בנו של בן-יהודה / יוסף יואל ריבלין

היה הדבר אחרי שפרשו פינס ובית-מדרשו מבן-יהודה זה משנים. כידוע היה בן-יהודה בראשית בואו לארץ-ישראל ממקורבי פינס ובית-מדרשו. אבי מורי, ר' ראובן ז“ל, היה אז אחד מידידיו הקרובים של בן-יהודה. יחד עם בן-יהודה וחברו עוזר ליפשיץ הוציאו את לוח-הקיר הטרף העברי הראשון בשנת תרמ”ה. גם כשנסע בן-יהודה לחוץ-לארץ מלאו פינס ותלמידיו וחבריו את מקומו בעריכת עתונו “הצבי”.

בארכיונו של אבא נשאר עוד חומר מענין מאותה התקופה. ואולם כל זה היה עוד בטרם נולדתי. אני לא ראיתי את בן-יהודה עד היותו כבן עשר, וכמעט שלא ידעתיו. כשנסבה עליו השיחה היה גם הרי“מ פינס ז”ל גם אבא – שלא היו ממחבבי לשון הרע – מסתפקים בהעמדת פנים חמוצים, בתנועה של רוגז ובשתיקה.

והנה אינה המקרה לידי להפגש באחד הימים לפני ולפנים של בית-הספרים “גנזי יוסף ובית-מדרש אברבנאל” הוא “הספריה הלאומית והאוניברסיטאית” כיום, עם בחור אחד גבה-קומה ורחב-כתפים ובעל מזג חם שכל עצמותיו תאמרנה בעת דבורו, וגם בראשו וידיו לא ינוחו – הוא בנו של בן-יהודה. אמרתי “לפני ולפנים של הספריה”, שכן היינו שנינו יחסנים, וחבה יתרה נודעת לנו מר' אהרון כהן הספרן הראשון של אותה הספריה, ששמש במשמרתו יותר מארבעים שנה. היתה לנו גם זכות אבות ואף גם זאת עמדה לנו בעיני ר' אהרון כהן שהיינו כנראה מן הקוראים הותיקים ומ“חניכיו” שהיה נהנה הנאה מיוחדת לבחור להם לפי טעמו ספרים למקרא. צריך אני להודות שעוד מאותו רגע רחש לבי אהדה עמוקה לבחור הזה, אם כי מוזר היה לי במקצת. הרי לפני בחור גדול ממני בשנים, ובכל זאת נראה לי – הנער הלומד ב“חדר” גמרא ותוספות, – אותו בחור גבה הקומה כתינוק, תינוק נחמד, אם כי תמים לאין קץ. כידוע חנך בן-יהודה את ילדיו על-פי השיטה הפדגוגית הצרפתית של רוסו, שטת הטבע והפשטות, המגיעה לעתים לידי ילדות. הן בן-יהודה עצמו היה לפעמים – גם בשנים שלאחר-כך אחרי שהכרנוהו, כתינוק, תינוק גדול. הרבה היו המדפיסים את עתונו מספרים אנקדוטות מאורחות חייו, שנראו בעיניו או טפשים או משונים. על כל פנים הבליטו אנקדוטות אלה את הרציונליות המיוחדת שלדגלה נלחם בן-יהודה, זה שהיה מצד שני בעל הזיה ודמיון מבהילים כל ימיו. תמים ואידיאליסט לדבר אחד, לתחית השפה מצד אחד, ורציונליסט קיצוני בכל הנוגע לאמונה ודת מצד שני. בסביבתו של פינס לא עוררו הערכות אלה אותה התמרמרות שעוררו בירושלים של אותה שעה, כי-אם צחוק ובטול של “המשכילים המרוממים” כלפי “המטורף”. וככה נראה לי, הילד אז, הבחור בנו של בן-יהודה כתינוק, אך תינוק מענין עד מאד. בסגנון ימינו היו אומרים: עשה עלי רושם.

שנים רבות אחרי כן לא נפגשתי אתו. הוא היה אז בחו“ל, ורק אחרי שהתחלתי בכתיבה, והוא אז כבר עתונאי מפורסם, עורר שוב את תשומת-לבי. ויש להגיד, גם אז הייתי רחוק מאד מבית-אביו וממנו. כי בן-יהודה לא יצר בית-מדרש, ומתחילה לא הלכו אחריו בירושלים המשכילים כבדי הראש ובעלי התבונה. אלה נמנו על בית-מדרשו של הרי”מ פינס וגיסו ר“ז יעבץ ז”ל. מבאי-ביתו של בן-יהודה היו על הרוב צעירים ירושלמים, בחורי הישיבות, שלא זכו לשלחנם הגבוה של פינס האריסטוקרט ובית מדרשו, או חניכי האליאנס. גרמו אז לדבר בעיקר השקפתו הדתית ורוח-המרד התזזית שבו. ואולם גם אחר-כך כשכבר הוכשר הדור כביכול, וההשקפה על הדת ורוח המרד, לא נחשבו לחטאה גם בעינינו אנו המשכילים המשמרים תלמידי פינס, והתפשרנו אתם, אם גם לא הלכנו אחריהם, גם אז לא מצאנו ענין רב בבן-יהודה. אולי משום ששמרנו לו חטאת נעוריו שנכתמה בעיני הורינו מורינו, ואולי מפני שאז נמצאו כבר משפיעים אחרים בארץ, כברנר וחבריו, שאף הם מטעמם, לא היו מחסידי בן-יהודה. כזר נחשב בן-יהודה על דעותיו וסגנונו בעיני ברנר וחבריו לא פחות משנחשב לפנים בעיני פינס וחבריו.

ובכל זאת עורר בן-אבי את תשומת-לבנו. ראשית, בתכן מאמריו. דוקא התמימות שבה חונך, עשתה אותו לבלי חת, להגיד כמה וכמה פעמים מה שאחרים לא היו אומרים, אם מפני “הטעם-הטוב” כביכול, ואם מפני הבושה והיראה, או גם המקובל בצבור. הוא לא נרתע גם מהתנגד אל עצמו.

עד לפני כחמש-עשרה שנה לא הכרתיו הכרה אישית. אף גם אחרי-כן, לא היינו מקורבים ביותר. אך בפגישותי המעטות אתו, מצאתי בו בן-ארץ-ישראל במובן היפה ביותר של המלה, בן-עם-חי ומאושר, טוב-לב, בריא שקשה למצוא דוגמתו, ולא קנאה ולא שנאה. מה רב ההבדל שבין האיש, שנדמה לי שאין בו מרה, ובין העתונאי, אשר נדמה לך לעתים, כאילו יכול היה להחריב ממש עולמו בזעפו ואשר נדמה לך שאין רחמים לפניו.