סגולות ותנאים רבים דרושים להקבץ ולהפגש יחד באיש אחד, למען יהיה מסוגל ומוכשר לעבודה מדעית, עשירה ופוריה, כּאותה שעבד קויפמאַן בשדה חכמת ישראל עד נשימתו האחרונה. ואלה המה הסגולות הפנימיות והתנאים החיצוניים הדרושים לאיש כזה: א) חנוך וגדול, למודים עבריים וכלליים מסוּדרים, בלי בזבוז הכחות על מלחמת-הקיום ופזור הנפש על דברים של מה בכך; התרגלות מנוער לשטה וסדר בכל עניני הלמוד. ב) הזדיינות בכל מכשירי הלמוד העברי והמדעים הכלליים במדה מרובה. ג) חוש-היסטורי, כח בקורת חדה ודקה, זכרון חזק ותפיסה מהירה. ד) בריאות הגוף והנפש. ה) עשירות ומעמד בטוח בחיים ובחברה, יען כי לעבודה רבת-ענפים ורחבת-ההקפה בשדה חכמת ישראל ובדברי ימינו באותה מדה ובאותה מדרגה, שהרחיבה ושהעמיקה המנוח, – לזה דרוש כסף רב: לקנית ספרים וכתבי-יד רבים ושונים, יקרי המציאות ורבי-המחיר, לשלם שכר למעתיקים, לעוזרים וכדומה, והעיקר, – להיות חפשי מכל הדאגות הקטנות והתכופות שבחיים, הבאות מעוני וממחסור. ו) אנרגיה עצומה וכשרון לעבודה קשה ותמידית בלי עיפות הגוף וליאות הרוח. ז) כשרון לעבוד בעת אחת במקצעות שונים ולהקיף בסקירה כללית אחת פרטים רבים. ח) אהבת היהדות וחכמתה, אהבה שלמה, אהבה בלי קץ וגבול, אהבה בלתי נחלשת ונפסקת אף לרגע. בלי אהבה עזה כזו לא יועילו כל הסגולות והתנאים הקודמים. העובד הנאמן בשדה חכמת ישראל כקויפמאַן צריך לותּר על הפרסום, העולה לפעמים בזול, בין הקהל הגדול, ועל הסכמת ההמון, אשר גם החוקרים והפילוסופים הגדולים, השוחקים על ההמון ולועגים לו, מבקשים בכל הדרכים את הסכמתו ואותות רצונו וחבתו. החכם העברי, מסוגו של קויפמאַן, צריך לאמר די לנפשו, אם ימצא עדה קטנה שבקטנה של קוראים חוקרים, העוסקים במקצוע זה. וכמה הוא מספרם בימינו? ועליו לדעת מראש, כי גם בקרב העדה הקטנה הזאת, אשר אליה הוא נושא את נפשו, לא ימצא לו אוהבים ומעריצים רבים. החכמים, העוסקים בחכמת ישראל, שאינם ב"ב, מבטלים על-פי רוב בכח דעה קדומה ושנאה לאומית את העבודה המדעית של החכם העברי. והחכמים העבריים, – הלא כבר ידוע, כי אין שלום אמת בכנסיה-חפשית זו. כל אחד מהם, ימחלו נא לי, עוין, אם בגלוי או בסתר, את חברו; וכל עוד שלא הגיע החכם העברי לקצה גבול חיי האדם, כל עוד שלא יבש מקור מחשבותיו וכח-יצירתו הרוחנית לא חדל, לא יזכה לשמוע תהלתו המלאה מפי חבריו בקרב קהל ועדה, “בשער בת רבים”. על העובד הנאמן בשדה חכמת ישראל, כמו שהיה קויפמאַן, להאמין, – ובאמונתו זו יחיה וממנה ישאב כחותיו, – כי רק דורות יבואו יכירו את מעבדו ועמלו, בעוד שעיניו רואות, כי הדור ההולך עוזב את תורת אבותיו ופונה עורף לחכמתם. בלי אהבה זו אי-אפשר לשקוד על ליקוט הגרגרים הקטנים בשדה-חכמתנו, אי-אפשר להתאבק יומם ולילה בספרים ובכתבי-יד ישנים ולהנזר מכל חמודות החיים, מכל אותות כבוד וציוני תהלה ולהסגר בארבע אמותיה של החקירה והדרישה.

ופגישת כל הסגולות והתנאים האלה באיש אחד הוא חזיון יקר עד מאד. ותנאי חיינו, ההולכים ובאים, לא יהיו מסוגלים כלל לברוא איש כזה. כמה הם האנשים בקרבנו, שהם עשירים בקניני החומר והרוח, שהם בעלי כשרונות נעלים ונפלאים ומזוינים בכל מכשירי החכמה הכללית והעברית, והמה נכונים לעבוד כל ימי חייהם עבודה תמה יומם ולילה לשם אותה החכמה, אשר רק מעטים מאד אוהביה, ועוד פחות מזה העוסקים בה!

והאיש הזה, שבו נקבצו ובאו כל אותם התנאים והסגולות, שמנינו למעלה, מת בשנת הארבעים ושבע לימי חייו (ביום השביעי לחודש יולי, בקרלסבּד), בעצם יצירתו המדעית, בעוד אשר לא הוציא לפעולות אף את החצי מכל מחשבות לבבו הרחב, אשר חשב על-דבר חכמתנו ודברי ימינו. על שלחנו, לפני מטתו, אשר לא ירד עוד מעליה, מצאו אוהביו האחדים, שהיו אתו בקרלסבּד, עלי-ההגהה ממאמרים שונים, שהכין לדפוס. עד יומו האחרון היה שקוע בעבודתו, אשר היתה לו כעין כהונת-קודש.

קויפמאַן נולד ביום השביעי לחודש יוני, שנת 1852, בעיר קויטין (במדינת מורביה), שהיתה מצוינה בישיבה גדולה, על ברכי הורים יראי-אלהים, חשובים ובעלי נחלה וקנין. הוא גמר את חק למודיו בהגימנזיום שבעיר מולדתו, ויחד עם זה שמע לקח מפי גדולים בתורה. אחרי-כן נסע לברסלוי ויבוא שמה לבית-מדרש המדעים ולבית-מדרש הרבנים וישמע לקח בלמודי הדת העברית, דברי ימינו, תולדות הפילוסופיה הדתית והכללית והלשונות המזרחיות. עוד בשבתו על ספסל התלמידים, בטרם עברו עליו עשרים שנה, הדפיס מאמרים שונים במ“ע אשכנזיים גדולים, אשר הסבו עליהם דעת הקהל. הוא היה הראשון בין הכותבים לועזית, אשר כתב בימים ההם מאמרים אחדים על-דבר ספורי סמולנסקין, ידידו ואוהבו מנוער, במ”ע אשכנזיים, והוא עשה זאת מאהבתו לסופרנו הגדול, ועוד יותר – מאהבתו להשפה העברית. עוד בשבתו בברסלוי בתור תלמיד כתב מאמרים יפים על-דבר העתקותיו של הפרופיסור הילליר משירי יהודה הלוי לשפת אשכנז. בשנת 1874 קבל המנוח את תעודת הדוקטור באוניברסיטה שבלייפּציג. הוא כתב את הדיסרטציה שלו על-דבר רבנו בחיי, בעל “חובת הלבבות”, ועל-דבר משוררנו רבי יהודה הלוי. ספריהם היו הראשונים, אשר העסיקו את מוחו ולבבו בשנות בחרותו, והם אשר הטביעו ברוחו את החותם המוסרי והפיוטי לכל ימי חייו.

בשנת 1877 הדפיס את ספרו המצוין מאד, אשר עשה לו שם בין החכמים והחוקרים, “געשיכטע דער אַטטריבּוטענלעהרע אין דער יידישען רעליגיאָנספהילאָּזאָּ פהיע”. בספרו זה הגיה אור רב על מקצעות ידועים בהפילוסופיה הדתית-העברית.

מתחלה היתה בדעתו של המנוח להיות רב ומטיף באחת הקהלות שבישראל, למען ירים את רוח היהדות ותפארתה בארצות המערב. לתכלית זו נסע לברלין וידרוש שם מעל במות בתי הכנסיות דרשות אחדות מצוינות, אשר עשו רושם רב על קהל השומעים, כי הוא היה דברן מצוין וכביר ויקח לבבות בנועם מדברותיו ובעוז רגשותיו. ויהי, כאשר בחרו בו ראשי העדה בברלין לרב ומטיף, דחה את הרבנות מעליו, יען כי דרשו ממנו להסכים להחלטות הסינדה העברית של אויגסבורג, אשר היו נגד דעותיו והשקפותיו על היהדות. הוא היה איש בעל יסודות קבועים ומוצקים בחיים ובחכמה ולא זז מהם, אף כי בהליכותיו ובנמוסיו החיצוניים היה תמיד רך ונעים, רחוק מכל מיני קפדנות ועקשנות. אחרי כן נוכח המנוח, כי לא ביד הדרשות הנאות והמליצות המצלצלות, אשר ישמיעו המטיפים מעל במות בתי הכנסיות, להרים את היהדות ולתת לה תוכן וזכות-הקיום. אז החליף את המעיל השחור והרביד הלבן של המטיף באבק סופרים. בכל לבבו האמין, כי רק החוקרים האמתים והסופרים המהירים, היושבים ספונים באהליהם, יכולים וגם מחויבים להחיות את רוח ישראל, לרומם את ערך היהדות ולבנות את היכל דברי ימינו ממסד עד הטפחות. כן האמין, וכן סדר את חייו.

בשנת 1887 נבחר המנוח למורה בבית-מדרש המדעים אשר בבודפסט; במשרתו זו עמד כל ימי חייו, ומבארו החי שתו תלמידים רבים. הוא הורה לתלמידיו, אשר בבית הגימנזיום, השייך לבימדה"ר, שפת יון ושפת אשכנז, ולתלמידיו במחלקות העליונות – את דברי ימינו ותולדות הפילוסופיה העברית. ואף כי עבודתו זו שללה מעתותיו שעות רבות ביום, בכל-זאת העשיר את אוצרות חכמתנו, בכל מקצעותיה, בכל שנה ושנה על-ידי ספריו ומאמריו הרבים והשונים. עבודה פוריה ועשירה כזו הוא דבר יקר גם בדורנו, אשר כמות העבודה של כל אדם הורמה, וגם בין החכמים המצוינים בשפע יצירותיכם וברבוין. אם נתבונן אל כמות עבודתו הרוחנית, בכל מראותיה ואפניה, של המנוח במשך שנות חייו הקצרים, אז כמעט נהיה אנוסים להעתיק הלאה את הקו הקיצוני של הגבול, אשר גבלו חוקרים ידועים, לכמות עבודתו של מוח האדם.

הספרים היותר מצוינים של המנוח, מלבד הספר שהזכרתי למעלה, המה:

1) Die Spuren Al-Batlaj\xFBsis in der j\xFCdischen Religions-Philosophie (נדפס בשנת 1886). הספר הזה יקר הוא מאד גם מצד ערכו הנכבד בנוגע לתולדות הפילוסופיה הכללית בשנות הבינים. המחבר השתמש בכתבי-יד שונים, למען הגיה כראוי את ההעתקה מספר העגולים, אשר להפילוסוף הערבי הזה.

2) Die Sinne, Beiträge zur Geschichte der Physiologie und Psychologie im Mittelalter aus hebräischen und arabischen quellen (נדפס בשנת 1884). הספר הזה, מלבד שהוא אוצר יקר להבין על-ידו את הדברים הסתומים בהפילוסופיה הדתית של החוקרים העברים בשנות הבינים, ואשר בלעדו לא נמצא את ידינו ורגלינו במקומות רבים, ומלבד שהוא מפתח לתולדות הספרות העברית, גדל ערכו המדעי גם בנוגע לתולדות חכמת הנתוח והפילוסופיה הכללית. הספר הזה אוצר בקרבו מרגליות יקרות, שיש בידן להעשיר בכבוד את שפת עבר החדשה.

3) Samson Wertheiner, der Oberhoffactor, und Landesrabbiner und seine Kinder (1658–1724) (נדפס 1888).

4) Urkundliches a.d. Leben Samson Wertheimers
(נדפס 1892).

5) Die letzte Vertreibung der Juden aus Wien und Niederösterreich, ihre Vorgeschichte (1625–1670) und ihre Opfer.
(נדפס 1889).

אולם מלבד ספריו המצוינים האלה, שהם ספרים מיוחסים בהספרות המדעית, והשפעתם על העוסקים בחכמת היהדות תמשך שנים רבות, – מלבד ספריו אלה כתב עוד הרבה ספרים, ביחוד במקצוע תולדות המשפחות העבריות, אשר סופר תולדתנו הבא ימצא בהם חומר רב ויקר, – ספרים, אשר דרשו יגיעה רבה, עמל אין קץ ואהבת-העבודה. והנני מונה פה אחדים מהם: א) דער שטאַמבּוים דעס רבּי אליעזר פלעקעלעס, איינע אַהנענפראָבּע מאּריטץ האַרטמאַנס. ב) מגלת אויבין לר' איציק בן הקדוש ר' זלמן שולהאָף סג“ל ז”ל, עם הערות ותולדות המחבר. ג) מעמואַרען דער גליקעל פאָן האַמעלן. בספר זה הננו מוצאים תמונות בהירות מחיי היהודים בימי השלום הויסטפאַלי. הזכרונות האלה הם אוצר יקר להעוסק בחקירת השפה היהודית-אשכנזית, המדוברת בפי המון עמנו. גם החוקר במקצוע של התפתחות השפה האשכנזית ימצא בהם חומר יקר בנוגע לשפת אשכנז העתיקה. ד) אויס היינריך היינעם אַהנעעזאַאַל (נדפס בברסלוי בשנת 1896). המחבר מונה וסופר את אבות המשורר מצד אמו עד סוף המאה השבע-עשרה. הספר הגדול הזה הסב עליו את דעתם של סופרי תולדות-הספרות הגדולים.

המנוח היה עוזר קבוע במה“ע הצרפתי (היוצא לאור ארבע פעמים בשנה) Revue des Etudes Juives ובמה”ע האנגלי לחכמת ישראל (היוצא לאור גם-כן ארבע פעמים בשנה בכרכים גדולים) Jewish Quarterly Review, ולא יצא מאסף אחד לחכמת ישראל בשפת עבר, אשכנז, אונגארית, צרפתית ואנגלית, במשך עשרים שנה האחרונות, אשר המנוח לא לקח בו חלק אם בתור סופר פילוסופי או בתור מבקר, אם בתור חוקר דברי-הימים או בתור מאסף וקובץ חומר לתולדות עמנו או ספרותנו, אם בתור מעתיק מצבות וכתבי-יד, אשר העיר בשוליהם והגיה את הפנים או בתור מעורר לצבירת אבנים וחומר לבנין היכל דברי-ימינו. קויפמאַן היה כמעט עוזר קבוע גם במה“ע השבועיים: אַללג. צייטונג ד. יוד; יידישע פּרעססע; עסטר. וואָכענשריפט, במשך של שנים רבות. מלבד זה כתב המנוח מאמרי חכמה ובקורת שנונה גם במה”ע המדעיים הכוללים. המאמרים ממין הזה, השמורים היטב בזכרוני, המה: א) מאמר בקורת יפה ונעלה מאד על ספרי הרב דר. נידעמאַן לתולדות הלמוד והחנוך בישראל. המאמר הנפלא הזה נדפס במה“ע המדעי “געט. געלערטע נאַכריכטען” בחוברות אחדות (לא אזכור באיזו שנה). ב) בקורת יפה ומצוינה בעושר הרעיונות, בשפעת הצבעים ובעוז הסגנון על “הנביאים” של ידידו הפרופ. ד. ה. מיללער. בקורת זו נדפסה לפני ארבע שנים בתור פיליטון במה”ע “נייע פרייע פַרעססע” אשר המנוח עבד בה מפקידה לפקידה, – בגליונות אחדים. ג) דער “פיהרער” מיימוניס (הרמב"ם) אין דער וועלטליטעראַטור, – נדפס לפני שנים אחדות בהאַרכיון “פיר געשיכטע דער פהילאָזאָפיע”, היוצא לאור על-ידי הפרופיסור לודוויג שטיין. ד) גיאורג עליאָוט אונד דאַס יוגענטום (פערזוך איינער ווירדיגונג דניאל דעראָנדאַס). אין שעור ומספר להמאמרים השונים, אשר הדפיס המנוח במשך שנות עבודתו המדעית והספרותית, ואשר לרבים מהם יש ערך קיים, בכל מיני מכה“ע. כאשר בקשתיו בשנה העברה לשלוח לי רשימת מאמריו, המפוזרים בעתונים רבים ושונים מאד, ענה אותי במכתבו מיום 29 ליולי, בשנת 1898, כדברים האלה: “… לוח מאמרי אין אתי. הראית אילן, הסופר את עליו הנושרים? אמת אמרו חז”ל: ‘אין הברכה שורה על דבר שבמנין’”. – האמת נתנה להגיד, כי על ידי רבוי המאמרים ושפעתם, על-ידי דלוגיו מענין לענין השתטחו השקפותיו של המנוח בשנים האחרונות. וכשם שהיה עמוק ומקוריי בספריו הראשונים, הנפלאים במינם, כן חסרו לו העמקות והמקוריות בספריו ומאמריו האחרונים. חזיון מעציב הוא עד מאד לראות, איך יהפך היוצר והבורא, יהיה באיזו מקצוע שיהיה, לבעל-מלאכה מדעי או ספרותי. ואת החזיון הזה ראינו בעבודתו של המנוח בתקופתה השניה. הוא הרחיב והגדיל את כמות עבודתו על חשבון איכותה. כאשר החילותי להוציא לאור את ה“ממזרח וממערב” פניתי אל קויפמאַן בבקשתי, כי ישלח לי מפרי עטו. אנכי בקשתיו, כי לא ישלח לי גרגרים יבשים, העתקות מעל גבי המצבות, הפנקסים והכ"י וכדומה לזה, כי-אם ישלח לי השקפה שלמה וחיה על איזה פרק בדברי ימינו, או על איזה חזיון בספרותנו. רמזתי במכתבי רמיזה דקה על ענין גס: על סתימת מעין מחשבותיו המקוריות. על זה ענה אותי: “… אל תבוז, ידידי, לאיש כמוני, העוסק בקטנות ומלקט רק שבלים בעמק הרפאים, למען יעמרו אחרים עמרים, כי אין לך דבר בחקירת דברי ימינו, אשר אין לו שעה, והאבן, אשר מאסו הבונים, תהיה לראש פנה, וכאשר לא תשוב הרוח במחזה החוזה אל משכנה בעוד אשר יחסר מעצמות גופה, כן לא נעלה חיי דורות עולמים מקברם עד אשר נחבר הנפרדים ונקבץ הפזורים ויהיו בידינו לאחדים. בעיקר הדבר אמנם צדקת, ומי יתן והשמיעו כל אוהבי ורעי דברים קשים, שהם צודקים ואמתים, כאשר השמעת אתה הפעם באזני, אבל מה אעשה, וכך עלתה בגורלי, ולולא שבאת אתה בחוזק עטך להעירני ולפקוח את עיני לראות, מה דל חלקי, וכי לא נעים גורלי, כי אז הייתי כמעט מסתפק במועט…”.

כאשר העירותי את המנוח באחד ממכתבי בשנה העברה, כי מקדיש הוא ספרים רבים וגדולים לתולדות אנשים קטנים ושלשלת יחוסיהם, ושאלתיו בתומי, אם יש הצדקה לאיש, שהוא בעל כשרונות מצוינים ובעל השכלה רחבה ועמוקה, להקדיש את כל עתותיו, כשרונותיו וידיעותיו לכתיבת תולדות האנשים, אשר כל זכותם היא, שנולדו במאה הי“ז ולא במאה הי”ט, – ענה אותי ע"ז כדברים האלה: “…ואל תבוז לדברי ימי האנשים, אשר הכינותי בשנים האחרונות, כי כדאים היו כולם, שנעמוד על פרטי תולדותיהם; ומה ארבה להטיף לשופט כמוך; ורק זאת אבקש מאתך, כי תחל לקרוא את ספרי על מגורשי ווינא בשום עין”.

אם נתבונן אל חיי קויפמאַן ואל עבודתו בשנים האחרונות, אז נראה, כי מצד אחד היה המנוח עסוק וטרוד בלקיטת חומר למאמרים וספרים אין קץ, אשר עלו במחשבותיו, כאלו חשב שיחיה נצח וישלים את חקו הגדול ויגמר את כל העבודות, אשר תספקנה לחיי אנשים רבים; ומצד השני, כאלו הרגיש, כי קרוב קצו, כי יבוא המוות ויחטפנו מתוך עבודתו, לכן מהר להדפיס מאמרים בלתי נגמרים ובלתי משוכללים, וחומר בלתי מעובד ומוגה, למען יבואו אחרים אחריו וימצאו חפץ בגלי החומר, אשר אסף בחריצות רבה, וברמיזותיו המדעיות, אשר פזרן ביד רחבה בהמון מאמריו.

המנוח, אף כי עסק כל ימי חייו בחומר מדעי יבש, בכל זאת היה מפותח בו רגש היופי בכל תקפו ויאהב חכמת-חרשים אהבה עזה. ולמרות שהיה כל ימיו שקוע בספרים ובכתבי-יד ישנים, במצבות ובכתבות מטושטשות ומכוסות אבק, היה לבו ער ופתוח לכל הרגשות העדינות, להיופי והנשגב שבחיים ושבטבע, כי הוא אהב את המאור שבחיים ושבטבע לא כאיש-הדיו, כי-אם כאיש רגש ומתפעל. היודע את קויפמאַן רק על-פי מאמריו העברים, יכול להאמין, כי זה היה חוקר יבש וצנום, מעין גלגול של ב"ג, אולם מי אשר קרא את מאמריו וספריו האשכנזיים, מי אשר קרא את דברי בקרתו על הספרות היפה, אף כי לא היה מבקר מומחה למקצוע זה, ומי אשר ידע אותו מקרוב, הוא יודע, כי זה היה איש מלא תנועה וחיים, חריפות השכל ונועם הנמוס. הוא היה בעל מזג צבורי רך, אף כי היה בעל דעה מתונה ומוצקה. שיחותיו החיות היו מבריקות ונעימות, חדות וחלקות, ולפעמים גם מתובלות בפלפלא חריפתא מאוצר החדודים, אשר צברו בני עמנו בשבתם בין החומות בגיתּו. מי אשר דבר עם המנוח שעה ארוכה, הוא נוכח כי החכם, העומד לפניו, הוא “ביבליותיקה חיה”, האוצרת בקרבה גם חדשות גם ישנות מכל המינים ומכל הסוגים, ויחד עם זה הוא גם “מעין נובע”.

ולמרות אשר היה קויפמאַן עסוק וטרוד מאד בתור מורה בבית-מדרש-הרבנים, בתור פועל פשוט, הנושא אבנים וחומר, וגם בתור בנאי וארדיכל בבנין היכל דברי ימינו, – למרות עבודתו המרובה והקשה הזאת, היה ממהר לענות למכיריו ולכל העוסקים בחכמת ישראל וספרותו על מכתביהם באותו רגע, שהיה מקבלם. בחפץ לבב ובחבה מיוחדה היה ממציא חומר-היסטורי לחכמי עמנו, בארצות שונות, העוסקים בכתיבת דברי ימינו, ומראה להם מקורים נאמנים לזה. אין מספר לההקדמות, ההערות וההגהות, שכתב לספרי אחרים ומאמריהם, כי אין לך מקצוע אחד, יהיה הרחוק שברחוקים, בחכמת ישראל, אשר ידיעותיו של קויפמאַן לא היו בו מלאות וגדושות.

**

ענפי עבודתו המדעית והספרותית של הדר. קויפמאַן היו רבים ושונים, אך עיקרה ומרכז-כובדה היו בשדה דברי ימינו. המנוח לא היה צייר-היסטורי לתאר בקוים מועטים ובצבעים נאמנים תקופה שלמה מחיינו בעבר; הוא גם לא חדר אל מעמקי נפשה ומחבואי רוחה, אבל הוא גלה לנו מקורים רבים, ומהם גם נאמנים, של ההיסטוריה העברית; הוא המציא דרכים, אמצעים ותחבולות שונים להבין על ידם את חיי דורות עברו. המנוח הבין למצוא תועלת מדעית בכל השיורים הקטנים, – אשר לפי הסקירה השטחית אין להם כל ערך, – אשר השאירו לנו אבותינו אם בכתב או באבן וכדומה. הוא הסב את לבנו ודעתנו על האבנים היקרות, המתגוללות במקומות שונים, ואין איש שם אליהן לב לקחת מהן חומר לבנין דברי ימינו ודברי ימי ספרותנו. הוא שמח על מציאת כל אות ואות של הקדמונים, אם יש בהן רמז קל על חיי אבותינו, דעותיהם, השקפותיהם, מנהגיהם, פרנסתם וכלכלתם וכדומה. ומלבד אשר השתדל ברוב שנות חייו לאסוף בעצמו חומר רב לבנין היכל ההיסטוריה שלנו, אשר הצטיין בזה בחריצות מיוחדה ובבקיאות נפלאה, עוד העיר בשפה נמרצה את לב בני עמנו על התרשלותם בכל הנוגע לבנין זה, ויוכיחם בדברים קשים על אשר לא ישימו לבם לקדמוניותיהם. ומה מצוינים המה דבריו אלה: “לו נתן לי כח ממרומים לפקוח עיני עורים, להסיר לב אבן מקרב בני עמנו ולברוא להם לב בשר, כי אז כשופר הרימותי קולי להגיד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם, על נתנם כתף סוררת לקול קדמוניותיהם ועל השליכם אחרי גום חכמתם ובינתם לעיני העמים דרישת דברי ימיהם ואסיפת יתר הפליטה, שרידי זיכרונותיהם מדורות החולפים. ואל נדמה בנפשנו, כי זו רעה חולה נושנת מקדם קדמתה וכי לא נתּן לנו כאל כל העמים רוח נכון ולב מתנה להתחקות על שרשי רגלי קורותינו; הלא נהפך הוא, כי איפה ימצא לאום, אשר חיי כל איש ואיש חשובים בעיניו וכל נפש ונפש בקרבו יקרה לפניו עד אשר יירא ויחרד, שלא יאבד זכרה ולא יסוף שמה בקרב הארץ. אמת אמרו חכמינו, “שהצרות האחרונות משכחות את הראשונות”, אבל בכל-זאת לא חדלו לחקות על ספר את צרותיהם וכל הקורות אותם, ואם גם לא חברו ספרים על דברי ימי העם כלו, כיתר העמים השלוים והשקטים, אבל בכל פלך ופלך ובכל קהלה וקהלה קימו וקבלו לתת שם ושארית לכל הנעשה בקרבם, להיות קורותיהם נקראים ונשמעים לדור יבוא, ולו נשארו לנו כתבי קדמונינו ומעשיהם הנחקקים עלי לוח זיכרונותיהם מכל ארצות פזורינו, כי אז נקל היה לנו לקרוא ולכתוב כמעל ספר פתוח את דברי ימי עמנו ולבנות מהאבנים המנופצות האלה בנין מהודר ומשוכלל, אשר לא יהיה כמוהו בין ספורי תולדות העמים; אבל רבת צררוני מנעורי תאמר גם חכמת דברי ימי ישראל; לשוא כתבו המכתבים לריק עמלו הבונים, כי שארית לא נתנה למעשה אצבעותיהם וכל נחלה טובה, אשר השאירו לנו ברכה דורות קדמונים, נאבדה מאתנו, ותהי לבער מאכולת לעש ולסס ולכל מלאך משחית” (אוצר הספרות, שנה ב').

קויפמאַן ידע את רוח רוב הקוראים עברית ברוסיה, אשר השם אלוה חוש היסטורי, לכן בכל פעם אשר יבוא לכתוב על אדות איש בלתי נודע לרבים (או בלשונו הוא: “להקיצו מן הנרדמים”), יקדים דברים נמרצים ע“ד נחיצות הדבר וערכו הרב, והוא כמו מתנצל, מצטדק ומבקש סליחה מאת הקורא על אשר יבוא אליו בדברים קטנים. בפתיחת מאמרו על-דבר ר' ברוך ארווילר ושיריו, ב”האסיף" שנה שניה, יאמר כדברים האלה: “… גם על חכמת דברי ימי עמנו מלתם אמורה, כי אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, כי לא תבוא למטרת עוזה ולמחוז חפצה עד אשר יגלו לפניה הימים החולפים כספר פתוח, אשר מאליו יקראו שמות כל נפשות הצדיקים והחכמים ואנשי המעשה, אשר התנדבו בעם, חמדת ישראל גאוננו ותפארתנו לעיני העמים. נחתרה נא ונבואה בכל שפוני טמוני העתים להציל ממלתעות האבדון את שארית הפליטה, ובל נתן את כל הדורשים והמחפשים אחר כל עלה ועלה, הנשאר משנות דור ודור, לרודפים אחרי ההבל ולמכתבי תוהו, כי כל הספורים והשמות, אשר ידלו לנו בכל מאמצי כחם מבאר הנשיה, דרושים הם לכל חפציהם, וכל אבן ואבן, אשר ימאסו בה הבונים, אולי יבוא יומה ותהיה לראש פנה, אשר ייסדו עליה בנין אשר לא שערוהו בימי אבותינו; גם דברי הימים עניים הם במקום אחד ועשירים במקום אחר, ואין בהם עץ יבש, אשר לא יפרח ויעשה פרי לעת מצוא, כי במקום החושך שם יזרח אור נגוהות, ורוח והצלה יעמוד לדברים אשר לא נראה להם שחר, כי אלה לאלה יעבורו, הקטן יהי לגדול ויחזק את הדבק והיה המקדש אחד”.

הדברים האחרונים היו כל-כך חביבים על המנוח, עד כי שגורים היו, בשנויים מעטים, ברוב הקדמותיו למאמריו העברים, שרובם היו העתקות מפנקסאות וממקורים היסטוריים אחרים. והנה אם חסרה לחכמנו זה אספּקלריה מאירה להביט מתוכה על דורותינו הראשונים והרחוקים מאתנו, על ימי הנוער והצמיחה של עמנו, כי הוא צמצם את עבודתו ההיסטורית על שנות המאות האחרונות, ביחוד המאה הי"ז, אם חסרה לו הסקירה הנבואית, או נאמר הפיוטית, בעתידות עמנו, – הנה ההרגשה המדעית והחוש-התולדיי בנוגע להדברים הקטנים מאד, שערכם גדול, שבשרידי קדמוניותינו, בכל מקום ובכל עת שהם, היו חזקים ומבושלים בו כל צרכם. בדבר זה היה קויפמאַן בן תקופתו הגדולה, אשר שמה לב לקטנות שבקטנות בכל מקצעות המדע והחקירה, אשר מהן, מהקטנות והדקות, תבנה את היכלי החכמה הרמים.

קויפמאַן אחז בדרכי השיטה ההיסטורית של רוב חוקרי דברי הימים הגדולים אשר בימינו: לשים לב אל חיי ההמון, אל הגורמים היותר מצויים ושכיחים בחיי כל אומה ואומה, אל הסבות הקטנות והגדולות, הפועלות על התפתחות ההשכלה, בכל מראותיה וחזיונותיה, ועל ההתקדמות של האנושות, אל ההשפעות והדחיות הבאות מכל עבר וצד, אל הכחות המדיניים, הכלכליים, השכליים והמוסריים ואל היחס שבין הגדולים והקטנים והקשר שבין פרנסי הדור והאספסוף. כל תעודה, כתובה או חצובה, שיש בידה להגיה אור, יהי גם שביב אחד, על אחד הענינים האלה, היתה כמציאה יקרה בעיניו וישמח עליה כעל מרגלית יקרה, ויתאמץ לחבבה גם על חוקרים אחרים.

ובאחוז המנוח בשיטת-חכמים האמורה, קוה ממנה גדולות ונפלאות בנוגע לדברי ימי עמנו, בידעו, כי אין כחו של ישראל בכל הדורות אלא בגדלותו של רוח העם כולו, בסכום כל יצירותיו הרוחניות, מדותיו ומנהגיו, רגשותיו ומחשבותיו, ולא בגבורתם של עריצים ותקיפים, לא במלחמות של שפיכת-דמים ולא בנצחונות גסים וסואנים על שדי-קטל. בחום רוחו והתפעלות נפשו, – מצבו הטבעי בשעה שהוא מדבר על קורות ישראל, – יאמר כדברים האלה: “…ואין לנו עוד רק דברי ימי שרים ומושלים, כי-אם גם דברי ימי העובדים וסובלי עול. רעבים עם שבעים, דלים עם גדולי ארץ, רשים וגם שרים, יעברו כבני מרון לפני אלה, הבוחנים והבודקים היום המון נסתרות שמבראשית. ועל-כן ילך ויגדל כבוד דברי ימי ישראל בימינו, עד אשר גדל מאד, כי למי בין העמים כמו אלה, ספורי גבורות אלהינו, מעשי תקפו וגדולתו, אשר קצף ופזר את עם סגולתו והושיבו במחשכים כמתים ויסרו שבעתים בשבט עברתו, ושלח בו משלחת מלאכיו הרעים, עברת צריו וזעם אויביו, אשר סבבוהו בכל מדרך כף רגליו, עד אשר אמרו נואש לחייהם, וכל תקותם רק מפח נפשם, אשר יצאה בדברם אתם במדורות אש ובמצולות מים – להושיעם באחריתם ולעשות להם ריוח והצלחה, אשר לא נראה כמוהם עלי אדמות! ראו, אם יש חידה כחידתנו ופליאות כפליאותינו! באו ודרשו איך נעשה הדבר הזה, כי היו להם מי צרותיהם לחומה מימינם ומשמאלם, כי דרכה רגלם בים המצור והמצוק בחרבה, עד אשר באו אל שפת הבטחה והשלום גאולים ומשבחים לזרוע הרמה אשר סמכתם. יענו אלה, אשר לבם בל עמם, וכל רגשי אהבה למולדתם מתו בקרבם, יענו ויאמרו, כי כמו בית קברות נראו להם דברי ימינו, לא נחוש להם, כי-אם נשנה ונשלש, כי אין חיים בדברי ימי לאום כמו בדברי ימי עמנו, וכי בכל מקום יראו שונאינו עצמות יבשות, יעמדו ויקומו לפנינו בני ישראל נפשות צדיקים וטהורים, עדי צדק, זרע אמת, נאמני ד' ומחזיקים בבריתו ואמונתו” (“האסיף”, שנה שלישית, צד 209).

קויפמאַן לא אמר די לנפשו בזה שמצא מקורים נאמנים לתולדותיהם של רבנים, חכמי-מדינה, משוררים, פרנסי-הדור ותקיפי העדה של שנות המאות האחרונות, אשר מסבות שונות נשכח שמם, או רק מעט מאד ידעו על אודותם, – הוא גם לא הסתפק בזה שכתב בעצמו את תולדותיהם ויתאמץ להציגם לפנינו בכל מלוא קומתם הרוחנית, – אם כי לא תמיד עלה דבר זה בידו, – הוא גם לא הציב גבולות לעבודתו בזה שעמל ויגע בעצמו להשלים, לפי כחותיו וידיעותיו ולפי המקורים, שנגלו לפניו, את הטבעות הרבות החסרות בשלשלת הקורות של התקופות המצוינות בחיי גלותנו, כי-אם גם השתדל להוציא לאור את מעשי ידי החכמים האחרים במקצוע זה, אשר השאירו אחריהם בכתובים ועל ידי הערותיו, הגהותיו והשואותיו לכ“י שונים תקן את חסרונותיהם של המחברים. הוא היה גואל נאמן לכתבי-יד שונים להעשיר על-ידם את אוצר חכמתנו, ולא חשך את נפשו מכל עמל לחפש אחריהם ולהוציאם לאור. המנוח הוציא לאור את כתב-ידו של רבי שמחה פינסקער: “תולדות ר' אברהם ן' דאוד”, אשר מצא בבית-עקד ספרי ביהמ”ד אשר בווינא. ובהוציאו כ"י זה לאור יתנצל כדרכו ויאמר: “ידעתי גם ידעתי, כי יש ויש מתחכמים בקרבנו, אשר יבוזו למלאכתי, או אך למותר תתראה בעיניהם, כי כל קבל די רוח יתרה בהם, כל מלאכה, אשר לא יצאה מידי מחברה בחייו, היא לדעתם בחזקת שאינה מתוקנת, ועלובה העיסה שהנחתום מעיד עליה, בהניחו אותה לאחרים, ולא חס ולא חמל על פי עשתנותיו. ואני לא כן עמי ולבי לא כן יחשוב. הלא מקרה נפרץ וכמעט מעשה בכל יום בקרבנו, כי ספרי חכמינו יהיו כיתומים, אשר אין להם אב אחרי מות בעליהם, והם מנופצים כאבי גיר ומונחים ונעזבים בקרן זוית ואין אוספם אליו הביתה, ושנים על שנים יחלופו בטרם יבוא להם גואל, אשר יקים את שם המת על נחלתו…”.

עובדה זו, שהמנוח מתנצל תמיד לפני קוראיו העברים, על כי עיניו משוטטות בכל לחפש ולבקש חומר, מכל מין שיהיה, לבנין חכמת עמנו ודברי ימיו, – עובדה זו מסמנת את תכונת “משכילינו”. קויפמאַן ידע אותם. רוב “משכילינו” ברוסיה, אשר לקקו לקיקה קלה מן הים של הספרות היפה, היו מביטים על החכם והחוקר “המלקט שבלים בעמק רפאים” מסוגו של רד"ק כעל אחד החנוטים, כעל שריד ימים עברו וכעל אחד הטפשים, שהוא עוסק בדברים של מה בכך; “משכילינו” אלה לעגו ובזו להחכמים החוקרים בקדמוניות, יען כי לא הבינו את ערך עבודתם ולא ידעו את ערכה האמתי של “חקירת-הקדמוניות” בהתפתחותה של האנושות. משכילינו אלה, אשר התפרצו לצאת, יציאה גמורה, מבית-המדרש העברי, ואשר עמלו להשליך אחרי גום כל ישן נושן, אשר מלא את נפשם ורוחם בנעוריהם, ולהתקרב אל החיים הממשיים וליהנות מהם ככל האפשר, – המשכילים האלה לא יכלו להבין לרוחם של חכמינו וחוקרינו מסוגו של קויפמאַן, אשר אחרי יצאם מבית-מדרשם של העמים ואחרי אשר נתנה להם היכולת ליהנות מהעולם האירופּי ומחייו הרחבים שבו עוד הפעם לאהלי שם ועבר להקדיש את ימיהם, כחותיהם וכשרונותיהם לחקירת קדמוניותינו, אשר היו למשא כבד על אפרוחי ההשכלה, אשר לא עצרו כח להתרומם בכנפיהם, אשר לא צמחו עוד, זרת אחת מעל הארץ השפלה ועניניה החמריים. את מין המשכילים האלה שוה קויפמאַן לנגד עיניו בכתבו עברית, ויתנצל לפניהם במליצותיו המצויות, כי לא יחטא ולא יאשם חלילה בעבודתו והיא צריכה לגופה של ההיסטוריה, ובלי היסטוריה אין עם.

אולם, כאשר חלף רוח חדש בין משכילינו והמה שבים לגבולם, והאהבה לדברי ימינו החלה להתפשט ולהתרחב בקרב כל מפלגות עמנו, שנה גם קויפמאַן את טעמו וסגנונו בדברו עברית לעברים. הוא חדל לבוא בהתנצלויותיו בפתיחת כל מאמר, כי-אם בקול מבשר יכריז לקוראיו על-דבר המציאות החדשות בגנזי ישראל.

הא לכם דוגמא קטנה: “לתת שמחה בלבכם, אתם המתימרים עוד בלשון ציון, ולהביא לכם בשורה באתי היום, כי נצנים חדשים, אשר לא פללנו לראותם, נראו על שדמות חכמת ישראל. שישו אתי משוש על השמועה כי באה, כי מחזה דורות עולמים, אשר למרות כל מאמצי כח חוקרינו וכל עמל מבקרינו, הלכו בתוהו ואבדו, תראינה עתה עינינו; דור ודור ומנהיגיו, דור ודור וחכמיו, דור ודור ודורשיו, אשר צללו כעופרת בעמקי הנשיה, יראו לפנינו, יציצו מעפר, עד אשר נקרא משתאים ומשתוממים לכל המון העומדים מקבריהם: מי ילד לנו את אלה ואלה מי גדל?! אשרי הדור, שכך נעשה בימיו, אשרי העינים שעליהן נגה אור הגנוז, ובמקום אשר מגששים כעורים זה מאות בשנים, זרחה להם השמש כבצהרים” (“השלוח”, חוברת י"א, כרך ב').

קויפמאַן היה כל-כך שקוע בעבודתו הנדיבה, אשר אהבה מאד, עד כי מרוב התפעלותו ושמחתו על מציאת הגניזה דמה בנפשו, כי כל הקוראים עברית ישמחו אתו, בהאמינו, כי רוח חדש, רוח אהבת קדמוניותיו, בא בלב כלם.

המנוח לא ידע, כי בקרב הקוראים והסופרים העברים מבצבץ טפוס חדש של “משכילים”, המתנגדים אל כל ההיסטוריה שלנו, אל כל העבר, והחושבים את חוקרי דברי ימינו ומחבבי קדמוניותינו למבלי עולם, לשונאי עתידותינו ולמתנגדי האנושיות שבקרבנו.

קויפמאַן דאג לגורל האמונה של הדור הבא, כי הוא לא הכיר את היהדות ואת הלאומיות בלי הדת הישראלית. לתכלית זו כתב את מחברתו Wie heben wir den religiosen Sinn unserer Mädchen und Frauen. ומאמרים שונים על-דבר החנוך העברי-הדתי, שהדפיס בכמה מ“ע שבועיים בש”א. ואף כי היה איש אירופי על-פי השכלתו, נמוסיו והליכותיו עם הבריות, בכל-זאת אחז בדרכי אבותיו ויתנהג כשומר תורה.

המנוח היה אמנם חוקר חפשי בדעותיו ואוחז בכל בשטה מדעית, אך הרגש הדתי שלט בו על כל דעותיו ורגשותיו, וישם גבול לחקירותיו הדתיות. כמעט בכל שנה ושנה היה הולך בקיץ אל עיר מולדתו, קויטין, לבקר את הוריו, אשר אהבם וכבדם מאד, ושם, בין אחיו הפשוטים והעניים בחומר וברוח, היה מתהלך אתם באהבה ורעות כאחד מהם. מעולם לא התגאה ולא התרומם עליהם לא בגלוי ולא בסתר. אבל בני עירו התגאו בו ויאהבוהו עד מאד.

**

קויפמאַן היה אחד החכמים המעטים במערבא, אשר קרא את הספרות העברית החדשה בשום לב, וישמח באמת על כל מאמר שיש בו רעיון טוב, יהיה באיזה מקצוע שיהיה, אשר מצא בה. הוא גם ידע את ערכם של הסופרים החדשים בישראל לא על-פי השמועה הרחוקה, כי-אם על-פי ספריהם ומאמריהם.

הוא בעצמו היה “סופר מהיר” בשפת עבר. באמרי “מהיר” כונתי, כי לא התקשה מעולם למצוא מלים ומבטאים בכתבו עברית. אבל האמת נתנה להגיד, כי סגנונו העברי לא היה נאה ומדויק. את הגיוני רוחו היה מטביע במבול של פסוקים ומליצות מצלצלות; וזה בא לו מפני שכתבי-הקודש, מאמרי חז"ל ואמרות חכמים היו יקרים מאד בעיניו, ועונג מיוחד היה לו לגבב אותם זה על גבי זה בלי כל צורך. ומפני שהיה מביא אל הספרות העברית גם את הרעיונות החדשים בקנקן ישן, לא היה חידושם נכר לעין כל רואה. ובדבר זה לא נבדל המנוח משאר חכמינו במערבא, אשר בכתבם לועזית הם מדייקים בלשונם עד מאד, שוקלים ובוחנים כל מלה וכל הגה היוצא מפיהם, אולם בבואם לכתוב עברית, יסירו רסן מעל עטם והפסוקים והמליצות הקשות הולכים ונמשכים מאליהם. את השקפתו על תעודת הספרות העברית ועל שמוש הלשון העברית הביע במאמרו “קינות רבי עמנואל פראַנשיס” (“ממזרח וממערב”, כרך א'): “…זכרו זאת והתאוששו, המושכים בשבט סופר החוקקים בישראל, ואל תתנו שכיות חמדתנו למאכל לעש ולסס או מדרס לפרושים כאלו נתנו רק לכתוב עליהם הערות והארות ולא לרוות צמאון אומתנו הצמאה לדבר ה' היוצא מגרון בחיריו, אשר נתן ד' עליהם את ידו, ויקחם בציצת ראשם וימלא אותם רוח השיר לכהן בהיכלו, בלב עם קדושו. אתם, המחיים את לשוננו, לכו נא לכם אל הגברים האלה ודרשו מעל כל שארית הנמצאה, אשר השאירו אחריהם לברכה, וראו ועשו כתבניתם, אשר אתם מראים בהר במרומי ספרותנו, אשר היא חכמתנו ובינתנו לנגד העמים, בהראותנו, כי זה וזה יולד בנו, וכל העמל והכעס, אשר עלו השתרגו על צוארנו, לא נתנונו למשסה, ועל כל אשר רדפונו מורדף בלתי חשך לא ייעף ולא ייגע מקל ישראל מטה תפארה לציץ ציץ ולגמול שקדים, אשר שקדו על דלתי תורתנו ושאבו מים ממעינות הישועה מקור לשוננו וחיינו גם יחד… אל תתנו כתף סוררת ואל תכבידו אזניכם משמוע את התורה ואת הדברים, אשר שלח ה' צבאות ברוחו ביד הנביאים הראשונים מיסדי בנין לשוננו בימים אשר חלפו, ולא יאמרו: לריק יגענו וכל עמלנו עלה בתהו, כי עמנו לא יבין ולא יתבונן, וכל דור ודור ישכח את אשר היה לפניו, ולא יוסיף לבנות במקום אשר עיפה יד עושי המלאכה בזמן הקודם, ורק על-כן נתפרדה החבילה ושלשלת הירושה מימות עולמים נפסקה, והנה קם דור חדש, אשר לא ידע אבותיו, אשר התענו ככל אשר נתענה אנחנו ועמלו ויגעו, כאשר נעמול וניגע גם אנו להרים קרן לשוננו ולפחת רוח חיי נעורים בקרבה. אל תדמו בנפשכם, שעמכם החלה לצמוח תחית לשוננו כאלו תמול היינו… כי רק אז יפרחו ויעשו פרי תנובה כל מאמצי כחנו על שדה תרומת לשוננו ולאומנו, אם נספח אל תוכנו את כל אשר הורו והגו דורות קדמונינו להעשיר את אוצרנו הטוב ולפאר ולרומם ולהדר את לשוננו מורשה קהלת יעקב, ולא נבחרה לנו את שפתנו, כאילו שפתנו אתנו אין אדון לנו, כי-אם נשמע לקול מחוקקינו, מנהליהו ומדריכינו מימי הבינים, אשר הפליאו לעשות והצליחו לטעת על שדמות שפתנו העתיקה, עד אשר היו לעיני עדתנו, אשר על-פיהם יהיה הדין והמשפט… ולהיות שחשקה נפשי בדרך-הזאת, שהחדשות עם הישנות, דורות החולפים עם דורות בני גילנו יתלכדו ולא יתפרדו, ואני תפלה, שגם אתה, ידידי, אשר תביא את בנינו ממזרח וממערב, תאחז בזה וגם מזה אל תנח את ידך…”.

ובעבודה זו,– “לחבר את החדשות עם הישנות, דורות החולפים עם דורות בני גילנו, כי יתלכדו ולא יתפרדו”, – היה קויפמאַן עוסק עד נשימתו האחרונה, והנשימה האחרונה מהרה לבוא בטרם נגמרה העבודה….

מי זה בין החיים אתנו והעובדים במחיצתנו יבוא להחל “במקום אשר עיפה יד הבונה”? –