לברוא לך בעיר ווילנא רוחות שאננות וּנפשות בוטחות? וּמה זה תדבר סרה על עירך וויטעפסק על לא דבר? הן בבוא מכתבך אלי וָאקרא בו כי יצא האביב לחיות מקום משכנך הכו אז פתותי קרח על אשנַבִּי, ועוד יעשן כל פה ואף בהוציאם אֵד כסיר נפוח מקור וקרח. –

וּמה שגית רֵעִי בחשבך כי העיר ווילנא יושבת בטח וּמחַכָּה על בוא האביב. הה יקירי ברך נא אלֹהים כי אינך פה אתנו, שם לא תשמע קול נהִי אִמּוֹת אמוּלוֹת וִילֵל שַאֲגות אבות נִתּכוּ כמים על בנם יחידם כי לוקח מִנָּם לנצח, הלך בדרך לא ישוב. אל נא תדמה יקירי כי שָׁבַת החֳלי רע, כי עור ישוּד הקטב, לא יקירי, אָזְנַי אלה שמעו קול יליל אֵם אשר התנודדה בשִֹיחָהּ וַתקלל נפשה כי התאכזרה להציל נפש בנה יחידה מחמת החלי רע, לראותו עתה לוֹקח בידי תופשי אדם להיות איש צבא להיות אומלל לנצח, כי בא האובר הנורא להרים תרומת נפש שמונה מכל אלפי ישראל, ועוד נוספו עליו הפריגאווארן, ועתה יש לאל ידי ראשי העיר לתת לאיש צבא כל אשר יֵאָמר עליו כי רע מעללים הוא, וכבר לוקחו כשמונים נפש כאלה, אם גם מרביתם נבלים עוד יש ביניהם אנשים חפים מכל חטא אשר לא ידעו מכל עוֹן אך על לבשם מלבוש נכרי ועל כי לא יתפללו בֹקר וערב, וּבתוֹאנה הזאת כבר גזלו רבים. קנצי למלים.

העיר ווילנא אבלה ושוממה, וגם אני עגמה נפשי למאד, לבי עלי יאבל, כל זמותי בי נתקו אם גם כבר יבשו דמעותי בעיני.

ועתה שלום לך יקירי, היֵה שָׁלֵו גם שמח והתענג בנעימים ואַל יהמה עוד לבך לזכר עיר ווילנא-ועל אשר חרה לך כי לא הודיעך שולמאן אדות האשה אשר אמר לקחת, הן כבר נִבטַל הדבר לא יקום ולא יֶהִי. היא היתה אך הסכין אשר אמר לאחוז בו בצללו במים אדירים, וּבראוֹתוֹ כי אך יִפָּצע בו וכל רֶוַח והצלה לא יעמוד לו השליכו מידו.

מכתבי זה לא סדרים בו, אשתך אצה בי למהרו ולכן לא הרביתי גם לכתב אליך – ועתה שלום לך, שלום עד בלי ירח.

מ’י’כ’ל