משנכנס האביב – מרובה העבודה בעולמו של הקדוש-ברוך-הוא! הכל, מרמש עד בהמה, עד עוף שמים ועד האדם, יוצאים לפעלם, בונים ומתקנים, מפנים ומזמינים קנים ומעונות במחילות וחורים, בשדות וביערים, בעיירות ובכפרים. באותה שעה האשה שׂוררת בביתה. על פיה נפתחים החלונות, שבכל ימות הגשמים היו סגורים, בִּדְבָרָהּ מטולטלים כלי-בית: השלחנות והכסאות, הספסלים והמטות והארונות, היא משנה את מקומותיהם ומסדרתם כרצונה. ואוי לו למסרב-לה ומכעיסה, שהיא פוגעת בו ושורפתו בהבל פיה. לכן בעל משכיל בעת ההיא ישב בדד וידום.

וגבריאל כרפס, שהוא אדם משכיל ובעל משכיל, ישב לו בדד בחדרו באור לארבעה עשר לחודש האביב, סמוך לשלחן-הכתיבה בכפיפת ראש ובמצח מקומט, מעמיד פניו לפרקים על ארון מרופט ומתדלדל, שבקרן-זוית, ונראה שהוא שרוי בצער גדול ובהרהורים קשים.

הרבה טלטולים טולטל אותו הארון משעה שהובא לבית כרפס עד שנתגלגל לחדר זה, שעומד בו כמה שנים כעני מאחורי ארונות נאים, טמיר ונעלם מעיני גברת הבית הכבודה ומעיני בעלה הנכבד, שהסיח דעתו ממנו כאילו אינו ועבר ובטל מן העולם. והיום יצאה מרת כרפס לפקח על טהרת הבית, וגברה מדת הדין וגזרה עליו, שיהא בבל-יראה ובל-ימצא וירד לטמיון לתוך המרתף ככלי נשבר ומזוהם, שהוא מוקצה מחמת מיאוס. עכשיו נזכר בו כרפס והיתה פרידתו קשה עליו מאד. אבל מה יעשה אם גזרה שגזרה אשתו אין להשיב. ואף בו לא נהגה כבוד והיה נזוף ומנודה, מצטער ומסתגף כל היום. יושב לו כרפס בדד ומהרהר, אָבל וחפוי-ראש. פת אם הוא עומד ממקומו והולך ובא עד ארון זה, כאדם שבא לומר שלום לחברו המתפטר ממנו, פותח אותו ונוטל ספר גדול ועב מבין הספרים, המונחים שם דחוקים ומאובקים ומתליעים, מתבונן לו ומנענע ראשו, וחוזר והולך ומניחו על השלחן. כיון שישב ופתח את הספר לפניו ונסתכל בו נזדעדזע וקם מעל כסאו בהול ומבוהל, כאילו הכישו נחש, והתחיל מהלך בחדרו אילך ואילך בטירוף-הדעת, עד שלא הרגיש במי שנכנס לתוך החדר באותה שעה.

– כרפס! – קרא לו אותו האדם הנכנס, לאחר שעמד בפתח תוהא ושותק שעה קלה.

כרפס נתחלחל מקול הקורא, הופך פניו אליו ומסכל בו, ומיד נתרגש וקרא ואמר:

– זרחי, חביבי!… ברוך בואך, אורח יקר!

– השלום לך? כרפס רחימאי!

– מתי באת ומאין באת? למה תעמוד בפתח?

– עתה באתי!… אנכי בדרך נחוני עסקי למקומך.

כרפס וזרחי בני עיר אחת הם ורעים אהובים מנעוריהם. שניהם למדו תורה ביחד אצל מלמדים עד ימי בחורותיהם, שניהם יצאו מאהלי שם לאסכוליות של יפת, שניהם יצאו משם מוכתרים בנימוסים ומשכילים בחכמה ומדע ושניהם שכחו עמם ותלמודם ועסקו בחיי העולם-הזה, כל אחד במקומו שנתיישב שם, נשאו נשים והולידו בנים והצליחו. אביו של כרפס היה יהודי תמים וירא שמים, לומד ומקיים דברי התורה באהבה. וכשמת שם בעירו עזב את כלי ביתו וארון ספריו ירושה לגבריאל בנו. הכלים נתקבלו ברצון והיו משתמשים בהם בביתו של גבריאל בכל עת, וארון-הספרים היה כלי אין חפץ בו, מונד ממקום למקום ומוטל לבסוף בקרן זוית ונשכח מלב. בדרכי חייו, בגידול בניו ובהליכות ביתו היה כרפס נוהג כמנהג עם-הארץ, ולא נשתייר לו מהיהדות אלא חוטם ארוך, שערות מסולסלות, מוח חריף גירוי עצבים והתרגזות, עכשיו כשהיה כרפס מתרגז, נרעש ונפחד, היתה לו ביאת חברו זה כביאת הגואל ושמח עליו מאד.

– יפה עשית, חביבי, שבאת – אמר כרפס לחברו, מחבקו ומגפפו – שב לימיני ושים הדום זה לרגליך. כך, כך… עתה ספּר נא לי מה מעשיך ומה שלומך?

– מה זאת? – מתמיה זרחי, כשהוא נותן עינו בספר פתוח שעל השלחן –ספר “אורח חיים” לפניך! בהלכות פסח אתה עוסק. אתה, אתה!…

כרפס נתבלבל ולא ידע מה להשיב.

– הלא אנשים אחים אנחנו –אמר זרחי בשחוק של חבּה – ואין לך להתבייש מפני. מאימתי נעשית בעל-תשובה?

– מאימתי? אתה שואל. היום, בערב זה! והיא היא שגרמה לי – התלבש כרפס עוז וענה ואמר, מורה באצבעו לחברו בספר – ראה נא בזה, ראה מה שלפניך!

– פשפש מעוך אני רואה בזה – אמר זרחי – אחד מפשפשי הדור העבר מצא כאן קברו ונח בשלום כמה וכמה שנים.

– וזו מה היא?

– זו שׂערה היא, שׂערת איש שׂיבה.

– היא שערת זקנו של אבי, עליו השלום! – אמר כרפס בדגש – שׂערה זו נשרה מזקנו בשעה שלמדני בילדותי הלכות פסח מתוך ספר זה ונשתמרה בו עד עתה זה כשלשים שנה. שערה זו נצנצה לפני עכשיו, בשעה שגחלת-יהדותי הנשארה היא בסכנה שתכבה לגמרי וזכר לא יהא לה עוד בביתי. כנגד ספרי קודש אלה אני מדבר, כנגד חמדת ישראל בארון זה, שהנחיל לי אבי. אבא, כמו שידעת, לא נתן לו השם עושר ונכסים, וכל חלקו בעולמו היה כלי חמדה זה, יקר לו מפנינים, ואותו הנחיל לי, לזרעו אחריו. ועתה ראה, ארון זה, שצורתו אינה לפי טעם בני דורנו, שהוא עזוב ומובדל לעצמו כמה וכמה שנים בלא שמוש ונתרפט ונתנונה – היום נגמר דינו לגניזה עולמית! אשתי אומרת, שאין מקומו של זה ושל מה שבתוכו בדירה נאה ובין כלים נאים, אלא במרתף ביו סחבות וסמרטוטין שם, ולא הועילו לי כל הדברים, לא רכות ולא קשות לבטל הגזירה, ועל זה הייתי שרוי בצער כל היום. אמת, זה כחמש עשרה, או אפשר כעשרים שנה, שהסחתי דעתי מספרים הללו, אבל כשנגזרה עליהם כליה נהפך לבי להם וזכרתי, שירושה הם לי, נחלת אבות. אף את אבי זכרתי ואת ילדותי ומקום מולדתי זכרתי, הלכתי כמעט שלא מדעתי ונטלתי את הספר הזה שלפניך, וכשפתחתיו ראיתי שם השׂערה הזו – ונבהלתי ואבדו עשתונותי. נורא המראה הזה, ומה שנראה לי לאחר כך הוא נורא ביותר… אבל –הפסיק כרפס את דבורו –סלח נא, חביבי, שאני שופך נפשי ומרבה שיחה כאשה, שלא כנימוסי דרך-ארץ ושלא כנימוסי הכנסת-אורחים. אורח חביב כמותך בא לביתי ואני איני מסיח עמו בעניניו אלא בעניני עצמי. דבּר אתה, אורחי היקר, וספר לי מה מעשיך.

– אספר לך, חביבי, הכל אספר, אבל על-מנת שתחזור לספורך ולא תכסה ממני כלום, שאין אתה יכול להנות אותי יותר מהנאה זו, שאני נהנה מדבריך. בבקשה ממך, ספּר אתה, ואני אחריש ואשמע. הרי עמדת בזה: “מה שנראה לך לאחר כך הוא נורא ביותר”.

– אמנם כן – פתח כרפס ואמר – נורא מאד, עד שבשרי נעשה חידודין-חידודין ונטרפה דעתי. אדם, אפילו זה שאינו נשמע אלא לבית-דינו של השכל ולהחושים שבו, פעמים המאורעות המתרגשים עליו מעבירים אותו על דעתו והוא רואה ושומע לא בעיניו ולא באזניו וחש דברים, שאין בהם תפיסת ידי אדם. שערה זו מיד כשראיתיה התחילה מתגדלת ומתרבה לפני – והנה זקן, והנה צורה, הנה אבי עומד על רגליו! ידו נטויה כלפי הארון ועיניו זועפות ומביטות בי הבטה זו, שיש בה מעין תרעומת ותוכחה, מעין עלבון וקובלנא ומעין צער ויגון; הבטה שיש עמה חבלי שאול, ענויי נפש ויסורים קשים. – זיקין וזועות וחצים שנונים ולא הבטה איומה זו!… הוא מביט – ומוסר-כלימתי אשמע, לבי נוקפני וזכר כל המעשים מימי ילדותי ועד עתה לפני בא. אני רואה את עצמי נער בבית הורי ובחדרי רבותי ובבתי-כנסיות ומדרשות, וכל מעבדי עם שעשועי ותענוגותי, חגי, חדשי ושבתותי לנגדי הם. אני רואה ואני נראה לי בעצמי. המראות והמעשים אינם מתהוים ובאים זה לאחר זה בהמשך הזמן, אלא הכל באים כאחד ונסקרים בסקירה אחת. אין זמן ואין גבול בעולם החזיון. ואם אמרתי לספר כל אותם המחזות הלא ימשכו הדברים וארכו לך השעות לשמעם. כולם ממשיכים את הלב. תוכם רוממות אל, גלוי שכינה וכבוד ישראל, געגועים, רחשי-קודש והשתפכות-נפש… מה נהדר היה המראה הזה:

הסתיו עבר, השלג נמס, עת הפסח הגיעה וקול הברבור נשמע בעיר מולדתנו, ואני ואתה וחברנו יושבים לפני רבנו וקוראים מגלת שיר-השירים עם פרושיה בקול ובנעימה: "ישקני מנשיקות פיהו… זה השיר אומרת כנסת-ישראל בגלותה ובאלמנותה כשהיא משתוקקת על דודה, המלך שהשלום שלו, ומודה על פשעיה… שחורה אני ונאוה… שחורה אני במעשי ונאוה אני במעשי אבותי. אל תראוני שאני שחרחרת… אל תסתכלו בי בבזיון שאני שחרחרת, לפי שאין שחרחרותי וכעורי מלידה. בני אמי נחרו בי… הערב-רב הם נחרו בי בהסתה ופתויים עד שהם שמוני נוטרה את הכרמים, ושם הושחרתי, וכרמי שלי, שהיה לי מאבותי, לא נטרתי… משיבה דודה לה ואומר: אם לא תדעי לך, כנסיתי ועדתי, איכה תרעי ותנצלי מיד המציקים ולא יאבדו בניך, – צאי לך בעקבי הצאן. התבונני בדרכי אבותיך הראשונים, שקבלו תורתי ושמרו משמרתי ומצוותי, ולכי בדרכיהם, ורעי גדיותיך, בניך, על משכנות הרועים, רועי ישראל ". –

כמה נעימות וכמה ערבות בשיר ידידות זה: אַת, כנסת ישראל – אם רחמניה אָת, הרועים – אלו הם חכמיך, ואנו הקטנים – גדיותיך, צאן קדשיך-מחמדיך!… מתוך שירה זו נשמעת לי שירת אמי, כשהיא מישנת אותי בעריסה ומנגנת לי בקול תוגה חרישית:

תַּחַת עֶרֶשׂ בְּנִי הָרַךְ

עוֹמֵד גְּדִי לָבָן וָצַח…

בַּתּוֹרָה יַעֲסוֹק כָּל הַיָּמִים

וְיִהְיֶה יְהוּדִי כָּשֵׁר וְתָמִים

לבי מלא שירה כים וגעגועי תהום רבה. ועד שאני משתעשע בכנסת-ישראל, מתרגש ומתגעגע, וארון זה הבזוי והשומם רותת לנגדי, ידים גסות תופסות בו וגוררות אותו סחוֹב והשלך למקום הגניזה, והוא נגרר ומסורט, וקול סריטתו כמחט בבשרי. הספרים המאובקים קובלים עלי וצועקים: הוי על הגדיים שנעשו תישים!… ואבי סופק כפיו וממרט זקנו ותולש שערו ומנענע עלי בראשו – והלך מעיני.

– הריני מתודה לפניך – סיים כרפס את ספורו –שאני תוהה עכשיו על מעשי ואיני חושש שמא תלגלג עלי ותאמר: עלובה חכמתי שהשׂערה מרפרפתה.

– תנוח דעתך, חביבי – אמר זרחי – כבר קדמתיך בהרהורי תשובה. מאורע שגרם לכך היה לשנינו, אלא מה שנעשה עמך במחזה – הוא שנעשה עמי בחוש ומה שאירע לך על ידי אביך –הוא שאירע לי על ידי בני, ומעשה נסים היה בדבר.

כרפס מעמיד פנים על חברו ומזמינו בתביעת עין, שיפרש לו את דבריו. וזרחי פתח ואמר:

– פאַדיי, זה בני בכורי, משעת לידתו השתדלתי לחנך את האדם שבו, שיהיה מזומן לא לחיים מצומצמים בחוג עמו ודתו בלבד, אלא לחיי העולם כולו, בלא הבדל בין קודש לחול ובין ישראל לעמים. להעמיס על עצמו משא היהדות ולהשליכה אחר כך – מוטב שלא לקבלה מלכתחלה. לא טעינה ולא פריקה – עבודה לבטלה זו, שאני, אביו, הרבה יגעתי בה עד שנתפטרתי ממנה. בכמה עולה, למשל, לאיש יהודי פיבוש הקרי שלו פאבנוטיא, שלא ככתיב! ערבוב זה בשמותיו הריהו מכניס ערבוביא בעניניו ובכתביו וגורם לו פעמים הפסד מרובה וכדי בזיון וקצף. וכי לא היה נאה לו ונאה לעולם אלמלי נקרא שמו בישראל פאבנוטיא מלידה? ובכן, נתגדל פאדיי שלי ללא תורה ודת ישראל, מדבר ומתנהג כאחד מבני אומות-העולם.

נער טוב לב ושמח היה פאדיי ועצבות לא ידע מימיו. הרבה למד מרבותיו ורבניותיו ופדגוגיו, שהיו מתקינים אותו בביתי עד שנכנס בסימן טוב לגמנזיא. ואותו יום הכניסה יום-טוב היה לי. אני שכחתי את כל עמלי על בני, כמה כרכורים כרכרתי וכמה השחרתי פני בשבילו עד שהביאותיו לבית-הספר שלהם – ומחלתּי על כבודי ושמחתּי; ואשתי זכורה לטוב, שדרך נשים לה הבוכות בשעת שמחה, היא היתה שופכת דמעות באותו יום, כנזכרה בכמה צער ויסורים עלתה לה שמחה זו.

עברו הימים וראיתי פני בני זועפים ומראהו אינו כבתחלה. על זה היה דוה לבי – וסבּה לדבר זה לא מצאתי לא בגופו ולא בלמודו. שלם היה בכל איבריו ורואה סימן ברכה בלמודים כבראשונה. הייתי תולה הדבר בפרק הגידול שבין נערוּת לבגרוּת, זמן ההשתנות בתוך האדם – ונחה דעתי.

לאחר ימים התחיל בני לקפחני לפרקים בשאלות, פעם כך ופעם כך: “אבא, מאיזה עם אתה?” – “אבא, יהודי אני?” – “אבא, יהודי מה הוא?” – “אבא, היהודים אוכלי שומים ובצלים הם?” – וכיוצא בשאלות אלו. ראיתי שיד עֵשׂו אחי באמצע, והוא מגלה לזרע יעקב מה שאביו העלים ממנו והוא מתחיל מטעינו מרירות הגלות ומעכר רוחו וחייו. אמרתי לבני מה שאמרתי ודחיתיו בקש: ובכלל, יעצתיו שירכין ראשו ולא ישגיח לדברי הבלים, ממתיק לו עצתי במשל “הפיל והנבחן” ממשלי קרילוב, ומוציא מזה מוּסר-השׂכּל, שאדם בעל-דעה צריך להיות מן הנעלבים, כאותו הפיל, השומעים חרפתם מפי הנבחנים ואינם משיבים. דומה, שלא נתקררה דעתו של הבן במוסר אב זה, לפי שעצבונו נתגבר מיום ליום ביותר, והיה פורש מבני הבית, וביחוד ממני, ככועס עלי, ויושב בדד ומשמים בחדרו.

פעם אחת בא מבית-הספר עצב ומתרגז מאד, וחפז ונכנס לתוך חדרו. אשתי, שחולנית היא, היתה מוטלת באותו שעה על המטה בחדרה ולא הרגישה בדבר, וכיון שהגיעה שעת הסעודה ובני לא בא אל השולחן, נכנסתי אני אצלו ומצאתיו שוכב על המטה וכבש פניו בכרים, ומיד עלה על דעתי, ודאי פגע רע שמצאוֹ ונתמלאתי עליו רחמים. קראתיו – ולא ענני. שממה עלי נפשי, שראיתיו בכך. קראתיו – ולא ענני. שממה עלי נפשי, שראיתיו בכך. קראתיו שנית בקול תחנונים –והפך פניו אלי, ומה נורא היה מראהו באותה שעה! הפנים מתלהטים והעינים מקור דמעה.

– מה לך, בני? – אני שואל אותו ברגש.

והוא כמתרעם, נאנח ואמר:

– מה תשאל לי? כלום אינך יודע, שבין אויבים אני יושב שם? הרבה היו מנאצים אותי עד עתה, והיום נחרו בי ביותר על אכילת דם בחג המצות, שהוא פסח ליהודים היום, לפי דבריהם…

שמעתי – ונתבלעה דעתי והדבור נסתלק ממני. רחשי לב משונים, רחשי חמלה ובושה, נוחם וחרטה, כגלי ים המו תוכי ונפשי הוטלה מגל אל גל ונתרגשה מאד.

רואה אני בצרת נפש בני אהובי ולבי נוקפני ואומר: הצרה הזאת לבנך הרי מידך באה לו. אתה הכרתּ הנפש הזאת מעמיה בשביל להכניסה בכלל האדם, שאינו באמת עומד וקיים לעצמו, אלא הוא שם גרידא היוצא מסכום כל האומות, שהן הן נמצאות בעולם. הרי זה דומה כמי שאומר: "האילנות מה לי ולהם? –אני אין לי אלא היער! " ואפילו אם נניח, שכדעתך כך הוא, מה ראית, שהעליה לתור אדם המעלה היא דוקא דרך עם אחר זה, שבררת לבנך, ולא דרך עמך, כאלו הוא, חס ושלום, דרך חושך וצלמות. בנך זה, שבקשת אושר וטוב לו מחוץ לאומתך – ראה מה היה לו! היכן אשרו? היכן משׂושׂו? הוא נתעקר מתוך עמו והאומה האחרת אינה קולטתו, ונמצא תלוי ברפיון ועולמו חשך בעדו בעצם ימי עלומיו. נערים כגילו, שהם כנטיעים מגודלים בתוך עמם וממקור ישראל הם יונקים, הרי יתמשך להם שפע נעימות וזכרונות טובים ממנהגים ומעשים הרבה בחיי המשפחה ובחיי הצבור, שמתבלים ימי ילדותם ומפיגים מרירות החיים עד זקנה ושׂיבה. זכור ימות נעוריך, זכור סידור פסח בבית הוריך. רוח חן ונועם היה שורה על כל דבר שם – על השלחן וכליו, על אביך ואמך ועל הבנים סביב לשלחנם, ואתה היית יושב נהנה ומדושן עונג. זכור כמה שמחת בימי חגיך וכמה שעשועים הביאו לך כל אחד בזמנו. ועכשיו… עכשיו אתה עושה את חגך חול ולבנך זה נודע, שפסח ליהודים היום לפי דבריהם… אוי לאותה בושה! אוי לאותה כלימה! אומלל הוא בנך, שלזרים הוא יהודי, ואומלל הוא ביותר – שליהודים הוא זר.

מה אומר לך, חביבי, רע ומר היה לי באותה שעה! בני מוטל לפני על המטה, מחולל מפשעי, נאנח ושותק, ואני מתודה חטאתי על הקרבן הזה בבושת-פנים ולבי דוי.

עכשיו כשאני נזכר במאורע זה,הריני תוהה עלי, איך לא חסתי על כבודי ועל בני ולא הייתי מזדרז לתקן מה שפגמתי בחנוכו. מפני גלגל הפרנסה שמנסר במוחי נשתתקו הרהורי תשובה בלבי והכל כמנהגו היה נוהג אצלי; אבל מה שלא עשיתי אני – עשה הזמן.

היה מעשה והמן פדגוג יושב בקתדרא ומלמד לתלמידיו פרק בקורות העולם, ותנח עליו הרוח ויאמר: "ריח של שומים נודף כאן " – ונתנו הכל עיניהם בבני ונתכרכמו פניו מבזיון וקצף, ועמד והטיח דברים כלפי המורה – ודחוהו מבית-המדרש. וכיון שנדחה, סברתי וקבלתי, שלא אשתדל לפני המורים הפקידים בדורון ובתפלה, כנהוג, להעביר מעליו רוע הגזרה, אלא יהא משלים את סדר הלמודים ומתקין עצמו בביתי, כדי שיכנס לאוניברסיטה, ויחדתי לו דירה נאה בפני עצמו, שיהא לומד מתוך נחת והרחבת הדעת.

בית-דירתו של בני היה בית-ועד לחברים, שקנה לו באותם הימים, והשתעשע עמהם בשעות הפנויות, כדרך בני הנעורים. מתחלה היו חבריו מועטים, ובהמשך הזמן נתרבו והיו באים אליו לפרקים, מנצחים ומקפחים זה את זה בדברים, מתוכחים ומתפלספים ומפלפלים בקולי-קולות. בין החברים הללו היו תלמידי בתי-ספר, בחורי ישיבה ובתי-מדרשות ובחורים סתם, ערב-רב משונה מאד. ולי היו בני החבורה הזו לא לרצון. הייתי מהסס, שמא מ“מתקני עולם” הם ותבוא לי, חס ושלום, תקלה על ידם. שהרי זוכר אני עדיין את הצעירים בני דורנו שעבר, אותם ואת שׂיחם ומה הגיע אליהם. מהם נתפסו והתענו בבית-האסורים ומהם גלו ומהם נתפזרו ונדדו רעבים וצמאים בעולם. ואף אני ואתה, חביבי, היינו באים פעמים בחברתם וכמעט שנתפסנו גם אנו, ו“בפני כלב מוכה אין מראין חוטרא”, אמרי אינשי. עכשיו כשראיתי צעירי הדור הזה יוצאים ובאים אצל בני, הייתי שרוי בפחד תמיד וקול דממה נראה לי כקול צעדה ואמרתי: פקידים ושוטרים עלי, ולבדוק את ביתי הם באים – לאסור על בני כנסיה של חבריו לא הייתי רוצה; שבני הרי כבר בגר ועמד על דעתו, ואם אתנהג עמו בתוקף לא יהא נשמע לי. וכבר הרי נראה לי שאינו כרוך אחרי כבתחלה ומעין טינא יש בלבו עלי. ולא עוד, אלא שאמרתי, מוטב לי ולו שיבואו חבריו אצלו ולא ילך הוא אליהם; ולפיכך גמרתי בדעתי, להשגיח עליו השגחה מעולה וחשאית שלא ירגיש בה, והתחלתי מפשפש במעשיו ועוקב אחריו בערמה.

פעם אחת, כשהלך בני לטייל עם חבריו, נכנסתי לתוך חדרו ובדקתי בספריו שבארון ונמצאו כשרים כלם. נתתי עיני בשלחן והנה שלשה ספרים ופנקס פתוח מונחים עליו. ראיתי ונשתוממתי… מה שלא שערתי מצאתי! אותם הספרים – שנים מהם ספרי-קודש ואחד מספרי תלמוד לשון עברית, ובפנקס רשומים מלות ושמות עבריים מתורגמים רוסית – והכתב כתב בני! מכאן ראיה, שפאדיי לומד תורה בלשון הקודש! אבל דבר זה מנין לו? מי השיאו לכך ומי מלמדו? תוהה אני על זה ואיני יודע מה הוא והנחתיו בצריך עיון ובדיקה.

לא היו ימים מועטים, ובא אלי בני, בבקשה, שאתן לו רשות להזמין אצלו בביתו אורחים מכובדים ממכיריו למחר בלילה. והימים ימי חנוכה. מלאתי את בקשתו בשמחה; ולא עוד, אלא שהבטחתיו לקבל פני אורחיו במאכל ובמשתה, אומר בלבי: ישחקו להם הנערים בקלפים, כדרך בני ישראל ומנהגם בימים ההם ובזמן הזה, ואגב אתבונן להם ולכל מעשיהם ואדע מי המה אלה… אשתי, עקרת הבית, הסכימה על ידי והסעודה היתה מתוקנה ביד מלאה ורחבה. ומה אומר לך, חביבי, מעולם לא היתה שמחה במעוני כבאותו הערב. הקרואים רובם ככולם מבני-הנעורים: בחורים וגם בתולות, תלמידי-חכמים וחובשי בית-המדרש, עשירים ואביונים יחדיו. כלם אהובים, כלם שמחים וכלם פניהם להבים ומבהיקים. וכדרך בעל-הבית, שטורח בשביל אורחיו, מחלתי על כבודי ולא קבעתי לי מקום בראש הקרואים, אלא עתים הייתי יוצא ועתים בא לראות שהכל יהא מוכן כראוי. ולפיכך נשתוממתי בכניסתי לתום הבית ולא ידעתי למה רגשו כך הקרואים וכלם ימחאו כף. עמדתי והתבוננתי שעה קלה – ותמהתי עוד יותר: הנה זה פאדיי עומד ודורש בקהל והכל מריעים לו בקול: הידד! וסוף דרשתו, שזכיתי לשמוע, כך הוא:

“משיח – נתלהב פאדיי ואמר בקול אדיר וחזק – משיח זוהי התכלית הנשגבה ברום עולמה של האומה, שכינת עוזה ומשאלת נפשה; עמו מקור חיים ואורה, צדק עולמים, אושר ושלום לה. קצור הדברים, מה שהשמש לארץ זהו משיח להאומה. הארץ הלא היא, כמו שידענו, אינה עומדת, אלא הולכת, ועל ידי מהלכה והחזרת פניה כלפי השמש, העומד על מקומו, היא מקבלת ממנו שפע אור – ויהי בוקר ויהי יום; וזה שנאמר: “השמש בא”, “השמש יצא” – אינו אלא לפי שמתדמה למראית-עין, ובאמת הרי לא השמש, אלא הארץ באה, הארץ יצאה. כך הוא גם בביאת משיח ובאומה. אומה שעומדת ומצפה למשיח ואינה עושה כלום – אמנם סימן יפה הוא לה, שיש בה ניצוץ של נשמת חיים והיא עלולה לחיים, אבל עדיין אין חייה חיים, אלא עד שתהא בקום ועשה, בקום והלך למשיחה. כל מה שהאומה משתדלת בתיקון עניניה ובגלוי כשרונותיה המיוחדים הטבועים בה, מתגברת על מכשולים ומיישרת ביניהם מסילה לקניני רוחה, שואפת והולכת לתכליתה הנרצה, הרי היא מתעלה, ומשיח – הגואל שלה – בא! ראיות לדבר זה יש הרבה בספר תולדות האדם. כל גוי ינשא אם לעילויוֹ הוא נושא את נפשו. ואף אנו, בני-ישראל, אין גאולתנו וגאולת היהדות באה אלא בגילוי כוחותינו וכשרונות רוחנו הלאומיים והתנשאות נפשנו להתכלית הנעלה. וראיה לדבר – גם החגיגה הזו לנו היום, זכר לכח מעשיהם של החשמונאים”.

לא הספיק פאדיי להשלים דבריו – נתרעש הבית ונעו הכתלים מקולות הקריאה ומחיאת כפים. אשתי רואה בכבוד בנה ונהנית; הכל מקלסים אותו ואומרים: “אשרי יולדתו!” – והיא שומעת ומתגאה עליו. ואף אני נתכבדתי בכבודו: רבים סבבוני, תקעו כף לי ואמרו: “אשריך, שבן זה יצא מחלציך; כמותו ירבו בישראל!”

ואני עומד נדהם ומהרהר בלבי: מה רבו מעשיך, רבונו-של-עולם, וכמה גדולות נפלאותיך, שאתה עושה בעולמך! מי מלל לי, שפאדיי, בני זה, “מתבולל” מבטן, את עמו לא הכיר, את דתו לא ידע ותמונת אות עברית לא ראה מימיו –הוא יקנא קנאת ישראל! הוא יהא נאה דורש, מגן להיהדות יהא בדברו וגואל לבני אומתו במאמרו!

עמדו עוד דברנים באותו הערב. תחית האומה הישראלית הוא התל שכל הפיות היו פונים אליו בדכים משונים זה מזה. כל אחד עומד על דעתו ומבקש לנצח את חברו והם מתרעשים ומתלהבים ודבריהם כגחלי-אש. אחד מהם, בהול ונלהב, שעדיין יש בו ממדות בני ישיבה, דייקן גדול וחריף, ומדבר בניגון ובזקיפת אגודלו, נתעורר על בני בדרשתו ואמר:

– מדקתני זרחי: “אין גאולתנו וגאולת היהדות באה אלא בגילוי כשרונות רוחנו הלאומיים” – משמע, דסבירא ליה כהאי מן-דאמר, שכל עיקרה של התכלית הנרצה לעמנו היא עליית נשמתנו הלאומית, שאפשר לעשותה בכל מקום, וציון לאו דוקא אצלו. ושמע-מינה, שלאומי הוא ולא ציוני!

ובא עוד אחד ואמר:

– בכדי להציל את היהדות שבכתב ושבעל-פה, שהיא היא באמת בסיסה של לאומיותנו –אין ליהודים לקבוע להם מדינה לעצמם, אלא לישב דוקא בחוץ-לארץ. הישיבה בארץ-ישראל בתור עם בן-תרבות אי-אפשר לה להתבסס עכשיו על יסוד החוקים והתורות, שיהיו מתאימים לדרכי החיים בימי קדם, המשונים שנוי עצום מאלה שבזמן הזה, ולפיכך לא יתקיימו רובי תורתם של ישראל וישתכחו ביחד עם הספר, והרבה דברים ומנהגים בעבודה ובתפלה ובחיי המשפחה והצבור –אלו הגופים שרוח האומה עומדת בהם – הרי יהיו עוברים ובטלים והרוח עמהם. נמצא, שתחית הארץ היא מיתתו של ישראל. ואם נאמין שייקץ ישראל לחיים על אדמתו – הרי יקום ישראל חדש, בלא תורתו הכתובה והמסורה ובלא המעשים והמאויים והרגשות וכל הדברים שבלב, התלויים בהם והמעמידים אשיותו עתה – – –

מכאן אתה רואה, שאותו הערב לא עבר עליהם בשחוק הקלפים ודברי הוללות, אלא היו מדיינים ומסיחים בתקנת כלל ישראל. דברי מי היו נכונים ביותר – בזה אין אני דן עכשיו. אצלי היו דברי כלם רצויים, מפני שהיו יוצאים מן הלב, וכלם לאהבת עמם נתכוונו.

עכשיו ידעתי מה פאדיי ומה חבריו אלה, ונתברר לי שבחינם הייתי חושדם מתחלה במה שאין בהם. רצונם לא לתקן העולם אלא את עמם, להביא בו רוח חדשה – הכרת עצמו וכבודו ותקוה לאחריתו, וגם להחיות את שפתו, שפת תורתו ונביאיו מעולם. לא להרוס הם באים, אלא לבנות ולנטוע את ישראל על אדמת אבותיו. אלה טפוסים חדשים לא שערנום בימינו. הם רוצים לקרב את הבנים, הענפים המדולדלים מעץ יהודה, ולחברם לעמם באהבה, אחוה ורעות על ידי ספר ולשון ותולדות ישראל, ובאים יודעי תורה שבהם ומלמדים לאינם יודעים ומאצילים עליהם מרוחם. והם הם שלקחו נפש פאדיי ונפשות תלמידים של בתי-ספר ומדרשות שונים ושאר נפשות מישראל, דאזלין ערטילאין ופזורות בין הגויים, וקבעו להם עתים לתורה אצל בני, ובית-דירתו היה להם בית-ועד לדברי שיחה ועצה ובירור עניניהם.

– בוא וראה – מסיים זרחי את דבריו – כמה יפה כח בני, שחזר בתשובה שלמה לעמו. בנים שמילדותם נתחנכו כדת, ברוח העם ותורתו, וכשגדלו נעשו עבריינים – להם עדיין יש תקנה. אפשר, בזכות אבותם הכשרים וגירסא דינקותא יחזרו בהם. אבל מה תקנה יש לבנים, שאבותיהם הם בעצמם תעו והתעו אותם מעל משכנות הרועים שלהם לשׂדי אחרים? הללו כשחוזרים –הרי הוא באמת נס שאינו מתרחש בכל יום. יותר עליהם פאדיי –שחזר בעצמו והחזיר גם אותי. כשם שכּוֹח תשובתו של בני, שלא נתגדל בקדושת היהדות כמותי, יפה משלי – כך יפה גם כח תשובה שלך משלי: שאני לא חזרתי בי בעצמי, אלא לאחר שהובאתי כמה פעמים לידי בזיונות ונסיונות, והרבה עמלו המורים-הפורעים וצוררי היהודים שכמותם בתקנתי, ואתה שׂערה זו ראית, שׂערת אביך, ומיד חזרת בך. מה שעשׂתה השׂערה לתקנתך בשעה אחת לא עשו הצוררים הרבים לתקנתי אלא לאחר כמה וכמה שנים. ההוד וההדר לך, חביבי! ההוד וההדר לשערת אביך!…

– ההוד וההדר לבנך! ההוד וההדר לחבריו בני-הנעורים, אלה הדרורים מבשרי האביב והתחדשות נעורי עמנו! – נתעורר כרפס ואמר ברגש.

רוח עדנים משיב נפש התגנב ובא לתוך החדר דרך חלון פתוח לגן, ושני הרעים מפסיקים שיחתם, מכוונים פניהם כנגד הגן ומתענגים מזיו כבודו – מזיז חיים שהעולם זז מבּיאת האביב, אחרי תרדמה חזקה וארוכה בחורף. כמעט גלה חציר, נראו נצנים, וירק עלים עדיין לא לבשו אילנות – ושיר התחיה מלא עולם! שיר זה שרו היום הצפרים בין הסבכים, הצפרדעים באגמים ומקוי-מים, זבובים ודבוֹרים בגיחם מתוך חוריהם. השמש יצא היום בגבורתו, האיר פניו לארץ ונשק לה נשיקות דודים חמות כנשוק חתן לכלה, ותתיחם, והנה היא מתקדשת מרקב צמחיה הישנים ומתקנת לה רדידים חדשים למועד כלולותיה. ולפנות-ערב נתעלפה בצעיף כהה, נחפה בזהרי כסף מאור פני הלבנה, ונרדמה מתוך עידון ותקוה טובה ליום מחר.

האביב בא, האביב בא!…

זרחי עומד ממקומו ואומר להתפטר מחברו.

– הריני מזמינך מחר לסעודת-הערב – אמר כרפס לחבירו, עומד אף הוא ממקומו ונותן לו את ידו.

– “לסעודת-הערב” אתה אומר ולא לסדר של פסח?!

–אמנם כן, חביבי. ועל זה אני מצטער מאד – אמר כרפס לאחר שעמד נדהם ושותק שעה קלה – בכל לבי אני רוצה לעשות סידור פסח כהלכתו למעני ולמען בני, שאין לך דבר מנעים חיי-משפחה וקובע היהדות בלב הבנים כחגים ומועדים. אבל מה אעשה, אם ביתו של אדם זו אשתו – ואשתי, הרי אתה יודעה ומכּירה, אינה מנשים הקוראות תחינות שׂרה בת-טובים, והיא מקילה בדתי ישראל.

– אל נא תצטער, רחימאי –אמר זרחי –עוד היום אלך אל אשתך ולקח טוב אתן לה ביהדות. ובטח בי, שאיהד אותה ונאכל מצה ומרור וחרוסת, דגים וכל מטעמי יהודים. הריני מזמין אותך, כרפס חביבי, לסדר של פסח אצלך, בביתך!

*

וסדר של פסח נעשה בבית כרפס כדבר זרחי. השלחן היה ערוך כדת. כרפס המלך יושב בהסיבה על מטה מוצעת, אשתו המלכה מימינו וזרחי, כמשנה למלך, משמאלו – ובבית אורה ושמחה, הבנים תמהים וזה אל זה שואלים: מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? – ומבקשים שבכל הלילות הלואי שיהא כך. והגדולים מספרים בפסח מצרים ודורשים ושואלים בפסח לעתיד… ומסיימים:

– לשנה הבאה בירושלים!!!