ירידת הספרות העברית בימים האלה בארצנו עד הדיוטא התחתונה וגם למטה ממנה, הוא דבר שאינו מוטל בספק, אם סופרינו לא עוררו על זה, הוא בודאי מפני הקללה הנוראה הרובצת על עמנו בארצנו זה כשנה “ופחדת לילה ויומם”, ואין מ שים לב להספרות, בשעה שהחיים אינם בטוחים מסכנה, הד"ר ברנפלד, אשר, לאשרו, הוא נמצא מחוץ לגבול הקללה הזאת, יכול היה על-כן להעיר על המחזה המעציב הזה יותר מסופרי ארצנו, ובמאמרו “חזון הימים” (“היום” נומר38) הוא מבקש את הסיבות לזה.
לפי דבריו, הסבו בזה גבורי האסימילציא מתוך השדרות הנמוכות של עמנו, שאין להם בעולמם אלא החוברות ע"ד מארקס וקויטסקי ומוציאים מן הכלל את כל מי שאין דעתו כדעתם. עם זה הוא מאשים אותנו עצמנו, ששתקנו ולא עשינו כלום, בשעה שאלו שכנגדנו כבשו את עולמנו.
לפי דעתי, אין הצדק עם הד"ר ברנפלד. הספרות העברית לא היתה ניזונית מעולם מן השדרות הנמוכות של עמנו, מטעם פשוט, שלא הבינו אותה. גם אלה מן השדרות הנמוכות בימים הטובים שעברו, שידעו פרוש המלות בסדר התפלות, לא היה להם דבר עם הספרות העברית, מפני שלפי מצב ידיעותיהם לא היו מוכשרים לה. אחרי דור השדרות הנמוכות הזה קם דור שדרות נמוכות חדש, אשר ברובו לא לבד שלא ידע פירוש המלות בסדר התפלות, אלא שגם חדל להרגיש את הקשר שבינו ובין עמו. לפנים בישראל, בהיות כח הדת בתקפו, היו השדרות הנמוכות יהודים נאמנים על-פי דתם, וזה לבד היה מספיק להם. כאשר החל כח הדת להתרופף, ומקומה ירשה לא כפירה עיונית מחקרית, אך רוח הפקרות, נתפשט הרוח הזה על הרבה מבני השדרות הנמוכות וביחוד על תלמידי בעלי-המלאכה. בני עניים אלה, שנתחנכו בעוני וברוב עבודה ונעתקו מקטנותם אפילו מידיעת פרשה בחומש, בקשו תשלומים להם בפריקת עול; בימי השבתות והחגים בחרו לטייל מאשר לשמוע בבתי-הכנסיות והמדרשות איזה דבר יהודי; את בעלי-המלאכה לוחציהם, על-פי-רוב עניים שכמותם, שנאו תכלית שנאה; הדת היתה רחוקה מלבם, ויהיו לא בני-ישראל נאמנים לעמם, לא אסימילטרים אך “מופקרים” סתם. שעורי-ערב למקרא אי-אפשר היה ליסד בעדם, כי עבדו עבודתם גם בלילות. לבתי-ספר לשבתות לא תמיד נקל היה לקבל רשיון, וספק גדול הוא אם היו האומללים ההם רוצים לותר על יום חפשם היחיד להם וללכת לשמוע שעורים ביהדות ובקורות בני-ישראל, שהיו להם כשירים על לב רע.
במצב זה השתמשו בנקל דלמידי מארקס מעמנו, האסימילטורים באמת, ושלא מעמנו, ויכבשו אותם בלי עמל. ואז נגלה לפנינו המחזה הנורא “בנך ובנותיך נתונים לעם אחר”.
על המחזה הזה העירותי במאמרי “קללת התוכחה” שנדפס בהמאסף הז’רגוני “הילף”. אבל לחנם מאשים הד“ר ברנפלד את סופרינו שלא עשו כלום לקדם את פני הרעה.הסופרים לא עשו – מפני שלא יכלו לעשות כלום. מלבד מה שאמרתי ע”ד שעורי-ערב ובתי-ספר לשבתות, לא היו בידי הסופרים אותם כלי-הזין, שהשתמשו בהם תלמידי מארקס. לא חדשה היא, שהרוצים להפיץ איזו שיטה חדשה פונים דוקא אל השדרות הנמוכות וכובשים אותן על-ידי שהם מבטיחים להן, שהן מלח הארץ ועמודי עולם ומנבאים להן כל טוב. כן עשו גם תלמידי מארקס. באו אל השדרות האלה ויאמרו להן, כי באמת רק הפועלים, ויהי אפילו פועלי בתי-החרושת לכלי-תותח, שטוב היה לעולם שלא נבראו כלל, או פועלי בית-חרושת לצעצועי ילדים וכיוצא בהן, הם רק הם יסודי עולם, מבחר המין האנושי ומלח הארץ, וכי כל טוב התבל להם הוא, והשאר – אינו אלא בורז’ואזיא, שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו!
מובן, כי בדברים נעימים והבטחות טובות כאלה לא יקשה למשוך את לב בני-הנעורים, שהתלהבוּתם גדולה ותורת הנסיון שלהם מועטת. אבל האם היו יכולים גם הסופרים לבא אל בני-הנעורים בתורות נעימות ולוקחות לב כאלה? הם היו יכולים רק לומר: אבותינו חטאו שבזו את בעלי-המלאכה, ואנחנו אומרים כי הפועלים ובעלי-המלאכה בני-אדם כמונו הם והכל ראויים לכבוד חוץ מפושעים, אבל לא יותר. מובן, כי בדברים כאלה לא היו כובשים את לבות בני-הנעורים ממין זה.
וסבת ירידת הספרות היא לגמרי אחרת. אין כונתי לדבר בזה על הספרות בכלל, כי בשעת חירום כזו, בעת מגור מסביב וכל יום קללתו מרובה משל חברו, אין לב העם פנוי לקנות ספרים ו אפילו לקרוא אותם, וכמו שהעירותי למעלה, רצוני לדבר בזה על הספרות העתית.
הספרות הזאת היתה ניזונית ברובה מאת בעלי-הבתים הבינונים והאברכים המושלמים. העם בכללו אינו מבין שפת-עבר ולא היה חותם על מה"ע העבריים, והרבה מן היודעים שפת-עבר הם מלמדים עניים וכליע קדש אביונים, שאין בכחם לחתום.
הנסיון הראה לנו, כי גם בימים הקרובים לנו, שהיו יותר טובים להספרות העברית, היו יכולים להתקיים רק שני מ“ע יומיים ולא יותר. היו לנו “המליץ” ו”הצפירה“. נתחדש “הצופה” ונפל “המליץ”, נתחדש הזמן” ונפל “הצפה”. “השלח” לא היה מעולם חי הנושא את עצמו, ומוציאיו הפסידו שנה בשנה. בשנה האחרונה חדלה האפשרות להתקיים גם לשני מ“ע עקרים קבועים. לאסוננו, בחיינו הבלתי נורמלים, מה שהוא סם חיים לאחרים, הוא מסוכן לנו, בשעה שדרוש היה לקבל רשיון מעיר הבירה להוצאת מ”ע, והרשׁיון הזה נתקבל בקשוי גדול למ“ע עברי, היו יכולים להתקיים לפחות שני מ”ע עברים, בהיות כל אחד מהם בטוח מהתחרות, ועל-כן גם חותמיהם היו קבועים. כשהותרה הרצועה ומ“ע עבריים יכולים להתרבות ככמהין ופטריות, ועם זה הם יכולים בכל יום להפסק, בהיות האחריות על המו”ל לבדו, כמעט שבטלו החותמים, שמצד אחד יכולים לחכות, כי מחר יצא מ“ע חדש יותר טוב, ומצד השני אינם בטוחים בקיום אותו מ”ע, שהם רוצים בו. עתה ירשה המכירה הפרטית את מקום החותמים, אבל שכרה אינו מסוים. בשביל זה בטלה “הצפירה” ואולי גם “הזמן”, ובשביל זה מוכרח מה"ע להקדיש כמעט את כל הגליון לתנועת השחרור, כדי להרבות את מספר הקונים הפרטים, שבלתם לא יוכלו עמוד, והקונים הפרטים אין לבם פונה עתה לעניני ספרות וחיי עולם בהיותם במצב של של רגש-עצבים ובהלה.
לתקו את המצב הזה לא נוכל עתה. את הדרך לזה יורונו הימים הבאים, אם יהיו טובים מאלה, בקרוב.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.